לא מתנצל: ז’בוטינסקי על התגובה הרצויה לאנטישמיות

במאמר מיוחד משנת 1911, מנהיג הציונות הרוויזיוניסטית קרא ליהודים להפסיק להתנהג כנאשמים תמידיים מול עלילות דם ורדיפות

עוד לא נברא אדם, שייחייבנו לתת את הדין. זאב ז'בוטינסקי | לע"מ, The New York Public Library

מאמר זה מאת זאב ז’בוטינסקי נכתב בשנת 1911 תחת הכותרת  ‘במקום סניגוריה’, ויראה אור בקרוב בתרגומו של ד”ר נחום קרול בכרך ‘מצב האומה ג’ בהוצאת מכון ז’בוטינסקי. אנו מודים למכון ז’בוטינסקי על הרשות לפרסמו.

***

אם תתעמק כהלכה בשאלת עלילת הדם, תתעורר בך הרגשה קשה מאוד, ובאדם אנין דעת – הרגשה קשה מנשוא. הגיעו בעצמכם: הרי המדובר הוא בנו – בי, בכם, באמכם! בשעת שיחה עם נכרי חייב כל אחד מאיתנו לזכור, שייתכן שהלה נרעד אותה שעה ומהרהר בליבו: ‘מי יודע, שמא טעמת גם אתה פעם מאותה כוס של ברכה?’ נסו נא להתעמק בכך כראוי! בעצם, הרי זה נורא יותר מכל שאר הדברים העוברים עליו בבית כלא זה. דומני שלאחר שיהגה בעלילה זו כהלכה, לכל עומקה, עשוי אדם רגיש להשתגע מרוב עלבון וייאוש, או לפחות לייבב בקול ולתלוש את שיער ראשו…

אדם עצבני פחות אך תמים יותר חייב לפרוץ החוצה, לאחוז בשולי בגדיהם של העוברים ושבים ולהוכיח להם, עד שייחר גרונו, כי עלילה היא זו ואין להאשים אותנו בכגון דא. ואילו אדם עיוור מלידה (רבים הם בתוכנו) יתנהג אחרת. הוא ירגיע את עצמו בדברי שגרה: שאין איש מאמין, בעצם, בדברי תפלות כאלה; שהמאשימים עצמם אינם מאמינים בהם; שאין זה אלא תכסיס פוליטי; שכל החלק הנבון באוכלוסייה הנוצרית (וזהו, כמובן, הרוב המכריע) אינו רוצה להטות אוזן לעלילה ממין זה ואף מתמרמר עליה. בקיצור, הכול כשורה ואין לרגוש ריגושים.

אין אני נמנה לא עם הרגישים הנאנחים, לא עם התמימים המצטדקים ולא עם העיוורים מלידה, שאינם רואים את הנעשה סמוך לחוטמם. במיוחד עליי להסתייג מן הסוג האחרון. ודאי, דבר נוח הוא מאוד ונעים לדמות בעצמך שכל אויביך פשוט רמאים ושקרנים מדעת; אולם הבנה פשטנית כזאת בפסיכולוגיה של האויב גוררת תמיד כישלונות גדולים ביותר, כי אין היא נכונה ואף אינה צודקת. לא כל אויבינו חבורה של סרוקים[i] הם, ולא כולם שקרנים מדעת. הנני מייעץ לבני עמי לבל יטעו בנידון זה. בין אנשי הימין יש אנשים כנים בהחלט. אנשים אלה מאמינים בתום לב, שאכן משתמשים יהודים במאכליהם בדם תינוקות נוצרים; לפחות שקיימת כת כזאת בין היהודים. אנשים אלה עלולים אף לחשוב בתום לב, שרצח יושצ’ינסקי[ii] מעורר חשד ויש לחקור בהקפדה יתרה, שאם כן לא ישחדו היהודים העשירים את האלה תמיס[iii] שבמולדת [רוסיה] והעניין יטושטש. הם חושבים באמת, בתום לבם, שהיהודים הם עשירים, ושהאלה תמיס נוחה להתפשר. משום כך לא יהיה זה דבר קל ופשוט להיפטר מהם, כפי שסבורים רבים מאיתנו. ובכלל, כל העניין הזה מסובך הרבה יותר.

