על "מכים שורשים" מאת חיים נבון. ביקורת ספר

בספרו החדש מתאר חיים נבון כיצד פירוק הזהויות השיטתי של הפוסטמודרניזם מביא לשקיעת המערב, ומציג מולו השקפה שמרנית מבוססת על היהדות

מאתגר את השיח. נבון | יונתן זינדל, פלאש 90

בשנת 2015 עלה לכותרות המקרה הקיצוני של צעירה בלגית בת 24 בשם לורה, שסבלה מדיכאון קליני. לורה, שהייתה בריאה לחלוטין מבחינה גופנית, קיבלה היתר מהרשויות בבלגיה למות באמצעות זריקת רעל מרופא, במסגרת מה שמכונה "המתת חסד". חודשיה האחרונים של לורה תועדו על ידי כתבי ה"אקונומיסט". בסצנה הפותחת של הסרט היא מתארת את הדיכאון שלה כ"ריקנות מתמדת", ומספרת כי ניסתה להיאבק בו במשך שנים ללא הצלחה, ועתה היא מבקשת לשים קץ לסבלה.

כמה ימים לפני מועד ההמתה שנקבע התחרטה לורה, והודיעה כי בעצם היא מעדיפה לחיות. המקרה של לורה יצר דיון מחודש בשאלת "המתות החסד", ועל המתח המוסרי שבין קדושת החיים לבחירה החופשית.

בספרו החדש "מכים שורשים" טוען חיים נבון כי המקרה של לורה מבטא את ההתמכרות המערבית של תקופתנו לבחירות בלתי נגמרות. "זכות הבחירה המוחלטת משמשת היום במרחב הערכי של המערב נימוק מוסרי מרכזי, כמעט בלעדי", הוא כותב.

זהו תהליך רחב ועמוק, שבמסגרתו השקפות "בחרנות" רבות – אותן מזהה נבון עם התפיסה הפוסטמודרניסטית – הולכות ורווחות בחוגים רבים, במיוחד בזירות האקדמיה, התקשורת והרוח. בבסיס האינטלקטואלי של ההשקפה הזו עומד שיח של פירוק הזהויות השונות שבאמצעותן נהגו אנשים להגדיר עצמם בעבר. הזהויות הללו נתפסות עתה כהבניות חברתיות שרירותיות, המציבות כבלים תודעתיים על הפרט ומגבילות אותו במציאת דרכו הייחודית.

בכתיבה בהירה וקולחת מתאר נבון את ההתפתחויות הפילוסופיות וההיסטוריות של תפיסה זו, שהוא מכנה "בחרנות מפרקת". נבון מתמודד עם שורה של סוגיות מוסריות ומעמיד אותן בפני הביקורת, תוך שימוש נרחב בתנ"ך ובכתבי חז"ל, אך גם לא מעט טיעונים מפי הוגים שמרנים וקהילתנים מערביים. נבון משמיע קול מעניין ושונה שלא נשמע תכופות בחוגי האקדמיה או בתקשורת הממוסדת. הוא מצליח לאתגר את השיח הפרוגרסיבי בן זמננו באמצעות דוגמאות קצה שנויות במחלוקת כמו ברית מילה וזכויות הורות, אותן הוא מנתח באופן ביקורתי, חד ובלתי מתפשר.

שפכו את התינוק עם המים

המטרות הראשונות של הפירוק הפוסטמודרני, מתאר נבון, היו מעגלי הזהות הגדולים והחיצוניים של הדת והלאומיות. בשיר המפורסם "Imagine", למשל, מייחל ג'ון לנון לעולם ללא תפיסות של זהות קולקטיבית, מדינות או דתות. רעיון זה, שלו שותפים רבים, נבע מהטראומה הגדולה של מלחמת העולם השנייה והשואה, שבה לבשה הלאומיות צורה של לאומנות אכזרית ורצחנית. בתשובה לכך מבקר נבון את הזיהוי של הלאומיות באופן גורף כשלילית ומזיקה, ומציע הסתכלות שונה. הוא ממשיל את הלאומיות לאהבה שיש בכוחה להניע אנשים לעשות מעשי טירוף, אלא שמעשים קיצוניים אלה אינם מכתימים כמובן את הצורך הבסיסי באהבה בחיים האנושיים.

