קריאה מחודשת ברומנים המכוננים 'עולם חדש מופלא' ו-'1984' מעלה נקודות דמיון רבות ממה שהיה מקובל לחשוב, ולקחים דומים לימינו
על פי חלק מהאמריקנים, המדינה נמצאת במצב של דיסטופיה זמן רב בטרם התפרצות נגיף הקורונה והצעדים שננקטו כדי להיאבק בו ושינו ללא היכר כמעט כל מרכיב בחיי היום-יום. באשר לשאלה באיזו מין דיסטופיה בדיוק מדובר – ובכן, זה כבר תלוי את מי שואלים.
עבור רבים בשמאל שנת האפס הייתה 2016, הנפץ היה דונלד טראמפ וניצחונו בבחירות לנשיאות, והדיסטופיה הייתה בסגנון זו שדמיין ג'ורג' אורוול בספרו '1984'. ההשוואות קפצו כמעט מיד. מיד לאחר השבעתו של טראמפ, כאשר פרץ הוויכוח שכעת נראה כה מיושן לגבי מספר המשתתפים באירוע, היועצת לנשיא קלי-אן קונוויי אמרה בתגובה לטענות שונות בתקשורת כי היא מכירה "עובדות אלטרנטיביות" המספרות אחרת. הניסוח המוזר הזה היה סיבה מספקת לאלו שנטו לדמיין שהאח הגדול כבר נמצא ממש בקרבנו. "1984 של ג'ורג' אורוול הפך לפתע לרב מכר", דיווח ה'ניו-יורק טיימס'. במגזין ה'ניו-יורקר', אדם גופניק הודה כי הספר "טוב וחכם בהרבה ממה שהיה נהוג לחשוב". השוואות דומות צצו בשנים האחרונות גם ב'The Nation'-, בגרדיאן ובמקומות אחרים.
במובן מסוים, הרנסנאס הזה מעט מפתיע. לחלקים בשמאל תמיד הייתה מערכת יחסים מורכבת עם ג'ורג' אורוול ועם ספרו. אורוול עצמו היה סוג של כופר בסוציאליזם, "שמרן אנרכיסט" שנותר מחויב לערכים סוציאל-דמוקרטיים בעוד חלק מעמיתיו מתרחקים ממנו בשל גינויו הן את סטלין והן את היטלר באופן שווה. החזון המסויט של '1984' שאב השראה מגרמניה הנאצית ומברית המועצות של סטלין (ומדורי גיהינום אחרים), אם כי כוון בעיקר לאחרונה שהייתה בעת פרסום הספר ב-1949 עדיין דיסטופיה אמיתית ואחד המשטרים החזקים בעולם, כזה שחלק מעמיתיו האינטלקטואלים של אורוול היו מוכנים לסבול ברמות שונות או אף לעודד. עולמו של אורוול היה כזה של מחסור חומרי, מעקב מתמיד אחר האזרחים, דיכוי ממשלתי בלתי פוסק, ילדים המלשינים על הוריהם ומחיקה מוחלטת של האינדיבידואל.
כתוצאה מאותם מאבקים פוליטיים, אקדמיים וגם אישיים, הדיסטופיה המועדפת על אינטלקטואלים של אותה העת היה ספרו של אלדוס האקסלי 'עולם חדש מופלא'. ברומן שראה אור ב-1932, האקסלי דמיין עולם הנשלט לא בידי כאב אלא בידי עונג, שקוע במסחר, מסומם מסקס ובידור. אדם גופניק מה'ניו-יורקר' אכן צדק כאשר כתב כי הוא נהג לראות ב-'1984' חזון "אכזרי מדי ואטויסטי מדי, מוגבל מדי בדמיונו לגבי היחסים בין המדינה הרודנית לבין האזרחים חסרי האונים", במיוחד מול יצירתו "הנבואית יותר" של האקסלי. בתוכנית טלוויזיה משנת 1985, מבקר התקשורת ניל פוסטמן סיכם את הקונצנזוס עליו רומז גופניק:
אורוול חשש מאלו המצנזרים ספרים; האקסלי חשש מעולם בו לא תהיה סיבה לצנזורה מכיוון שאף אחד לא ירצה בכלל לקרוא ספר. אורוול פחד מאלו שימנעו מאיתנו מידע; האקסלי פחד שיתנו לנו יותר מדי עד שנהפוך לפסיביים ואגואיסטים. אורוול חשש שהאמת תוסתר מאיתנו; האקסלי חשש שהאמת תטבע בים של חוסר רלוונטיות. אורוול פחד שנהפוך לתרבות של שבויים, האקסלי פחד שנהפוך לתרבות טריוויאלית…"
אם כן, היה היגיון מסוים בהעדפת השמאל ל'עולם חדש מופלא', שהתאים טוב יותר לחשש הגובר מפני כוחות תאגידיים בימי המלחמה הקרה ולאחריה. כפי שפוטסמן ניסח זאת אז, "האבות המייסדים של ארה"ב לא חזו כי רודנות בידי הממשלה תהיה הבעיה הקטנה יותר יחסית למדינה התאגידית השולטת באמצעות הטלוויזיה בזרם השיח הציבורי".