הוא מסובך במיוחד משום שהאמונה בעלילת הדם נפוצה לא רק בין אנשי הימין. בהמון הניטרלי, הלא מפלגתי אף בחלקיו המשכילים, עדיין מושרש חשד זה. מגוחך וטיפשי הוא לעבור בשתיקה על עובדות אלה. וכי לא שמע כל אחד מאיתנו, שעה שנזדמן עם נוצרים, גם עם החביבים שבהם, וידויים גלויי לב בדבר פקפוק זה? מובן, אנשים חביבים אינם מביעים פקפוק זה בצורה גסה. הם אומרים, כרגיל, כך: מובן, אין אנו מפקפקים כלל שאתה וקרוביך אינכם יודעים על כך ולא כלום. אך… רבניכם אולי יודעים זאת? כלום אין דתות קדומות כאלה, שבהן המסתורין הכמוסים ביותר ידועים רק לאנשי סוד מעטים? יש טובים מהם המרחיקים לכת בדרך הפשרות ומציגים את השאלה בצורה כזאת: אולי זו כת מיוחדת במינה? כלום מובטח לכם, שמוכרות לכם כל הכיתות בחיק היהדות וכל הסודות של כל כת וכת? הרי גם אצלנו יש המאמינים בהבלים – ‘שוטאים’ ו’סריסים’[iv]– כלום אחראים אנו להם? ולמה אפוא תרגזו ותכחישו בלא דרישה וחקירה דבר שאולי קיים במציאות? כך אומרים רבים, רבים מאוד משכנינו הטובים ביותר; ואני מכנה אותם ‘טובים’ ללא שום לעג, אלא ברצינות.

יש אנשים מהוגנים ומבקשי טובה, המתבטאים דווקא בצורה זו. וכל האומר שאין כאלה במציאות, לו אענה בפשטות שאינו דובר אמת. הם קיימים, ולכל אחד מאיתנו הזדמן לראותם ולשומעם. ומה מספרם של אלה, שאינם מתבטאים בקול, אך חושבים בלבם כך או אף גרוע מכך? גדולה מזו: מה ערובה היא, שחשד זה מושרש רק בהמונים הלא מפלגתיים, הניטרליים? כדי להיעשות קדט[v], כלום חייב אדם לשרש קודם לכן את כל המשפטים הקדומים שבלבו, אף אלה שטופחו במשך דורות? האם אין מקום בשורות העמלים לאיש המסכים לכל המצע המפלגתי, אלא שאינו בטוח בלבב שלם כי בתלמוד, שאין הוא מחויב לדעתו, אין סעיף המחייב רצח דתי? אין אני רוצה להרחיב ולהשמאיל בהלוך מחשבה זה. רק אזכיר שהחומר העיקרי שממנו נבנות או צריכות להיבנות מפלגות השמאל ברוסיה, מן האיכרים הוא או מפועלי בתי חרושת, יוצאי הכפרים מתמול שלשום. העיוורים מלידה שלנו טועים טעות מרה ועוד צפויה להם אכזבה מרה.

בהרבה דברים טועים גם התמימים – אלה העולים לדוכן בכל שעת כושר ופותחים בנאום סניגוריה. נימוקיהם חדגוניים, כמו האשמותיו של הצד שכנגד. אותם הדברים מדור לדור. תחילה משתדלים להוכיח שדת ישראל אוסרת על שימוש בדם; אחר כך באה הטענה שמשפטי עלילת הדם המפורסמים ביותר הסתיימו תמיד בניצחון האמת, הזכאים יצאו זכאים ונבאש ריחם של המעלילים. ואולם אין ההמון שועה לנימוקים אלה, ואיש ההמון אינו מתחשב בהם. על רשימה זו של פסקי דין מזכים הם משיבים: ה’ז’ידים’ שיחדו את השופטים. על רשימת הטקסטים האוסרים את השימוש בדם הם עונים: אם כן, יש עוד טקסט אחד, המתיר זאת, ואותו דווקא אין אתם רוצים לצטט. כל פקעת הנימוקים יורדת לטמיון כמים בכברה.

