כמיטב המסורת של פוליטיקאים רופסים, שר התקשורת יגרום לכולנו לשלם יותר כדי שקבוצה קטנה של "יוצרים" תוכל להמשיך לחגוג
חרף הדימוי של ישראל כמעצמת טכנולוגיה, נותרנו אחת המדינות המערביות האחרונות בה אין שירותי תחבורה שיתופית כמו 'אובר'. הסיבה, כידוע היטב לקוראי האתר, איננה פיגור טכנולוגי אלא בריונות פוליטית של נהגי המוניות. הללו התפקדו בהמוניהם לליכוד, במספרים שיש בהם כדי להלך אימים על כל שר תחבורה שישקול לבטל את המונופול של נהגי המוניות על ההסעה בתשלום. כך הפכו נהגי המוניות לקבוצה פריבילגית המתעלקת על הכלכלה הישראלית ומונעת ממנה התפתחות חיונית ללא כל סיבה מוצדקת.
נהגי המוניות הם רע הכרחי. כל עוד יהיו מפלגות דמוקרטיות כמו הליכוד בשלטון יישאר פתח לקבוצות אינטרס שכאלה. אבל המאמר הזה לא עוסק במוניות ונהגיהן. אני מבקש להשתמש בדוגמה של נהגי המוניות כדי להצביע על קבוצה פריבלגית אחרת – "היוצרים".
זהו שם כולל לעובדי הטלוויזיה והקולנוע, שתי תעשיות החולשות על ענפים מקצועיים חופפים וכופות עצמן על החברה הישראלית ללא מורא וללא ייסורי מצפון. חבורת תל-אביבים מתנשאת שמשוכנעת שהזכות לעצב את הטעם התרבותי של כולנו ניתנה לה משמים. ביחד הם יוצרים תיבת תהודה כה חזקה, שמייתרת מבחינתם את הצורך להצדיק את ההשתלטות שביצעו על הקופה הציבורית והטעם התרבותי. הזכות הקדושה שלהם להתפרנס על חשבוננו ולכפות עלינו את עולמם הערכי היא מבחינתם אקסיומה.
הקבוצה הזו זכתה השבוע לעוד ניצחון חשוב עם היוודע דבר המלצות ועדה שהקים שר התקשורת יועז הנדל, ושוקדת על הטלת חובות תוכן על חברות כמו 'נטפליקס' ודומותיה. עוד לא ברור מה יהיה היקף הכספי של השוד, אבל כן ברור שהמהלך הזה צפוי לגזור על אזרחי ישראל עוד עשורים של שממה תרבותית מהסוג בו אנחנו חיים כעת.
טעם החופש
באופן כללי, ניתן לומר על שוק הטלוויזיה והקולנוע בישראל כי הוא מעולם לא טעם טעמו של שוק חופשי אמיתי.
בטלוויזיה, במשך עשורים הופקו השידורים על ידי רשות השידור. עם פרוץ הערוצים ה"מסחריים" בראשית שנות התשעים, נכנסו לעולמנו מושגים פטרוניים כמו "סוגה עילית" ו"סוגה מורכבת" – הדרך של הכנסת להסביר לאזרחי ישראל שהטעם שלהם לא מספיק טוב, ושחלק ניכר מהכנסות הערוצים יועבר להפקת תכנים שאף אחד לא רוצה לראות. הממסד הטלוויזיוני הקיים, זה ששלט ברשות השידור, קיבל גישה בלעדית לאותם עשרות מיליוני שקלים, ומי שלא התיישר עם הערכים הנכונים לא זכה לחלקו בעוגה.
המהלך החיוני של סגירת רשות השידור המסואבת והחלפתה בתאגיד השידור הישראלי (שנכשל במשימתו להיות מסואב פחות), הייתה כרוכה במתן שוחד של עשרות מיליוני שקלים ליוצרים. דו"ח פילבר, שהיווה את מפת הדרכים למדיניות התקשורת של הכנסת ה-20, העמיד את התקציב הציבורי הכולל ליוצרים כולל התאגיד והסוגה העילית בטלויזיה המסחרית על כ-800 מיליון שקל בשנה. זאת בשעה שכל שוק הפרסום בטלוויזיה הוערך ב-2018 בכ-1.4 מיליארד שקל בשנה.
