לידידי ישראליק, פוסלי ספרי: אני לא כותב "בשביל המפלגה"

מסה זו מאת יהודה מרגולין ראתה אור בגליון 219 (אוגוסט 2020) של כתב העת ‘האומה’. אנו מודים למערכת על הרשות לפרסמו.

***

הקדמה מאת יוסי אחימאיר

כמעט יובל שנים חלפו מאז לכתו של אחד ההוגים הבולטים, ויחד עם זאת הנשכחים, של תנועת ז'בוטינסקי – יהודה יולי מרגולין (1971-1900), זכרו לברכה. הוא היה מן הלוחמים האמיצים ביותר, בעט ובכישרון הכתיבה שלו, במשטר האימים הקומוניסטי ולמען שיחרור בני העם היהודי מבית הכלא הסובייטי. על בשרו חזה את אימי הקומוניזם, כאשר יצא מארץ-ישראל ב-1939 לביקור משפחתי בפולין, נקלע למלחמת העולם השניה, נעצר בעיר הולדתו פינסק ונלקח למחנות עבודה רוסיים אי שם בצפון הרחוק, למשך חמש שנים. האיש הרך והחלוש הזה שרד באורח פלאי את תלאות עבודות הפרך ואת הקור הסיבירי המקפיא, עד ששוחרר ממאסרו וחזר ארצה למולדתו ולמשפחתו, אשתו חוה ובנו אפרים.

מכאן ואילך מקדיש עצמו מרגולין לכתיבת זכרונותיו "מסע לארץ האסירים", שבו הוא מתאר את אשר עבר עליו במחנות הגולאג הסובייטיים, את אימי החיים-לא-חיים שם. ספר לוחמני שכתוב בכישרון של סופר מופלא, שהקדים את ספריהם באותו נושא של אלכסנדר סולז'ניצין ("ארכיפלג גולג") ואחרים. לצד זיכרונותיו הקדיש עצמו מרגולין, מדירתו ברחוב שיינקין בתל-אביב, עד יומו האחרון למאבק למען יהודי בריה"מ, בין השאר במסגרת תנועת "מעוז" של גולדה ילין ז"ל, וכן במאמרים רבים שפירסם מעל דפי עיתון "חרות", בבימות נוספות ובחוברות מיוחדות. הוא לא היה חביב המימסד המפא"יי הישראלי, שלא אהב את הרעש שהוא וחבריו ל"מעוז" עושים למען הסב תשומת לב הציבוריות הישראלית והעולמית ליהדות הכלואה בבית האסירים הסובייטי, ונגד המשטר הקומוניסטי בכלל.

ספרו "מסע לארץ האסירים" נכתב ברוסית, וראה אור ב-1952 בניו-יורק, אבל לא נמצא לו בית דפוס ומתרגם להוצאתו לאור בעברית ובישראל. רק פרקים ממנו פורסמו בכתב-עת עברי בשם "המערב", שהופיע בשנות החמישים. חרם סמוי הטיל המימסד הסוציאליסטי על הסופר עדין-הנפש הזה, ההומניסט והציוני הלוהט, מבטא רהוט של רעיונות החירות והחופש. נעשה הכל כדי להשתיקו ולהתעלם ממנו. לא כן במערב, שם זכו מאמריו ומסותיו להתעניינות רבה, כמי שידע להבהיר את מהות הקומוניזם הדרקוני.

רק 42 שנים לאחר פטירתו של ד"ר מרגולין יצא הספר "מסע לארץ האסירים" במלואו בשפה העברית, בהוצאת "כרמל". זאת ביוזמה של מישה שאולי, קצין משטרה לשעבר, שרואה עצמו כתלמידו ועושה כמיטב יכולתו להנצחתו ולהפצת מורשתו הלאומית, האנטי-קומוניסטית והספרותית. עוד קודם לכן יצא הספר השלם ב-2010 בפריז, בשפה הצרפתית, שעליו שקדה ד"ר ליובה יורגנסון, מרצה להיסטוריה רוסית בסורבון. בעקבות פירסום זה, תורגם כתב היד המלא לעברית על-ידי ד"ר עידית שקד וראה סוף-סוף אור בעברית, עם הקדמתה של ד"ר יורגנסון. לרגל הופעת הספר בעברית אף נערך במכון ז'בוטינסקי בתל-אביב אירוע השקה תחת הכותרת "הסופר מתל-אביב שקדם לסולז'ניצין", ובו השתתף בין השאר הבן המשפטן, אפרים מרגולין, שהגיע במיוחד לשם כך מקליפורניה.

את כישרונו הספרותי הנדיר ניצל יולי מרגולין גם לפרנסתו, לכתיבת מונוגרפיות מוזמנות. כזה היה הספר שכתב על לוחם האצ"ל, גונדר אביאל, הוא הבית"רי ישראל אפשטיין ז"ל, שנפל בשליחות האירגון ברומא. היה זה ישעיהו אפשטיין, שהזמין מד"ר יהודה מרגולין את הביוגרפיה הזו. אלא שזו לא עלתה בקנה אחד עם ציפיותיו של האח המממן. היא היתה ספרותית מדי לטעמו, לא האדירה כפי שציפה את דמותו של אחיו, וגורלה היה כגורל שמונה ביוגרפיות אחרות על אפשטיין, שהאח בעל האמצעים הזמין. כולן לא סיפקוהו, לא עמדו בציפיותיו מרחיקות הלכת. "לא הכל השכילו לתאר את דמותו", כפי שכתב ישעיהו עצמו, במבוא לספר "עולם שכולו טוהר", על ישראל אפשטיין, שראה לבסוף אור ב-2013.

על הספר טרח ועמל החוקר יוסף קיסטר, כשהוא משלב בו כתבי יד של העיתונאי שמואל שניצר ז"ל וההיסטוריון אריה נאור יבל"א. גם מרגולין מוזכר שם כלאחר יד, תוך שגיאה בשמו הפרטי: יורי במקום יולי. כמובן, לא הרי תוצר זה כהרי כתב היד של סופר מחונן משכמו ומעלה כיהודה מרגולין. את ספרו שלו הוא הוציא לאור, בעזרת ידידים שהתגייסו לשם כך, תחת שם עט ובשפה הרוסית. בכך לא הסתפק. ב-1957 שיגר איגרת משוכפלת, מרירה וביקורתית, "לידידי שרוליק" ובה הסביר את מהות ספרו ואת ביקורתו החריפה על גניזתו בידי מזמיניו ובראשם ישעיהו אפשטיין המנוח.