אין אני שולל כלל את התועלת שבהגנה עובדתית, אולם היא מועילה רק בעיתה ובמקומה. מקומה – בבית המשפט, מקומה – בפרלמנט של ממש, אולם רק של ממש, שבו נערכת באמת חקירה רצינית של בעיות רציניות. אך אם במקום פרלמנט יש לך מין אסיפה, אם לא גרוע מזה: אסיפה שמעל בימתה נשמעים גידופים, עלבונות, קריאות ‘הרביצו’, ואין איש שועה בה לנימוקים ואינו מתעניין במסמכים – כי אז מליצת הסנגוריה אין לה ערך וטעם. מאתיים רבנים נשבעו בכתב (כמה פעמים?), שאין היהודים שותים דם תינוקות ואיש לא נתן דעתו על כך, אפילו העיתונות של ‘המאה השחורה’ לא חרקה שיניה כראוי: פשוט עברה על פני כל אלה בלא להסתכל. אותו רושם עשו ויעשו כל הנאומים שהיו והנאומים העתידים לבוא על נושא זה, של חברי הדומה היהודים. מתחשבים במסמכים ונימוקים בכינוס אנשים שיש בכוונתם לחקור את הדברים בשקט וללא משוא פנים, אך באווירת התקוטטות, השתוללות, הרבצות בכל הבא ליד – כל דבר ההצטדקות הללו אינם במקומם.

וייתכן שהם מזיקים. מזה שנים אחדות שיהודי רוסיה יושבים ישיבת קבע על ספסל הנאשמים. אין זו אשמתם, אך אשמתם הוודאית היא בזו שהם מתנהגים כמו נאשמים. כל הזמן אנו מצטדקים במלוא הגרון. אנו נשבעים שאין אנו מהפכנים כלל, שאין אנו משתמטים מן הצבא ולא מכרנו את רוסיה ליפנים. צצה לפתע פרשת אזף.[vi] מיד אנחנו מתחילים להישבע שאין אנו אשמים ושאין אנו דומים לו כלל וכלל. מחשבה פרשת בוגורוב[vii]– ושוב סוחבים אותנו בצווארון אל ספסל הנאשמים, ושוב אנו נכנסים לתפקיד שכפו עלינו ומתחילים להצטדק. במקום לפנות עורף למאשימינו שאין לנו על מה ולפני מי להצטדק, שוב אנו נשבעים שאין לנו כל שייכות לעניין, וליתר תוקף אנו מתחילים ומסתייגים בחריפות מזכרו של בוגרוב, הגם בשעת מותו המופלא של צעיר אומלל זה – יהיה טיבו אשר יהיה – התעללו בו למדי גם בלעדינו אותם עשרת בני חם של בור שופכין של ‘המאה השחורה’ בקייב.

עתה הקימו צווחה בדבר עלילת הדם – והנה שוב אנו מופיעים בתפקיד נאשמים, מצמידים את ידינו ללוח לבנו, מדפדפים באצבעות מרטיטות בחבילות של מסמכי הזיהוי הישנים, שאין איש מתעניין בהם, ונשבעים אל כל צד שאין אנו משתמשים במשקה זה ומעולם לא טעמנו ממנו אף טיפה אחת, כה ייתן אלוהים וכה יוסיף… עד מתי? אמרו־נא, רעיי, כלום לא נמאסה עליכם עוד העלאת גרה זו? ובתשובה לכל ההאשמות, הגערות, החשדות וההלשנות הללו, ואלה העתידים לבוא, כלום לא הגיעה השעה שנשלב את ידינו על לבנו ונכריז בקול, בבירור, בקרירות ובשלווה, כמין נימוק יחיד ומובן וברור לקהל: לכו כולכם לעזאזל? מי אנו שנקום להצטדק לפניהם, ומי הם הבאים לחקור אותנו? מה טעם יש בכל הקומדיה הזאת, בעמדת עם שלם לדין בעוד פסק הדין ידוע מראש? מדוע נשתתף בקומדיה זו מרצון ונקדש בנאומי סניגוריה את הנוהג המתועב של התעללות? הגנתנו חסרת תועלת ותקווה, אויבינו לא יאמינו בה, האדישים לא ישעו לה, הסניגוריה – חלפה עברה תקופתה.