טענה נפוצה נוספת נגד הלאומיות היא כי מדובר ברגש חדש ומומצא ללא שורשים עתיקים אותנטיים. מול ההוגים שדגלו בתפיסה הזו, ובהם בנדיקט אנדרסון וארנסט גלנר, מביא נבון הוכחה נגדית. כפי שטען פרופ' עזר גת, שבעים שנה של שלטון קומוניסטי ריכוזי ניסו ליצור לאומיות אזרחית כלל-סובייטית, אך ברגע שברית המועצות התפרקה – שלל העמים שהרכיבו אותה מיהרו לבקש ריבונות מדינית על בסיס הלאומיות הישנה. אפילו המודל המוצלח של הממלכה הבריטית שימר בתוכו את הרגשות הלאומיים הפרטיקולריים. כל זה מלמד אותנו שקשה עד בלתי אפשרי לברוא יש מאין רגש כה חזק באנשים רבים. מעניין ללמוד מציטוטים שמביא נבון כי גם תומכי אוניברסליות רבים ובהם צווייג, פרויד ואפילו גלנר, העידו על עצמם שלא באמת הצליחו להתנתק מרגשות השייכות הלאומית שלהם.

לאחר שפורקה הלאומיות, מוקד המאבק החדש היה פירוק המשפחה המסורתית. התפיסה הבחרנית, לדידו של נבון, רואה במשפחה אסופה של אינדיבידואלים בלבד ולא ישות אורגנית מובהקת. הוא סבור כי שינוי תודעתי זה הוא שהביא לאחוזי הגירושין הגבוהים ולילודה המועטת בעולם המערבי, שכן רדיפה אחר הנאה אישית והגשמה עצמית מתגמלת בטווח הקצר הרבה יותר מילדים. זה נכון אף יותר כאשר לערך ההמשכיות ולזהות הקולקטיבית אין משמעות.

המעגל הבא שנותר לפוסטמודרניזם לפרק היה הזהות האישית של הפרט. התפיסה הבחרנית גורסת כי לאינדיבידואל יש יכולת מוחלטת לבחור את המגדר שלו – מכיוון שהוא גם כך מבוסס על הבניה חברתית, בשונה מהמין הביולוגי – ואפילו את מוצאו האתני. כדוגמה לכך מביא נבון את המקרה המפורסם של פעילת זכויות השחורים רייצ'ל דוליזל, שנטען כלפיה כי בעזרת אמצעים קוסמטיים יצרה מצג שווא כאילו היא אפרו-אמריקנית. על פי נבון, תפיסות הבחרנות של הזהות הפרטית יוצרות במקום חברה אוטופית, נערים ונערות מבולבלים, מנוכרים לאחרים ולעצמם, שאינם יודעים מיניות בריאה מהי. החלוקה המגדרית בין גברים לנשים איננה "הבניה חברתית" מדומיינת, הוא טוען, כי אם עובדה בסיסית של טבענו. הוא מכיר בכך שבתוך החברה יש גם פרטים שהזהות המינית שלהם אכן מורכבת, אך טוען כי מציאות כזו היא טרגית ולא "קרנבל" שצריך להאדיר.

