האמת מאחורי אסון צור הראשון

מאז ה-11 בנובמבר 82 ועד היום מאמינים בצה"ל כי "אסון צור הראשון", במהלכו התמוטט בניין הממשל בצור וקבר עמו עשרות חיילים, שוטרים ואזרחים, לא נגרם עקב פיגוע אלא מסיבות אחרות. שתי ועדות חקירה, אחת בראשה עמד האלוף (מיל.) מאיר זורע והשנייה מטעם המשטרה הצבאית קבעו חד משמעית כי דליפת גז, כביכול כוח עליון, הייתה הסיבה לקריסת הבניין. בני משפחות החללים ושאר המעורבים ציפו שלפחות חקירת המשטרה הצבאית, שחייליה היו בין הנספים, תהיה משוחררת יותר ותוביל למסקנות אחרות וריאליות יותר. ברם, מצ"ח רקדה לפי חליל המטכ"ל ומיהרה לאשר את ממצאי ועדות החקירה.

בשנות מלחמת לבנון הראשונה פעלה בגזרת צור דמות מקומית שהכל הכירו. שמו היה איבראהים פראן וכינויו היה "אבו סאלֵח" או "איבראהים שיח' א-דַייעה" (אברהים השיח' של הכפרים), ללמדך עד כמה השפיע האיש על סביבתו. בינינו הישראלים קראנו לו "אבראהים הגידם", היות שאיבד אחת מידיו בעת דיג באמצעות חומר נפץ כנהוג במימי לבנון. באופן רשמי הוא נשא בתואר יו"ר אגודת הדייגים בצור ובו זמנית ניהל את הנמל המקומי ביחד עם בני משפחתו.

"אבו סאלח" היה התושב המקומי הראשון איתו נפגשתי בקיץ 1984 עם כניסתי לתפקיד מושל צור ביחידת הקישור ללבנון. הפגישה נערכה במשרדי הממשל שהוקמו "בבניין השלישי", אחרי שני פיגועים קטלניים בשני בנייני הממשל הקודמים ב-82 ו-83. נהניתי לשפשף מעט את הערבית הלבנונית שלי אחרי כמה שנים של שיחה בערבית פלסטינית בגדה המערבית.

הריח שעלה מכל פינה בבניין הממשל השלישי הזכיר גן חיות. ריחות הבהמות שנטמנו באדמת המקום עלו מכל עבר, לצד מראות של שיירי פגרים בחצר. הדבר גבל בסכנת נפשות. "הצעתי שתקימו את הממשל הבא שלכם במתחם הווטרינריה בבניין נמוך של שתי קומות ומוקף חומה", סיפר לי אבו סאלח. "אחרת פיגוע ההתאבדות הבא הוא רק עניין של זמן". "אבו אסף", כך נהג לקרוא לי כמנהג נכבדי הערבים, "עדיף שתסבלו מסירחון ולא תקבלו עוד מחבל מתאבד", הוא ניסה לנחם אותי.

איבראהים היה המוציא והמביא של העיר צור וכפריה. לא היה אירוע שעמד להתרחש בגזרה או אישיות שקרְבה לעיר שלא היה לו מידע מוקדם עליהם. לא פעם הוא התריע על פיגוע שסיכלנו. האיש שהיה מצד אחד "אוּמי", אנאלפבית מובהק, היה מאידך לקסיקון מהלך של פוליטיקה לבנונית, ארגוני טרור והגיאוגרפיה של אזור צור. עשרות מפגשים קיימתי עמו ועם בני משפחתו. הוא הדהים אותי בזיכרונו הפנומנלי כשפלט את שמות כל המפקדים בגזרה "מהמח"ט ודרומה" והכיר את שמות רכזי השב"כ, ובמיוחד התרפק על קשריו עם החוקרים. היו לו גם קשרים טובים עם אנשי המשטרה הצבאית ומצ"ח להם תרם מידע איכותי.

איבראהים עלה בזיכרוני בעקבות יום השנה ה-38 לאסון צור הראשון והוויכוח האם היה תוצאה של פיגוע מחבל מתאבד או תקלה של דליפת גז. אנשי ממשל ותיקים סיפרו לי שאיבראהים עצמו ניצל מהפיגוע ב- 11.11.82. "אלוהים אוהב אותי", הוא אמר. "אתה יודע שהייתי בבניין וניצלתי בקפיצה מהקומה החמישית? בעצם לא קפצתי אלא נפלתי".

