החוקה ושלטון החוק: נאומו של שר המשפטים האמריקני ויליאם בר

האיזונים הבסיסיים ביותר מול תביעה כוחנית ובלתי-מוגבלת נמצאים בפיקוח מצד נבחרי הציבור ותקנות פליליות ברורות ואחידות

שר המשפטים ויליאם בר | T. McCoy / US Marshals

נאום זה מפי שר המשפטים האמריקני ויליאם בר נישא ב-16 בספטמבר 2020 במכללת הילסדייל, באירוע לציון ‘יום החוקה’.

***

אני שמח להיות כאן באירוע החגיגי לכבוד ‘יום החוקה’ במכללת הילסדייל. למרבה הצער, מכללות ואוניברסיטאות רבות אינן מלמדות בימים אלה את החוקה, ובוודאי שאינן חוגגות אותה. אך כאן בהילסדייל אתם מכירים בכך שהעקרונות של האבות המייסדים רלוונטיים כיום יותר מאי-פעם וחיוניים להצלחת החברה החופשית שלנו. אני מעריך מאוד את ציון היום החשוב הזה מצדכם ואת כל מה שאתם עושים עבור החינוך לאזרחות בארה”ב.

כאשר רוב האנשים חושבים על סגולות החוקה שלנו, הם מזכירים מיד את מגילת הזכויות. יש בכך מן ההיגיון. ההבטחות החשובות במגילת הזכויות – חופש הביטוי והדת והזכות לשאת נשק, אם להזכיר כמה – הן הגנות קריטיות על החירות. אך כפי שהנשיא רייגן נהג להזכיר לאנשים, גם בברה”מ הייתה חוקה והיא אפילו כללה כמה זכויות שנשמעו מצוין על הנייר. אך לבסוף כל אותן הבטחות התבררו כמילים ריקות, מכיוון שלא היה שלטון חוק שיאכוף אותן.

שלטון החוק הוא הבסיס לחירות האמריקנית, וההבטחה העיקרית לשלטון החוק מגיעה מתוך המבנה החוקתי של הפרדת הרשויות. האבות המייסדים של ארה”ב הבינו שעל-ידי הפרדה בין הרשות המחוקקת לזו המבצעת והשופטת – כל אחת מהן חשובה אך גם מוגבלת – תופחת למינימום את הסכנה מפני כל סוג של רודנות. זוהי הגאונות האמיתית של החוקה ובסופו של דבר גם החלק החשוב ביותר בה בכל הנוגע לחירות. אחרי הכל, מגילת הזכויות היא רשימה של תיקונים לחוקה המקורית, שלגביה חשבו המייסדים כי אין צורך שתביע זכויות מסוימות.

אני רוצה להתמקד היום בכוחות שהחוקה מעניקה לרשות המבצעת, במיוחד בתחום המשפט הפלילי. בית-המשפט העליון קבע ובצדק כי תחת הסעיף השני לחוקה לרשות המבצעת יש למעשה שיקול-דעת בלתי-מוגבל בהחלטה האם לתבוע אדם עבור חשד בביצוע פשעים פדרליים, והמגבלה המשמעותית היחידה על שיקול-הדעת הזה מגיעה מתוך סעיפים אחרים בחוקה. כך למשל, תובע כללי אינו יכול להחליט לתבוע רק חברי דת מסוימת או בני גזע מסוים. אך מלבד המגבלה הזו – שלמרבה המזל נותרה היפותטית בלבד במשרד המשפטים – לרשות המבצעת יש שיקול-דעת נרחב בהחלטה האם להגיש אישומים פליליים במקרים ספציפיים.

אם כן, השאלה המרכזית היא כיצד הרשות המבצעת צריכה להשתמש בסמכות התביעה שלה. לפני שמונים אביבים, אחד

רוברט ג’קסון | ספריית הקונגרס

מקודמיי בתפקיד הזה – שר המשפטים דאז רוברט ג’קסון – נשא נאום מפורסם בוועידת התובעים הכלליים ובו תיאר את התפקיד הראוי ואת המעלות של תובעים פדרליים. (בהערת אגב – ג’קסון היה אחד מכמה שרי משפטים שמונו בהמשך כשופטים בבית-המשפט העליון, אך אני הוא אחד מתוך שני שרי משפטים בלבד שעזבו את התפקיד ושבו לכהן בו).

הרבה השתנה בשמונת העשורים שחלפו מאז דבריו של ג’קסון, אך הוא היה אדם בעל חוכמה נדירה וכדאי לשקול את עמדותיו גם בעידננו המודרני.