נבון מדגיש כי מטרת התפיסה הפוסטמודרניסטית היא הרס הזהויות לשם הרס בלבד, ולא לצורך בנייה מחדש – מתוך מחשבה כי הרס זה של כבלי הזהות ישחרר את האדם ממגבלותיו. הזהות נתפסת רק "כמשחקי כוח בין מדכאים למדוכאים, ותפיסה זו אינה משאירה מקום לזהות ככוח בונה, חיובי ומהותי בחייו של אדם". בנוסף, תפיסת ההגדרה העצמית של הזהות מתוך בחרנות, איננה יכולה להוביל לבחירה חופשית אמתית. בתהליך הבחרנות מנסה הבוחר להתנתק מזהותו האישית ומתפיסות עבר, אך נבון טוען שיכולת שכזו איננה אפשרית מלכתחילה, שכן כל אדם – אם יחפוץ בכך ואם לאו – נולד לזהות נתונה: משפחתית, חברתית ומוסרית. יש לאדם חירות ויש לו בחירה חופשית, מסביר נבון, אך הבחירה החופשית נתונה בתוך מסגרת מסוימת ואינה יכולה להתקיים בוואקום רעיוני ומוסרי: "ללא זהות אין גם בחירה, כי אין אדם".

סופו הטרגי של הנסיך הקטן

גם מדמותו הספרותית של "הנסיך הקטן", מהקלאסיקות של תרבות המערב, לא חוסך נבון את שבטו. בעיניו, הנסיך הוא הדוגמה המובהקת לזהות הפוסטמודרנית. הוא מרוצה רק כאשר הציור של הכבשה שהוא מבקש הוא למעשה ציור של קופסה. כמו הכבשה שבתוך הארגז, הנסיך יכול להיות כל דבר שירצה, אבל בפועל הוא כלום. הוא עובר בין כוכבים תלוש, בודד ומנוכר, מותח ביקורת על כל האנשים שהוא פוגש, ומסרב להתחייב למשהו או למישהו ולהעמיק שורשים באדמה. הסוף הטרגי שלו, הוא התוצאה של דרך הסתכלות זו על החיים.

לאובדן הזהות שמאפיין את החברה המערבית, טוען נבון, יהיו גם השלכות שיבואו לידי ביטוי בשקיעתה של ההשפעה המערבית על שאר חלקי העולם. אלה הסבורים כי שאר עמי העולם ילכו בדרכם ויאמצו את התפיסות ה"נאורות" שהם מחזיקים בהן, שוגים באשליות מסוכנות.

בעיה בולטת בספר היא התחושה כי לעתים רבות העימות בין ההגות המערבית למקורות היהודיים איננו מתנהל על אותו בסיס פילוסופי, ולכן לא ניתן לקשר ביניהם באופן ממשי. מה שבעיני נבון הוא מקור מוסרי רלוונטי, לא בהכרח יהיה כזה בעיני הקורא החילוני. עם זאת, בעיניי יש למהלך זה ערך בפני עצמו, ובמיוחד בהכרת התפיסות היהודיות-דתיות בנוגע לסוגיות מסוימות, גם אם נבחר שלא לאמץ אותן.

שאלה נוספת שנבון איננו מתמודד עמה היא כיצד ההסתכלות השמרנית על מסורת האבות ביחס למוסר ולתרבות, איננה הופכת בסופו של דבר לרלטיביזם מוסרי – שמן הסתם נבון איננו מחבב – שכן לכל תרבות יש מסורת האבות הפרטיקולרית שלה.

לסיכום: "מכים שורשים" הוא ספר חשוב ומעניין, המקיים דיון נוקב על תפיסות מרכזיות בתקופתנו שכולנו חשופים אליהן, ומעניק לנו כלים להבין אותן ולהתמודד עמן.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

14 תגובות למאמר

    1. אויי. תקרא את הספר ותשתוק.

  1. במקרה המתואר של הבחורה בת ה-24 נראה שכבר הגיעה למצב שהרגישה שאין טעם בשום זהות, גם לא כ"אטום בודד". במקרים מאד קיצוניים שכאלו של מצבים רפואיים קשים ביותר וללא כל תקווה המאבק הוא כבר בכלל אינו בין אינדיבידואליזם לזהות קבוצתית. גם בשביל לבטא אינדיבידואליזם צריך מינימום מסוים של אנרגיות. מצב כמו שלה יכול לקרות לאנשים גם בחברה קולקטיביסטית או שמרנית. יש לי הרבה ביקורות על הפוסט מודרניזם אבל יש דברים מסוימים שיכולים להתרחש אצל בנאדם ללא קשר לחינוך שקיבל בבית ספר או מהסביבה – חרדי או אתאיסטי, שמרני או פוסט מודרני.

