על החירות: מסר מג'ון סטיוארט מיל למנכ"ל טוויטר

השיח הציבורי התמלא בעת האחרונה בדיבור אודות "האמת". הרשתות החברתיות התחילו לסמן מה שלדעתם הוא "שקרים", רשתות הטלוויזיה בוחרות מתי לשדר הצהרות של נשיא ארה"ב טראמפ ומומחים מטעם עצמם עסוקים במישטור השיח, הענקת ציונים לעיתונאים, תיוג טענות והחמור מכל – בניסיונות ממשיים למנוע הפצת מידע שלפי דעתם הוא שגוי או "מזיק".

דווקא בעת כזו ישנה חשיבות עילאית לחזרה למקורות. ובהקשר של חופש הביטוי והמחשבה אין כמו חיבורו הקלאסי של ההוגה הבריטי הנודע ג'ון סטיוארט מיל, 'על החירות', שהרעיונות המובעים בו הפכו לאבן יסוד בהגות הליברלית המודרנית. בחיבורו מקדיש מיל פרק ארוך ומקיף לדיון בחופש הביטוי, ודומה שהדברים שכתב אז רלוונטיים ביתר-שאת כיום. כל הציטוטים במאמר נלקחו מן המהדורה העברית בהוצאת המרכז האקדמי שלם.

כבר בפתיחה מבהיר הפילוסוף האנגלי שאין צורך לדבר יותר על עקרון חופש הביטוי הכללי כשלעצמו, שכן הוא כבר נפוץ ומקובל. "יש לקוות שעברו הימים שבהם עוד היה צורך להגן על "חופש העיתונות" בתור אחת הערובות כנגד ממשל מושחת או רודני", כותב מיל. הבעיה מורכבת יותר כאשר מדובר בממשלה המשקפת את רצון העם, או מה שיכונה היום "האינטרס הציבורי". כאן רבים וטובים סבורים כי לא רק שמותר לה להפעיל את כוחה ולהגביל את חופש הביטוי, אלא זו אף חובתה.

מיל כופר בטיעון הזה מכל וכל. עבורו, גם אם נניח "שהממשלה תמימת דעים לגמרי עם העם, ושהיא מעולם אינה מעלה על דעתה להפעיל איזו סמכות של כפייה, אלא בהסכמה עם מה שנתפס כרצון העם", מדובר לדעתו בשגיאה חמורה:

אני כופר בזכותם של הבריות להפעיל כפייה כגון זו, בין בעצמם ובין באמצעות ממשלתם. הסמכות עצמה אינה לגיטימית. הממשלה הטובה ביותר אינה זכאית לכך יותר מן הגרועה ביותר. היא מזיקה לא פחות, או אפילו יותר, כשהיא מופעלת בהתאם לדעת הקהל מאשר כשהיא מופעלת בניגוד לה. אם כל האנושות מלבד אדם אחד הייתה בדעה אחת, לא היה זה מוצדק מצדה להשתיק את האחד הזה יותר משהייתה לו הצדקה, אילו הייתה לו היכולת, להשתיק את האנושות"

לדעתו של מיל, דעות, מחשבות והגות אינם רכוש פרטי שניתן לדון עליו במונחים מידתיים ו"לאזן" בין האינטרס הציבורי לפגיעה בזכויות הפרט. להיפך – עולם הרעיונות הוא נכס של כלל האנושות, החופש לחשוב, להתבטא ולהתפלמס הוא האינטרס הציבורי העליון, ולא אמונה או דעה ספציפית:

אילו הייתה דעה קניין אישי שאינו חשוב אלא לבעליו בלבד, ואם הפרעה בהחזקתה הייתה פגיעה פרטית בלבד, היה זה משנה במידת מה אם נגרמה הפגיעה רק למעטים או לרבים. אבל הרעה המיוחדת בהשתקת ביטויה של דעה היא שזהו עושק של המין האנושי: של הדורות הבאים לא פחות מאשר של הדור הנוכחי; של אלו החולקים על הדעה עוד יותר משל מחזיקיה. אם הדעה נכונה, הרי נמנעת מהם ההזדמנות להמיר שגגה באמת; אם מוטעית היא, הריהם מפסידים את מה שהוא אולי רווח גדול לא פחות, תפיסה ברורה יותר ורושם חי יותר של האמת, הנוצרים מתוך התנגשותה עם השגגה"

בהשתקת דעות, טוען מיל, יש רק מפסידים: אם הדעה שגויה, הרי שבחינתה, שלילתה וביטולה הם חיוניים. ואם היא נכונה – הרי שהאמת מושתקת.

