צרפת חייבת להתעורר מול איום הטרור האסלאמי

עריפת ראשו של סמואל פאטי, מורה להיסטוריה בבית ספר השוכן בפרבר ליד פאריז בירת צרפת, הכתה בהלם את כל בירות אירופה. בעקבות המעשה המזעזע והברברי, הצרפתים מבוהלים ומפוחדים וחששם נובע בעיקר מחוסר אונים של השלטונות מול הטרור האסלאמי.

הנשיא עמנואל מקרון הגיע לזירת הרצח כמה שעות בלבד לאחר הפיגוע, לראשונה הצביע על מאפיינים של רצח אסלאמי. עד היום היססו שלטונות צרפת וכל הנשיאים לקרוא לאחראים על גל הטרור טרוריסטים אסלאמיים במלוא מובן המילה וזהו בהחלט צעד משמעותי ותקדימי בדרך הנכונה.

בשנים האחרונות התרענו לא פעם על הסכנה האורבת לאירופה ולצרפת בפרט, אך השלטונות העדיפו להעלים עין מסיבות שונות ומשונות ומשקולים אלקטורליים. בחודש שעבר, נדקרו שני עיתונאים מחוץ למשרדים הקודמים של המגזין הסאטירי 'שרלי הבדו'. באותה עת נערך משפטם של האחראים לפיגוע שבוצע ב-7 בינואר 2015. 11 צרפתים נרצחו אז, מהם שישה עיתונאים אמיצים שהעזו לצייר ולהפיץ קריקטורות של הנביא מוחמד.

המחבל הפעם היה צ'צ'ני בן 18 שנולד במוסקבה ובעל עבר פלילי. נדגיש כי מאז הפיגוע שבוצע במרץ 2012 על ידי מוחמד מרח, כל המחבלים היו מוסלמים מצפון אפריקה ונתינים צרפתיים שריצו כבר עונשים, אך שוחררו מבתי הכלא בלי המשך מעקב משטרתי. נזכיר גם כי מוחמד מרח רצח שבעה בני אדם וביניהם אב למשפחה יהודית ואת שלושת ילדיו בכניסה לבית ספר 'אוצר התורה' השוכן בעיר טולוז. אז כמו היום היה המחבל ידוע למשטרה. גם אז כמו היום נאמר שמדובר ב”זאב בודד” אשר קשה היה לחזות את מעשיו, אולם מאז ועד היום לא מבוצעים מעקבים רציניים אחר חשודים.

מקרון הציג בראשית החודש תכנית להגנה על ערכיה החילוניים של צרפת נגד האסלאם הקיצוני, והודיע כי בכוונתו ליישם פיקוח קפדני יותר על תכני הלימודים ועל מימון זר למסגדים. היו בעבר תכניות דומות, אך הן לא יצאו לפועל. השלטונות ואף כלי התקשורת בצרפת מנסים להסביר את המניעים לגל הטרור לאור העובדה שדת האסלאם נמצאת במשבר והמדינה מחויבת לעזור ולסייע בשיקום. לדעתם יש להציע הזדמנויות כלכליות וחברתיות לקהילות המהגרים, אך למעשה הם מתעלמים מהקיצוניים ומאיומיהם.

אויב מבית

לצרפת יש שירותים חשאיים מהטובים בעולם. הם מסכלים פיגועים, הודות למידע מודיעני שהם מקבלים בין השאר מישראל, אבל כל עוד אין שינוי דרסטי במדיניות ובכל המישורים, לרבות הרתעה משפטית, אזי התקריות ימשכו ויהיו קטלניות ומזעזעות הרבה יותר.

הייחודיות של הפיגועים נובעת מהעובדה הבסיסית לפיה איום הטרור אינו חיצוני. האויב אינו שוכן מחוץ לגבולות המדינה כפי שהיה מאז ומתמיד בהיסטוריה, והמלחמה בטרור היא פנימית ומקורה בקרב העם הצרפתי. אך עד כה הנשיא מקרון בחר להילחם בטרור הרחק מאוד ממדינתו. הוא ממשיך להיאבק ללא הצלחה רבה נגד גי’האדיסטים במאלי שם הוצבו 5,000 לוחמים. בד בבד, שחרורה בימים אלה של בת ערובה צרפתייה בת 75 תמורת כופר לג’יהאדיסטים עורר זעם רב בדעת הקהל. האישה שפעלה למטרות הומניטריות הסתירה שהתאסלמה ואת כוונתה לשוב למאלי. חמור עוד יותר, התברר כי המתווך ממאלי שחרר 200 ג’יהאדיסטים שהיו מוחזקים בבתי כלא.

צרפת למודת הקרבות אכן יודעת להנציח ולהלל את גיבוריה, וגם את קורבנותיה. אך ברור כי הטקסים הרשמיים הנערכים אחרי הפיגועים הטראגיים לא ירתיעו את הטרוריסטים, ובכך נוצר גם רושם שממשלת צרפת מנסה להסיט את תשומת הלב מהעיקר – לא הלוחמה בטרור עצמו אלא בהנצחת קורבנותיה.

