השאלות החשובות בבחירות בארצות הברית

בעוד מיליוני אמריקנים מתכוננים להצביע בקלפיות היום ולהצטרף למיליונים הרבים האחרים שכבר בחרו בהצבעה מוקדמת, הם עשויים לעצור לכמה רגעים ולשאול את עצמם: על מה אנחנו בעצם מצביעים?

על פי הנרטיב שנדחף בידי חלק נכבד מהתקשורת האמריקנית, הבחירות האלו סובבות כולן סביב אדם אחד: הנשיא דונלד טראמפ. יש בכך מן המובן. כל בחירות כוללות ברמה כזו או אחרת מידה גדושה של שיקולים אישיים. כאשר ביקרתי בארה"ב לקראת בחירות 2008, מצביעים רבים סיפרו לי כי הם בוחרים באובמה כיוון שהם סבורים שהגיעה העת לנשיא שחור. העובדה שכמעט ולא היה לו רקורד פוליטי משמעותי לא שיחקה תפקיד. ב-2016 היה זה תורו של טראמפ להרוויח ממעמדו כאאוטסיידר. בשני המקרים, אובמה וטראמפ הצטיירו כדפים חלקים עליהם המועמדים שרבטו את הציפיות והמשאלות שלהם.

אך בבחירות הנוכחיות שני המועמדים, טראמפ וג'ו ביידן, ידועים ומוכרים היטב. לנשיא היו כמעט ארבע שנים להותיר חותם בתור מנהיג פוליטי, ואילו ביידן מצדו מחזיק בקורות חיים המכסים כמעט חצי מאה כסנאטור וסגן נשיא. עובדה זה לבדה הייתה אמורה לסייע למיקוד תשומת הלב במדיניות, ולהציע למצביע האמריקני אפשרות בחירה עמוקה ועשירה יותר המבוססת על שיקולים שמעבר לסימפתיה אישית או אנטיפתיה. למרבה הצער, זה לא קרה.

כבר מן ההתחלה, קמפיין הבחירות לנשיאות הפך לתחרות צעקות שלא הייתה מביישת את מוכרות הדגים בשוק קובנט הישן. אלו מאיתנו שעוד קיוו כי בעימותים הנשיאותיים לפחות נקבל קצת עיסוק במדיניות התאכזבו גם הם. העימות הראשון הפך לתיאטרון בובות גרוטסקי בטעם רע במיוחד, ואילו השני התאפיין בעיקר בהחלפת קלישאות לגבי נגיף הקורונה, נושא בו אף אחד מהמועמדים (בדיוק כמו כולנו) אינו יודע דבר מה מועיל.

ההצלחה הראשונית של המדיניות הכלכלית האמריקנית בשנים האחרונות התבססה על שלושה גורמים: קיצוץ משמעותי במיסים, עצמאות אנרגטית ושדה קרב מאוזן יותר בכל הקשור לסחר חוץ. מה ג'ו ביידן עומד לעשות בכל הסוגיות האלו? לא ברור כלל. האם הוא יעלה מיסים דווקא בזמן בו הכלכלה מתמודד עם ההשלכות המשתקות של הקורונה? האם הוא יגביל את תעשיית האנרגיה ויגרום לאמריקה לאבד את מעמדה כיצרנית המובילה בעולם? האם יבטל את הסכמי הסחר שהושגו עם קנדה, מקסיקו והאיחוד האירופי והטו את המאזן מעט לטובת ארה"ב?

גם סוגיית מדיניות החוץ נעלמה לחלוטין מן העימותים, אולי בגלל שהרקורד של טראמפ בה מוצלח למדי, אך עדיין נותרות שאלות רבות. למשל, האם ארה"ב פשוט תצטרף מחדש להסכם האקלים של פריז למרות שאף אחת מהמדינות החתומות עליו לא עומדת בו? האם אמריקה תתנצל ותתחיל מחדש לרשום צ'קים עבור אונסק"ו וארגון הבריאות העולמי מבלי להתעקש על הרפורמות הנחוצות בארגונים אלה?

בחזית נאט"ו, האם ארה"ב תיסוג מעמדת טראמפ ותאפשר למדינות החברות להפחית את השתתפותן בהוצאות הביטחון ולהישאר שוב את אמריקה כנושאת העיקרית בנטל? האם ג'ו ביידן יבטל את מאמצי בניית הצבא האמריקני ואת ההשקעה בכוחות במרכז ומזרח אירופה? ובהקשר רחב יותר, האם וושינגטון תפנה כתף קרה למנהיגים כמו מודי בהודו ובולסונרו בברזיל בעודה שבה לחבק את מאדורו בוונצואלה כפי שעשה אובמה?

בחזית האסייתית, האם ארה"ב תמשיך להתעקש על הטלת הגבלות נשק על סין או תחזור למאזן האימה של ימי המלחמה הקרה? האם היא תציב קווים אדומים כדי לבלום את התוקפנות האזורית והגלובלית של בייג'ינג? האם תמשיך לדרוש אחריות מהסינים על חלקם באסון הקורונה?

במזרח התיכון, האם ארה"ב פשוט תקים לתחייה את עסקת הגרעין של אובמה עם איראן, תסיר את הסנקציות ותסייע לאייתוללות להזין מחדש את המפלצות שייצרו ברחבי העולם בשם ייצא המהפכה האסלאמית? האם ארה"ב תשוב להבריח משלוחי כסף מזומן לטהרן כדי לעזור ל"מתונים" לחייך בזמן שהקיצוניים ממשיכים לטבוח בבני עמם המפגינים ברחובות?

האם ארה"ב תחזיר את השגרירות מירושלים לתל-אביב ותשוב לקרוא להקמת מדינה פלסטינית? האם היא תלחץ על איחוד האמירויות, בחריין וסודן שלא להתקדם בכינון היחסים עם ישראל ותדחק בהן לשוב לחזית ההתנגדות? האם ארה"ב שוב תנעץ סכין בגב ידידים ותפנה בחום לאויבים, כפי שאובמה ניסה לעשות בנאומו הידוע לשמצה בקהיר?

מה לגבי התוכנית האמריקנית השאפתנית אך בעייתית לצמצום הנוכחות הצבאית באפגניסטן ועיראק, בניסיון להגיע לשלום יציב אחרי עשרות שנות מלחמה? האם ארה"ב תחזור למדיניות אובמה של דיבור על שלום תוך חרחור מלחמה או שמא ביידן, כפי שדורש ברני סנדרס למשל, פשוט יחתוך ויברח? ומה לגבי האובססיה של אנשי אובמה לביתור עיראק לשלוש או ארבע מיני-מדינות?

עבור רבים, כולל כמה מעמיתי בתקשורת, כל השאלות האלו עשויות להישמע כלא-חשובות במיוחד. אך המצביע הנבון יעשה בשכל אם יעצור לרגע ויחשוב גם עליהן: אולי בכל זאת, רוב הדברים שארה"ב עשתה בארבע השנים האחרונות לא היו כל כך רעים.

אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.