התהליך הפלילי הוא סוג של מפלצת חזקה מאוד. זה היה נכון אז וזה נכון גם כיום. ברגע שהתהליך יוצא לדרך, קשה מאוד להאט אותו או להסיט אותו ממסלולו. תובעים פדרליים מחזיקים בכוח אדיר – כוח שדרוש על-מנת לאכוף את החוקים שלנו ולהעניש עוולות, אך גם נושא עמו פוטנציאל מובנה לשימוש ברעה, כמו כל כוח אחר.

רוברט ג’קסון ידע את כל זה. כפי שניסח אז, “לתובע יש יותר שליטה על חיים, חירות ומוניטין של אנשים מאשר לכל אדם אחר באמריקה”. לתובעים יש את הסמכות לחקור אנשים ואת חבריהם רק על בסיס חשד כללי; חשודים העומדים בפני חקירה פדרלית נושאים בעלויות משפטיות כבדות ולעתים קרובות רואים את חייהם נחרבים עוד בטרם הוגש בכלל כתב אישום. לכן ג’קסון לא הגזים כלל כשאמר ש”כאשר התובע הוא במיטבו, הוא אחד הכוחות החיוביים בחברה שלנו, אך כאשר הוא פועל מתוך זדון או מניע נבזי אחר, הוא הופך לאחד המרכיבים הגרועים בחברה”.

הסמכות לבצע, כפי שהגדיר זאת, “מתקפה נגד אזרחים לא רק באמצעות כוח אישי אלא עם כל כוחה של הממשלה עצמה”, חייבת להיות מכוונת בזהירות ומפוקחת מקרוב. כאשר היא נותרת ללא הגבלות, יש בה את הפוטנציאל לזרוע הרבה יותר נזק מאשר תועלת.

1.פיקוח פוליטי

המחסום הבסיסי ביותר על כוח התביעה הוא הפוליטיקה. יש באמירה זו משהו הנוגד את האינטואיציה, מכיוון שכולנו שואפים לשמור על מערכת משפט פלילי א-פוליטית. אך אחריות פוליטית היא זו שבסופו של דבר מבטיחה פעולה הוגנת של המערכת והכרה בשלל האינטרסים והערכים שנמצאים בסיכון. כוח ממשלתי המנותק לחלוטין מכל פוליטיקה הוא רודנות.

השופט ג’קסון הבין זאת. כפי שהסביר בזמנו, חתימתו האישית של הנשיא ואישור הסנאט הם הדברים שמעניקים לגיטימציה לתובעים הכלליים ולבכירים אחרים במשרד המשפטים להשתמש באופן ריבוני בסמכויות שניתנו להם. אתה נדרש “לזכות בהבעת אמון באופי שלך הן מידי הרשות המחוקקת והן מידי הרשות המבצעת, לפני שתקבל על עצמך את האחריות של תובע פדרלי”.

למרות זאת, בעשורים מאז נאומו של ג’קסון עלתה טענה רווחת לפיה החלטות התביעה הן לגיטימיות רק כאשר הן מתקבלות בדרג הנמוך ביותר שמטפל בתיק מסוים. באופן אירוני, חלק מאותם מבקרים אינם רואים בעיה בתמיכה בתובעים כלליים פוליטיים מאוד המתמודדים בבחירות במחוזות ורשויות מקומיות ומבקשים ליישם מדיניות פרוגרסיבית, שלרוב כוללת עקיפת שיקול-הדעת של תובעים ותיקים וקציני משטרה. אך מלבד הצביעות הזו, התפיסה הגורסת כי תובעים זוטרים ולא-ממונים הם אלו שצריכים לקבל את ההחלטות הסופיות במשרד המשפטים שגויה לחלוטין ועומדת בניגוד לכל הערכים בבסיס המערכת שלנו.

משרד המשפטים אינו משמר פרטוריאני המפקח מלמעלה על החברה שלנו וחסין בפני פגמי הפוליטיקה. משרד המשפטים הוא סוכנות בתוך הרשות המבצעת ברפובליקה דמוקרטית – צורת משטר בה כוחה של המדינה מופקד בעיקרו של דבר בידי אנשים הפועלים ברשות הנשיא הנבחר ונציגי הציבור הנבחרים.

הגברים והנשים המחזיקים בסמכות עליונה במשרד המשפטים הם אלו שקיבלו את הסמכות הזו דרך מינוי נשיאותי ואישור בסנאט. ברכת הדרך מצד שתי רשויות הממשל היא זו שמעניקה לממונים את הלגיטימציה הדמוקרטית בה פקידים ותיקים פשוט לא מחזיקים.