והוא המשיך: "הייתי אמור להיות אותו בוקר בחקירת שב"כ. ישבתי בתא אחרי ארוחת הבוקר, ופתאום בום.. עפר.. אפר.. גוויות ..פצועים.. דם. טרקטורים מפנים גופות וניצולים". הוא התחיל לספר באקסטזה השמורה ללבנונים מהדרום. "למה לא ניצלת את הסיטואציה לבריחה?", שאלתי. "אתה משוגע? מה פתאום?", הוא השיב המום. "סייעתי לפנות פצועים והתחלתי לחלץ לכודים מתחת להריסות, הזעקתי את כל הטרקטורים של צור… אני קודם כל בן-אדם. המח"ט קרא לי אחר כך אליו ושיבח אותי".

איבראהים ידע כי הסיבה להתמוטטות הבניין לא נבעה מדליפת גז. הוא נשבע לי שסיפר לכל מי ששאל אותו אז, בנובמבר 82, מה בדיוק אירע. זמן רב לאחר מכן התהלך איבראהים בתחושת אי-נוחות שלא מאמינים לו. בהיותו עם הישראלים "בתוך ארבעה קירות" הוא נשבע שהפיגוע לא התרחש מדליפת גז אלא מהתפוצצות של מחבל מתאבד.

"מי לא חקר אותי על הפיגוע ב'עַמָארַת עזמי'? (בנין עזמי בו מוקם הממשל הראשון). השב"כ, המשטרה הצבאית, אנשים של המושל. באו מכל ישראל לחקור אותי. הם היו בטוחים שמדובר בדליפת גז ולא רצו אפילו לשמוע מה יש לי לומר לגבי פיגוע מסוג אחר", התלונן. "הלו! את אזור 'ג'אל אל בח'ר' (אזור הים בו היה הבניין) מכיר אני כמו את כף ידי… ואלה לא היו פה חצי שעה וכבר מתווכחים אתי".

עם הזמן, נושא החקירה והפיגוע נדחקו כתוצאה מהפעילות הביטחונית האינטנסיבית שהתבצעה בשטח, ביחד עם אנשי המיליציות הנוצריות והשיעיות שהפכו אחר כך לצד"ל, הצבא בן בריתנו. הנושא כאילו נשכח. "ביום השנה היו מדברים קצת ואחר כך סדר היום שוב משתנה", אמרו קציני הצבא ששירתו בגזרה.

קצת פחות משלוש שנים אחר כך, בסמוך למועד נסיגת צה"ל לרצועת הביטחון ב-19.5.1985, פורסמה ברחבי דרום לבנון במרחב הקרוי בפי המקומיים גַ'בֵּל עאמל הודעה דרמטית מטעם ארגון שיעי צעיר בשם 'אל מוקואמה אל לובנאניה' ("ההתנגדות הלבנונית"). דובר הארגון שלימים יהפוך להיות חיזבאללה היה כהן דת צעיר שחזר לא מכבר מלימודיו בעיראק ושמו חסן נסראללה. אביו היה מוכתר אחד הכפרים שנהג להסתופף בחברת יתר המוכתרים בחצר הממשל הישראלי.

אנשי כל המסגרות ללא יוצא מן הכלל – שב"כ, צה"ל ומשמר הגבול – היו עסוקים אז בתכנון ומימוש הנסיגה מגזרת צור והדבר האחרון שעניין אותם הוא הודעה של ארגון שולי וזהות הדובר או המתאבד. מי ששם לב לכך היו בעיקר אנשי המודיעין והערביסטים שלא ייחסו להודעה חשיבות רבה.