רבים בשמאל גם כיום טרם זנחו את החשש מפני כוח החברות הגדולות, אפילו כאשר אותן חברות מרגישות בנוח מאוד לחלוק עמו כמה ממטרותיו, לפחות באופן שטחי. אך יחד עם זאת, התוצאה המתבקשת של האימוץ המחודש של '1984' היא קבלה רחבה יותר של מדיניות שתגדיל באופן ניכר את כוחה ושליטתה של הממשלה. אז מה קורה פה?
מחיקת הפרט
הבלבול הדיסטופי הזה נראה כנובע, לפחות בחלקו, מהנחות יסוד אשר מתבטלות לאחר קריאה צמודה, ובמיוחד ההנחה כי אורוול והאקסלי חזו עולמות עתידיים שונים בבסיסים. זה נכון שעולמו של מוסטפה מונד, הגיבור של האקסלי, שונה מעולם 'האח הגדול' של אורוול. אך במובנים רחבים יותר כמו התבססות על מדינה כל-יכולה והיחס להמונים, הם דומים יותר ממה שרובנו חושבים. ונקודות הדמיון האלה מלמדות אותנו לא פחות מאשר ההבדלים הידועים והמוכרים, אם לא יותר.
אין כל מחלוקת (או לפחות לא אמורה להיות) בהגדרת הדיסטופיה של אורוול כרודנות, אך אלו הסבורים ש'עולם חדש מופלא' נופל ממנו ברמות ההתערבות והכפייה הממשלתית צריכים לקרוא את הספר מחדש. נכון, יש בו את ה"מגעונים", חוויה רב-חושית וכמו-קולנועית המשמשת כאמצעי בידור פופולרי, יש בו סגידה לתרבות הצריכה ובעיקר יש את ה'סומא' – הסם הרב-שימושי ממנו נהנים רוב האזרחים. אך העולם המעוות השואף לעונג תמידי של האקסלי תלוי גם הוא בכפייה מדינתית נרחבת.
ב-'1984', הגיבור וינסטון סמית מועסק במיניסטריון האמת שם תפקידו הוא למחוק עובדות לא נוחות ואנשים מן העבר וליצור מציאות חדשה יש מאין. עולמו של האקסלי, כמו דיסטופיות רבות (מדומיינות ומוחשיות) לפני ומאז, מתחיל גם הוא בשנת אפס. המעבר הגלובלי מלווה ב"קמפיין נגד העבר, סגירת המוזיאונים, השמדת מונומנטים היסטוריים… ודיכוי של כל הספרים" שנכתבו לפני שנה מסוימת. פעילות כזו בוודאי הייתה מוכרת גם לווינסטון סמית.
בחזונו של האקסלי המשפחה נמחקת למעשה, יחד עם כל המנהגים הקשורים אליה – הורות זוגית ורבייה ביחסי מין אשר נחשבת לפעולה מגונה. הילדים "בוקעים" במעבדות בניהול המדינה, מהונדסים ומתוכנתים מלידה לקבל ללא ספקות את המעמד החברתי שנגזר עליהם מראש. מגוון הקאסטות מתפרש החל מפועלים פשוטים ועד לאלו שנועדו לשלוט, אך כולם ללא יוצא מן הכלל מקבלים עליהם את עקרונות המדינה שהוחדרו בהם כל חייהם.
אחד העקרונות החשובים ביותר הוא הרעיון ש"כל אחד מאיתנו שייך לכולנו". למרות גן העדן ההדוניסטי עליו היא שולטת, מדינת-העולם של האקסלי חוששת מאוד מחירות אישית. כפי שמספרת אחת הדמויות, "התנהגות לא-אורתודוקסית מאיימת לא רק על חייו של אדם כזה או אחר. היא פוגעת בחברה עצמה". מונחים דומים יכולים לשמש לתיאור העולם המבהיל של '1984', מרוקן מכל חיים פרטיים ואינו מותיר שום חוצץ בין היחיד והמדינה.