התהליך שממנה את אותם אנשים הוא גם זה שדורש מהם דין וחשבון. הנשיא הנבחר יכול לפטר בכירים במשרד המשפטים כרצונו והקונגרס הנבחר יכול לזמן אותם לספק הסברים פומביים על החלטותיהם בפני נציגי העם. ומכיוון שלאותם בכירים יש את האישור מהנשיא והקונגרס, מעמדם מאפשר להם גם להתנגד ללחצים הפוליטיים האלה במקרה הצורך, ולקחת את האחריות על מה שמשרד המשפטים עושה או לא עושה.

בניגוד לכך, תובעים זוטרים שאינם ממונים הם ככלל חלק ממנגנון הבירוקרטיה הממשלתי. הם אינם מחזיקים בלגיטימציה הפוליטית לשמש כפנים הפומביות של החלטות קשות ולהגן עליהן בפני הציבור, וגם הציבור ונבחריו מצדם אינם יכולים לדרוש מהם דין וחשבון כפי שנעשה מפקידים ממונים. הכלי הציבורי היחיד לדרישת אחריות מן הממשלה הן הבחירות, ואותו מנגנון בירוקרטי לא רק שאינו נבחר אלא גם לא יכול להיות מוחלף בקלות על ידי מי שכן נבחר.

יתרה מכך, מכיוון שהפקידים הבכירים ממונים באמצעות תהליך דמוקרטי, הם המוכשרים ביותר לקבל את ההחלטות המורכבות הנוגעות לשאלה כיצד עלינו להשתמש בכוח התביעה. כפי ששופט העליון המנוח סקאליה ציין בדעת המיעוט הידועה שלו בפסק-דין ‘מוריסון נגד אולסון’:

כמעט כל החלטות החקירה והתביעה – כולל ההחלטה הסופית האם התביעה עדיין תקפה גם לאחר שהתגלו בה הפרות טכניות של החוק – כוללות איזון בין שיקולים משפטיים ומעשיים רבים מספור”

ושיקולים אלה צריכים להיות מאוזנים בכל וכל תיק. כפי שסקאליה בעצמו ציין, זה נחמד להגיד “ייקוב הדין את ההר”, אך אמירה זו אינה מתאימה תמיד למציאות. נטישת כל פרספקטיבה או פרופורציה בניסיון לעקוב אחרי כל הפרה טכנית של הדין הפלילי בידי כל אדם, לחקור אותה לעומק ולתבוע בגינה, תגרום בסופו של דבר יותר נזק מתועלת.

המערכת שלנו פועלת באופן מיטבי כאשר היא מודרכת בידי שיקול-דעת ואיפוק, מידתיות ובחינה של סנקציות חלופיות – כל הדברים אותם מספק פיקוח. תיקי חקירה חייבים להיות מפוקחים בידי אדם שאינו ממוקד במבט צר אלא מסוגל לראות תמונה רחבה ולקדם סדר יום כללי. ורצוי שהאדם הזה לא יהיה תובע, אלא מי שיכול לאזן בין חשיבותה של תביעה נמרצת לבין ערכים מתחרים אחרים.

בקצרה – שר המשפטים, בכירים במשרדו והתובעים הכלליים ברחבי המדינה הם בהחלט אנשים פוליטיים, אך במובן הטוב והנחוץ של המילה.

למעשה, מלבד החשיבות של הימנעות מהפרדה מוחלטת בין אכיפת החוק לבין הכוחות המרסנים והממתנים של הפוליטיקה, העברת כל הסמכות לדרגי התביעה הזוטרים ביותר אינה הגיונית כלל גם מבחינה בסיסית של ניהול. הראו לי ארגון מצליח אחד בו החלטות של עובדים מדרג נמוך נחשבות מקודשות. לא תמצאו כזה. לאפשר לעובדים הזוטרים לקבוע אג’נדה זו אולי גישה מתאימה עבור בית-ספר יסודי הדוגל בשיטת מונטסורי, אך זו אינה הדרך הנכונה לנהל סוכנות ממשלתית. מנהיגים טובים במשרד המשפטים – כמו בכל ארגון אחר – צריכים לסמוך על הכפופים להם ולתמוך בהם, אך אין זה אומר שיש לקבל בציות עיוור כל מה שאותם כפופים אומרים.

זה מה שכולנו מצפים. החל מהנשיא, דרך הקונגרס ועד לציבור כולו. כאשר משהו משתבש במשרד המשפטים, האחריות מוטלת על מי שעומד בראשו. החוק בעניין לא יכול להיות ברור יותר:

כל התפקידים של פקידים אחרים במשרד המשפטים וכל הסמכויות של הסוכנויות והעובדים של משרד המשפטים נובעות מהתובע הכללי – שר המשפטים”

ומכיוון שאני האחראי הסופי לכל החלטה שמתקבלת במשרד המשפטים, יש לי את החובה לוודא שאנו מקבלים את ההחלטות הנכונות. שר המשפטים, המשנים לו והתובעים הכלליים אינם בובות שנבחרו בשל מראה נאה או לשון רהוטה. תפקידם הוא לפקח. זו עבודתם, וכל דבר למטה מזה משול לוויתור מרצון על סמכותם.