בשוק הקולנוע המצב לא שונה בהרבה: במחקר שפרסמתי כבר ב-2016 חשפתי כיצד מתוך מעל 400 סרטים שהופקו בעשור שקדם לפרסום, רק שניים הופקו ללא כספים ממשלתיים. המצב בארבע השנים האחרונות לא השתנה.
בריוני האולפנים
בניגוד לנהגי המוניות, היוצרים לא פקודים בהמוניהם לליכוד. לא רק שאין מספיק מהם כדי להטות את הכף הפוליטית בצורה משמעותית, הם גם ברובם המוחלט אנשי שמאל מוצהר. בן שפירו, בספרו 'בריונים', מספר שהוא שאל מפיקים בכירים בהוליווד האם ישנה הפליה לרעה בתעשייה נגד ימנים ושמרנים. התשובה הטיפוסית הייתה: "אני לא יודע אם יש הפליה, אבל אם יש – מצוין!". ביצת היוצרים המקומית, עם היומרה הפתטית שלה להידמות להוליווד, לא מתנהגת באופן שונה.
כל זה משאיר אותנו עם השאלה איך ייתכן שקבוצה כל כך קטנה, שמייצגת תפיסת עולם אזוטרית וכל כך רחוקה מהזרם המרכזי בפוליטיקה הישראלית, מצליחה שוב ושוב לגרום לפוליטיקאים מהימין והמרכז להעביר להם כל כך הרבה כספי ציבור?
התשובה היא בריונות תרבותית. זקני העדה של "היוצרים" הם דמויות מפוקפקות כמו מפיק 'ארץ נהדרת' מולי שגב וליאור שליין. השפעת התכנים שלהם על הדימוי הציבורי של הפוליטיקאים היא כה משמעותית, שאף אחד לא מעז להתעסק איתם.
ב-2017 דנה ועדת הכלכלה בכנסת בתיקונים בחוק התאגיד. כמה יוצרים פוצצו את הדיונים והניפו כרזות עם קריקטורות (משעשעות למדי, יש לומר) של חברי הכנסת שדנו בגורל כספי הציבור שמשולשלים לכיסי היוצרים. הנפת הכרזות הללו הייתה הפרה של תקנון הכנסת ושל תנאי הכניסה למשכן. כל קבוצת אינטרס אחרת הייתה מוצאת את עצמה נגררת בכוח החוצה מאולם הדיונים על ידי הסדרנים, אבל לא היוצרים. הם קבוצה פריבילגית.
תמונות בהן יו"ר הוועדה דאז איתן כבל היה מורה לסדרנים לגרור החוצה יוצרים קולניים היו מפרנסות את תכניות הסאטירה למשך חודשים, באופן העלול לסכל קריירה של כל פוליטיקאי. אבל אין תמונות כאלה, כי כבל עשה את החשבון ונתן ליוצרים להתפרע אצלו באולם. והלוואי שזו הייתה הפריבילגיה היחידה.
התקווה האחרונה
התפתחות האינטרנט המהיר אמורה הייתה לשאת בשורה בתחום: ערוצים 12 ו-13, כמו גם החברות יס והוט, מעבירים את התכנים שלהם בתשתית שנשלטת על ידי הממשלה, ולכן גם התכנים שם מפוקחים על ידה. בעשור האחרון נכנסו לשוק סלקום ופרטנר, שמעבירות תכנים על רשת האינטרנט ולכן לא כפופות לרגולציית תוכן.
כשאיימה מועצת הכבלים והלוויין לקדם חקיקה שתטיל פיקוח שכזה גם עליהן, הן מיהרו להכריז שיקצו סכומי עתק לתעשייה המקומית – לאותו ממסד מנותק שניזון בכספי הציבור כבר כעת. ההחלטה הזו התקבלה לא כי זה מה שרוצים הלקוחות של סלקום ופרטנר, אלא כי זו הייתה הדרך של סלקום ופרטנר למנוע מהממשלה מלדחוף את אפה לנעשה בתוך החברות הללו.
