ביקורת ספר: ניידים, נייחים והמאבק על הלאום

בספרו החדש 'ניידים ונייחים' שראה אור בהוצאת 'שיבולת', מפתח ד"ר גדי טאוב תזה אותה הציג ופיתח בשנים האחרונות במאמרים רבים ומעל במות שונות. מקריאת מאמריו היה אפשר לקבל את הרושם שמדובר בתיאוריה מעין-מרקסיסטית, של מלחמת מעמדות מחודשת: העשירים רוצים גלובליזציה, כי היא מעניקה להם הזדמנויות כלכליות בחו"ל ועובדי כפיים זולים בארץ, והעניים מתנגדים לגלובליזציה, כי היא מביאה להם מתחרים זולים ומהגרים שימלאו את שכונותיהם.

בספרו מפתח טאוב את התיאוריה הזו בכיוון מתוחכם יותר ומשמעותי יותר: אין כאן מלחמת מעמדות, אלא מלחמת רעיונות (שאכן יש לה גם היבט סוציולוגי – אך לא בלעדי ולא בהכרח דומיננטי). קבוצה אחת מצדדת בגלובליזציה מתוך מגמה רעיונית להחריב את הלאומיות, וקבוצה שנייה מגינה על הלאומיות (וזוכה לכינוי הגנאי "פופוליזם"). הגלובליזציה שמוחקת את מדינות הלאום עושקת מהאזרחים את השפעתם הפוליטית, ולמעשה מרוקנת מתוכן את הריבונות הלאומית. הליברליזם הפרוגרסיבי חותר כאן תחת הדמוקרטיה.

טאוב הופך את התיאוריה שלו למשמעותית יותר כשהוא מעגן אותה גם בהתפתחות משלימה: הקבוצה שמנסה להחריב את הזהות הלאומית מלמעלה, על ידי גלובליזציה מוקצנת, חותרת תחתיה גם מלמטה, על ידי פירוק הזהות הלאומית באמצעות פוליטיקת הזהויות. המושג "פוליטיקת זהויות" מטעה, כי הוא מדבר על זהות, אך כפי שכתבתי בעבר פעמים רבות, בעצם מדובר בפוליטיקה של פירוק הזהויות: טקטיקה של חרחור מדנים בין תת-קבוצות, במטרה לפרק כל זהות משותפת.

טאוב מציין שמקובל בימין לזהות את פוליטית הזהויות כתולדה של המרקסיזם, אך בעיניו היא לא פחות מזה תולדה של היפר-אינדיבידואליזם, שחותר למוסס כל זהות (כולל – בסופו של דבר – הזהות העצמית). הוא לא מסביר איך מתאחה המתח בין שני המקורות הללו של פוליטיקת הזהויות, ואני מרשה לעצמי לתרום הסבר, מתוך ספרי 'מכים שורשים': המפתח להתכת שתי המגמות הללו נמצא בסיסמה הרדיקלית "האישי הוא הפוליטי".

הסיסמה הזו אומרת למעשה שמלחמת המעמדות של מרקס עוברת הסטה לתחום האינטימי. הכוח מופעל לא (רק) על ידי בעל המפעל כנגד איגוד עובדיו העניים, אלא בשאלה מי מוציא את הזבל, איזו מוזיקה אתה שומע בשעות הפנאי, באיזו מגמת לימוד אתה לומד בבית הספר, וכן הלאה. אם כך, כאשר מפרקים את הזהות הקהילתית והמשפחתית ואת נורמות הקיום המשתמעות ממנה, גם משחררים את קיומו האינדיבידואלי של הפרט, וגם מורדים בדיכוי המעמדי המופעל עליו. בפועל עושקים את היחיד ממעגלי הזהות שלו; בתיאוריה מציגים זאת כחגיגת שחרור.

כאן צריך לציין טיעון שטאוב מפתח במומחיות: בהינתן הנחות היסוד הפילוסופיות הפוסטמודרניות המקובלות על חסידי פוליטיקת הזהויות, קשה להבין איזה יחיד משחררים כאן, שהרי עצם זהותו של היחיד מוגדרת כהבניה חברתית. הפירוק האינסופי מפרק, בסופו של דבר, גם את האינדיבידואל עצמו.

פרקי הספר אינם אחידים. חלק מהם נכתבו מתוך שקט מהורהר, וחלק מתוך חרון נאבק. אני מעדיף את הראשונים, אך השילוב אינו מפריע לטיעון ואינו מפריע לקריאה. אפשר לראות ב'ניידים ונייחים' מעין המשך מאוחר ל'מרד השפוף'; כרך המשך שהיה אפשר לקרוא לו "הפירוק הזחוח". כבר אין מדובר בהתמסרות אופנתית של כמה צעירים לגחמות אסקפיסטיות, אלא בהשקפת עולם דומיננטית, שבזה ללאומיות, ובעצם לכל זהות אחרת, ומקרינה על החברה כולה. האם באמת המתקפה על הזהות הלאומית היא נקודת המוקד של התהליך הזה, כפי שמציע טאוב, או שמא במוקד עומדים תהליכי פירוק של זהויות אחרות, כמו הזהות המשפחתית? על זה כדאי להמשיך לדון. הספר הזה הוא תרומה חשובה מאוד לדיון חיוני.