התערבות פעילה בתיקי חקירה מצד גורמים בכירים גם היא חיונית לשלטון החוק. מהות שלטון החוק היא שכל כלל שאותו אנו מחילים במקרה מסוים חייב להיות אותו הכלל שחל במקרים דומים אחרים. לכן התייחסות לכל אדם כשווה בפני החוק כוללת את האופן בו משרד המשפטים אוכף את החוק. אסור לנו לתבוע למשל אדם עבור הונאה כספית במנהטן על-ידי שימוש בתיאוריה משפטית שלא נשתמש בה בערים אחרות, או לאפשר לתובעים במחלקה אחת להגיש אישומים על בסיס תיאוריה שקבוצת תובעים אחרת בהמשך המסדרון לא תחיל על אדם אחר שביצע עוול.

עלינו לשאוף לעקביות, וזוהי סיבה נוספת מדוע קיימת הנהגה ריכוזית – ליצור הרמוניה בין דעות שונות של תובעים רבים ולהפוך אותן למדיניות העקבית של המשרד. כפי שרוברט ג’קסון הסביר, “עלינו לפעול בכל המקומות על-פי אותה מדיניות אחידה הנדרשת כדי לשמור על מעמד שלטון החוק”.

2.ניתוק התביעה

אך כל הפיקוח בעולם לא יהיה מספיק ללא תרבות חזקה של הוגנות ומחויבות לצדק שוויוני שתתקיים בכל רמות משרד המשפטים. זה מה שג’קסון תיאר כ”רוח ההגינות שחייבת לפעם בתובע פדרלי”. כפי שניסח זאת השופט היטב, “גם אם המדינה מפסידה מבחינה טכנית בתיק, היא למעשה מנצחת אם נעשה צדק”.

אנחנו מצפים מהתובעים להיות תוקפניים ונחושים במרדפם אחר הצדק, אך אנחנו גם רוצים לוודא כי בסופו של דבר הצדק נעשה במנותק מרגשות ובקור רוח.

כולנו בני אדם. כמו כל אדם אחר, גם התובע יכול להפוך מושקע מדי במטרה מסוימת. תובעים המקדישים חודשים ואף שנים מחייהם לחקירת מטרה גדולה במיוחד עשויים להפוך למושקעים רגשית בתיק ובטוחים יתר-על-המידה בצדקת דרכם.

כאשר תביעה הופכת ל”תביעה שלך” – במיוחד בחקירות בעלות פרופיל ציבורי גבוה או בכאלו בהן אתה בטוח מראשיתן כי החשוד ביצע פשעים חמורים – תמיד קיים הפיתוי להוציא אותה לפועל אפילו כאשר העובדות, החוק או עקרון השוויון והצדק לא תומכים בכך.

זהו סיכון בלתי-נמנע שלא יכול להיות מבוטל רק באמצעות ניסיון לגייס תובעים מוסריים בעלי מוטיבציה נכונה, כפי שבוודאי אנחנו שואפים לעשות. אני נזכר בפסקה הבאה מאת ק.ס. לואיס:

יכול להיות שעדיף לחיות תחת ברונים שודדים מאשר תחת חטטנים מוסרניים כל-יכולים. האכזריות של הברון השודד עשויה לנוח מדי פעם, חמדנותו יכולה בנקודה מסוימת לשבוע; אך אלו המתעללים בנו למען טובתנו יעשו זאת ללא קץ מכיוון שהם עושים זאת באישור מצפונם. ייתכן כי לאנשים האלה יש סיכוי טוב יותר להגיע לגן עדן, אבל יחד עם זאת סביר יותר שיהפכו את הארץ לגיהינום”

אפילו האנשים בעלי הכוונות הטובות ביותר יכולים לגרום לנזק רב כאשר הם מאבדים פרספקטיבה, וכפי שכולנו יודעים הדרך לגיהינום רצופה בכוונות כאלה.

זו סיבה נוספת לכך שפיקוח רב-שכבתי הוא חשוב כל כך. תובעים מסוימים יכולים לעתים להפוך לציידי ראשים, אחוזי אובססיה לחסל את מטרתם. לכן פיקוח חיצוני על החלטותיהם מאפשר לוודא כי אלו התקבלו בתהליך הגיוני ושקול.