על ספרו זה של מרגולין ועל החייל האלמוני "שרוליק", התפרסם מאמר בעיתון "חרות", בשנת 1961, בחתימת אבא סיקרא, הלא הוא ד"ר אב"א אחימאיר. בין השאר הוא כותב:

אנו מצטערים למראה ספר יהודי הכתוב רוסית, כשתם כמעט הדור של שומעי רוסית מבין עמנו. שמענו שספרו של מרגולין, 'סיפור יהודי', המוקדש לתולדות חייו של ישראל אפשטיין, עומד להופיע בזמן הקרוב באנגלית ובצרפתית. טרם שמענו על הוצאה בעברית… אבל זהו נושא על גורלו של סופר, ספר וגיבור הספר, עליו מסופר בשפה, שלרוב רובם של קוראינו היא שפה בלתי נשמעת להם. והנושא אינו 'רוסי' כל עיקר. זהו 'סיפור יהודי', כפי שהמחבר הכתיר את יצירתו. מרגולין לא כתב על 'גונדר אביאל', לא על 'גיבור על סוס לבן'. יותר מזה: הוא לא כתב על ישראל אפשטיין המורה. הוא לא כתב על 'שרוליק'. מרגולין הכניס נימה אינטימית בדברו על גיבורו. דבר זה עורר תרעומת בקרב שרידי בית הוריו (של אפשטיין – המע') ובקרב אחדים מחבריו לנשק. אכן, מי שהכיר יפה-יפה את ישראל אפשטיין, מי שעמד על שורש נשמתו הצנועה, הבוכה במיסתרים, יודע שצדק מרגולין, בכותבו לא על 'גיבור על סוס לבן', אלא על 'גיבור אלמוני', שבחייו לא נדחק לכותל המזרחי של העסקנות. ובעצם כל גיבור היסטורי, כל 'רוכב על סוס לבן', יש בו משל 'שרוליק', כלומר חיי יומיום, חייל אלמוני".

עד כאן סיקרא-אחימאיר. מרגולין עצמו, באיגרתו הפנימית, חריף בהרבה, מרחיב בהרבה בביקורתו נגד פוסליו-מצנזריו. האיגרת שלו, המשתרעת על עשרה עמודים, שוכפלה בסטנסיל במכונת השיכפול של הרעייה ד"ר חוה מרגולין ז"ל ושוגרה במספר עותקים מצומצם לידידיו הקרובים, שותפיו לדרך ולאמונה, ובהם חבר-הנפש והחבר למאבק בקומוניזם, ד"ר אחימאיר. האיגרת נשתמרה בתיקיו של מרגולין בארכיון "בית אבא". בגלל ערכה הספרותי, כמסמך מיוחד המשקף את חשיבות חופש היצירה של סופר, את בערותם של עסקנים וגבירים, מצאנו לנכון להביאו כאן במלואו, גם בעידוד אנשים שקראוהו באחרונה והפצירו בנו לפרסמו, דוקא מעל דפי רבעוננו.

אף כי מרגולין פותח אותה בהדגשה, כי "מכתב זה לא נועד לדפוס", אנחנו סבורים שעבר די הרבה זמן כדי להוציא לרבים מעל דפי "האומה" את קינתו של סופר עברי-רוסי. זהו מסמך היסטורי-ספרותי רב ערך, שמלמד על היחסים בין בעל-המאה לבין בעל-הדעה, בין ציפיות מזמיני הספר לבין חופש היצירה, בין תכתיבים לחירות הכתיבה, בין סילוף לאמת. מכתב שהוא מענה לכל אלה המנסים לצנזר ולייפות את האמת, גם בימינו.

***

מכתב זה לא נועד לדפוס. אני פונה לכל אלה שיקר להם זכרו של ישראל אפשטיין, – מן הלב אל הלב, – וברצוני להסביר להם את עמדתי, וגם לעזור להם להבין באופן נכון את הספר שכתבתי על ישראל'יק[i]

ב-10 בנובמבר 1957 באו אלי שלושה מאותו "חוג ידידים", שהזמין אצלי את הספר, ואמרו לי, כי אחרי שקראו אותו וחשבו עליו, הגיעו לידי רושם כללי שלילי, והם אינם מקבלים אותו לדפוס. לא משום שהספר רע מנקודת מבט ספרותית: אלא משום שלא הבנתי את ישראל'יק, "גישתי מוטעית" ו"בספר איננו ישראל'יק". במלים אחרות, קרה הדבר שקורה לפעמים, כאשר מזמינים תמונה אצל צייר, ולא אצל צלם. המזמין נבהל מפני הדבר שנתקבל, אומר "שאין דמיון" ומסרב לקבל את התמונה.

מה לעשות. אני מבקש לסלוח לי שאיכזבתי אתכם. עשיתי כל מה שביכולתי, כדי למנוע זאת. הזהרתי אתכם מראש, כי גישתי תהיה עצמאית מאוד. שאני לא אכתוב "בשביל המפלגה", ברוח מפלגתית ובאותו סגנון, הידוע לי היטב. הזהרתי אתכם מראש, כי ספרי יהיה מיועד לקהל קוראים רחב יותר, לאלה שאינם קוראים את הפירסומים של "שלח"[ii], שלא תהיה זו קריאה משפחתית לחוג צר ומצומצם. הייתי זהיר מאוד. אספתי בתוך תהליך הכתיבה את כל אלה שעיניין אותם ספרי, וקראתי באוזניהם את הפרקים שנכתבו במידה שכתבתי אותם, כדי לתת להם מושג מה אני כותב ואיך אני כותב, כדי לשמוע את התגובה ולהיות בטוח שאיני מדהים יותר מדי את אלה שהזמינו אצלי את הספר. קיוויתי כי הם יבינו, שספר זה נכתב לא רק בשבילם ולפי טעמם, אלא מאיזו פרספקטיבה יותר רחבה, על-ידי בן-אדם היודע את מקצועו. אחרת, למה היה צורך לפנות אלי? הרי ברור היה, כי אני אתן משהו חדש, יהיה זה לא צילום ולא אוליאוגרפיה[iii], – שאני אכתוב אחרת, – ובכך נעוץ הסיכוי היחידי, שהספר יסלול לו דרך אל העולם הרחב ויעניין אותם יהודים וגויים, הנשארים עד כה אדישים לגבי האמת שלמענה מסר ישראל'יק את חייו.