הדינמיקה ברורה: בריוני התוכן איימו על פקידי משרד התקשורת, משרד התקשורת איים על סלקום ופרטנר, והשתיים בחרו להתקפל עוד לפני שהשוט יצליף ולהשביע את בריוני התוכן בניגוד לאינטרס הכלכלי הישיר שלהן. כך נגוזה לה התקווה ששידורי הטלוויזיה מבוססי האינטרנט של ענקיות הסלולר הישראליות ישחררו את עולם התרבות הישראלי מטופרי הממסד הטלוויזיוני המנותק.
בשורה נוספת נשאו בכנפיהן נטפליקס, אמזון פריים ואפל טי.וי. ענקיות התוכן הבינלאומיות נכנסו לשוק הישראלי לראשונה כבר לפני ארבע שנים, אבל עד לגל השעמום שהביא איתו סגר הקורונה הראשון, הנתח שלהן בשוק הטלוויזיה לא היה גדול מספיק כדי להצדיק התערבות ממשלתית. כשהישראלים גילו את נפלאות התוכן הבינלאומי, הם נהרו בהמוניהם לחברות הללו, לנטפליקס בעיקר. דמי המנוי ליס והוט – שחלק ניכר מהם מועברים בכפייה ליוצרים – הצטמצמו. ישראלים נחשפו פחות ופחות לפרסומות בערוצים המסחריים, והכנסות ערוצים 12 ו-13, אשר גם חלק ניכר מהן מועברות בכפיה לגילדת היוצרים, הצטמצמו.
כשגוף עסקי נאלץ להתמודד עם צמצום במקורות ההכנסה, הוא מקצץ, מתייעל, ומנסה להמציא את עצמו מחדש. כשהיוצרים בישראל מתמודדים עם חוסר עניין ציבורי בתוצרת שלהם – הם מחפשים לכפות את עצמם בחקיקה על השחקן החדש בשוק. זוהי ה"בשורה" של ועדת הנדל.
הציבור הישראלי לא רוצה להכריח את נטפליקס ודומותיה לממן את גילדת היוצרים המנותקת. אנחנו מוכנים, כמובן, לשלם על תוכן ישראלי איכותי, אבל אנחנו מוכנים לשלם רק על מה שאנחנו מוכנים לשלם. יוצר טלוויזיה שהתוכן שיפיק יקלע לטעמו של הקהל הישראלי יתפרנס היטב, ומי שלא – לא. נטפליקס, כחברה מסחרית המתבססת על דמי מנוי, יודעת זאת. ליאור רז, היוצר של 'פאודה' שנרכשה על ידי נטפליקס יודע זאת היטב, והוא ממש לא היוצר הישראלי היחיד שהתעשר בזכות ענקית התוכן.
גלריית התכנים של נטפליקס כוללת תוצרת ישראלית בשיעור החורג בהרבה מגודלה היחסי של ישראל מבחינת אוכלוסין וכלכלה. במלים אחרות: נטפליקס כבר מזרימה הרבה כסף לשוק המקומי. אבל מה שמפריע ליוצרים ומה שמפריע לוועדה שקיבלה את ההחלטה המושחתת הזו זה לא כמה כסף נכנס, אלא מי מחליט איך לחלק אותו.
הרי לא יעלה על הדעת שהשוק יחלק את הכסף באופן חופשי. לא ייתכן שהאינטרסים המסחריים – מושג בזוי שכזה – יכתיבו איזה יוצר יושפל ואיזה ירומם. על פי ברוני התוכן, חילול קודש שבערבוב שיקולים מסחריים בענייני תרבות מפקיע מהם את היכולת לשלוט במה נצפה, ועל כן הוא פסול מוסרית.