זו כמובן הייתה הבעיה העיקרית בחקיקת החוקר המיוחד אותה ביקר השופט סקאליה בפסק-הדין של ‘מוריסון נגד אולסון’. למעשה, יצירתו של צייד ראשים שאינו חייב בדין-וחשבון לאיש לא הייתה תוצר לוואי מצער של החוק ההוא, אלא מטרתו מלכתחילה. לכך בדיוק התכוון סקאליה בציטוטו הידוע על “הזאב שמגיע כזאב”. כפי שהוסיף והסביר:

עד כמה זה מפחיד להיות אדם אשר ממונים נגדו חוקר מיוחד וצוות חקירה מיוחד, שכל מטרתם היא לחקור אותך עד שהחקירה כבר לא תהיה משתלמת – כאשר השאלה האם היא משתלמת אינה תלויה בשיקולים הרגילים ובאחריות לפיה החלטות כאלה מתקבלות בדרך-כלל. עד כמה זה מפחיד שאותו חוקר וצוותו צריכים להחליט, ללא שום בסיס השוואתי, האם מה שעשית הוא רע מספיק, זדוני מספיק או מוכח מספיק כדי להצדיק כתב-אישום. כמה ראויה לשבח המערכת החוקתית המספקת את האמצעים להימנע מעיוות כזה, וכמה מצערת היא ההחלטה השיפוטית שהתירה אותה”

גם רוברט ג’קסון הבין את הנקודה הזו. כפי שהסביר בנאומו:

אם תובע מחויב לבחור את התיקים בהם יעסוק, נובע מכך שהוא גם יכול לבחור את הנאשמים שלו. וכאן טמון הכוח המסוכן ביותר של התובע: שהוא יבחר תיקים בהם הוא חושב שהוא יכול לנצח, במקום לבחור תיקים שלדעתו צריכים להיות נחקרים”. כל שחיקה באי-משוא הפנים של התביעה הזה עשויה להיות סכנה יוצאת דופן. מכיוון ש”זהו בדיוק התחום האפור – כאשר תובע בוחר נחקר שאינו מוצא חן בעיניו או שאותו הוא שואף לבייש, או קודם בוחר קבוצה של אנשים לא-אהודים ורק אחר כך מחפש אחר עבירה שביצעו – בו נמצאת הסכנה הגדולה לשימוש ברעה של כוח התביעה. כאשר אכיפת החוק הופכת אישית, הפשע האמתי הוא להיות חבר בקבוצה שאינה מוצאת חן בעיני הקבוצה השולטת, להחזיק בדעה פוליטית אחרת או פשוט לעמוד באופן אישי בדרכו של התובע”

קידום עמדות משפטיות הוגנות והגיוניות

בכל הנוגע לשימוש בשיקול-דעת תביעתי, ישנו תחום אחד בו אני סבור שמשרד המשפטים צריך להשתפר והוא כיול מחדש של האופן בו אנו מפרשים את הדין הפלילי.

בשנים האחרונות, משרד המשפטים התנהג לעתים יותר כמנהל איגוד מקצועי של תובעים פדרליים מאשר מנהל מערכת משפטית הוגנת המבוססת על כללים ברורים והגיוניים. בתיק אחר תיק, קידמנו והגנו על הרחבות תוקפניות מדי של הדין הפלילי. זו טעות ועלינו להפסיק אותה.

שלטון החוק דורש חוקים נהירים וברורים לציבור, שאת מגבלותיהם עלינו לכבד. אנחנו משרד הצדק [בארה”ב משרד המשפטים קרוי: Department of Justice], לא משרד התביעה.

עלינו לשאוף לקיום מערכת הוגנת בעלת כללים ברורים ומובנים לכל. קידום של צווים ואיסורים מעורפלים המרחיבים את האפשרויות שלנו בתור תובעים אינו משרת את מטרת הצדק. מניעת אי-ודאות תביעתית כזו היא בדיוק מטרתו של עקרון החסד העתיק [לפיו אי-בהירות בחוק תפורש לטובת הנאשם]. זהו גם העקרון שעלינו ללכת לאורו כאשר אנו חושבים על הדין הפלילי במשרד המשפטים.

המשמעות של כללים ברורים היטב עשויה לעתים להיות שלא נוכל להגיש כתב אישום נגד אדם שלגביו קיים חשד סביר שביצע מעשה מפוקפק. אך זו גם המשמעות של ממשל באמצעות חוקים ולא באמצעות אנשים. אסור לנו לתת לרצון לתבוע אנשים “רעים” להפוך אותנו למקבילה המעשית של הקיסר המטורף קליגולה, שחקק את הדין הפלילי על פיסת אבן זעירה בראשו של עמוד גבוה כדי שאף אדם לא יוכל לקרוא אותו.