הקושי העיקרי היה – אוסף חומר, שקיבלתי מתוך שיחות עם אנשים, אשר הכירו מקרוב את ישראל'יק. מיד התברר, כי לא כולם מוכנים לתת לי את החומר הזה, ובגלל זה לא יהיה הספר כה מלא וממצה בתיאור עובדות כפי שהייתי רוצה. במיוחד חסרו לי נתונים על פעילותו של ישראל'יק בארץ. אני הסברתי לעצמי חוסר התעניינות זה בעבודתי, – באי-הבנת החשיבות העשויה להיות לספר על ישראל'יק, שייכתב על ידי. אבל חשבתי, כי אחר כך, לאחר שהספר יהיה כבר מוכן – במערך הראשון, תהיה תמיד אפשרות להשלימו או לתקנו. עכשיו אני חושש, כי בסירוב זה של שיתוף פעולה אתי מצד עדים חשובים נכלל כבר פסק הדין על הספר – לפני שנכתב. אך המזמינים שלי הבטיחו לי, כי הם עצמאיים לחלוטין בשיפוטם, ואני ראיתי, כי אותם פרקים שקראתי באזניהם, עשו עליהם רושם חיובי, ומכל מקום לא עוררו מחאה.

זה עוד הוסיף לחזק בקרבי את האופטימיות שלי. לכן היה פסק הדין הסופי, שנחרץ בצורה פסקנית ובלי דיון מוקדם אתי – כמהלומה כבדה בשבילי. שלושה אנשים באו אלי ואמרו לי, כי בפגישה כללית קיבלו את החלטתם באופן עצמאי לגמרי. איני מפקפק בכך, כי איש לא נתן להם כל פקודה. אבל אין פירושו של דבר, כי דעתם ויחסם של אנשים העומדים בראש המפלגה, לא השפיעו עליהם. אילו סמכו מר מנחם בגין ואנשים אחרים בעלי סמכות במפלגה את ידיהם על הספר, או היו מחווים את דעתם, כי הספר ראוי לדפוס, על אף כל לקויים, האם גם אז הייתם אתם, אנשי השורה, מקבלים עליכם את האחריות על פסילת ספרי? איני יודע, מה אמר לכם מר מנחם בגין, אבל לי לא אמר דבר, לאחר שקרא את הספר (אם קרא אותו), לא פנה אלי בביקורת, לא הלל אותי ולא גידף אותי, וכך גם התייחסו אנשים אחראים אחרים במפלגה. ספרי נתקבל בשתיקת מוות. אחרי זה לא היה סרובכם לקבלת את הספר בתור הפתעה בעיני.

הייתם נועזים למדי לגבי. צריך אומץ לב רב, כדי לומר לסופר ולחוקר בעל מעמד ושם מסויים, את הדברים שאמרו לי נציגיכם. הם אמרו לי, כי הבנתי את ישראל'יק היא בלתי נכונה. לא אמרו לי, שהם "אינם מסכימים להבנתי את ישראל'יק", דבר שלא היה מפליא אותי, אלא קבעו בפשטות, כי אני לא הצלחתי להבין, כי אני טעיתי, וכי ספרי הוא כישלון. לפי דעתו של מר שטיין[iv], היה ישראל'יק שלומיאל בחייו, אדם בלי מזל – והוא נשאר שלומיאל אף אחרי מותו. צר היה לי לשמוע זאת, קשה יותר משאתם יכולים לתאר לעצמכם. על מי אתם מגינים ובפני מי אתם מגינים? הספר על ישראל'יק נכתב לכבודו של ישראל'יק ולתהילת התנועה שאליהם השתייך. אין זה "כישלון" שלו, שכתב עליו ספר מרגולין, – זה ניצחון שלו אחרי מותו. ואילו היה נכון, שאני לא הבנתי את ישראל'יק ו"ישראל'יק איננו בספר", כפי שאתם גמרתם אומר, הייתי צריך לשבור את עטי ולוותר על פעילותי הספרותית לנצח.

הייתכן? עשרים שנה הייתי בתנועה. אני מכיר את הנוער העברי על כל סוגיו. הקדשתי את כל חיים להסתכלות ולמחשבה. בדרך כלל אני מתמצא בחיים לא פחות מכל אחד מכם. בני שלי גדל בבית"ר. שמעתי מפיהם של ידידי ישראל'יק עשרות סיפורים. קראתי עשרות מסמכים. ואחרי כל זה "איננו ישראל'יק בספרי"? מה קרה פתאום לד"ר מרגולין? אם ישראל'יק איננו בספרי, פירושו של דבר, שאין בכלל אמת בכתבי. אם יכולתם לטעות עד כדי כך, לאחר שעשיתי מאמץ רב כדי להבין מי היה ישראל'יק, – משמע, מוטב שלא אוסיף לכתוב על שום דבר. ואולי יש בכל זאת משהו על ישראל'יק בספרי? ישנן כל העובדות החשובות של חייו. ישנו ניתוח של אופיו ומהותו הרוחנית. ישנה הערכה כללית של פעילותו וגורלו.