    1. אבל הדוגמא נוגעת לזה שהיא התחרטה, מה שמוביל בספק את החכמה שב'ללכת' עם כל בחירה מופרכת שמישהו עושה. לא עצם האובדנות שתמיד היתה אופצית קצה נוכחת.

    2. נראה לי שפיספסת את הנקודה.. העניין הוא לא מה שעבר עליה באופן אישי, שהוא וודאי טרגי, אלא העובדה שהרשויות איפשרו את "המתת החסד" הזו – מה שמצביע עד כמה עמוק השתרש אצלם אותו פוסט מודרניזם ועד כמה הוא קיצוני.

    3. למשתמש אנונימי 1: הדוגמא נוגעת לעצם זה שבחרה להתאבד ושהרשויות איפשרו זאת כפי שאמר משתמש אנונימי 2. עצם ההתנהגות הזו מצד הרשויות היא אחת הדוגמאות לויכוחים בין ערכים בעולם הפוסט מודרני.
      למשתמש אנונימי 2: פסיקת בית המשפט בקשר לרצונה להתאבד מובאת כדוגמא קיצונית לפוסט מודרניזם בו כמעט כל בחירה נחשבת לגיטימית, אך מה שרציתי לומר הוא שאדם הרוצה להתאבד או אף מנסה לעשות זאת מגיע לכך לא בגלל מתירנות קיצונית. כשם שנטיות מיניות השונות משל רוב האוכלוסייה אינן תוצאה של חינוך חילוני או של חינוך שהוא דתי אבל "ברמה נמוכה משל מאה שערים".

  2. המילה יהודי בעיני כבר לא הכי רלוונטית. היא טעונה בהמון רגרסייה. מה יהודי. היא כולה גלות גלות גלות.
    יש תחושה של מיצוי עולמי .כאילו כל האידאות נמסו. מה שצריך זה להיתחדש. הדתות גם מאוד ממוצות. אולי הדברים לא מיקריים. אני בעד שידרוג מיהדות לעיבריות. כבר לא אוהבת כל כך את המילה הזו. מיתחת לשטח הכל שבור הרוס בצורה נוראה מייאשת. וזה מעורר שאלות תהיות וגם המון צער. אבל אולי זה איתות שדורש מאיתנו אז לאן פונים.
    אני רוצה להיתחדש .מדבר אלי המישפט- אותו צליל עתיק שבא מין העתיד .ואותו אני מבקשת. אחרי חיפושים שאלות תהיות הבנתי שלמעשה זה צליל- הנבואה והעיבריות. הכי מדהים אותי שהשבט האשכנזי עם השכלתנות המטורפת שלו נימצא בהעדר ביחס למושג כה ניפלא הניקרא נבואה. איך אין להם מיזה. עם כל השכלנות עילית. הנבואה היא עולם ומלואו. והיא כל כך אנחנו. והיא מאתגרת את כל הנרטיבים , בני המאה 21 בצורה ממש מושלמת. היא פנטסטית כמוה. רבת דימיון ומעוף. היא חלומית בצורה ניפלאה. היא עתידנית .היא שוות זכויות עם הנשים. נבואה נבואה נבואה. איך המילייה האשכנזי שכח אותה.
    נורא מושכת אותי הנבואה שביחד עם העיבריות משקפים בעיני את העתיד. שלנו ושל כל הציוויליזציה האנושית. היא התיקווה לעתיד מדברת עליו על החזרה לגן עדן על תשובה לכל הבעיות של ימינו. מנצחת את חולשת האדם שמיתגלה בימינו. החומרנות העלתה זאת וחזק ואפילו תיתפלאו השכלתנות. הנבואה לא שכלתנית אלא חוויתית פנטסטית. התקופה שלנו עושה שמות בנפש האדם. והוא בסוף יחפש ישאל ינסה להבין. הנשמה משלמת מחיר איום ונורא בתקופה שלנו. זה יאלץ את האדם לשאול מדוע ולמה. הרי כתוב שיבואו ימים שבני אנוש יחפשו לדעת את אלוהים. הנה ימים באים כאילו שהחומרנות כבר לא תימשוך אלא לדעת את דבר השם. אז בעיני הנבואה היא זו שתצוף. צריך לחשוב עליה ליצור אותה. היא המון מדברת לנשמה ומאוד עיברית.