הרגלנו להצטדק בשקידה רבה לפני אספסוף כלשהו כבר גרם לנו נזק עצום ועוד יגרום לנו נזק גדול יותר. האנשים התרגלו לכך, התרגלו לשמוע מפינו קול תחנונים של נאשם. המצב שנוצר בשל כך מאשר באופן טרגי את האימרה הנודעת: qui s’excuse, s’accuse.[viii] אנו עצמנו הרגלנו את שכנינו למחשבה שבגלל כל יהודי גנב אפשר להאשים עם עתיק שלם, שחוקק חוקים בתקופה ששכניו עוד לא עלה בידם לכסות מערומיהם. כל האשמה מעוררת בנו מהומה ומבוכה, עד שהבריות חושבים בהכרח: איך הם פוחדים מכל דבר! נראה שמצפונם אינו נקי. דווקא משום שאנו מוכנים כל רגע לעמוד דום ולהישבע, משתרשת באוכלוסייה השקפה שאי־אפשר לעוקרה, כי אנו שבט מיוחד של גנבים. אנו סבורים, כי בהיותנו תמיד נתונים לחיפושים ולבילושים ללא התנגדות, נוכיח סוף־סוף לאנושות את אצילותנו: הנה אילו ג’נטלמנים אנו, אין לנו מה להסתיר! אך זו שגיאה גסה. הג’נטלמנים האמיתיים הם אלה שלעולם לא ירשו לאיש בשום פנים ואופן לערוך חיפוש בדירתם, בכיסיהם ובנפשם. רק מי שנמצאים בהשגחת השלטונות מוכנים שיערכו אצלם חיפושים בכל עת. ואנו מעמידים עצמנו במצב כזה בדיוק, בלא להביא בחשבון את הסכנה הנוראה ביותר: ומה יהי אם יטמינו בבתינו חפץ גנוב?

עד כה העלילו עלינו עלילת דם בצורה מגושמת וגסה. אולם חושבני שגם בשטח זה תתגלה עוד הקידמה הטכנית הכללית של תקופתנו. יימצא אומן שיתכן תוכנית בשׂום שכל ובקפדנות, יביא בחשבון את כל ההפתעות האפשריות, והתוצאה תהיה מדהימה. הנחה זו אין בה דבר שהוא בלתי־אפשרי. בין האנטישמיים יש עתה בני אדם משכילים מאוד, עשירים מאוד ובעלי השפעה רבה מאוד, ובידם לנצל את כל אמצעי הזיוף. לא כל כך קשה למצוא עתה גם יהודון עד שקר: סחורה זו לא חסרה גם בעבר, ועתה על אחת כמה וכמה. מתוך כך הם עתידים ביום בהיר אחד להציג לפנינו קומדיה מתקבלת על הדעת של עלילת הדם, עד שהשופט הישר ביותר וללא משוא פנים יהסס. מה נאמר אז אנו, שכמעט כל הגנתנו בנויה על העובדה שעל פי רוב נמצאנו זכאים בדין? אך חושבני, כי אפשרי, אפשרי בהחלט, גם מקרה אחר, נורא הרבה יותר. היהדות – עצביה התרופפו מאוד. נדמה לי שאנו אחד העמים הראשונים במספר חולי הרוח שבו. באותה אווירת הסתה הנוצרת סביבנו על ידי הבדיה של עלילת דם עלולים סוף־סוף להיוולד אצלנו גם מי שהשתגעו בגלל בדיה זו.