אלו הנימוקים העקרוניים של מיל, עמם הוא פותח את הדיון. האמת, המדע, הפילוסופיה – ולמעשה כל תחומי הידע – מתפתחים תוך בחינה ביקורתית חוזרת ונשנית. ניסיון להתערב בתהליך הזה הוא פסול באופן עקרוני, והוא גם בלתי אפשרי ברמה המעשית. גם אם בתיאוריה נניח שניתן להצליח לפעול בצורה כזו רק נגד דעות שקריות באופן חד-משמעי, ושבעלי השררה יהיו מספיק הגונים כדי להטיל ספק גם בדעותיהם שלהם ולהשאיר פתח לדיון – הרי שברמה המעשית הטבע האנושי והכניעה של האדם לכוח, הופכים זאת לבלתי אפשרי. כך הוא כותב:

לרוע מזלה של תבונת הבריות, העובדה שהם עשויים לשגות – אין הם מעניקים לה כלל בשיפוטם המעשי את המשקל שתמיד מתירים לה לשאת בתיאוריה. שכן, הגם שכל אחד יודע היטב שהוא עשוי לשגות, רק מעטים רואים צורך לנקוט אמצעי זהירות כלשהם נגד אפשרות הטעייה שלהם עצמם, ורק מעטים מקבלים את ההנחה שכל דעה שהם בטוחים בה מאוד עשויה להיות אחת מהדוגמאות של שגגה, שלה הם מודים שהם עלולים להיתפס"

הנטייה הזו אופיינית כמובן ל"שליטים מוחלטים", או אחרים שרגילים מכוח סמכותם שלא מערערים על דעותיהם. באופן טבעי, הללו "חשים בדרך כלל ביטחון גמור כזה בדעותיהם כמעט בכל הנושאים". אבל המגמה הזו רחבה הרבה יותר והיא מקיפה גם קבוצות גדולות יותר של אנשים, מהסוג הנפוץ דווקא בחברה דמוקרטית.

אנשים אלו, שאינם אוחזים בשררה מעשית, "מעניקים אותה סמכות נטולת מצרים רק לדעות המשותפות להם ולכל הסובבים אותם, או לכל מי שברגיל הם כנועים לדעותיו". הסכנה של הדוגמטיות ברורה כאן מאליה. האנשים הללו נסמכים בדרך כלל, לדברי מיל, על האמונות המוקבלות בתקופתם, ו"על חסינותו משגגה של 'העולם' בכללו".

הטעות שלהם נובעת מכך שהם לא מבינים שה"עולם" שלהם בדרך כלל מצומצם למדי: "העולם – פירושו עבור כל אדם הוא אותו חלק ממנו שעמו הוא בא במגע: מפלגתו, הכת שלו, הכנסייה שלו, מעמדו החברתי". במילים אחרות הבון טון, האמונה הרווחת או רוח התקופה, קובעים בשביל רוב האנשים את גבולות הגזרה של המחשבה והם אלו שתוחמים עבורם את מושגי האמת והשקר. האמונה הבסיסית הזו בצדקתה של החברה מצומצמת למדי –

ואין אמונתו בסמכות הקיבוצית הזאת מזועזעת כלל מהכרתו ששאר התקופות, הארצות, הכיתות, הכנסיות, המעמדות והמפלגות חשבו, ואף חושבים כעת, את ההפך הגמור. הוא מגלגל לפתחו של עולמו שלו את האחריות לכך שיהיה הצדק עמו כנגד העולמות הכופרים של אנשים אחרים"

בשל כך, הציבור הרחב והדעות הנפוצות שלו, נעשה לא פחות מסוכן מאשר השליטים המוחלטים ורודנים אחרים.

הדבר ברור מתור עצמו, ממש כפי שיהיה ברור לאחר דברי שכנוע רבים ככל שיהיו, שתקופות אינן חסינות מפני שגגה יותר מאנשים פרטיים, שהרי בכל תקופה היו מקובלות דעות רבות שבתקופות עוקבות נחשבו לא רק מוטעות אלא מופרכות מעיקרן, ובאותה מידה ודאי שדורות עתידיים יפסלו דעות רבות שבימינו הן נחלת הכלל, ממש כפי שהדור הנוכחי פוסל דעות רבות שהיו נחלת הכלל בעבר"

להציל את הציבור מטעות

מיל מתמודד גם עם סוג אחר של טענה להתערבות: הטענה שיש "להציל" את ההמון מדעות "מסוכנות". על פי הטענה הזו, גם אם שהממשלות לא אוחזות בידן את האמת המוחלטת והרב-דורית, הרי שכדי לממש את אחריותן לשלום הציבור מוטלת עליהן חובה לכפות דעות שהן משוכנעות באופן עמוק ביותר שהן נכונות ושדחייתן מהווה סכנה.