    1. האם אתה מוכן למסור את הנפש כדי להכין את עצמך לנבואה?

      לדעת את כל התורה שבכתב ובעל פה וכמובן את תורת הסוד

      לצום ימים רצופים

      לסבול דוחק ובזיונות

      לעמוד בניסיונות

      בלי מאמץ זה לא יבוא. אתה קצת נאיבי לחשוב שפתאום נעבור לתרבות נבואית ככה סתם באיזה יום אביבי נאה.

      אתה צריך להיות קצת יותר רציני כדי להבין על מה מדובר

  3. למה השמרנות כאן תמיד מתכתבת עם שמרנות אירופאית נוצרית יותר מאשר עם שמרנות יהודית? הבחירה החופשית היא מיסודות היהדות. אכן, בחירה חופשית מוחלטת בין טוב לרע. אין זה אומר שהטוב והרע אינם מוחלטים עפי היהדות, אך הבחירה היא של האדם, אפשר לטעון שהבחירות האינדיבדואליסטיות של ימינו הן בחירה ברע, זה דיון של הקולקטיב אל מול האינדיבידואליזם, זה דיון שונה לחלוטין. דיון 'עוסק במה הוא טוב ומה הוא רע לפי היהדות, לא בעצם קיום הבחירה החופשית ואילו לא בהתאם הבחירה החופשית טובה לנו או לא. אבל.. להגיד ש"בחרנות" זה פוסט מודרניזם… זה מנותק מהמציאות היהודית, שמדברת על בחירה חופשית עוד מבראשית.
    הרמב"ם, הרמב"ן, רס"ג ורבים אחרים מדברים על הרשות הנתונה לאדם לבחור בין טוב לרע.
    עשיית מצווה בזכות ולא בחסד וכו'.
    אכן יש גישות שונות ביהדות, וחלקן רואות בבחירה כדבר רע שהיה עדיף לאדם בלעדיו, ויש אפילו גישות ששוללות את קיום הבחירה החופשית ורעיון הגזירה המוקדמת אינה המצאה של הנצרות או האיסלאם… יחד עם זאת לייחס את רעיון הבחירה החופשית לפוסט מודרניזם, על אף קיומה העתיק יומין של הגישה (שרווחת מאוד ביהודת), זה אבסורד.

    1. ביהדות, הבחירה היא יסוד מרכזי, אבל לא במשמעות הזו.
      ע"פ מקורות היהדות, לאדם יש יכולת בחירה בין טוב לרע, שניתנה לו ע"י הבורא, אבל חובתו לבחור בטוב. הבחירה נותנת את המשמעות המוסרית למעשים, ואת ההצדקה לשכר ועונש על המעשים.

      במקרים רבים, על החברה למנוע את האפשרות המעשית למעשים רעים בהתאם ליכולתה, ולהעניש את עושי המעשים רעים. אפשר לראות את זה במקומות רבים ברמב"ם, מההוגים שהדגישו במיוחד את הבחירה החופשית. ועדיין, גם אחרי הענישה החברתית, מרווח הבחירה שנותר לאדם מאפשר לו לעצב במידה רבה את דמותו המוסרית.