קודם שנפרדתי סופית מאיבראהים, כשבוע לפני עזיבת צור, הוא אמר לי שני דברים: ראשית, הוא סיפר לי כי כל המידע אודות המתאבד שביצע את הפיגוע בעמארת עזמי הועבר "לכל החברים שלך" בהתכוונו לשב"כ ולמצ"ח. אבראהים הכיר את פרטי האירוע. מי שעדיין דבק בגרסה ש"תקלת גז" מוטטה את בניין הממשל בנובמבר 82, דחה אותו בשתי ידיים בטענה שהוא מדבר שטויות, אך איבראהים התעקש. שנית, הוא הזהיר אותי כי ביום היציאה נצא בכלי רכב ממוגנים מכיוון שה'מוקאומה' מכינה לנו "קונצרט", קרי ליווי בירי מצור עד נקורה. בנקודה השנייה הוא צדק לגמרי. את הנגמ"ש איתו יצאנו אחרונים מצור, בו היו גם אלוף הפיקוד אורי אור ומפקד יק"ל תא"ל דני רוטשילד, ליווה ירי בלתי-פוסק. בנקודה הראשונה הוא צדק מאוחר יותר.

המתאבד הראשון

בימים ההם שתי התנועות השיעיות בלבנון, אמל הותיק וחיזבאללה הצעיר (שעדיין נקרא בשמות אחרים ולו לשם הסוואה), ניהלו קרב על אהדת הרחוב. אחת הדרכים לגייס תמיכה רחבה הייתה באמצעות קריאה לביצוע פיגועי התאבדות לא ממוסדים (Self Martyrdom).

המסר שהיה מועבר לצעיר השיעי נוסח בשאלה הבאה: "האם אתה מוכן לסבול עבור בני דתך כחוסיין בן-עלי"? חוסיין, יש לדעת, בנו של הח'ליף ה-4 עלי, הוא בעצם מייסד השיעה בשנה ה-61 להיג'רה. הייתה זו אותה התפלגות דרמטית באסלאם שנצבעה בדם רב, סבל וכאב – סמלי השיעה עד היום. חוסיין לא סתם ניגף בקרב אלא חווה סבל אישי גדול כשראשו נערף. ישנו חדית' (דבר מסורת) לפיו ראשו המשוסף של חוסיין נקבר באתר הקרוי מקאם א-נבי חוסיין במבנה ליד אשקלון. המבנה פוצץ עוד בשנת 1950 בהוראת אלוף פיקוד דרום דאז, משה דיין. עשרות שיעים מהודו ומפקיסטאן מגיעים מדי שנה למקום בו נמצא האתר, סמוך לבית החולים 'ברזילי' באשקלון שכנראה נבנה על חורבותיו. אם חיפשנו עוד עילה לכעס השיעים עלינו, הנה מצאנו.

לפני הפיגוע בבניין הממשל, פיגוע המתאבד הבודד היה מנת חלקה הבלעדית של המפלגה הסורית הלאומית שפעלה גם בלבנון. זו הפעילה גם נשים כמתאבדות, לא מטעמי דת אלא מטעמים לאומיים. אנשי הדת השיעים בארץ הארזים לא ראו זאת בעין יפה. מוחמד חוסיין פאדאללה, בכיר אנשי הדת בדרום לבנון, קבע כי מתאבד יוכל להיות רק גבר שאינו נשוי, אינו סובל ממום כלשהו ואין לו צרכים מיוחדים, ומספיק בוגר להבין את מעשהו או מספיק צעיר שלא התחייב עדיין למשפחה למשל.

כצפוי, צעירים שיעים רבים נרשמו ל"מיונים" שנערכו בסופי שבוע בחוסייניאת, אותם מסגדי השיעים חסרי הצריח שליד כל אחד מהם נמצאת "המדרסה". שם, בבית המדרש הטיפו את עקרונות "ולאאת אל פקיה", הנאמנות לאיש הדת שהיא נשמת אפה של השיעה במזרח התיכון.

מי שנפל בחלקו להיות ראשון המתאבדים היה אחמד קסיר בן ה-19 מדיר קאנון א-נהאר, כפר שיעי המרוחק 15 ק"מ מהעיר צור. קסיר נולד בכפרו ולמד עד כיתה ה'. בצעירותו התלווה אל אביו שנאלץ לצאת למסע נדודים בסעודיה כדי להרוויח יותר כסף במטרה לפתוח חנות ירקות בכפר. בשובה מסעודיה, מצאה המשפחה את צה"ל שוכן בפאתי הכפר. ההסתה נגד ישראל הייתה אז בשיאה. בתחילה השיעים לא ראו בצה"ל אויב אלא "גורם טוב" שהגיע לטפל באש"ף ובפלסטינים שהרסו את לבנון. אלא שהתמשכות השהייה הישראלית שהתבטאה בנזקים בנפש וברכוש לשיעים, לא יכלה לעבור בשקט ועשתה את שלה. האש השיעית הופנתה מעתה לעבר ישראל.