אנטונין סקאליה | Eric Bridiers

למען הסר ספק, מה שאני מתאר כאן אינו מצב הדומה לזה של אל קאפונה, בו ישנו אדם שביצע בבירור פשעים רבים אך אתה מחליט לתבוע אותו רק על ההפרה הבטוחה ביותר שתבטיח כי ייענש. אני מדבר על לקיחת כללים מעורפלים ושפה משפטית מעורפלת ויישומה באופן חדש על מטרה פלילית הרחוקה מלהיות המסקנה הברורה מן החוק.

זוהי פעולה לא-הוגנת מטבעה, מכיוון שתהליכים פליליים תמיד נפתחים בדיעבד. אנחנו מאשימים אנשים בפשעים בהתבסס על התנהגותם בעבר. אם לא ידוע לנו בבירור כי התנהגותם הייתה בניגוד לחוק כאשר ביצעו אותה, הדבר מעלה ספקות אמיתיות לגבי השאלה האם הוגן לתבוע את האדם למשפט פלילי.

למרבה הצער, הדוגמאות למקרים בהם משרד המשפטים הגן על עמדות קיצוניות כאלו הן רבות מספור, כמו גם מספר הפעמים בהם בית-המשפט העליון דחה את טענותיו החדשות של משרד המשפטים. אלו כוללים למשל את המקרה בו משרד המשפטים התעקש כי אישה מפילדלפיה הפרה את החוק האוסר על פיתוח והחזקת נשק כימי כאשר שפכה חומר רעיל על דלת שכנתה כחלק מסכסוך רומנטי, תיק שבוטל פה אחד על-ידי בית-המשפט העליון בערעור של ‘בונד נגד ארה”ב’.

במקרה של ‘יטס נגד ארה”ב’, התביעה התעקשה כי דייג במפרץ מקסיקו הפר את חוקי הדיווח הכספי כאשר החזיר למים דגים קטנים מדי שעלו ברשתו. במקרה של ‘קלי נגד ארה”ב’, התביעה טענה כי עוזריו של מושל ניו-ג’רזי “השיגו במרמה רכוש ממשלתי” כאשר שינו את נתיבי הנסיעה בגשר ג’ורג’ וושינגטון ויצרו פקק תנועה. בשני המקרים התביעות בוטלו בידי בית-המשפט העליון. ישנן דוגמאות נוספות, אך אלו מספיקות כדי להבהיר את הנקודה.

נקיטת עמדה מרחיבה כזו כלפי הדין הפלילי אינה רק לא-הוגנת עבור נאשמים ורעה עבור המאזן של משרד המשפטים בבית-המשפט העליון, אלא גם שוחקת את המערכת הפוליטית שלנו. אם ניתן לתמרן את הדין הפלילי בכל דרך שנרצה, הרי שכל פעולה הופכת לפשע פוטנציאלי. במקום שננהל דיון לגבי היתרונות והחסרונות של מדיניות מסוימת, כיום אנחנו נדרשים לדיון אינסופי וספקולטיבי של מומחים משפטיים על כל פעולה שמבצעים הנשיא ובכירים בממשלו או נבחרי ציבור אחרים, ובשאלה האם היא נחשבת כפשע תחת הדין הפלילי המעורפל.

תהליך הפליליזציה של הפוליטיקה אינו דבר בריא. הדין הפלילי אמור להיות שמור עבור המקרים החמורים ביותר של התנהגות פושעת, התנהגות כה חמורה עד שהחברה שלנו החליטה כי היא דורשת ענישה משמעותית ואף כליאת העבריין מאחורי סורג ובריח. כלים אלו לא נועדו כדי לפתור מחלוקות פוליטיות, ותהיה זו התפתחות גרועה במיוחד אם נלך בדרכן של ארצות עולם-שלישי בהן כל משטר חדש תובע את קודמו על פשעים לא-ברורים נגד המדינה. כאשר המנצח הפוליטי תובע את זה שהפסיד, לא מדובר בסימן מבשר טובות עבור דמוקרטיה מתוקנת.

משרד המשפטים מעודד את תרבות הפליליזציה הזו כאשר לא ברור לנו אילו אישומים נביא ואילו תורות משפטיות נקדש. במקום לעקור מן השורש את הפשעים האמיתיים ולהותיר את ההחלטה לגבי התנהלות אתית מפוקפקת לבוחרים, התובעים שלנו הכניסו עצמם לעתים קרובות מדי לתוך התהליך הפוליטי תוך שהם מתבססים על הנחות משפטיות קלושות. ראינו את זה מתרחש שוב ושוב, כאשר תובעים הגישו כתבי אישום שאינם מתקבלים על הדעת נגד דמויות פוליטיות בולטות, או פתחו במלחמת התשה של חקירות שהציבה את משרד המשפטים בליבה של המחלוקת הפוליטית ופגעה ביכולת העם להחליט.