כאשר שמעתי, כי טעיתי ולא הבנתי את ישראל'יק, הייתי, כמובן, מעונין מאוד לדעת, מה השמטתי, והיכן טעיתי? מר מ. שטיין הואיל להסביר לי מה היה ישראל'יק האמיתי. ודבר מוזר – ככל שהירבה לדבר, כן המעטתי להבינו. כי בכל מה שאמר לי, לא היה כל חדש עבורי – וכל זה נאמר כבר על ידי בספר. ואין כל פלא: הרי תמונת ישראל'יק שתוארה על ידי כוללת את כל הקווים שנמסרו לי על ידיכם, ידידיו. ואני סבור, כי סוף סוף עלי לקחת עט לידי ולתת פירוש משלי למה שיש ולמה שאין בספרי. זוהי זכותו של סופר, אף אחרי שהובע לו אי-אמון, להגן על יצירתו. ואם מישהו יתחיל לכתוב ספר חדש על ישראל'יק, אני מקווה כי ניתוחי זה יעזור לו לברר במה הוא מסכים אתי ובמה הוא חולק עלי, וכך יהיה גם מכתבי זה לא בלי תועלת לענין.

קודם כל היה לחובתי לתת תמונה של ישראל'יק, לא רק על רקע תקופתו, זה דבר מובן מאליו, כשהמדובר באדם פעיל בשטח הציבורי, אלא גם להראות את התקופה בישראל'יק עצמו, כלומר, להראות אותו בעצמו כסמל של דורו. ישראל'יק איננו יוצא מן הכלל, בו באה לידי ביטוי התקופה. מחובתי היה לצייר את ישראל'יק לא רק בתור "בית"רי אידיאלי", אלא גם כטיפוס של הנוער העברי באירופה המזרחית. "בית"רי אידיאלי" מעניין מעטים בלבד בזמננו בעולם היהודי, ועוד פחות – בעולם שאינו יודע מאומה עלינו כעל יהודים. אבל להראות כיצד אצילות טבעית מביאה נער עברי דווקא לבית"ר, ודווקא ללאומיות של ז'בוטינסקי, וכיצד לאומיות זאת מתפתחת בהכרחיות בכוון של מרד, – זוהי משימה המחייבת כל ביוגרף של ישראל'יק.

ספר על ישראל'יק צריך להיות בעת ובעונה אחת ספר על התנועה שאליה השתייך ישראל'יק, כי הקשר ביניהם בל יינתק, אחד בלי השני אינו קיים. מהו ישראל'יק בלי תנועה לאומית? כלום. ומהי תנועה לאומית, בית"ר והאצ"ל, בלי ישראל'יק, בלי אותו נוער, שישראל'יק היה התגלמותו? בלי רוחו של ישראל'יק? סילוף ושקר.

בספרי נעשה צעד חשוב להתגברות על המליצה והשיגרה. התוכן האנושי של חיי ישראל'יק, הצד האינטימי של חייו – מהווה מפתח להבנת דרכי הלאומיות העברית. גישתי היתה מנוגדת בתכלית הניגוד לגישתה של חנה אורלוב[v] למצבתו של דב גרונר. חנה אורלוב הקימה קודם כל את המסד. על המסד – שני אריות הראלדיים[vi], אך אין זכר לפני אנוש. האריה הוא סמל הגבורה. דב גרונר היה גיבור, אחד מאותם גיבורים, שגדולתם מתגלה בשעת מותם. מי היה דב ברונר, אלמלא נפצע, נלקח בשבי ונתלה על ידי האנגלים? הוא היה נשאר אחד מן ההמון, אחת מאותם הגיבורים הפוטנציאליים, שפניהם שוקעים באלמוניות.

מה עשיתי אני? – קודם כל, הורדתי את הגונדר אביאל מן המסד. לכך הוקדש הפרק הראשון. אתם קברתם את ישראל'יק (ובאיזו חגיגיות!) וייתכן, כי ציפיתם מצידי, שאני אבוא לצייר אריות היראלדיים על קברו? לא זו הדרך לתהילתו. אני מחפש את פניו האנושיים של ישראל'יק, שום איסורים רבניים ומפלגתיים אינם חלים עלי, ואני חושב כי רק על ידי הומאניזציה – "האנשה" – אפשר לקרב את התנועה הלאומית לניצחון. ישראל'יק הוא אחינו, חברנו. שאלו את עצמכם, כמה "פלדה", כמה "סלע", כמה "אריות" יש בכל אחד מכם, ותבינו, שאין להכניס בישראל'יק את הדבר שאיננו אצלכם. ועוד פעם: ישראל'יק הוא אחינו. ויופיו של ישראל'יק וגדולתו של ישראל'יק נעוצה דווקא בכך, שהוא אינו "גיבור", ולא "יוצא מן הכלל", וכל הטוב שהיה בו – מצוי גם אצלכם, ויש לכתוב על ישראליק כך שתהיה ברורה "המוניותו", עממיותו.

ישראל'יק אינו ז'בוטינסקי, שהיה מנהיג, יוצא מן הכלל, לגמרי לא עממי. וישראל'יק אינו דב גרונר, הוא אינו גיבור, ומותו ברומא היה אי-הבנה, שגיאה פאטאלית. חשיבותו של ישראל'יק טמונה בכלל לא במעשיו, אלא באופיו. לא בזה שעשה, אלא – במה שהיה. ודאי, ישראל'יק אינו פלוני-אלמוני. על פלונים-אלמונים כותבים לפעמים שירים, אך אין כותבים ספרים. הוא סמל וטיפוס, חייו – חיים למופת, אך תפקידו של הסופר הוא להלל בקווי דמותו של ישראל'יק אותו דור אלמוני, המבקש דרך, מחכה להצלה, שואף לנשגב, ולעתים כה קרובות נופל קרבן לטעות טראגית. הגיבור האמיתי של ספרי על ישראל'יק – הוא העם העברי, ולא היחיד, ולא המפלגה.

קראו עוד פעם את תיאורו של ישראל'יק בפרק 11:

– "בין אנשים כאלה תפס ישראליק שוב את מקומות בנציבות בית"ר, שאורגנה מחדש על-ידי מנחם בגין בקיץ 1939. בין זקנים וצעירים, בין נלהבים וקרים כקרח, בין אדוקים ומתפקרים, בין פשוטי עם יוצאי העיירה וגבירות הבירה, המפטפטות צרפתית; ביריד הרעיונות, השאיפות, העסקים וההאזארד הפוליטי, בו תפקיד המנגנים הנודדים מילאו משוררים והוזים על דפי העתונות היומית יחד עם ההומוריסטים במוספי השבת, במהומה ובדוחק זה של ימיו האחרונים של העולם ההולך לקראת אובדנו – שוב מופיעה דמותו הרצינית והשקטה בעלת העינים העצובות והתמהות.