הציבור מושתק
האלקטורט של יועז הנדל ושל חברו צביקה האוזר הוא ישות אמורפית מעט, ועדיין – הוא קיים. לא מדובר באנשי שמאל קיצוני. הסיבה היחידה שהנדל בחר להפנות עורף לאנשי המרכז שבחרו בו ולהעדיף את האינטרס של גילדה מהשמאל הקיצוני היא משום שהאלקטורט הזה מושתק. כשזה נוגע לענייני תרבות, רק לאנשים שהצליחו לאחוז במוקדי הכוח עד עכשיו יש זכות להתבטא ולהחליט מה איכותי ומה בזוי. אנשים שחושבים אחרת לא הופיעו בפני הוועדה, וקולם לא נשמע.
אלה הם פניה של הדמוקרטיה הישראלית בכנסת ה-23: גילדות מהשמאל הקיצוני מנהלות שיח עם פקידי הממשלה שמגישים החלטות מוגמרות לשרים. אלה בתורם משתמשים בכוח הקואליציוני האגרסיבי כדי לכפות את המרקחת הזו על הציבור הישראלי הרחב, שנאלץ גם לממן הכל וגם לא ליהנות מהתוכן שמגיע לו בדרך של שוק חופשי.
כדי שהאיוולת הזו תיושם, צריך לתקן את החוק. ההסכם שעל בסיסו בנוי הקואליציה המעוותת הנוכחית אוסר קידום כל יוזמה שאיננה קשורה להחלת הריבונות ולקורונה. שר המשפטים אבי ניסנקורן למשל כבר הוכיח שההסכם שווה בעיניו כקליפת השום. אם הנדל ייכנע סופית לפקידיו, איש השעה יהיה ח"כ יעקב מרגי יו"ר ועדת הכלכלה. ממנו מצופה להרוג את הצעת החוק הזו בטרם תבשיל לאיום של ממש על העולם התרבותי של אזרחי ישראל.
עו"ד זיו מאור הוא מגיש ברדיו גלי ישראל וברדיו דרום ויו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת.
לא מאוהב בנהגי המוניות אבל אובר היא לא דוגמא טובה.
יש להם "כיסים עמוקים" ולכן בכל מקום שהם מתחילים לפעול בו הם מורידים את המחירים וגורמים למוניות הוותיקות לפשוט רגל. ברגע שהם שולטים בשוק המחירים עולים. זאת לא תחרות הוגנת אלא הצנהגות בריונית. המחירים בסאן פרנסיסקו למשל היום יותר גבוהים משהיו לפני אובר.
תוסיף לזה את היחס לעובדים שלהם שלא נהנים מיחסי עובד-מעביד בצורה שגם לא כדאי שתהיה חוקית בארץ.
גם היחס לעובדים במטה החברה לא משהו, בעיקר לעובדות. היו גם בעיות עם הילס למשקיעים…
בקיצור חברה שלא הייתי רץ לייבא לארץ
ב-2019 עבדתי עבור Uber כיועץ חיצוני במחלקה לניתוח נתונים וביצוע תחזיות באמצעות אלגוריתמים מתקדמים. המיקום היה בבנין ברחוב מרכזי (Market St) בסן פרנסיסקו.
היחס לעובדים היה מצויין, כולל יועצים חיצוניים כמוני.
הנהגים של Uber בקליפורניה הפכו מכח חוק לשכירים ומי שקיטר על זה הכי הרבה היו הנהגים שנגזלה מהם העצמאות להחליט מתי וכמה הם עובדים.
על פי הדוחות לבורסה, חברת Uber מפסידה על כל נסיעה, אך מפצה על כך בהכנסות משירותים של Uber Eats. נהגי מוניות לא יכלים להרשות לעצמם להפסיד על כל נסיעה. בנוסף, Uber פועלת רק באיזורים שמשתלם לה. למשל, באיזור העיר Hanover במדינת New Hampshire ששם נמצאת האונ' היוקרתית Darmouth, אין שירות Uber. למה? כי לא משתלם לחברה להפעיל שם שירות.