עד שלא נשנה את התרבות של רקיחת תורות משפטיות חדשות במטרה להפליל את כל סוגי הפעולות השנויות במחלוקת, תהליך הפליליזציה של הפוליטיקה רק יהפוך גרוע יותר. משפטנים חכמים ושאפתניים ביקשו להתפרסם על-ידי רדיפה אחר דמויות ציבוריות פולטות מאז ימי הרפובליקה הרומית, ואין זו הפתעה שהם ממשיכים לעשות כך גם כיום כל עוד משרד המשפטים מאפשר את זה.

כל עוד אני שר המשפטים, לא נאפשר זאת. התפקיד שלנו הוא לחקור ולתבוע אנשים שביצעו פשעים ברורים, ולא להשתמש בדין פלילי מעורפל כדי למשטר את ההתנהלות הפוליטית או את ההתנהלות האזרחית הכללית. שימוש בהנחות משפטיות גחמניות יכול להיראות נכון במקרים מסוימים תחת נסיבות מסוימות ומול נאשם מסוים, אך המחיר שמערכת המשפט כולה תשלם על כך יהיה יקר מנשוא.

עלינו להכיר בכך ולאמץ לליבנו את דבריו האחרונים של בית-המשפט העליון שקבע פה אחד כי “לא כל פעולה מושחתת בידי הממשל המדינתי או המקומי היא פשע פדרלי”. כל עוד לא נעשה זאת, עוד ועוד חיים ימשיכו להיהרס ועוד ועוד אזהרות כאלו ימשיכו להישמע בבית-המשפט.

3.סיכום

בקצרה, חשוב שהתובעים במשרד המשפטים יבינו כי משימתם העליונה היא לעשות צדק, כלומר, לכבד את לשון החוק ורוח ההגינות. לפעמים המשמעות תהיה השקעה של שנים בחקירה פלילית וסגירתה ללא כתבי אישום. במקרים אחרים יהיה צורך לחקור בתקיפות אדם אך להמליץ על גזר דין רחמני יותר, אולי אפילו ללא עונש מאסר.

התפקיד שלנו הוא להמשיך ולהתעקש כי גם בתהליך של חקירת ותביעת הצדק לא נעשות עוולות נוספות. בנקודה הזו, כמו ברבות אחרות, השופט ג’קסון ניסח זאת היטב:

בדומה לתכונות המסמלות אדם הגון, התכונות של תובע טוב הן חמקמקות ובלתי ניתנות להגדרה, ואם יש צורך להסביר אותן למישהו הרי שהוא לא יבין בכל מקרה. רגישות למשחק הוגן וספורטיביות הן כנראה ההגנה הטובה ביותר מפני שימוש לרעה בכוח, וביטחון האזרחים שוכן לבטח בתובע הממתן את קנאותו בחביבות אנושית, רודף אחר האמת ולא אחר קורבנות, משרת את החוק ולא מטרות צרות, וניגש למשימתו בענווה”

תודה לכם.


מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

15 תגובות למאמר

  1. כתבה נהדרת שכדאי לשלוח לתובעים נגד נתניהו שמנסים להרחיב התביעה הפלילית בהמצאת עברות חדשות כדוגמת הגדרת בקשת לכתבות מאוזנות כבקשה לשוחד

  2. חיכיתי להשוואה לאל קפונה בטור, ולא התאכזבתי וקיבלתי אותה. הבעיה פה היא יותר חמור מהאיש אל קפונה, מכיוון שהמערכת החמירה איתו, חוקי המס והעונשים בארה”ב נהפכו לפארסה עולמית, כדי להצדיק את השוויון בפני החוק. בעולם אומרים על חוקי המס הפדרליים בארה”ב, שהם שניים בחומרתם רק לרצח. יכול להיות שאת אלקפונה היה צריך לתפוס, בהזדמנות אחרת. בסופו של דבר, אנשים לא הפסיקו להירצח בשיקגו, כי הדון ישב באלקטרז.

    1. כתבה מעולה. שתיתי אותה, כמי שצמא למים. וואו איזה ניסיון יש לאדם הזה.

  3. האם אנו, “האדם הרציונלי” צריך להרחיק עד מעבר לאוקיינוס כדי לשמוע דברי-טעם?!
    וכי אין אחד “במערכת החוק” והתביעה שירים את קולו להשמיע דיברי-טעם כדברים הללו?
    …עצוב…