וראה זה פלא! – ישראליק לא ניהל משא ומתן עם השלטונות הפולניים. לא ביקר בטרקליני האינטליגנציה הוורשאית המתבוללת, לא הופיע באספות-עם ולא ניהל עבודת מחתרת למען האצ"ל. לדעת אחדים היה 'דמות אפורה, שלא הצטיינה בכלום', מאחר שלא כתב שירים ולא קרא את הומר[vii] במקורו, בדומה לשטרן[viii]… לדעת אחרים 'לא היה בוגר כל צרכו', כיוון שלא שתה ולא התעניין במארחות במועדוני הלילה של וורשה. כולם מאוחדים בדעה, שישראליק היה 'איש השורה השניה', אולם כולם, אפילו האנשים השונים והמנוגדים ביותר, מאשרים פה אחד, כי היה איש יפה-נפש 'התגלמות ההדר והמצפון', שלא היו עוד כמותו בתנועה. מה היה סודו של ישראליק? לחדור לסוד קסמו האישי של אדם זה, משמע להבין משהו על עצם התהליכים ההיסטוריים והסוציולוגיים של התקופה. סוד ההיסטוריה אינו בדמויות חזקות ומאורעות בולטים. בחזיון ההיסטוריה בולטים הגיבורים והמאורעות הגדולים כפסגות הרים – המעפיל אל הפסגה, נפתחים לפניו מראות ההוד של הסביבה, אולם האנשים אינם חיים על פסגות ההרים, אלא סביבם, במישורים ובעמקים.

נכון, כי ישראליק עמד בשורה השניה, אולם יחד עמו עמד בשורה השניה כל העם היהודי – מיליוני אנשים פשוטים. נכון, כי לא היה בעל רעיונות מקוריים מבריקים, אך בתנועה, שהגיע למלא תפקיד חשוב בהנהגתה, ידע הכל על כולם, וכולם נתנו בו אמון. מכל עבר נמשכו אליו חוטי אהדה וידידות, ממנו חזרו ונפוצו לכל עבר. כל תנועה חברתית גדולה מושתתת לא על הכורח העיוור ולא על החופש המוחלט, אלא על מה שמאחד את שני אלה – אחוות הפעילים היוצאת מן הלב ונובעת מן הרגש. היה לו לישראליק הכשרון הטבעי למצא גישה אישית נאותה לכל אדם. הכל שאפו לשרת את העם – ישראליק היה העם, שנכנס לתנועה. מה שידע – ידע בביטחון, ללא פקפוקים, בכוח אינסטינקט מדיני מלידה, כשם שאנשים עלי טעם מוזיקלי טוב יודעים להבחין משמיעה ראשונה בין מוזיקה טובה ורעה.

במקום שהיה ישראליק, שוב לא היה מקום למזימות, לרמאות, צביעות. אדם טהור היה. אכן, אין זה מסביר עדיין מדוע אהבוהו האנשים המוכנים לכל והמסוגלים לכל. הם אהבוהו, מפני שישראליק חיזק בקרבם את הכרת ערך עצמם, לא התפאר בטוהר לבו ולא ניסה לכפות אותו על אחרים. הוא לא נדחק לכותל המזרח, אך נמצא תמיד במקום שהיתה דרושה נוכחותו. הוא לא היה מתווך מקצועי ואף לא מאלה, העומדים תמיד באמצע, – אך היתה לו אותה סגולה נפלאה, שבכל אשר פנה, הביא עמו אחדות וביטחון בכך, שנעשה בדיוק מה שצריך להיעשות."

והנה עוד קטע:

גיזה הסתכלה בפניו של ישראל'יק, ונדמה היה לה, שהיא רואה לפניה התגלמות חיה של הדר, נעורים מלאי עוז, חן, טוהר וצניעות, אשר לא השתדלו לשכנע איש, ופשוט היו מה שהיו: שלמות הרמונית – משהו חדש בתולדות הגלות היהודית".

אלמלא היה קיים ישראל'יק במציאות, צריך היה להמציאו, לכתוב רומן, לתת מושג על נשמתה של התנועה הלאומית היהודית. ואולי היה מיותר לנגוע בחיים ארוטיים של ישראל'יק? אני כתבתי בשביל מבוגרים, ולא בשביל ילדים בגיל ההתבגרות. לא היתה דרך שניה כדי להראות את צניעותו של האיש הזה, מאשר דרך זו, על ידי הצבתו מול הבוץ שבחיינו. אני נגעתי רק בקלות באמת החיים, אבל בלי זה היתה נשארת תמונתו של ישראל'יק סתם "מערכת גיאומטרית" של אדם, בדומה לשיגרות רבות פסיידו-ריאליסטיות ובנאליות. ואולי לא נהגתי ביחס הכבוד הראוי לתנועה, לבית"ר, לאירגון הצבאי הלאומי? אמנם מה שכתבתי לא היתה תעמולה זולה והקטרת קטורת, – זה היה תיאור רציני, אבל בכל מקום באה לידי בטוי הערכתי החיובית של "המרד העברי".

בספרי התוויתי קו ישר מהרצל וז'בוטינסקי עד בית"ר ואצ"ל. כך ולא אחרת יש לכתוב, אם רוצים כי סיפור יעורר יחס אמון מצד אנשים שאינם יודעים הרבה על הציונות והנרתעים מפני אפולוגיטיקה והתפארות עצמית ללא גבול. בספר זה, זו הפעם הראשונה עבור העולם החיצוני, מסופר על הנדר, על המאבק הדרמטי בתוך התנועה, על אי אלו אפיזודות, שהן הכרחיות להבנת נפשו של הדור הצעיר. ובכן, ייתכן שאני טועה? ייתכן. אך העיקר שנכתב ספר רציני ומקיף. אני רחוק מלחשוב שספר זה מכיל את האמת כולה. אבל אני טוען כי מידה של אמת הכלולה בו, מספיקה כדי להצדיק את הופעתו. תוכנו האמוציונלי או השכלי, מספיק כדי שתתייחסו אליו בכבוד. איני דורש, כי תקבלו את ספרי לדפוס או שתסכימו לכל מה שכתבתי. אבל איני מודה בזכותכם להטיל איסור על ספרי.