כאמור, אחמד קסיר התבשר על בחירתו להיות ראשון המתאבדים. הוא סיפר בכפר כי התרגש יותר מחתן ביום חתונתו. החברים קינאו בו על שהוא הולך לפגוש את אללה ואת חוסיין. מספר ימים לפני הפיגוע הוא "סחב" לאביו את הדרכון ופנה למשרד הרישוי המקומי כדי להעביר בעלות על רכבו לאביו. אחר כך הוא נעלם למספר ימים של התבודדות, ואביו המסכן אשר חשב כי בנו נחטף בידי אחת המיליציות הלך לחפשו בקרב האגודות הנוצריות בביירות ובצידון אך לשווא.

בינתיים זכה אחמד לשיעורי דת אודות "המשך חייו של המתאבד אחרי שיעלה השמיימה". אלו שליוו אותו במהלך שלושה או ארבעה הימים שלפני הפיגוע, סיפרו לו כי תפקידם לבחון את "שגרת הציונים" במחנה "בבניין עזמי" ועיתוי הפיגוע ייגזר מהתנהגות החיילים. מי שעקבו אחר התנהגות חיילי צה"ל במחנה התרשמו שבימי סגריר תפקודם הופך פחות יעיל, מגושם ואיטי. לפיכך, שלושה ימים התכונן קסיר ל"יום הדין" ורק ביום הרביעי אישרו לו משלחיו להתפוצץ על הבניין. היום שנבחר, ה-11.11.82, היה יום חורפי קשה. השעה הייתה שבע בבוקר עת נהג בפג'ו מדגם 504 לכיוון "בניין עזמי".

שני המלווים סיפרו לעיתון הביירותי של החיזבאללה כי "למאבטחים הציונים" היה בסך הכל חבל עבה שמנע את כניסת כלי הרכב למחנה. מדי פעם היה השומר יוצא מהביתן, ופותח או סוגר באיטיות רבה את השער על ידי מתיחת החבל. קסיר ידע לנצל זאת וכשהחליט לחדור לבניין עשה זאת בנסיעה מהירה לתוך המחנה ונצמד לפאתי הבניין.

קול רעם אדיר נשמע עד למרחוק. ארגון אמל, אגב, הצליח לשכנע את המתאבד הראשון שלו, בילאל פאחס לבצע פיגוע התאבדות באזור מטולה רק ב-16.6.84. בכל מקרה "יום השהיד" בלבנון נקבע ליום הפיגוע בבניין הממשל בצור, ה-11 בנובמבר.

שלוש מסקנות חייבות לנבוע מהפרשה הזאת: הראשונה, העובדה שבביירות נטלו אחריות על אירוע טרור ובשב"כ ובצה"ל מתעלמים מהעובדות, מעמידה אותנו באור מגוחך ויש לחדול מכך. השנייה: אם אמנם השב"כ ידע את העובדות לאישורן אך סמך ידו על תחקיר צה"ל ולא התערב – יש מקום גם כיום לקרוא לארגון לסדר. והשלישית – אם אמנם המשטרה הצבאית שיתפה פעולה עם מעשה הסתרת העובדות, זוהי הוכחה נוספת שחקירות רגישות יש להוציא מידיהם של אלו התלויים בקידומם באלופי המטכ"ל.

קל מאוד להפוך את אסון צור הראשון לפרשה הנודפת ריח של טיוח. לכן להודעה בדבר הכוונה להעניק ללוחמי לבנון אות מלחמה מיוחד הייתי מציע תוספת חשובה – יואיל נא הרמטכ"ל להורות על פתיחת תיק החקירה, להכריז כי האסון נבע מפיגוע טרור ולקיים טקס ממלכתי מכובד לנופלים שיביא מזור ולו חלקי לבני המשפחות הדואבות.

אל"מ (במיל') ד"ר משה אלעד הוא מרצה בחוג למזרח תיכון באקדמית גליל מערבי, ולשעבר מפקד נפת צור ביחידת הקישור במלחמת לבנון הראשונה