אם איני טועה, קרה מקרה כזה בעיר פאדובה[ix] במאה השש־עשרה: יהודי בשם דוד מורפורגו[x] השתגע והתחיל צועק שיביאו לו את בתו של שכנו הקתולי, בת השלוש: הוא ישחוט אותה ויתיז מדמה על המצה. הרבנים כפתו אותו ומסרוהו לשלטונות; למזלם, היה שיגעונו ברור לגמרי, והעניין לא הסתיים בפרעות. אך במשך ארבע מאות שנה התרופפו עצבינו מאוד, ולא ייפלא אפוא אם יופיע מטורף מעודן יותר, שהפעם לא יצעק, אלא פשוט יגשים את מבוקשו. מוזר מאוד, לדעתי, שדבר כזה עדיין לא אירע. אל תשכחו את אווירת הסיוט שאנו חיים בה, אווירת הזוועה שהנוער שלנו מתחנך לאורה. כבר ראינו שאחדים מהם השתגעו ממהפכה, מטרור, משוד וכדומה; במגיפת ההתאבדויות יש, ללא ספק, תוספת של בלבול פסיכי. המהפכה המינית[xi], שהחלה זה לא כבר, גם היא העלתה יסודות ניכרים של מטורפים מובהקים. ובכן, אם תבוא צרה כזאת, מה נאמר, אילו טקסטים נעלה לשולחן? נחכה להשבת כבודו המחולל של עמנו מידי בית המשפט והמומחים: אם יכירו כי משוגע האיש – יינצל כבודנו; ואם המטורף יהיה מטיפוסו של ג’ק סכינאי[xii], פיכח ושקול בכול, חוץ מהטירוף שלו, וייראה כבריא בעיני המומחים, אז נודה שכבודנו חולל עולמית? כי כזאת תהיה המסקנה ההכרחית של המאניה שלנו – להגיב על כל גערה, לקבל בפומבי את האחריות לכל עברה של יהודי, להצטדק לפני כל אחד ואחד, לרבות כל אלמוני פלמוני.

חושבני כי השיטה הזאת מוטעית מיסודה. אין אוהבים אותנו לא משום שטופלים עלינו כל מיני האשמות; טופלים עלינו כל מיני האשמות משום שאין אוהבים אותנו. לפיכך האשמות אלה הן כה רבות, כה מגוונות וכה מנוגדות זו לזו. היום מטיחים בנו שאנו מנצים את העניים, למחרת מטיחים בנו שאנו זורעים את זרעי הסוציאליזם ומנחים את העניים נגד המנצלים. אחד העיתונים בפולין טען לפני מימים מספר שהיהודים רוצים לחלק את רוסיה ולקומם את פולין. האיטלקים טוענים, שההתקפות עליהם בכל העיתונות האירופית הן מעשה ידיהם של היהודים, ואילו האופוזיציה בתורכיה טוענת כי היהודים הם שהסיתו את איטליה לכבוש את טריפולי. אם כן, כלום צריכים אנו לענות על כל צריחה ונביחה, להישבע, להוכיח וכולי? אין זה מתקבל על הדעת ואין בכך כל תועלת. אפילו נכחיש דבר אחד, יצוץ ויעלה דבר אחר. אין שיעור לאיבה ולאיוולת האנושיות!

להצטדק אפשר רק במקרים נדירים וחשובים, באופן יוצא מן הכלל, כשיש ביטחון מלא שכוונותיו של בית הדין ישרות וסמכותו מתאימה. אולם לעשות מהסניגוריה שיטה יומיומית, להוציאה החוצה, אל בימת אספת העם, אף אם ייקרא שמה פרלמנט, אל דפי העיתונות – פירושו להתבזות עד לדרגה של כלבים נובחים.