הייתי מזועזה עד עומק לבי, כאשר מישהו מכם הטיל ספק בזכותי להוציא ספר זה בכלל. כאילו סרובכם להוציאו כלל בתוכו איזה שהוא "וטו". מה יש בספרי כדי לעורר איבה כזאת? אין בו פגיעה בישראל'יק, אין פגיעה בתנועה. הדגשתי, כי ישראל'יק ומנחם היוו ביחד שלימות אחת. קראו את ההתחלה של פרק 16:

…חשוב להבין, כי האירגון[ix] השפיע לא רק על אלה שתמכו בו, אלא גם על אלה שהתנגדו לו, – ועל ידי עצם עובדת קיומו שינה את כל האווירה של הארץ ואת ההכרה העצמית של היהודים בכל ארצות העולם החופשי. אלה שהסגירו בידי המשטרה האנגלית "טרוריסטים", נמצאו תחת השפעתו לא פחות מהמוסגרים. אומה, שבתוכה יכול היה לקום האירגון, לא היתה כבר אותה אומה שמקודם. אלה שקיללו אותו, לא היו כבר כמו שהיו לפני כן. האירגון העלה את האומה היהודית לרמה חדשה, ואין פירושו דבר, כי האנשים שמהם היה מורכב היו "צדיקים". ההיסטוריה אינה נעשית על ידי "צדיקים" ולא על ידי "רשעים", ההיסטוריה נעשית על ידי אנשים המוכנים להקריב את חייהם כדי להשיג את מטרותיהם. ואין בתולדות העם היהודי – מזמן מקדשי-שם – דוגמה שניה של נכונות לקרבן מרצון, כדוגמתו של האירגון הצבאי הלאומי."

אני שואל אתכם, במה פגעתי בכם עד כדי כך שיכולתם להציג שאלה על זכותי להוציא את הספר הזה, לאחר שסרבתם לקבלו? כלום היתה זו עצמאותי? הרי דווקא בכך טמונה על זכותו של הספר. מישהו אמר: בספר זה 20% ישראליק ו-80% מרגולין. זה לא היה כל כך נורא, אילו היה כך, אבל זה לא נכון. ספרי לא 80%, אלא 100% מרגולין, וזה לא יכול להיות אחרת, כאשר ספר נכתב על-ידי סופר – הוא כולו נמצא בספרו. ובספר זה ניתן ישראל'יק בכל קומתו, – לו גם בפרספקטיבה שיכלה להפתיע או להכניס אתכם במבוכה. מה הרע בכל זה? תלמדו לראות דברים ואנשים מנקודת השקפה חדשה. העיקר, שישראל'יק לא נשכח, כותבים, חושבים עליו. שיכתבו עליו גם אחרים. כמה הייתי רוצה לראות ספר שני על ישראל'יק, טוב יותר מספרי. בפרק הראשון של ספרי כתבתי בעצמי: "ספר זה – אינו האחרון".

כי אני שייך לדור, המאמין בחירות הרוח וחושב אותה להכרחית לבריאותה של האומה. ז'בוטינסקי לא היה דוחה את ספרי. מנין לי זאת? כי היה כבר מקרה דומה. בקיץ שנת 1939 היה ז'בוטינסקי בפולין, ואני שלחתי לו כתב-יד של החלק השני של ספרי "רעיון הציונות", שהיה צריך להופיע בסתיו של אותה שנה תחת השם "ניאו-ציונות". הרגשתי, כי אין לי זכות לכנות בשם זה את ספרי בלי אישורו של האיש שחידש את הציונות. ז'בוטינסקי החזיר לי את כתב-יד כעבור חודש בלווית מכתב. נאמר בו, כי ספר זה יש לתרגם לשפות אחרות, כי הוא ידאג לכך, כאשר יחזור ללונדון. נאמר בו גם, שישנו פרק בספר שהוא מוצא אותו חריף מדי. אבל ז'בוטינסקי לא כתב לי, שהוא מתנגד להדפסת פרק זה. להיפך: הוא ציין, כי הספר צריך להופיע כולו בלי קיצוצים, כי הוא מהווה שלימות אורגנית. ז'בוטינסקי היה סופר ונהג יחס כבוד לגבי סופר שני, חבר למקצוע. ז'בוטינסקי לא היה דוחה את ספרי על ישראל'יק, לו גם לא היה מסכים לכל מה שכתבתי.

ספרי על ה"ניאו-ציונות" לא הופיע, כי בסתיו של שנת 1939 פרצה המלחמה, וההיטלראים השמידו את ספרי, ולא נשאר סימן הימנו. חמש שנים אחר כך עמדתי ערום בחצר הסוהר בוולוגדה[x], בזמן החיפוש ב"אטאפ"[xi] בזמן העברתי ממחנה ריכוז סובייטי אחד לשני. ידיהם של אנשי נ.ק.וו.ד.[xii] הפכו את חפצי וגילו את סודי הכמוס ביותר: טיוטת הספר, שכתבתיו בהסתר, במשך שנים, במחנה – ספר "על החירות". אסור לכתוב ספרים על חירות במחנה. וכתב-ידי הושמד מול עיני. הם לא טרחו אפילו לקרוא אותו. ייתכן, כי אילו היו קוראים אותו, לא היו משמידים אותו? אבל אתם, ידידי, אתם קראתם את ספרי, ואתם יכולתם לומר לי: "לא, הספר הזה לא יופיע?" איזה ספרים דרושים לכם?

בספרי "מסע לארץ עצורים", שלא זכה לתרגום בארץ[xiii], בה נכתב, ישנו הספד על אותו כתב-יד שהושמד על ידי הקומוניסטים:

– "אבד הספר! ולעולם עוד לא ייכתב, לא על ידי ולא על ידי מישהו אחר, כפי שנוצר בשנים אלה. הלך לאיבוד פאראדוקס טראגי ומוזר – ספר על השקר, שנכתב בתוך שקר, ספר על השנאה, שנכתב בתוך שנאה, וספר על החירות, שנכתב בכלא. במשך שנים נשאתי אותו בתוכי כתינוק, הוא גדל במשך שנות העינויים, במידה שצמק בשרי, כאילו כל חיי עברו לתוכו. לעולם לא יחזרו עבורי השנים, שחלפו עלי בשבי האפל, לעולם לא אהיה מסוגל לשנות את אותו מהלך המחשבה, ואף לא להפריד בינו לבין התנאים שבם נולד.