חברת Uber מפעילה שירות הסעות שיתופי על קטנועים בערים גדולות בהודו. אולי כדאי לאמץ את המודל הזה בגוש דן. בכלל, היה רצוי שמשרד התחבורה ישנה את כללי המשחק כך שיהיה ממש כדאי להתנייד בדו-גלגלי במקום ברכב. האופניים החשמליים כבר סיפקו הוכחה ניצחת, אך הם מוגבלים בטווח ובזמני טעינה.
להבדיל מדוד, הייתי מאפשר לאלתר שירותי נסיעה שיתופית עם כמה שפחות מתווכים.
לא סתרת אף נקודה של דוד. הוספת על הנקודות שלו, נקודות משלך, אשר המסקנה מהן זהה למסקנתו של דוד (הפסד הוא הפסד, גם כאשר יש עוד מקור הכנסה) אבל העיקר, "הייתי מאפשר לאלתר".
"מנומק" בדיוק כמו מודל עסקי, המתבסס על הפסדים לחברה (בדיוק כמו שדוד כתב וגם אתה העדת שנקודה זו נכונה).
אני גר בסיאטל, ומאז שאובר וליפט נכנסו לשוק מחירי הנסיעות ירדו כמעט בחצי! מהבית לשדה התעופה לקחו במונית $60, ובאובר עכשיו בערך $35. חוץ מזה שהשירות פי מאה יותר טוב. רוצו מהר להביא אותם לארץ!
אני לא יודע אם זה נכון, אבל אם אכן המצב כך קוראים לזה "מחיר היצף" ויש כבר חוקים שמתמודדים עם זה בארץ.
בכאן 11, רשת ב' וכאן תרבות יש תכניות פי 200 יותר טובות מאשר אצל מתחרות.
בעיני לפחות ובעיני רבים.
זה הכל.
עכשיו תמשיך לדבר על חופש.
למען ההגינות, חשוב לציין שקשה להתחרות בכל כך הרבה תוכן בינלאומי שאתה תעשייה קטנה..
קשה למרות או בגלל תמיכתו של איסמאעיל הנייה?
יש מספיק תוכן לכולם/ן ברשת האינטרנט ובכל יום, הוא נעשה זמין יותר ויותר, גם לאנשים שאינם טכנולוגיים.
הלאה נשאיר את "המירוץ לשאהיד", את "ההשתמטות", את התעודה "החוקן הסודי של רבין לערפאת עם סוגת עלית", את התחקיר המלא על הכנת מצות ע"י החרדים מילדים נוצרים והצעות לגידול אתרוגים, רק לרוצחי הישראלים תמורת מיצובישי מאוסלו.
לרכישת מנוי לכל המוזה הנהנדרת לעיל, נפנה סמולינו הנוכלים, למוחמד ג'נין בכרי 🙂
הצעת חוק:
כל תקציב שניתן ע״י משרד התקשורת או ע״י משרד התרבות יהיה כהלוואה בלבד עם מועד פרעון של שנה אחת ללא אפשרות הערכה.
ואז נראה מה יעניין אותם ושכמותם: דעת הקהל בארץ או דעת השופטים בקאן.
המדינה חייבת להפסיק לממן כל דבר למעט שירותים ציבוריים חיוניים ובהם: בטחון חוץ, אכיפת חוק וסדר (בטחון פנים), מערכת משפט הוגנת, ואולי שירותי בריאות בסיסיים (בספק). יחד עם זה, יש להוריד את מס הכנסה ל-0% (אפס אחוז) ולהקטין את מע"מ ל-10%. האזרחים יוכלו לקנות שירותים וחפצים שמתאימים להם במקום שפקידים יחליטו מה עושים עם הכסף שלהם.
