עבור וולטר ויליאמס, כל העולם היה כיתה

הכלכלן המנוח חינך דורות של סטודנטים על רעיונות השוק החופשי ועשה זאת בנחישות בלתי-מתפשרת משולבת בקריצה

גישה לא שגרתית. וולטר ויליאמס | צילום מסך

פרופ' וולטר ויליאמס היה מרצה לכלכלה באוניברסיטת ג'ורג' מייסון ומחברם של 11 ספרים בנושאי חברה, כלכלה ופוליטיקה. הוא נפטר ב-1 בדצמבר 2020. גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו' במארס 2011.

***

בשעה שבע וחצי בבוקר וולטר ויליאמס צולע אל תוך אולם ההרצאות, מוכן ומזומן ללמד. מקור הצליעה הוא סדק בכף הרגל ממנו הוא סובל לאחרונה, אך ממרומי 195 הסנטימטרים שלו הנוכחות פיזית הייתה ועודנה מרשימה. הפרופסור לכלכלה הוא דודן מדרגה שנייה של ג'וליוס ארווינג, אגדת הכדורסל שנודע בכינוי "דוקטור ג'יי", ונראה כי עדיין נותרו מעט רמזים לאתלטיות במבנה גופו של המרצה בן ה-74.

רק בודדים מכמה עשרות הסטודנטים בכיתה יושבים ישר. אחד מהם מפהק בעוד האחרת מכרסמת חטיף. המהומה הגדולה של חיי הקמפוס באוניברסיטת ג'ורג' מייסון תתעורר רק בעוד שעה או שעתיים, אבל ויליאמס אוהב להתחיל מוקדם. "אם הדבר היה תלוי בי הייתי פותח את השיעור אפילו מוקדם יותר", הוא אומר. "אני קם בכל בוקר בשעה ארבע".

הוא מניח על השולחן את ספל הקפה ומחלק את דפי שיעורי הבית. הסטודנטים בוהים במשוואה הראשונה בדף, שרשרת ארוכה ומורכבת של אותיות ומספרים. ויליאמס פונה אל לוח הכתיבה הלבן, משרטט צמד של עקומות היצע וביקוש, ומסביר מדוע תאגידים לא משלמים מיסים ("רק אנשים משלמים") וכיצד שליטה ממשלתית במתן רישיונות מקצועיים פוגעת בעניים. עד לשעה תשע הכיתה לומדת יותר על רעיונות השוק החופשי מאשר רוב הצעירים ילמדו ביום שלם, ואולי, בהתחשב בהטיות האקדמיה המודרנית, אפילו בסמסטר שלם.

אך להתקבל לקורס האביב היחידי אותו מלמד ויליאמס תחת הכותרת "כלכלה 360" זו משימה קשה. "המקומות מתמלאים כמעט מיד", מספרת קתרין קיסקניק, תלמידת שנה רביעית באוניברסיטה. חוקי הכלכלה עשויים להיות אכזריים: מול היצע נמוך מאוד, ישנו בהחלט ביקוש גבוה לקבלת חינוך מפי אחד הכוהנים הגדולים של הקפיטליזם, אדם שהשפעתו הציבורית מתפרסת הרבה מעבר לכותלי חדר 274 בג'ורג' מייסון.

עבור ילד שחור שגדל במשפחה חד-הורית ענייה בפילדלפיה, זהו בהחלט מסלול קריירה לא סביר. כפי שוויליאמס כותב בספר הזיכרונות החדש שלו, "חיי מהווים דוגמה לאחד הדברים הנפלאים במדינה שלנו: רק בגלל שאתה יודע לאן אדם הגיע בחייו, זה לא אומר שתוכל לדעת בוודאות היכן הוא התחיל". ועבור וולטר ויליאמס, זה התחיל בקושי רב. האוטוביוגרפיה שלו נקראת 'Up from the Projects', כותרת המתייחסת הן לשורשיו הצנועים והן לפילוסופיית העזרה העצמית של איש החינוך והסופר בוקר טי. וושינגטון. ויליאמס טוען כי הוא לא תכנן לכתוב את סיפור חייו אבל בתו התעקשה על כך. "אמרתי לו שהוא חייב לעשות את זה עכשיו לפני שישכח את הכל", מספרת דווין ויליאמס בחיוך.

בתור ילד, ויליאמס הכיר את ביל קוסבי כבדרך אגב: "אלברט השמן והרולד המוזר [דמויות ידועות של הקומיקאי] היו אנשים אמיתיים בשכונה שלי", הוא נזכר. הוא עבד בסידור מדפים בחנות מכולת, צחצח נעליים ושטף כלים. אחת המשרות החביבות עליו הייתה במפעל לייצור כובעים אך הוא איבד אותה כאשר אחת התופרות התלוננה על הפרה של חוקי העסקת ילדים. וולטר הצעיר עבד שעות ארוכות בלילות ובסופי-שבוע, ועמיתיו לא אהבו את התחרות החדשה. חוויות אלו עיצבו את השקפתו העתידית לגבי רגולציה ממשלתית, יחד עם השפעה מבית הספר. "אני שמח שזכיתי לקבל את החינוך שלי לפני שנהיה אופנתי עבור לבנים לאהוב שחורים", הוא אומר. בספרו הוא מתאר שורה של מורים לבנים שדרשו ממנו סטנדרטים מחמירים. רק בדיעבד הוא הבין שהם עשו לו טובה גדולה. מאוחר יותר, הוא יראה מקרוב כיצד רבים מהמורים כיום מקלים על תלמידים שחורים מתוך חשש להיקרא גזענים.