הלך לאיבוד הספר! הלך לאיבוד הספר! אבל כלום זה הספר היחידי, שהלך לאיבוד בעולם? מעל לקבר מיליונים, מעל לאוקינוס של דם אנוש ורשעות מאחורינו, מסביבנו ולפנינו, – כלום יש זמן ומקום להיזכר בספר אחד ויחידי? אבד הספר – והנה שני במקומו. אבל ספר אינו יכול להחליף ספר, כשם שאהבה חדשה אינה יכולה למחוק את זכרה של אהבה קודמת, שיד המוות כרתה אותה. צריך אולי להקים מצבה 'לספר האלמוני שאבד' – זה שהושמד בידי מדכאי הרוח, וזה שנחנק באבו, – וזה שלא הניחו כי יגיע לקורא. שעה שעמדתי עירום בחצר הכלא בוולוגדה, נדרתי שנאה ללא פשרה לאנשים הרוצחים ספרים. אולי לארץ, בה רוצחים ספרים!"

אני משער לעצמי, כי שעה שהזמנתם אצלי ספר על ישראל'יק, ציפיתם למשהו שהכל יוכלו לחתום עליו, משהו יפה, כזר לקבר, או נאום חגיגי באסיפה לכבוד חתן היובל. ואני הייתי יכול לתת לכם ספר כזה – קל לכתוב אותו – אבל התביישתי לכתוב על ישראל'יק משהו זול. זה לא לכבודו – ולא לכבודי, כסופר. וכתבתי ספר מר, ומלא כאב, ספר המעורר בעיות ומגלה פצעים, אבל זה ספר חי, וזה ספר שלי. ואם כי אינו "מפלגתי" – אין כל ספק כי הספר לא נכתב על ידי זר, והוא לאומי במהותו. ודאי שאין זה ספר "מפלגתי"! אבל כל ספר על ישראל'יק צריך, כדי שיהיה לו ערך, לחרוג מתחומי המפלגה, ואם לא יחרוג – לא יהיה לו כל ערך ספרותי. זוהי עובדה פשוטה, כי מחוץ לרפורטז'ות וספרים דוקומנטריים לא יצאו מחוגי המפלגה כל ספרים, בעלי ערך אמנותי. ייתכן שאין זה מחובתה של המפלגה לדאוג לכך… אך כלום צריכה היא להפריע ולעכב הופעתם של ספרים כאלה? הרי זוהי מפלגה של "תלמידי ז'בוטינסקי" – כלום כך לימד אתכם ז'בוטינסקי?

מישהו מצא, כי אני "עושה חשבונות עם המפלגה" בספר זה, דיברו גם על "עקיצות". מצאתם והבחנתם בספרי "עקיצות", גיליתם בספרי יתוש, ולא ראיתם את הפיל! והרי ישנו פיל בספרי. אמנם, אין זה אריה הראלדי, הפוער את פיו. "הפיל" שלי הינו הרעיון, שבו חדור הספר מן הדף הראשון עד האחרון. זהו הדבר המבדיל בינו לבין כל הספרים האחרים, הגרועים והטובים, החשובים והבלתי-חשובים, על התנועה הלאומית. ואם כי איש מכם, ידידיו של ישראל'יק, לא הזכיר פיל זה, אני משוכנע, כי הרגשתם בנוכחותו מן הדף הראשון עד האחרון.

מהו העיקר – היכן "הפיל" בספרי? זהו ספר טראגי – הוא נכתב בנעימה שונה לגמרי, מאותה מוסיקה שאליה רגילות אוזניכם. חייו של ישראל'יק הם נושא טראגי, וכלום יכול להיות אחרת? כל חייו של דורנו אינם אלא טראגדיה. גישה טראגית – זהו החדש שהכנסתי. במקום נגינת הלכת למצעד כתבתי "סימפוניה פאתטית". כאן יש צורך להיעצר ולהרהר. ויש במה להרהר!

לא "שלימזל" היה ישראל'יק, אלא סמל טראגי של הדור. מן הדברים הראשונים של המבוא, בו דובר, כי מהילדים היהודיים שנולדו בשנה הגורלית 1914, לא מת כמעט אף אחד מוות טבעי באותו חלק של העולם, – ועד הסיום, בו נאמר, כי ישראל'יק "ניצח את הגורל במאמצו האחרון", הרי זה ספר על הגורל היהודי הטראגי. ולא במקרה תיארתי בפרק הרביעי את ז'בוטינסקי – לא כענק בעל סנטר מרובע וגוף אתלטי, שלא היה לו מעולם, אלא הראיתי אותו בבית הקברות הווילנאי שנתיים לפני מותו, עייף ותשוש ולבו מנבא לו רעות. הראיתי את ז'בוטינסקי בצורה שאינה יכולה לא לעורר רגש עמוק כלפיו. כל גישתו של ז'בוטינסקי אל הבעיה היהודית היתה טראגית, ובכך נבדל מהמנהיגים המרוצים מעצמם והשטחיים של הציונות הרשמית עם "מפעל ובניין" ו"סאטיספאקטורי" שלהם.

ז'בוטינסקי חזה מראש את השואה ואת חורבנה של הגולה היהודית, חזה מראש את המלחמה בארץ, הזהיר בפניה. העיקר בספרי הוא המוטיב של רחמים וצער כלפי הדור שנידון לכליה. "אלהים ליגון בחרתנו" – דברים אלה של ז'בוטינסקי התייחסו לבית"רים, אבל גורל שיווה להם חשיבות נרחבת יותר. כל חייו של ישראל'יק – התנהלו בצל המוות. ישראל'יק הוצג ותואר בספרי כאנושי-מאוד – זהו נער עברי עדין ורך. כזה גם היה, וצריך שיהיה אומץ לראות את האמת. דורנו נשאר טראגי עד היום הזה. אין לך דבר טפשי מפוזה של סיפוק-עצמי. אני רואה סביבי אנשים מעוצבנים, חוששים לעלבון, אמביציוזיים ובלתי שקטים. אותו משפט עצמו על "עקיצות" ו"חשבונות" שאני עושה כביכול עם המפלגה – כמה עצבנות בו, כמה רגישות מופרזת בו! ואיני מאשים אתכם. כולנו כאלה.