תומך בכל הלב והשכל. תיקון אחד, במקום מע"מ עם אפשרות קיזוז הפותח פתח לחשבונות פיקטייביים ורמאות מוטב מס קצוב אחד של 10% על הצריכה ללא אפשרות קיזוז. ולא על כל מכירה אלא רק על מכירה לקמעוני או על מכירה קמעונית לצרכן. כך שהמס לא יוכל להגיע למעל 20%. עם תכנית כזו, ישראל תהפוך לעשירה בתבל, אזרחים עשירים מדינה עשירה, אזרחים עניים מדינה ענייה. אם המדינה מחלקת כסף לסרטים איזוטריים ונגד ישראל זה אומר שיש למדינה מדי הרבה כסף. לבטל את מס הכנסה
יש לנו הרבה מאד יוצרים שכאלה. טלויזה קולנוע תאטרון ואלה הראשונים לצווח שכל הדתיים גנבים.
הבעיה עם אובר היא חוסר בקרה על הנהגים, כלומר כל בעל רשיון נהיגה יכול להיות "נהג מונית". זה נראה לך סביר, כנראה (שוק חופשי… הייתה תאונה כי הנהג לא יודע לנהוג? אל תיסע איתו, אם נשארת בחיים…). מניח שיש לך גם טענות כנגד רישוי רופאים, תקנות מיוחדות ליצרני מזון, או תקנים למערכות ביוב…
יוצרים – יש שמאלנים, ימננים, חרדים, חרדלי"ם… וכולם יוצרים בעברית. לציבור של 7.5 מיל' דוברי עברית. אין להם שום סיכוי להתחרות ביצירות שמיועדות למאות מיל', או יותר, והדוברות אנגלית. או סינית. לך כנראה אין הבדל ואינך רואה רע אם ערוצי הט.וו. יהיו מוצפים באשפה ירודה ומטפישה: "כה הציבור רוצה". עובדה שכאשר מופקות תוכניות משובחות הציבור צופה בהן.
מעניין שגם המדינה "קטנה" כצרפת ישנה תמיכה ציבורית ביצירה מקומית, וגם…שהטלויזיה האמריקאית (והאיטלקית) הן פשוט ירודות. בלי כל רגולציה
פאודה שאתה מהלל כל כך, לא הייתה באה לעולם ולמיליוני צופים בנטפליקס אילמלא הכסף הציבורי שמימן אותה בעונה הראשונה. אחרי העונה הראשונה גילו את הכישרון של ליאור רז ולהקתו בחול. כך גם טהרן – מי בעולם היה יודע מי זאת "תמר" ניב סולטן אם תאגיד השידור הציבורי שאתה כ"כ. נהנה להשמיץ, לא היה שם את כספו על הפקת הסדרה?
מי זה ניב סולטן? לא שמעתי עליו מעולם
נפלא. עיתונות על איכות של כתבה.
תעשיית הטלוויזיה מעסיקה מאות אלפי עובדים! החל מצלמים ועד אנשי סאונד, מאפרות ואפילו חשמלאים. כל כך רחוק מרק ״תל אביבים״ ו-״שמאל קיצוני״. פשוט נחרד לקרוא מה שאתה כותב.
התוכן הישראלי עושה לנו כבוד בכל העולם! סדרות ישראליות כמו ״טהרן״, ״פאודה״, ״חטופים״, ״פלפלים צהובים״, ״להיות איתה״ משודרים בעברית (!!) בארצות שבהם אחוז אנטישמיות גבוה כמו באירופה וזוכות לביקורות מהללות. הטלוויזיה הישראלית נחשבת כסוגה עילית בחו״ל. שלא נדבר על כמות הסדרות שנרכשו לעיבוד בחו״ל כמו חטופים שהפכה להומלנד, רמזור, השוטר הטוב ועוד המון המון. הכסף שנכנס למדינה מכל מכירה כזאת הוא כסף רב – היום מסתכלים על סדרות ישראליות כעל סטארט אפ. אתה מנותק לגמרי ולא מבין את המשמעות.
חייב לטפח את התעשייה ולהשקיע כמה שיותר כסף בעוד הפקות עוד יוצרים ועוד מאות אלפי אנשי הפקה.
אתה זוכר 7 סדרות שמוקרנות בחו"ל, אבל "שוכח" את הייצוג היום יומי של רוצחי החמאס.
