מי יבדוק את בודקי העובדות?

אם ורנר הייזנברג לא היה פיזיקאי כל כך משובח (וגם לא היה בין המתים), יתכן כי היה יכול לשמש "עורך ציבורי" טוב עבור ה'ניו-יורק טיימס' או אולי אפילו "נציב תלונות" ב'וושינגטון פוסט'. אותם נציבים הם מובטלים הנשכרים בידי ארגוני חדשות כדי להעריך את תלונות הקוראים ולנזוף בכתבים ועורכים שעברו את הגבול. אך הניחוש שלי הוא שאף אחד ממעסיקיו לא היה מקשיב באמת להייזנברג. אחרי הכל, התגלית הגדולה שלו בעקרון אי-הוודאות חתרה תחת הפנטזיות הנחשקות ביותר של אנשי התקשורת המרכזית בארה"ב.

ניתן לתאר באופן כללי מאוד את עקרון אי-הוודאות כך: צופה יכול לשנות את טבעו של דבר רק מעצם פעולת הצפייה בו, והצפייה בפני עצמה יכולה להפוך לפעולה של התערבות. הייזנברג תיאר כיצד המציאות עובדת ברמת המכניקה הקוואנטית, שם גל הופך לחלקיק ולהפך בהתאם לאופן בו הוא נמדד. עקרון זה יכול להיות מיושם גם על העיתונות הפוליטית, שם המציאות מוזרה עוד יותר. בתחום העיתונות עובדות הופכות לפרשנות, פרשנות הופכת לעובדות, ואירועים שוליים יכולים לגרום רעידות אדמה רק משום שעיתונאים רבים רוצים בכך.

עיתונאי טיפוסי, אם הוא טוב במקצועו, מתעקש לפחות בתיאוריה לשמור על הפער שבין צופה למשתתף. במצב אידיאלי, התקשורת רואה את עצמה כפלוגה של אנשי 'הצלב האדום', משוטטת בין הלוחמים בשדה הקרב ומוודאת את ביטחונם תוך שמירה על נייטרליות מוצהרת. עיקרון הייזנברג של העיתונות מבטל את כל זה. אנו רואים אותו בפעולה בכל פעם שמגיש חדשות מכריז על "סיפור שמסרב להיעלם", או כאשר כתב מתעקש כי ישנן "שאלות שממשיכות לעלות" לגבי התנהלות דמות ציבורית כזו או אחרת. בפועל, הסיפור מסרב להיעלם מכיוון שאותו מגיש ועמיתיו לא מאפשרים לו, והשאלות שממשיכות לעלות עולות על ידי הכתב והעורכים שלו. העיתונאים מייצרים יותר חדשות מכל אחד אחר, תוך שהם מעמידים פנים לגבי היותם צופים בלבד.

דוגמה נהדרת לכך מתחום הפוליטיקה הייתה באירוע חסר משמעות בשם "סקר הקש של איימס", שנערך בחודש אוגוסט מדי ארבע שנים בחום הגואה של האזור הכפרי באיווה. הסניף המקומי של המפלגה הרפובליקנית הגה את האירוע ההיתולי בעיקר כדי לגייס כספים, ואף אחד מעולם לא טען ברצינות כי הוא אמור לסמל פופולריות של מועמד כלשהו. לשם כך הרי קיימות אספות הבחירה האמיתיות במסגרת הפריימריז במפלגות. אך בשנת 1999 סקר הקש הפסיק להיות היתולי. הסקר של איימס שודרג לפתע לתחרות חורצת גורלות עבור מועמדים רפובליקנים, ורק אלו שהשיגו בו תוצאות יפות היו יכולים להיחשב כמתמודדים רציניים על המועמדות לנשיאות.