צריך ללמוד לומר את האמת ולשמוע את האמת בלי עצבנות. יש לכם מה ללמוד מתוך ספרי על ישראל'יק. סירובכם לקבל את ספרי היה עבורי יותר מ"עקיצה" – זוהי אחת המהלומות העלולות למוטט אנשים יותר חלשים ממני וביטחונם הפנימי קטן משלי. מובנו של הסירוב הוא, כי "אתה לא תלמד אותנו" ו"אתה אינך מורה שלנו". גם דבר זה אינו חדש בשבילי. לא הפעם הראשונה אני שומע זאת מפי "יורשיו של ז'בוטינסקי" במחנה הלאומי. לא גורלו של ישראל'יק בלבד היה טראגי, לא גורלם של מיליוני יהודים באירופה המזרחית היה טראגי, לא גורלה של התנועה הלאומית בתוך העם היהודי היה טראגי, אלא טראגי הוא גם גורלו של הסופר העברי בתוך התנועה הלאומית. הספר שנכתב על ידי היה המתנה היקרה ביותר שיכולתי לתת לתנועה הלאומית. מתנה זו דחיתם כילדים שמאסו בצעצוע.

בזמנו ציווה ז'בוטינסקי לנוער העברי: הכינו ברזל – וצחקו! זה היה טוב וחשוב עבור תקופתו, בשנות השלושים. אבל מאותו זמן הלך ה"ברזל" לצבא ישראל, ויש לנו "ברזל" יותר ממה שחלם ז'בוטינסקי, והצחוק? – מי מאתנו יכול לצחוק על קברם של ששה מיליונים? מי יכול לצחוק נוכח הטראגדיה של יהודי רוסיה? מי יכול לצחוק נוכח הדבר שהיה, שקיים ושיכול עוד לקרות אתנו?

לא ברזל נחוץ היום לתנועה הלאומית, כי אם אש. אותה אש, שדעכה בלבבות. ולא צחוק דרוש, כי אם כובד ראש גמור. לי נדמה, כי כתבתי ספר רציני מאוד, ואם מישהו ניכווה עם קריאת משפט זה או אחר, אל תדברו על "עקיצות". מי יביא לכם אש, אם תפחדו מפני כוויות? אש יביאו לכם אנשי הרוח. במקום בו קיימת ספרות רצינית ועמוקה, בעלת רמה גבוהה, שם קיימת גם אש. מה אתם עושים בסופריכם? אתם, תלמידיו של הסופר והמשורר ז'בוטינסקי? מה עושים אתם בגדולים ובקטנים, באחימאירים, בוויינשלים, במרגולינים? ובאחרים שאתם מכירים אותם בשמותיהם או אינכם מכירים אותם? אתם סבורים כי אפשר להסתדר גלי "שלושה וחצי דוקטורים" ובלי "שלושה וחצי ספרים", שהם יכולים לכתוב לכם?

זו טעות איומה, רבותי. כי הבעיה היא לא בשלושה וחצי דוקטורים, כי אם באותם אנשי רוח, שהיו יכולים לבוא אליכם ולא באו. והבעיה לא בספרי זה, שאין לו סוף סוף חשיבות רבה, אלא באותם עשרות ספרים, שהיו יכולים להיכתב, להכניס חיים חדשים לתוך התנועה, להרחיב את אופקיה, להרים את קרנה – ואינם יכולים לראות אור.

רק בעולם טוטאליטארי אינה יכולה להתקיים הספרות בלי רשותה של המפלגה. ואילו אנחנו חיים בעולם בן-חורין. אצלנו תתקיים הספרות איך שהוא בלי המפלגה. אך, אוי למפלגה שאינה זקוקה למחשבה עצמאית ויוצרת.

***

[i] ישראליק הוא הבית"רי ישראל אפשטיין (1946-1914), גונדר "אביאל" באצ"ל, שנפל ברומא לאחר פעולת האצ"ל בשגרירות בריטניה שם.

[ii] אירגון של"ח – שיקום לוחמי חופש, הוקם בספטמבר 1948 במטרה לסייע לפצועים ולמשפחות החללים של חברי האצ"ל. של"ח פירסם את הספר "זכרם נצח!" (1959) לזכרם של הנופלים בשורות האצ"ל ואשר לא הוכרו על-ידי המדינה ומשרד הביטחון ולא זכו להנצחה ממלכתית.

[iii] טכניקה של הדפסת צבע על-ידי חותם על אבן

[iv] משה שטיין (1914 – 1999) – מראשוני בית"ר ומלוחמי האצ"ל, מגולי אפריקה. מפקד תחנת הרדיו המחתרתית של האצ"ל עליו פירסם את ספרו ה"קונצרט" במחתרת, חבר הנהלת של"ח לאחר קום המדינה ומפעילי חירות והליכוד.

[v] חנה אורלוף (1968-1888) היא פסלת יהודייה, בין יצירותיה – האנדרטה לזכר דב גרונר וכל עולי הגרדום, ברמת-גן

[vi] אריות שמופיעים על שלטי אצולה או שלטי גיבורים

[vii] הומירוס, גדול משוררי יוון העתיקה

[viii] אברהם שטרן (יאיר), מחולל לח"

[ix] האצ"ל

[x] עיר רוסית, בירת מחוז בשם זה

[xi] רוסית: העברת אסירים ממחנה למחנה

[xii] משרד השיטור הפנימי של בריה"מ, שעסק ברדיפת מתנגדי המשטר

[xiii] (הוצאת כרמל, 2013) כיום ישנו תרגום מלא של הספר, תחת הכותר: "מסע לארץ האסירים"