אין לנו על מה להצטדק. אנו עם ככל העמים; אין לנו שאיפות להיות טובים יותר. כאחד התנאים הראשונים לשוויון זכויות אנו תובעים לעצמנו את הזכות שיהיו לנו מנוולים משלנו, בדיוק כמו שיש לכל עם ועם. כן, יש לנו גם פרובוקטורים, וסוחרי נשים, ומשתמטים משירות צבאי; אף מוזר הדבר שהם מעטים כל כך בתנאים העכשוויים. גם לעמים אחרים יש הרבה מן הסחורה הזאת, אולם מלבדה יש להם גם מועלי מעל, ופורעים, ומענים; אולם אין בכך ולא כלום: השכנים גרים בקרבתם ואינם מתביישים. בין שאנו מוצאים חן בין לאו, אין בכך לדידנו כל הבדל.

אין אצלנו, ולא היה מעולם, רצח דתי; אולם אם הם רוצים בכל כוחם להאמין שקיימת ‘כת כזאת’, בבקשה, יאמינו־נא כאוות נפשם. מה אכפת לנו? מפני מה אנו צריכים להתבייש? כלום שכנינו מאדימים מבושה על שהנוצרים בקישינב תקעו מסמרים בעיני תינוקות יהודים? לא ולא: הם מהלכים בגאווה ועיניהם מישירות מבט – והם צודקים לחלוטין. כך יאה וכך נאה. אישיותו של עם מלכותית היא, אינה נושאת באחריות ואינה חייבת בהצטדקות, אף בשעה שיש על מה להצטדק. לשם מה אפוא נבוא אל ספסל הנאשמים אנו, ששמענו עלילה זו לפני זמן רב, בימים שהאומות התרבותיות בימינו עדיין לא היו בעולם, ואנו יודעים את ערכה [של העלילה], את ערכנו ואת ערכן [של האומות]? אין אנו חייבים דין וחשבון לאיש, אין אנו עומדים למבחן לפני שום ברייה בעולם. ועוד לא נברא אדם, שייחייבנו לתת את הדין. לפניהם באנו ואחריהם נלך. אנו כמו שהננו, טובים לעצמנו, לא נשתנה ולהשתנות אין אנו רוצים.

[אין חתימה]

אודסקיה נובוסטי, 1911

התאריך המדויק לא ידוע


[i] אנשים ריקים וקלי־דעת. מארמית: סריק.

[ii] אנדריי יושצ’ינסקי (1911-1898) – נער אוקראיני שרציחתו הביאה לעלילת בייליס.

[iii] אלת הצדק במיתולוגיה היוונית.

[iv] החלסטים – בני כת שפרשה מהנצרות במאה השבע־עשרה ונהגו בסיגוף עצמי.

[v] חבר המפלגה הקונסטיטוציונית הדמוקרטית ברוסיה, שפעיליה המרכזים היו מקרב הבורגנות הליברלית.

[vi] יבנו (יונה) אזף (1918-1869) – מהפכן סוציאליסטי רוסי, מהנדס במקצועו, שהיה גם סוכן המשטרה החשאית של הצאר והושתל במפלגה הסוציאל־רבולוציונרית. ב־1909 נחשפה פעילותו והוא נמלט לגרמניה.

[vii] דימיטרי בוגורוב (כינויו של מרדכי גרשקוביץ, 1911-1887) – מהפכן יהודי שהתנקש בחייו של ראש ממשלת רוסיה פיוטר סטוליפין בספטמבר 1911.

[viii] מצרפתית: מי שמצטדק מאשים את עצמו.

[ix] עיר בצפון איטליה בה הייתה קהילה יהודית מבוססת של מגורשי ספרד.

[x] לא נמצא מידע על פרשה זו.

[xi] הכוונה לתהליך שהתרחש בסוף המאה התשע־עשרה שבו, בין היתר בהשראת הגותו של פרויד, ירד משקלה של הבושה שבה עטף המוסר הנוצרי את הדחף המיני.

[xii] כינוי לג’ק המרטש, הפושע הידוע לשמצה שפעל בלונדון בתחילת המאה השמונה־עשרה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.