מסכה לרודנות
המדקדקים מציינים הבדל גדול בין שני הספרים אותו ציין גם ניל פוסטמן שהעיר כי ב-'1984' "אנשים נשלטים בידי כאב" וב'עולם חדש מופלא' בידי העונג. זה אמנם נכון, אך גם ההבדל הזה עשוי להיטשטש לפעמים. בפרק דרמטי במיוחד בספרו של האקסלי, ג'ון הפרא שנולד וגדל מחוץ לעולם המלאכותי מנסה להתסיס מרד בקרב האזרחים הצייתנים באמצעות מניעת הסם המסמא. כאשר תוכניתו משתבשת, המדינה אינה מהססת להפעיל כוח מסוים מאוד:
השוטרים דחפו אותו מן הדרך והמשיכו בעבודתם. שלושה אנשים עם מכונות ריסוס חגורות לכתפיהם החלו להזרים עננים סמיכים של סומא לאוויר. שניים נוספים היו עסוקים בהפעלת תיבת מוזיקה ניידת. נושאים אקדחי מים טעונים בסם החזק, ארבעה אחרים פילסו דרכם לתוך הקהל וריססו באופן שיטתי את הלוחמים הפראיים ביותר"
וכך אנו רואים ב'עולם חדש מופלא' מדינה שמוחקת את העבר, מבודדת את היחיד ומציבה אותו בתוך היררכיה דכאנית ומוכנה להשתמש בכוח כדי לשמור על שליטה חברתית. הנטייה ההדוניסטית של המדינה היא רק מסכה לרודנות. מנגד, הדיקטטורה של '1984' היא ישירה וגולמית בדיוק כפי שמבקריה טוענים מזה שנים. מנגנון המדינה הוא התגלמות הרודנות והכפייה חסרת הרחמים היעילה עד כדי פחד. הדרמה ברומן היא פיתויו של סמית למעשה של מרד, וסדרת העינויים הפיזיים והנפשיים אותם עובר לאחר שנתפס, ועד שהוא מודה לבסוף בחטאו ומתמסר ללא תנאי לצדקת המדינה.
ב'עולם חדש מופלא' אין קטעים שבאמת הופכים את הבטן בחוסר נעימות כמו ב-'1984', אך בהקשר הזה חייבים לציין פרט מעניין על עולמו של אורוול: העונש המוטל על וינסטון סמית אינו אוניברסלי. סמית עובר עינויים מכיוון שהוא חבר המפלגה עליה בנוי מנגנון המדינה, והמפלגה אינה יכולה לסבול שום גילוי של חתרנות.
ל"פרולים" המרכיבים את רוב החברה ברומן אין יותר מדי עניין בפוליטיקה של המפלגה, והמדינה בנויה כדי לשמור אותם במקומם. בתיאורו של סמית, הם מבלים את רוב זמנם ב"עבודה גופנית קשה, הטיפול בבית ובילדים, המריבות הקטנוניות עם השכנים, סרטים, כדורגל, בירה, ומעל הכל הימורים". למפלגה ולמדינה יש עניין מועט מאוד בהם, והן מרשות להם לרוב לחיות את חייהם הבטלים. עליהם נאמר כי "הפרולים והחיות הם חופשיים".
למעשה, מערכת היחסים בין הממשלה לפרולים ב-1984 אינה של דיכוי אלא של התניה. המדינה ממנהלת הגרלת לוטו המהווה עבור פשוטי העם "עונג, שעשוע, סם מרגיע ותמריץ שכלי", ומפיצה בקרבם סיאוב דרך רומנים זולים המודפסים במחלקת הבדיון' המוקדשת לכך. לארוך הרומן, סמית תולה תקוות רבות באפשרות שהפרולים עשויים להתקומם, אך מתאכזב בכל פעם מחדש כאשר הם נותרים להתבוסס בחייהם הבזויים ודעתם מוסחת מדי מכדי להבחין בעולם סביבם. אותם פרולים של אורוול היו חשים בנוח בעולמו של האקסלי, שם המדינה מספקת גם היא הסחות דעת באמצעות גירוי הרגש. האדישות הטבועה בהם היא שמאפשרת לממשלה בשני העולמות להמשיך בדיכוי ללא הפרעות.
נראה כי אם כן כי בכמה נקודות מפתח הביקורת הרווחת על שני הספרים היא למעשה הפוכה מהמציאות: הדיסטופיה של 'עולם חדש מופלא' תלויה דווקא היא בכאב הרודני, וב-1984 היא תלויה בעונג של הסחת הדעת. אלה הם שני צדדים לאותו מטבע, ועלינו ללמוד היטב את הלקח אותו מנסים שני הסופרים ללמד אותנו: אין טעם לפחד אך ורק מכוח התאגידים של האקסלי או מכוח המדינה של אורוול – אנחנו צריכים וחייבים לפחד משניהם באותה מידה.
המאמר התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.
הספר של אורוול אמיתי יותר
ראינו את ברית המועצות של סטאלין ושות'. ראינו את סין. ראינו את גרמניה הנאצית. ראינו את קוריאה הצפונית, הקמר רוז קובה, איראן ועוד דומים. אז הסיפור של אורוול די אמיתי והוא מבוסס ברובו על דברים שבאמת היו. יתכן שחלק מהספר של אורוול הוא יותר אלגורי אבל הרעיון מובן וגם בוצע ויתכן שנעשה בדיוק כמו בספר אבל כמובן אין לנו אפשרות לדעת כי מדובר בדיקטטורות ואי אפשר לבדוק.