עד היום מתקשים שלטונות צרפת להתמודד עם גלי הטרור האסלאמי למרות כל האמצעים שננקטו, מצב חרום שרר במדינה במשך 719 ימים וחוק דרסטי שהתקבל בפרלמנט בנובמבר 2017. בפיגוע האחרון שוב התברר כי שלטונות צרפת מנסים להסתיר מידע חשוב מהציבור. הם מתעקשים להשתמש בטרמינולוגיה ייחודית ובמושגים שונים בשפה הצרפתית במטרה אחת: להימנע מלהגדיר במפורש מה היא פעולת טרור ומי הוא טרוריסט.

בכל מהלך שנעשה לאחר אירוע טרור הם גם נמנעים לומר בפירוש כי כל הפיגועים בוצעו על ידי טרוריסטים מוסלמים. משטרת צרפת אינה פועלת באופן מספק נגד הרדיקליזציה האסלאמית במסגדים וכן בבתי הסוהר. גם אז כמו היום נשמעים תירוצים שונים כמו ”החשוד היה ידוע למשטרה", "לא התגלו סימנים להקצנה דתית" ו"ככל הנראה הוא פעל לבדו” . זאת הגישה המוטעית החוזרת על עצמה בכל אירוע מאז תחילת גל הפיגועים.

נציין כי צרפת היא מדינה חילונית המפרידה בין דת למדינה, כך שבלתי אפשרי היום מבחינתם לומר במפורש כי מוסלמי הוא שביצע את פעולת הטרור. הנוכחות של 8 עד 10 מיליון מוסלמים בצרפת משפיעה מאוד על קבלת ההחלטות בדרג המדיני, גם בהיבט המודיעיני. יש לציין שבניגוד לגרמניה בה רוב המוסלמים הם טורקים או אנגליה שרובם מהודו ופקיסטן, בצרפת הרוב המכריע הוא ממוצא צפון אפריקני, ממרוקו, טוניסיה ואלג’יריה. ההשתלטות הטורקית על לוב מסכנת עוד יותר את צרפת, במיוחד נוכח הדרדרות היחסים בין אנקרה לפאריז.

שינוי עמדה

מבחינתה של ישראל יש להזכיר כי בשנות ה-70 עם הקמת אש”ף, צרפת קבלה את פעולות הטרור וחטיפות המטוסים כאמצעי לגיטימי במאבק הפוליטי להשגת היעד.

היא גם אפשרה לאש”ף לפתוח נציגות בפאריז והעלימה עין כאשר הועברו דרך הדואר הדיפלומטי נשק ומטענים. עד היום היא מתלבטת בהפרדה בין זרוע פוליטית לצבאית של החיזבאללה, ומקבלת את מנהיגי הארגון בממשלה לבנונית כדבר מובן מאליו תוך התעלמות מכוחו הצבאי ההרסני, ממדיניות הטרור המובהקת שהוא זורע בכל האזור, ומאיומיו להשמיד את ישראל בסיוע איראן.

כך פעלה צרפת בשנות ה-70 כלפי ארגוני הטרור של אש“ף וכך היא פועלת היום לגבי החמאס, שמצטייר בעיניהם כתנועה חברתית הדואגת לחינוך וצדקה. היא גם טועה ומטעה כאשר היא ממשיכה להאמין שלמחרת פתרון הבעיה הפלסטינית יפסקו לחלוטין כל פעולות האיבה והטרור באירופה. הטרור הפלסטיני אינו שונה ביסודו מתפיסת העולם ודפוסי הפעולה של הארגונים האסלאמיים הפועלים היום ביבשת. אלה ואלה מגלים טינה אנטישמית עמוקה ומושרשת, מכחישים את השואה וקוראים בגלוי להשמדת היהודים. ההבדל היחיד ביניהם נוצר בגלל הדגש על ההיבט הדתי–ג’יהאדיסטי, אך מטרתם זהה כלפי המערב כולו.

כמו במצב מלחמה יש להילחם עד חורמה בטרור ובמקביל לשמור כמובן על הערכים היסודיים של דמוקרטיה נאורה. אחרי עריפת ראשו של מורה להיסטוריה ואחרי שורת פיגועים נגד עיתונאים, צרפת הנאורה אינה יכולה להחריש עוד. היא חייבת להגיב בכל הכוח נגד הניסיונות לפגוע באבני היסוד של הדמוקרטיה, בחופש הביטוי ובחינוך. יש לצפות מצרפת שתשנה סוף סוף את עמדתה ותתחיל להילחם בטרור בכלים אחרים ומתוחכמים כפי שעושה זאת ישראל לאורך השנים. בתוך כך, על הנשיא מקרון להכריז מלחמה גלויה וטוטלית נגד הטרור האסלאמי.

למרות שאנו מאוכזבים מהדיפלומטיה הצרפתית כלפינו ובמיוחד בנושא הסכסוך עם הפלסטינים, אנו כמובן מלוכדים היום עם העם הצרפתי במאבקו נגד הטרור ומחזקים את ידי הנשיא מקרון והשלטונות. ישראל תמיד תהיה מוכנה לייעץ ולסייע לידידים.

פרדי איתן עומד בראש פרויקט אירופה-ישראל ומנהל האתר בצרפתית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. כיהן כיועץ בכיר במשרד החוץ, שירת בשגרירויות ישראל בצרפת ובבריסל והיה השגריר הראשון של ישראל במאוריטניה. הוא מחברם של 20 ספרים העוסקים, בין היתר, במדיניות צרפת במזרח התיכון ובסכסוך הישראלי-ערבי. המאמר התפרסם לראשונה באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.