מה השתנה בבחירות האלה מכל הבחירות?

הזמן המסוכן ביותר לכתוב ניתוח בחירות הוא כאשר מאוחר מדי לחזות מה עומד לקרות, ומוקדם מדי לדעת מה בדיוק קרה. אבל כרגע אנחנו בכל זאת יודעים כמה דברים לגבי מה שהתרחש בליל הבחירות, והם מדגימים היטב את היותה של ארה"ב מדינה גדולה, כאוטית ומגוונת.

בטרם יום הבחירות, היה קיים קונצנזוס כמעט מלא בקרב אליטות התקשורת והתרבות השולטות בשיח הציבורי ובקרב משתמשים ברשתות החברתיות כי דונלד טראמפ והמפלגה הרפובליקנית עומדים בפני תבוסה אדירה. זה לא קרה. האפשרות שטראמפ הפסיד היא סבירה מאוד (בזמן כתיבת שורות אלה כל אפשרות עשויה להיות סבירה) אך נראה כי הרפובליקנים שמרו על שליטתם בסנאט, הרוויחו מושבים חדשים בבית הנבחרים, ניצחו בכל המרוצים החשובים של מושלי המדינות מלבד אחד, ובאופן כללי רשמו מספרי מצביעים מכובדים בכל רחבי המדינה. והם עשו את כל זה בבחירות בהן נרשמו שיעורי הצבעה גבוהים במיוחד, אולי הגבוהים ביותר מזה מאה שנים. טראמפ קיבל 1.2 מיליון קולות חדשים בטקסס בהשוואה ל-2016, וקבר בכך את התפיסה לפיה השליטה הרפובליקנית המדינה היא רק תוצאה של אחוזי הצבעה נמוכים. הוא זכה למיליון קולות חדשים נוספים גם בפלורידה. היה גם כחול, אבל מולו היה גם גל אדום משמעותי לא פחות.

סנאטורים רפובליקנים שהיו אמורים להתמודד במרוצים צמודים נגד יריבים ממומנים היטב ניצחו בקלות יחסית, כמו למשל לינדזי גראהם בדרום קרוליינה, מיטש מקונל בקנטקי, ג'ון קורנין בטקסס, סטיב דיינס במונטנה ודן סאליבן באלסקה. ג'וני ארנסט נבחרה באיווה, ונראה כי גם סוזן קולינס במיין, טום טיליס בצפון קרוליינה ודיוויד פרדו בג'ורג'יה שרדו כולם. המדגמים מרמזים על כך שבסיס המצביעים הימני לא הושפע במיוחד מהזעם התקשורתי נגד טראמפ, ולא ראה במגפת הקורונה את אשמתו האישית.

הקואליציה הרפובליקנית שהתגלתה בבחירות האלה שונה מאוד ממסגרות המפלגה הקודמות שראינו, ובוודאי שרחוקה מאוד מהדימוי הנפוץ על כמה מצביעים דרומיים זועמים וחסרי שיניים שבשמאל כל כך אוהבים לדמיין. ההיספנים בפלורידה הצביעו עבור הנשיא במספרים גדולים, ועזרו לניצחונם של כמה נציגים רפובליקנים לקונגרס באזור מיאמי. נתונים ראשוניים מראים את התוצאות הטובות ביותר לרפובליקנים בקרב מצביעים לא-לבנים מזה חצי מאה, אם כי המפלגה אכן איבדה תמיכה בקרב לבנים ובפרברים. שגיאותיו ופגמיו של טראמפ אולי עלו לו בנשיאות, אך עדיין מיליונים רבים מאוד מבני מעמד הפועלים רואים בו את מנהיגם.

אנחנו שומעים רבות, ובצדק, על הקיטוב הגובר ועל הירידה במגמת ההצבעה המפוצלת בה בוחרים מצביעים למפלגה אחת לנשיאות ולאחרת בבחירות המקומיות.  אך למרות כל זאת נראה כי נקבל בסופו של דבר בית נבחרים מפולג וסנאט המתנגד לבית הלבן. היו בבירור הרבה יותר מצביעים השנה שעברו צד מאשר בבחירות הקודמות. ההצבעה המשמעותית של לא-לבנים עבור טראמפ צריכה לגרום לנו לחשוב מחדש על הקטגוריות הפשטניות בהן אנו משתמשים למיין בוחרים, וכמו כן על ההרגל השמאלני לתייג כל מועמד רפובליקני כגזען.