    2. הנושא כאן הוא לא בחירה חופשית כן או לא..
      אלא מהי בעצם בחירה חופשית.
      מה שעולה כאן זה שהרצון לבחירה חופשית מוחלטת הוא העומד בבסיס הפוסט מודרניזם (אם זה נכון או לא, זו שאלה..)
      בכל אופן, לפי היהדות, וודאי שיש בחירה חופשית אך אין פירוש הדבר שהאדם חופשי בכל. הפוך. העולם כולו כפוי על האדם (לאומו, מינו, נולד בבית משכיל/עשיר/עני/עדה וכדו', מספר הילדים במשפחה, ועוד ועוד), ובתוך כל זה יש לו בכל זאת בחירה חופשית, דהיינו – לבחור בין טוב לרע בכל סיטואציה בה הוא נמצא – וזה הכל (דרך אגב, ברור שהתוצאה המעשית אינה, ואיננה אמורה, להיות בידיו של האדם).

  4. למיכאל שהגיב לי
    מה שכתבת זה לא זה מותק. מה פיתאום. אתה נותן נוסחאות של גלות.
    מה כתבת-לדעת את כל התורה שביכתב ובעל פה.לצום ימים רצופים.
    נשמה האם זאת הייתה דרך הנבואה-של משה מרים דבורה יוכבד חולדה אליהו אלישע ישעיה ירמיה זכריה יחזקאל עיבדיה עמוס……
    מי אמר שזו היתה הנוסחה שלהם. לא נכון. לך תיקרא. למשל הביוגרפיה של משה. קראת אותה, קראת את הביוגרפייה של כולם. היא כולה לא הנוסחה שרשמת. מעולם של ארבע קירות. משה לא היה גמרתי. את מיצעדי הנבואה הוא חווה בחוץ. מעליו השמיים מישכנו אוהל עבודתו רעיית צאן. עם רקע כה אנטי גמרתי-גדילה באימפריה האלילית המיצרית ממנה בטח לקח כלים מסוימים לחיים. אמור לי. איפה המילה ישיבה אצלו. לא היו לו אפילו ספרים. התנך אומר שהוא חווה אלוהים עבר היתגלויות. מה לו ולגמרא. השגתו את אלוהים היא בכלים אלה ולא אחרים. וככה כולם כימעט. האם היו להם סיפרי גמרא או תלמוד. ליפני משה לא היה גם עשרת הדיברות. מה שניסחת זה מעולם הגלות. מאלפיים שנות גלות. זו הנוסחה שכתבת.
    איך זה יושג. למרבה הצער אנחנו נשודרג לנבואה בדרך כואבת. תיראה את סורייה כמה היא. תיראה את ההיסטוריה הנוראה כל כך שלנו. אני מבינה שהיום נישמע כה הזוי. כי יש מסכה. מסכה עולמית נוראה מיכל , נסוכה על העולם. וככה פה ביפנים ישראל כולה לוט מסכה והעמדת פנים. האל הוא שיפעל בדרכו מאחורי הקלעים כדי שנישתחרר מהלוט הזה. הנבואה היא מדרגה של העתיד. כל העולם יעבור אליה. העילית הזו , בה תלויה החזרה לגן עדן. זו למעשה הסיבה שחזרנו לפה מבין. לא בגלל הייטק או דברים אחרים. מדרגת העילית הזו אליה ישאב העולם היא גם מדרגת הנשמה. בימינו הנשמה מבוזה אכולה נעצבת. על כן היתעצמות הנשמה תהיה במדרגה הזו.
    תמיד ההיסטוריה שלנו היתה כאובה טראגית. וגם ככה מערכת היחסים שלנו עם המנהיג שלנו אלוהי צבאות ישראל. כל הזמן עליות מורדות ושוב עליות. הוא ימצא את הדרך להיתחבר אלינו ולהביא מה שצריך בבוא העת.

    1. "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" זו לא גלותיות. זה מה שנאמר ליהושע, בתחילת ספרי הנביאים, ביחד עם הציווי לכניסה לארץ ישראל.