חובתן של ממשלות וחובתם של יחידים לגבש את הדעות האמתיות ביותר שהם יכולים: לגבש אותן בזהירות, ולעולם לא לכפותן על אחרים, אלא אם כן הם בטוחים בתכלית בצדקתם. אבל כשהם בטוחים (עשויים הטוענים כך לומר), לא תהיה זו מצפוניות אלא פחדנות אם יירתעו מלפעול על-פי דעותיהם וירשו להפיץ ברבים ללא הגבלה רעיונות שהם רואים בהם באמת ובתמים סכנה לרווחתם של הבריות, אם בעולם הזה ואם בעולם הבא, משום שאנשים אחרים רדפו בזמנים נאורים פחות דעות שעכשיו נחשבות נכונות"

על פי הטענה הזו, למרות שאין אדם שיש בידו את האמת המוחלטת, יש לבעל הסמכות אחריות לפעול לשרש דעות כוזבות. הרי ממשלות בעבר "הטילו מסים גרועים ויצאו למלחמות בלתי צודקות"; וכי משום כך "אסור לנו להטיל מסים, וחרף כל התגרות שבעולם אסור לנו לצאת למלחמות?". "רשאים אנו" אומר הטוען, "וחייבים אנו, להניח שדעתנו נכונה לשם הדרכת התנהגותנו, ואין אנו מניחים יותר מכך כשאנו אוסרים על אנשים רעים להשחית את החברה באמצעות הפצת דעות שבעינינו הן כוזבות ומזיקות".

אבל מיל טוען אחרת, ומגיע כאן לטענה העקרונית והמרכזית, שחשיבותה לימינו לא פוחתת, והיא שאלת השאלות: כיצד מגיעים לאמת? מה הופך אמת לכזו, וכיצד ניתן לשמר את המנגנון שמוודא אותן? הפסקאות הבאות הן יסודיות בהשקפתו של מיל.

יש הבדל גדול מאין כמוהו בין הנחת אמיתותה של דעה משום שלא הוכחשה חרף כל ההזדמנויות לערער עליה, ובין הנחת אמיתותה כדי שלא להתיר את הכחשתה. חופש גמור לסתור ולהפריך את דעתנו הוא התנאי הנותן לנו צידוק להניח את אמיתותה לצורכי פעולה, ורק בתנאים אלו יכול יצור בעל כשרים אנושיים להגיע לבטחה רציונלית שאכן הצדק עמו"

הדבר היחיד לפי מיל שמאפשר לנו ודאות מסוימת היא העובדה שדעות נבחנות בביקורתיות ללא הרף, ורק כך אנו יודעים להצביע על מה שלא הופרך כנכון. לדבריו, התכונה המרכזית של האדם שמאפשרת לו להתקדם בדרך רציונלית, היא "תכונה של השכל האנושי… ששגיאותיו ניתנות לתיקון … בדרך הדיון והניסיון". לצורך כך יש צורך בהתנסות אמפירית ובעובדות, אך לא פחות חשוב הוא השיח החופשי:

הכרח שיהיה דיון כדי להראות איך יש לפרש את הניסיון. דעות ונוהגים מוטעים, דרכם שהם נכנעים בהדרגה לעובדה ולטיעון. אך הכרח שעובדות וטיעונים יובאו לפני השכל כדי שיהיה להם קורטוב של השפעה עליו. אם כן, כל כוחו וערכו של השיפוט האנושי, התלוי רק בכך שאפשר להעמידו על טעותו, אפשר לסמוך עליו רק כאשר האמצעים להעמידו על תיקונו מצויים לפנינו תדיר"

היכולת לטעות, אומר מיל, מאפשרת את האמת. חייבים להתמודד עם טענות הנגד. האדם החותר לאמת לעולם לא ידכא טענות נגד, אלא להפך, יתמודד איתן.

מתוך שידע כל מה שניתן לומר כנגדו, או לכל הפחות את כל מה שברור מאליו שאפשר לומר כנגדו, ומתוך שינקוט עמדה כנגד כל המדברים נגדו – מתוך שידע כי תר אחר השגות וקשיים במקום להתחמק מהם, ולא חסם שום אור שניתן לשפוך על הנושא מכל צד שהוא, הריהו רשאי לחשוב כי שיפוטו טוב משל כל אדם זולתו, או של ציבור כלשהו, שלא עבר תהליך דומה"

זוהי גם התשתית ההכרחית להשקפות הרווחות המקובלות על הציבור:

האמונות שבעינינו הן המבוססות והמוצדקות ביותר, אין להן על מה לסמוך זולת קריאה מתמדת לעולם כולו להוכיח כי אין להן יסוד. אם קריאת תיגר זו אינה נענית, או שהיא נענית והניסיון נכשל, עדיין אנו רחוקים מאוד מן הוודאות, אבל עשינו את המיטב שמצבה הנוכחי של תבונת אנוש מאפשר. לא פסחנו על שום דבר שיוכל לתת לאמת סיכוי להגיע אלינו"

במילים אחרות – האמת אפשרית רק בעולם שבו טענותינו מאותגרות ויש סביבה חופשית שמטילה בהן ספק וביקורת. לכן הצנזורה לעולם איננה בשירות האמת, היא ויתור על האמת. זוהי גם הדרך היחידה לאפשר את ההתקדמות האנושית.