שימו לב לטון הפסיבי: שודרג… יכולים להיחשב… מי בדיוק עשה את השדרוג? להיחשב בידי ימי? הכתבים הפוליטיים היו גם המשדרגים וגם המחשיבים. מספרם ההולך וגדל יחד עם השעמום ההולך ומצטבר הובילו לכך שהם לא יכלו לחכות עד לאספות הבחירה בינואר בשביל קצת אקשן פוליטי. ואם צריך לנסוע לאיווה באוגוסט בשביל זה, כך יהיה.

השדרוג התקשורתי לסקר הקש שינה את מסלול קמפיין הבחירות, שעד אז לא עוררו עניין רב מבחינת העיתונאים עצמם. דן קווייל שנחשב למועמד רפובליקני פופולרי לקראת בחירות 2000, השיג תוצאה גרועה בסקר הקש וספג מכה קשה במרוץ. ב-2011, ניל פולנטי צנח מצמרת המועמדים (שם הוצב כמובן בידי הכתבים הפוליטיים) לאחר שלא הופיע בסקר הקש. כמה חודשים לאחר מכן, כאשר הרפובליקנים הצביעו בבחירות המקדימות האמיתיות, פולנטי כבר פרש מהמרוץ. הוא נכשל באיימס, והסקר ההיתולי הפך לחורץ גורלות רק בגלל יחס התקשורת אליו.

סקר הקש מעולם לא היה בעל משמעות, אך כינוסי המפלגה בהחלט היו. כיום, לאחר שאיבדו מזמן כל משמעות מעשית, הכנסים ממשיכים להתקיים בעיקר כדי שהכתבים יוכלו לסקר אותם. כל כנס פוליטי מורכב למעשה משני כנסים: אספה ענקית של 15 אלף כתבים המתרחשת מסביב לאספה קטנה בהרבה של 3,500 צירים המשמשים את הכתבים בעיקר עבור ראיונות וכתבות צבע, בדומה לאופן בו חרשי הכסף ויצרני גלגלי הכרכרות מצטלמים עם התיירים המבקרים בוויליאמסבורג העתיקה. הנוכחות התקשורתית היא זו שיוצרת למעשה את הכנס, מעניקה לו משמעות וקובעת את תוכנו וצורתו.

לקראת הבחירות ב-2012, וכדי להשפיע על הכנסים עליהם הם היו אמורים לדווח, חלק מכלי התקשורת החלו לפרסם "בדיקות עובדות" בהן נותחו הצהרות הפוליטיקאים וסומנו כאמת או שקר. לסימונים אלה מתלווים לעתים קרובות גרפיקות ילדותיות כמו "מד אמת" או ציור של פינוקיו מסמיק בעוד אפו מתארך. שלא במפתיע, אנשי ימין מצאו הטיה אידאולוגית בקרב בודקי העובדות. הבודקים מצדם, בניסיון להראות כמשקיפים נייטרלים, בדקו גם הצהרות מפי פוליטיקאים דמוקרטים. כאשר איש שמאל זכה לפינוקיו אחד או שניים, הבודקים היו יכולים להשתמש בתלונות הזועמות שלהם כהוכחה לכך שהם שומרים בבטחה על הפער בין משקיף למשתתף.

אבל אנשי הימין העלו שאלות נכונות – מהם הקריטריונים לחיפוש האמת, ועד כמה מילוליים עליהם להיות? כמה דו-משמעות ניתן לאפשר? התשובות השתנו בהתאם לזהות הנבדק, ושתי דוגמאות מראות את הגמישות בעובדות. בנאומו בוועידה הדמוקרטית, הנשיא לשעבר קלינטון אמר כי מאז 1961 "המגזר הפרטי ייצר 24 מיליון משרות תחת הרפובליקנים ו-42 מיליון משרות תחת שלטון דמוקרטי". בודקי העובדות מיהרו לחבוש את משקפיהם ולהחליק את החרוזים בחשבוניית העובדות. "צללנו למספרים", דיווח האתר בעל השם החמוד Politifact, "ומצאנו כי ההצהרה היא אמת". איזה קסם!