  4. “כל הפיקוח בעולם לא יהיה מספיק ללא תרבות חזקה של הוגנות ומחויבות לצדק שוויוני שתתקיים בכל רמות משרד המשפטים”
    !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
    וזהו בדיוק הדבר שחסר ל”מזרח-אירופאים” השולטים כעת בכל המערכות הללו ב”מייד אין אוסט-יודנראט פרום ניאו-נאצרת”.
    כי “מאות שנות פיאודליזם וסאלי חרצו בליבם צלקת שלא תוכל להרפא לכולם”
    כפי שסיפר מאיר שמגר “הגבולי” וזה שהוריש את המושכות לאפיפיור הפראבוסלאבי-קתולי הראשון אהרון ברדק.
    “כשאבי אמר לגרמנים שניסע לפלשתינה, “הבית של היהודים”, הם ענו : “ומה היהודים יעשו שם, ירמו זה את זה ?”.
    https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3707369,00.html
    כי הרי תרבות התחמנות “פוילישטיק” בלשונם ועסקי-האוויר “לופטגשעפט” בלשונם הם הם תמצית חייהם אותה הביאו איתם לכאן
    ככה נוסדה בשנות השמונים “שטעטעל די בננה”
    ומאז הכל היסטריה…

  5. דברים חשובים ונכונים.
    יש עוד 2 נקודות חשובות שדורשות התייחסות:
    א.חשוב להכיר בכך שכל אדם הוא בעל נטיות אנושיות ועולם ערכים ולכן חשוב להתייחס לצמרת מערכת המשפט, האקדמיה והתקשורת כמערכות לא-אוביקטיביות הדורשות איזון ובלמים. ולקחת אותן בערבון מוגבל.
    ב.בלם חשןב נוסף הוא האיזון הפנימי של ועדה(למשל הפרלמנט) המורכבת מבעלי עמדות שונות.

    לכן חשוב לשאול שאלות כמו מי מאזן את היועמ״ש או החוקר במקרה בעל פרופיל גבוה ואיך שומרים על דיונים מאוזנים בהג״ץ.

    1. הייתי אומר שצריך ‘אנשים’ עם איכויות אנושיות גבוהות מהמקובל.
      משמע, וועדה אזרחית תבצע שימוע למועמדים לפני בחירתם
      וועדה ציבורית תבדוק את התנהלותם לכל אורך דרכם

    2. נאום משובח ומדויק של שר המשפטים האמרעקני שראוי כי ישמש כמצפן גם עבור המערכת הישראלית, תוך שנראה כי מערכת המשפט ואכיפת החוק הישראלית על כל זרועותיה (השיפוטית, התביעה והחקירה) לוקה במרבית החוליים מפניהם מזהיר בר.

    3. לנדב, אלפי שנות ציווילזציה אנושית מלאות באנשים שהתחזו לבעלי “איכויות אנושיות גבוהות מהמקובל”, שבסופו של דבר דרדרו את העולם למלחמות עקובות מדם ולרצח של מליונים. השיטה הנוכחית שנותנת לאנשים עם ערכים והסטוריה משותפים את האפשרות להגדרה עצמית כעם ולבחור לעצמם את הנציגים הוכחה כמוצלחת ביותר ומי שמנסה לערער אותה הם קבוצה, שמתחזה לבעלת “איכויות אנושיות גבוהות מהמקובל”. אותה קבוצה החליטה שגבולות ועמים הם out, ועולם ללא גבולות הוא in והם פועלים בשיטות הרגילות שמאפיינות אנשים שמאמינים שהם בעלי”איכויות אנושיות גבוהות מהמקובל”. התוצאה, כרגיל, היא דריסה, תפירת תיקים, גרירה באישון לילה ממיטתם של אנשים שהפחדתם עשויה להועיל לאותם דורשי טוב עלי אדמות והתפרעויות אלימות של תומכיהם. המסקנה היא שאנשים עם “איכויות אנושיות גבוהות מהמקובל” לא ממש זמינים בימינו, ואם הם קיימים, המתחזים דואגים להשתיק אותם.

  6. התביעה היא כוחנית מכמה סיבות, והעיקרית שבהן היא:
    התקציב האדיר העומד לרשותם וכוח האדם הרב העומד לרשותם, גם.
    בלי פרופורציות לנתבע, לעבירה, ליכולות ההוכחה,
    בלי פרופורציות לגודל העבירה
    אני רוצה לראות בעל סופרמרקט, התובע את העובד שלו, על גניבת ‘שוקו’ בעלות של מיליוני שקלים.
    אבל בתביעה הציבורית אין פרופורציות, ואף אחד לא משלם מכיסו על עוות הדין ועוולות שמבצעים.
    בעצם אף עובד ציבור לא משלם על מחדליו. זדוניים ככל שיהיו.

  7. נאום מופתי של שר המשפטים האמריקני שראוי שישמש כמצפן ערכי והתנהגותי גם למערכת המשפט (על כלל זרועותיה – שיפוט, תביעה וחקירה) הרקובה שלנו. זאת, תוך שנראה כי המערכת שלנו לוקה במרבית החוליים שהוא מזהיר מפניהם.