לכן, מסיק מיל, לחופש הביטוי והביקורת אסור שיהיו גבולות. גם לא במצבי קצה ובנוגע לרעיונות קיצוניים. את הטענה שצריך להגביל רעיונות קיצוניים, הוא תוקף בעוקצנות וחריפות מיוחדים:

מוזר הדבר שבני אדם מודים בתקפותם של הנימוקים בזכות חופש הוויכוח, אך מתנגדים הם ל"הליכה עד קצה הגבול", ואינם רואים שאם אין הנימוקים יפים למקרה קיצוני אין הם טובים לשום מקרה. מוזר שהם מדמים בנפשם שאינם מניחים חסינות משגגה שעה שהם מודים כי יש צורך בוויכוח חופשי על כל הנושאים שאפשר בכלל להטיל בהם ספק, אך סבורים הם שמן הדין לאסור הטלת ספקות בעיקרון מסוים ובמשנה מסוימת משום שהם ודאיים כל כך, כלומר משום שוודאי להם שהם ודאיים. לכנות טענה כלשהי "ודאית" שעה שנמצא מישהו שיכפור בוודאותה אם יורשה לו, אלא שאין מרשים לו, הרי זה להניח שאנו עצמנו וכל המסכימים עמנו הננו שופטי הוודאות, ושופטים בלא לשמוע את הצד השני"

בסיכום הפרק מתמצת מיל את טענותיו במספר פסקאות קולעות. לדבריו, "טובתה הרוחנית של האנושות ( שבה גלומות כל יתר הטובות ) מצריכה חופש דעה, וחופש להביע דעה", וזאת – מארבעה נימוקים:

ראשית, אם תיגזר שתיקה על דעה כלשהי, הרי ככל שנוכל לדעת בוודאות יכול שתהיה אותה דעה אמת. אם נכחיש זאת משמע שאנו מניחים שחסינים אנו משגגה.

שנית, אפילו תהיה הדעה המושתקת טעות, אפשר שיהיה בה, ולעתים קרובות מאוד אכן יהיה בה, חלק מן האמת; ומאחר שהדעה הכללית או השוררת בכל נושא שהוא רק לעתים רחוקות היא האמת כולה, או שלעולם אין זה כך, הרי רק מתוך התנגשותן של דעות מנוגדות יש סיכוי כלשהו שתתקיים שארית האמת.

שלישית, אפילו תהיה הדעה המקובלת לא רק נכונה אלא האמת בשלמותה, הרי כל עוד לא ירשו לערער עליה בעוז ובכובד ראש, וכל עוד לא יתקיים בה הדבר בפועל ממש, יחזיקו בה רוב מקבליה כדרך שמחזיקים במשפט קדום, בלי להבין הרבה או לחוש הרבה בנימוקיה הרציונליים.

ולא זו בלבד אלא, רביעית, שמשמעות הדוקטרינה עלולה לרדת לטמיון, או שתיחלש ותינטל ממנה השפעתה החיונית על האופי וההתנהגות: שהרי הדוגמה תהפוך להיות אמירה צורנית בלבד, שאין בכוחה להצמיח טובה אלא היא מכבידה על הקרקע ומונעת את צמיחתה של כל הכרה מוצקה ממשית ויוצאת מן הלב, בין שמקורה בתבונה ובין שמקורה בניסיון האישי"

דבריו של מיל, אבי חופש הביטוי, נעשים מצרך נדיר בימים אלו. כמי שקיווה "שעברו הימים" בהם צריך להגן על חופש הביטוי בתור ערבות נגד שיעבוד, מתחיל להבין שהוא התבדה. אם מיל היה מופיע כאן היום, סביר להניח שלא הייתם רואים אותו ברשתות הטלוויזיה או במדורי העיתונים הגדולים. ואם הוא היה פותח חשבון בטוויטר, היו מוסיפים לציוציו הערה קטנה בצבע כחול: "משטרת מחשבות היא אמצעי חיוני לשמירה על הדמוקרטיה, לחץ כאן כדי ללמוד עוד".