המספרים אכן היו נכונים אך באותה מידה גם חסרי משמעות, לפחות מהבחינה שקלינטון ניסה לייחס להם ולפיה מדיניות הנשיאים הדמוקרטיים הופכת אותם למנהלי כלכלה טובים יותר מאשר הרפובליקנים. בודק עובדות יסודי יותר היה יכול להצביע למשל על כך שלנשיא יש השפעה מועטה מאוד על מספר המשרות שהמגזר הפרטי יוצר, או למשל על כך שגם הסמכות שיש לו להשפיע על הכלכלה תלויה במאות משתנים כולל הרכב הקונגרס. אותו בודק היה יכול להוסיף כי לנשיאים רפובליקנים היו רעיונות מדיניות כלכלית שונים, בדיוק כפי שהיו לדמוקרטים. המדיניות של קלינטון הייתה קרובה יותר לזו של ג'ורג' בוש הבן מאשר לברק אובמה למשל, ורונלד רייגן היה קרוב יותר לקנדי. לכן אני מדרג את טענתו של קלינטון כחסרת משמעות ואת בדיקת העובדות של Politifact כמטופשת.

אותה הצמדות למשמעות המילים נעלמה לה בנוחות כאשר הגיע תור הרפובליקנים לעמוד תחת זכוכית המגדלת של הבודקים. בשגיאה שחזרה על העצמה כמעט אצל כל הבודקים, ב-Politifact טענו כי פול ראיין האשים בנאומו כי הנשיא אובמה הפר את הבטחתו לשמור על מפעל לרכבים בוויסקונסין שנסגר ב-2009. "טענה זו נמצאה שקרית", כתבו ב-Politifact. והיא אכן הייתה שקרית, רק שזו לא הטענה שראיין השמיע. כל העובדות אותן ציין ראיין בנאומו היו מדויקות. אם עמדתו הפוליטית הייתה קרובה יותר לזו של מרבית התקשורת, יתכן כי עובדה זו הייתה מזכה אותו בשבחים מצד בודקי העובדות. אך כאשר מדובר בבדיקה של אנשי ימין, הבודקים לפתע עברו מדירוג של טענות עובדתיות לדירוג של מסקנות, ובמיוחד מסקנות אליהן הדובר לא התכוון.

בעיני אדם סקפטי מעט יותר כלפי אובמה מאשר מרבית פרשני השמאל, סיפור המפעל בוויסקונסין עשוי היה לשמש דוגמה לשילוב הנשיאותי המוזר בין יומרה לחוסר יעילות. כמועמד בבחירות 2008 אובמה הבטיח לתושבי וויסקונסין כי בעזרת הנשיא הנכון, מפעלים כמו שלהם ימשיכו לעבוד "עוד מאה שנים". אך כאשר הפך לנשיא הוא חסר את היכולת לשנות את המציאות הכלכלית ומפעלים רבים דומים נסגרו בעקביות במשך שנותיו הראשונות בבית הלבן. מילותיו של ראיין היו אמת לאמיתה, כמו גם הנקודה הרחבה יותר שניסה להדגיש. גם במקרה הזה מעניק לדירוג של Politifact ציון נכשל.

בדיקת העובדות הייתה בררנית, אך היא מילאה את משימתה. "רסיטל של בדיות", הייתה הכותרת ב'ניו-יורק טיימס' בכתבה שדיווחה על נאום ראיין. וכך הצליחו כמה כתבים, תחת האצטלה של "אנחנו רק בודקים את העובדות", לשנות שוב את מסלול הקמפיין באופן קריטי. במהלך הקריירה הארוכה שלו, אף אחד מעולם לא האשים את פול ראיין באי-אמירת אמת. אך למרות זאת הוא עזב את הוועידה הרפובליקנית כקריקטורה של פוליטיקאי ציני ושקרן. זהו סיפור שפשוט מסרב להיעלם; שאלות ממשיכות לעלות. והן ימשיכו כנראה לעלות עד ליום הבחירות.

המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'.