הסיפור של האקסלי לא מתקבל על הדעת כי בשום מקום זה לא קרה. כל דיכוי היה קשה ולא היה שם דבר שהוא תענוג כלשהו חוץ מאשר למנהיגים. גם לא יתכן ליצור דעה מסוימת שתישאר לעד אצל כולם או לכל הפחות אין הוכחה שהדבר ניתן לביצוע.
לא מתקבל על הדעת להשוות את שלטון טראמפ לספרים של האקסלי ושל אורוול.
אחד העקרונות החשובים ביותר הוא הרעיון ש”כל אחד מאיתנו שייך לכולנו”- הוצאת הילדים מהמשפחה וגידולם ע" המדינה. מסתבר שמירב מיכאלי לא "הגתה" את הרעיון בעצמה.
הם אכן דומים וכמובן לא מתארים בכלל את טראמפ, אם כבר את משטרת המחשבות של ה PC ואת השמאל והקשר שלו היום לתעשייית הבידור והמדיה החברתית שמצנזרת וכו'
אבל יש הבדל אחד בסיסי בין הספרים
אורוול בחר בז'אנר של דיסטופיה עתידנית למעשה כדי לתקוף משטר קיים (ברה"מ) סאטירה פוליטית ביקורתית בצורת דיסטופיה
האקסלי תיאר עולם דיסטופי עתידני כאזהרה לאן העולם יכול ללכת לדעתו בהתאם טכנולוגיות וטרנדים שהיא ראה סביבו.
כמו אזהרה המבוססת על מסקנות המוצגות בצורה של דיסטופיה עתידנית
מזווית ביקורתית כמובן, משהו מקובל בתחום.
הסיבה לכל זה היא שמדינה ותאגיד אינם כל כך שונים כמו שנהוג לחשוב.
יחסי אזרח-מדינה הם בבסיסם כמו יחסי לקוח-חברה:
אני משלם מיסים, משרת בצבא ומקפיד על שימוש במוצר(החיים במדינה) לפי ההוראות ובתמורה מקבל סחורות שאינני יכול לקבל לבד: מערכת חינוך, מערכת בטחון, סדר חברתי ועוד(על הצורך במדינה כספקית של חלק גדול מהדברים אפשר להתווכח אבל זה לא הנושא) ואפילו השפעה מוגבלת אם מדובר על דמוקרטיה.
ההבדל המהותי הוא שבמדינה הקהל הוא שבוי(מה שמאפשר לראשי מדינות במקומות כמו ונצואלה וצפון-קוריאה לעשות מעשי זוועה בלי חשש שהאזרחים פשוט יבטלו את הקשר ויקימו מדינה אלטרנטיבית בשטחי האדמה שבבעלותם או יעברו להיות אזרחים של מדינה אחרת) וגם המדינה מצופה להיות פראיירית באופן מוגזם. הבדל נוסף הוא שאזרחות מבוססת לרוב על הרעיון הגזעני שנקרא ׳לאום׳ עד כדי התניה בגורמים גנטים, מקום לידה ואזרחות ההורים יותר מכל תנאי אחר!
זו הסיבה שהחזון של אורוול כבר התרחש במידה רבה בעוד החזון של האקסלי הוא תיאורטי בלבד, דיקטטור יכול להתקיים רק כשהעם לא יכול לעזוב אותו.
מקווה שבעתיד נצליח לאט לאט להפוך את יחסי אזרח-מדינה להיות דומים יותר ליחסי לקוח-תאגיד ועקרון היד הנעלמה יעשה את שלו כדי להבטיח לכלל האנושות ממשל יעיל ואיכותי.
מפליא שאין איזה מאה תגובות פה. סיפרי שני אלה מעלה חיים וקיימים היום בפועל ממש. העולם הוא דיסוטופיה הזויה אורבנית. אני עיברייה לאומית מקרבת אל מול זה את שלי דיסטופיית גן עדן ועולם הנבואה. היא ידעה הכל הכל. מה שקורה היום. חזתה וידעה.דברי הימים של תקופה זו שלנו נירמזים היום בנבואות. מה שצריך זה לפענח אותם. העולם כה מוזר משונה אף פעם לא היה ככה. המאמר שלכם נורא חשוב במיוחד היום. באמת שימו היום דגש על עולם רעיונות זה. הוא חשוב מאין כמותו. אם תאפשרו לי הייתי רוצה להגיב שנית בעתיד, יש כל כך הרבה מה ליכתוב. תודה שבוע טוב.