גם אם השמלאי מפרדס חנה (זה מספיק רחוק מת"א?) לא יושב מול המצלמה ומספר כמה חמאס חושבים שהיאהוד לא טובים, זה מה שהוא מייצר בסופו של דבר.
ולפני שאתה מטיף לאחרים, מה הם לא מבינים ורק אתה כן – החשמלאי מפרדס חנה, ימצא עבודה גם אם הפרקליטים של רוצחי החמאס יעלמו מהמרקע.
לא מדוייק. הדרישה להפקות מקור היא לא המצאה ישראלית. דרישה דומה קיימת גם באירופה. למעשה, חוסר הדרישה להפקת שדרות מקור מקומיות, כמו בישראל, הוא החריג.
וזה אומר שאנחנו צריכים לאמץ כל טמטום מאירופה?
דוגמא אחת למימון סרטים באירופה
הכתבה חשובה מאד . לא בגלל מה שכתוב בה אלא דווקא מהעובדות שהיא מתעלמת . בתעשית הקולנוע והתקשורת יש כיום מגוון רחב של אנשים ימין שמאל מרכז דתיעם חרדים וחילונים. זו תעשיה המביאה כבוד למדינה בכל העולם . הקולנוע הישראלי נחשב בין המובילים. ונכון אמנות מהותה לשאול שאלות קשות להזיז את ישבן הצופה מאיזור הנוחות שלו לבקר להתריס . אמנות היא גם מגויסת כן לרעיונות חברתיים פוליטים תרבותיים . צריך וחשוב לעשות שינויים אינספק בחלוקות משאבים שיויוניות. אבל להכליל זה קל זה אופנתי ובעיקר לא מקדם בשום מקרה את התרבות בארץ .
איזו "שאלה קשה" שואלים ציוריו של לאונרדו דה וינצ'י? פסליו של מיכלאנג'לו? המוסיקה של מוצרט? או שאינם אומנות לטעמך, פוליטרוקי?
זה שחטפת את ה"אומנות", כדי לדחוף לצופיך את דעתך הפרטית (כיוון שבדיון לוגי, מעולם לא היה שום נימוק לדיעותיך) בתור "לשאול שאלות קשות להזיז את ישבן הצופה מאיזור הנוחות שלו לבקר להתריס" – אומר רק שאתה יחצ"ן של מפלגה ולא אומן.
ולפני שאתה מזדעק, שאינני "מבין אומנות" – כתבת בעצמך ש"אמנות היא גם מגויסת כן לרעיונות חברתיים פוליטים תרבותיים". בליל מילים יפות שמשמעותן – אתה יחצ"ן של מפלגה ולא אומן.
כתבה מעולה.
תודה לך עו"ד זיו מאור
זאת הקבוצה שקוראת לעצמה אליטה, ועכשיו הנדל מחזק אותה בגלל אישיות רופסת, אבל כמו תמיד לפחות עבורי לאליטה ויצירותיה לא היה מקום בשיט. אפילו המוניות קיבלו אצלי יחס מועדף בהרבה, האליטה/הבועה משרתת את דומיה המעטים בחברה הישראלית ולצערי חכים רופסים חסרי עמוד שידרה ממשיכים לממן את הטימטום והדלות האמנותית שלהם,לטעמי ציון אפס הוא גדול עליהם.
בעניין שידורי התוכן לא יכולתי לקוות לייצוג טוב יותר של דעתי. תודה!
אני לא מאשים יותר את השמאלנים. הם פועלים כמה שהם יכולים. אני מאשים את ממשלות הימין לדורותיהם שלא מימשו סדר יום כלכלי ותרבותי ימני. "פחד" מסטיריקה איננה תירוץ הולם. הלוואי ופוליטיקאינו מהימין, לרבות ראש הממשלה שלנו, היו יותר "טראמפיים". שילמדו ממנו איך מזיזים עניינים. והדיפ סטייט איננו תרוץ. יאללה להתחיל למשול.
מדהים