הארץ הלא-מובטחת של אובמה

לאורך כל הקריירה הפוליטית הקצרה שלו, נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה נהג לדבר על מה שהגדיר כ" אֲחֵרוּת" שלו. בספרו החדש, A Promised Land, הוא טוען כי אנשים ראו בו כמישהו "מכל מקום ומשום מקום, שילוב של חלקים לא-תואמים כמו הברווזן האוסטרלי או מפלצת דמיונית אחרת".

אך גם אם נניח שזה היה נכון, ה"אחרות" של אובמה יכולה להימצא במקומות אחרים. בתור התחלה, הוא היה האדם הראשון שנבחר כנשיא לאחר תקופה קצרה מאוד בתפקיד ציבורי כסנאטור זוטר (יורשו טראמפ שבר גם את השיא הזה). אובמה היה גם האדם הראשון שקיבל את פרס נובל לשלום מבלי שעשה דבר עבור השלום. בספרו החדש אובמה חושף פן נוסף של ה"אחרות" שלו: הוא הפך לנשיא האמריקני הראשון שכותב שלוש אוטוביוגרפיות שלמות. אך אפילו הספר החדש, 768 עמודים במהדורה המקומית, מוצג לקורא בתור הכרך הראשון מתוך שניים. אם נצרף ביחד את כל ספריו של אובמה, נקבל שיא חדש העוקף בקלות את 1,100 עמודי  הזיכרונות פרי עטו של הנשיא יוליסס ס. גרנט.

חלק נרחב מן הספר החדש ממחזר אירועים שכבר סופרו בשני ספריו הקודמים של אובמה שעסקו בתקופת הילדות והנערות. גם כאן הוא שומר על אווירה מסתורית משהו לגבי השנים בהן גדל באינדונזיה. באופן דומה, אובמה מקמץ בתיאורים לגבי ההשפעות שעיצבו את תפיסת עולמו. הוא מספר כי קרא הכל מהכל, החל מקארל מרקס ומרקוזה ועד לווירג'יניה וולף ופוקו, אך לא מסביר מה למד מהם.

בהמשך לאובססיית ה"אחרות" אובמה מתאר כיצד נאלץ להחליט האם לפתח את עצמו כדמות של אדם שחור או שמא אדם לבן, ולבסוף בחר בראשונה. לאחר ששם בעדיפות עליונה את ה"שחורות" שלו, הוא מספר כי ניסה להבין מדוע כמה לחלק מהלבנים הייתה "תגובה כל כך רגשית לנשיאות שלי". אובמה כותב גם כי "עצם נוכחותי בבית הלבן עוררה פאניקה עמוקה". למרות שאינו מציע שום ראיות לטענה הזו, הפירואט הזה מאפשר לו להציג עצמו כקורבן, צעד אופנתי מאוד בארה"ב בימים אלה, שמטרתו הנוספת היא לבטל כל ביקורת נגדו כגזענות.

בנוגע לנושאי מדיניות של ממש, קשה מאוד להבין היכן אובמה עומד. כאשר הוא כותב על נושאים כאלה, הוא משתמש לעתים קרובות בשיטת "מצד אחד ומצד שני". כך למשל, בתחומים מסוימים של מדיניות החוץ אובמה טוען כי אמריקה צריכה "להוביל מאחור", ובאחרים הוא מצטייר כפריק של שליטה. הוא מתאר תקרית אחת, כאשר במהלך ביקור רשמי בברזיל עוזריו הודיעו לו כי חיל האוויר מבקש את אישורו להפציץ מטרות בלוב, למרות שזמן קצר קודם לכן הודיע הנשיא כי בריטניה וצרפת ייקחו את ההובלה שם. בעיראק, המפקדים האמריקניים בשטח לא יכלו להשתמש בסיוע מסוקים בהיתקלויות עם מחבלים ללא אישור של אובמה.

אובמה נהנה ללעוג לחלק ממבקריו שטענו שהוא למעשה סוציאליסט בארון, כאילו שלהיות סוציאליסט זה דבר לא מכובד. אבל אז, אולי ברגע של חוסר תשומת לב, הוא חושף את משיכתו לקולקטיביזם. אובמה משבח את "הרוח הקולקטיביסטית, דבר שכולנו שואפים אליו – תחושה של חיבור המתעלה מעל המחלוקות בינינו". בחוזרו על הטענה שהשמיעו קולקטיביסטים החל מאפלטון ועד מאו, אובמה טוען כי "הרגולציה הממשלתית הפכה את החיים באמריקה לטובים הרבה יותר". זו הייתה הרוח בה הוא ניסה להפוך את מגזר הבריאות לנשלט בידי הממשלה באמצעות התכנית שנקראה 'אובמה-קר'.