אבל במקום זאת, כמה אנשי שמאל כבר החלו ממש בליל הבחרות בניסיון להבדיל את ההיספנים משאר המיעוטים בגלל נטייתם ימינה. נראה שבשמאל פשוט לא מבינים (או לא רוצים להבין) שאם בסיס המצביעים האמריקני יהפוך למקוטב פחות מבחינה אתנית, רק טוב יכול לצמוח מכך.

נקודה נוספת שהתבררה לנו היא שקשה מאוד לצפות את התנהגות המצביעים. הבוחרים בפלורידה תמכו ברפובליקנים, אך גם הצביעו בעד העלאת שכר המינימום במדינה ל-15 דולר. בקליפורניה נרשפ ניצחון גדול צפוי לדמוקרטים, אך הצעות חוק להרחבת פיקוח על שכר דירה וחיזוק העדפות גזעיות נדחו בנחרצות. בעוד טראמפ התמודד כמי שתומך בחוק וסדר מול אלוף החוק ביידן והתובעת הוותיקה האריס, במדינות שונות הצביעו בעד לגליזציה של סמים שונים.

השינוי הוא מתמיד. בעת כתיבת שורות אלה אריזונה נראית כמי שהולכת לביידן ולדמוקרטים, בפעם השנייה בלבד מאז 1948, וכעת מייצגים אותה שני סנאטורים דמוקרטים. יחד עם זאת, דאג דוסי זכה בקלות בבחירות לתפקיד המושל ב-2018, והשלטון במדינה עצמה נותר בידיים רפובליקניות. מושלים רפובליקנים שייטו לבחירה מחדש בוורמונט וניו-המפשייר. סיפרו לנו כי טראמפ ארגן מחדש את המפלגה הרפובליקנית סביב המדינות המתכווצות של 'רצועת החלודה', ומספק בכך הזדמנות לדמוקרטים להתבסס בדרום שם האוכלוסייה הצומחת מבטיחה כוח אלקטורלי גדול יותר בעתיד.

יתכן שעם תום ספירת הקולות הדמוקרטים יחזיקו באריזונה וינצחו גם בג'ורג'יה (שם לא ניצחו שום מרוץ ארצי ומקומי במאה הזו), אך הרפובליקנים הצליחו להחזיק את החזית ברובה, ונראה כי אם טראמפ יפסיד את הבחירות זה יהיה הכישלון לנצח בשתיים או שלוש מתוך ויסקונסין, מישיגן ופנסילבניה – השילוש עליו בנה את המוניטין הפוליטי שלו ב-2016.

מבחינה אובייקטיבית, היו למצביע הרפובליקני סיבות רבות לחוש דחיה מטראמפ, כמו גם למצביע הדמוקרטי מביידן האפרורי. גם מגפת הקורונה הייתה יכולה לפגוע בשיעורי ההצבעה. אבל בפועל מצביעים חדשים זרמו לקלפיות מכל כיוון, נלהבים להשמיע את קולם ומוכנים להתייצב מאחורי כל אחד משני המועמדים החורקים. טראמפ ככל הנראה יסיים עם מספר הקולות הגבוה ביותר שקיבל מועמד רפובליקני אי-פעם, ואולי עם שיעור המצביעים הרפובליקנים הגדול ביותר מזה עשורים. בצד הדמוקרטי, הדבר עשוי להיות נכון גם לגבי ביידן.

בסופו של דבר, אם טראמפ יפסיד זה לא יהיה בגלל שהדמוקרטים הצליחו לגייס רוב טבעי וקבוע, ולא בגלל שקווי החזית נותרו חקוקים באבן. אם הספירה תותיר את טראמפ בחסרון קטן בכמה מדינות מפתח, זה יהיה פשוט בגלל הזכות האמריקנית הישנה והטובה שיש לנו לבצע את הבחירה מדי ארבע שנים לשפוט נשיא מכהן על פי המאזן שלו, עם השוליים החיוניים של מצביעים מתנדנדים שעושים את ההבדל.

במקרה בו ביידן יכנס לבית הלבן כאשר הסנאט בשליטה רפובליקנית, הוא יעשה זאת לא כמנצח גדול שכעת נוקם ביריביו וכותב מחדש את החוקים, אלא כפוליטיקאי ותיק שיצטרך לסגור הרבה מאוד דילים שאף אחד לא יהיה מרוצה מהם. ברוכים הבאים לדמוקרטיה האמריקנית: בועטת ותוססת בדיוק כפי שהייתה תמיד.

גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.