והרוח הקולקטיביסטית של אובמה הולכת אפילו רחוק יותר. הוא קורא לצעירי אמריקה "להפוך את המציאות במדינה שווה לאידיאלים שלה". בטונים מוגזמים אף יותר, הוא מדבר על "עיצוב העולם מחדש, והפיכה של אמריקה לארץ שסוף סוף תואמת לכל הטוב שבנו". ביטויים כאלה מציבים את אובמה באותה קטגוריה של מהנדסים חברתיים שחשבו כי הם יכולים לשנות את העולם רק באמצעות כוח פוליטי, אך יחד עם זאת הוא אינו מציע הסבר מדוע נכשל לעשות את כל זה בתקופת כהונתו.

החדשות הטובות הן שאובמה מעולם לא הצליח להחליט מי הוא באמת ומה הוא רוצה באמת, מלבד לחוש נאהב בידי כמה שיותר אנשים. כאשר הוא כותב על השלבים הראשוניים של המסע לנשיאות, הוא כמעט מתפלא מן האפשרות שמה שהניע אותו היה "רעב טהור ואמביציה עיוורת, עטופים בשפה מעורפלת של שירות הציבור". כאשר נאמר לו כי הוכרז כחתן פרס נובל לשלום, התשובה הראשוני שלו הייתה: "על מה?", אך משום מה הוא לא הפנה את השאלה הזו לוועדה שהחליטה להעניק לו את הפרס. במקום זאת הוא שיחק את המשחק והכין נאום יפה. נשיאת נאומים, כמובן, הייתה הפעולה החביבה עליו, ובנאומיו כיסה כל נושא אפשרי החל מהצלת כדור הארץ ועד הצורך בחדרי שירותים לטרנסג'נדרים. כאשר אובמה מתאר את עצמו כ"שמרן באופי אך לא בחזון", הוא בעצם מודה כי חסר את האומץ לבצע בפועל את כל ההצהרות הנחרצות מנאומיו.

דונלד טראמפ מגיח להופעת אורח קצרה בספר, כמעין רוח רפאים כתומה שגרמה לאובמה כמה רגעי אומללות בקמפיין שניסה להוכיח כי לא נולד בארה"ב. אובמה טוען כי טראמפ היה מונע ממפח נפש, לאחר ששני ניסיונותיו להשיג חוזי בנייה מהממשלה נדחו בידי הבית הלבן. הוא כותב: "עבור מיליוני אמריקנים שנבהלו מאדם שחור בבית הלבן, טראמפ הבטיח שיקוי שירגיע את עצבנותם".

בספר ישנן כמה אנקדוטות אחרות על מנהיגים ודמויות פוליטיות, כולן מנוסחות במטרה להקטין אותם תחת צלו הגדול של אובמה. הוא כותב כי העריץ את מלכת אנגליה וחשב שסוניה גנדי מושכת, אך ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון היה "ילד עשיר שמעולם לא חווה עוני". נשיא צרפת סרקוזי היה "תרנגול קטן ותוקפני", ואילו פוטין "לא מרשים מבחינה פיזית" ומזכיר את אל קאפון. נשיא רוסיה הזמני מדבדב היה "שקרן גרוע" והנשיא הסיני חו ג'ינטאו היה "בירוקרט משעמם שלא הפסיק לכתוב הערות". את סגן הנשיא שלו והנשיא הנכנס כיום ג'ו ביידן, אובמה מתאר כ"הגון ונאמן", אך מי שרחוק מלהיות חכם גדול או מנהיג. הוא גם חושף כי ביידן התנגד לחיסול רב-המחבלים אוסמה בן לאדן.

כותרת הספר מבשרת על 'הארץ המובטחת' אך דפיו מלאים בהבטחות לא ממומשות. כך למשל, הכלא במפרץ גואנטנמו נותר פעיל למרות הבטחתו של אובמה לסגור אותו. ההבטחה ליצור מדינה פלסטינית נותרה גם היא כמשאלה בלבד. סדרת האסונות שכונתה בשם "האביב הערבי" טלטלה את המזרח התיכון ו"העסקה הגדולה" עם איראן הפכה לטרגדיה מדממת. "הקו האדום" שהציב לאסד בסוריה נעלם באותה מהירות בה הגיע. ולדימיר פוטין שהיה אמור להיות מרוסן ממשיך לנכס לעצמו כוח ושטחים, בעוד סין תחת שי שואפת להנהיג את העולם.

המעורבות הצבאית האמריקנית בעיראק ואפגניסטן נמשכת, ואובמה עצמו נכנס להיסטוריה כנשיא שחיסל הכי הרבה אנשים באמצעות תקיפות רחפנים. מבית, העשירים התעשרו עוד יותר תחת אובמה, בעוד העניים הפכו עניים יותר. אפילו התקריות הגזעניות ומקרי הירי הגיעו לשיאים חדשים בזמן שאובמה נשא נאומים, טייל מסביב לעולם והרהר ללא סוף ב"אחרות" שלו. את התשובות מדוע אולי נקבל בכרך הבא.

אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. גרסה מלאה של הטור התפרסמה לראשונה באתר מכון גייטסטון.