בתור אדם צעיר, ויליאמס היה כ"סירה הנסחפת עם הזרם". ואז הצבא גייס אותו לשורותיו ב-1959. למרות שבאותה עת הצבא כבר ביטל את חוקי ההפרדה הגזעית, ויליאמס התמלא כעס כאשר נתקל בדעות קדומות ממוסדות והדגים את רצונו לקרוא תיגר על האורתודוקסיה הלבנה. הוא התלונן תדירות על אפליה, ואפילו כתב מכתב בעניין לנשיא קנדי. כאשר ויליאמס הוצב לשירות בקוריאה, הוא התבקש למלא מסמך פרטים אישיים ובעמודת הגזע כתב כי הוא אדם לבן. "לא, אתה לא", אמר הקצין שבדק את הדף. "כן, אני כן", השיב ויליאמס והסביר: "אם הייתי כותב 'שחור' הייתם נותנים לי את התפקיד הגרוע ביותר כאן". הוא סבור כי הקצין תיקן את הטופס מאוחר יותר, אך בכל מקרה משימתו הראשונה על אדמת קוריאה נחשבה לתפקיד נוח יחסית בסיאול במקום ביחידה שהוצבה בקו החזית.

לאחר שחרורו, ויליאמס מצא את עצמו בלוס אנג'לס שם התחתן. הוא נרשם לאוניברסיטת קליפורניה סטייט והחל ללמוד לתואר בסוציולוגיה. הוא עבר לחוג לכלכלה שם קיבל ציון נמוך מאוד בקורס הראשון – שוב ממורה לבן שלא עשה לו הנחות. ויליאמס שקל לפרוש אבל במקום זאת החליט לעבוד קשה יותר. במהרה הוא החל לפרוח. בהמשך הגיעו תארים מתקדמים מאוניברסיטת UCLA, שסגל החוג לכלכלה שלה הכיל במקרה מעוז קטן של חוקרים התומכים בשוק חופשי. "לא היה לי מושג מוקדם על אופי החוג ועוצמתו", הוא מודה.

הוא למד בקורסים אצל הכלכלן הידוע ארמן אלכיאן, כמו גם אצל מרצה אורח בשם מילטון פרידמן. חוקר אחר שהתארח במחלקה היה תומאס סואל. "וולטר מעולם לא היה סטודנט שלי", מספר סואל. "הוא פשוט הופיע לפתע במשרד ורצה לדבר איתי על נושאי גזע. התברר שהמחשבות שלנו היו כמעט זהות".

במילים אחרות, שניהם הטילו ספק באורתודוקסיה הליברלית העולה לגבי זכויות קבוצתיות ותוכניות ממשלתיות. שניהם סברו כי האינטרס של השחורים עצמם הוא לדרוש שיתייחסו אליהם כאינדיבידואלים ושהממשלה תניח להם לנפשם. הם הפכו לשותפים למשחקי שחמט ולחברים קרובים. בשלב הזה, ויליאמס קרא את כתבי לודוויג פון-מיזס ופרידריך האייק. "היו שחשבו שאני חבר ב'פנתרים השחורים' בגלל שהתלבשתי כמוהם", הוא כותב בספרו.

כיום הוא נראה בדיוק כמו פרופסור, עם שיער קצוץ היטב, שפם משורטט וזקנקן תואם וזוג עטים המציצים מכיס חולצתו. "אני לא חבר בשום מפלגה – הייתי מגדיר את עצמי ג'פרסוניאני או מדיסוניאני", הוא אומר. "אנחנו צריכים להשתלט מחדש על המילה 'ליברל' מכיוון שהאנשים המשתמשים בה כיום כדי לתאר את עצמם הם לא ליברלים כלל". ויליאמס הוא בחלקו הגדול ליברטריאן, מה שחלק מהאנשים יגדירו כליברל קלאסי, למרות שהוא טוען כי הוא חלוק עם ליברטריאנים רבים בנושאים כמו ביטחון לאומי ומדיניות חוץ: "אנחנו חיים בעולם עוין ובדלנות אינה הדרך הנכונה". לא מפריע לו שמתייגים אותו כשמרן.

פרסומו הראשון הגיע בשנות ה-70, כאשר לימד כלכלה באוניברסיטת טמפל. סטודנטים אקטיביסטים דרשו להקים קורס "כלכלה שחורה", וכמה מרצים לבנים לקחו את הרעיון ברצינות רבה. תצוגת האשמה הגזעית הזו הכעיסה את ויליאמס, והוא נלחם בחזרה באמצעות סאטירה. הוא החל לחלק תעודה מאולתרת בה הודיע כי הוא מוחל לעמיתיו ומשחרר אותם מכל אחריות למעשי אבותיהם. זה הפך לבדיחה מתמשכת: כיום, מבקרים באתר האינטרנט של ויליאמס יכולים להדפיס עותק אישי של המסמך המבטיח "חנינה כללית ומלאה לכל האנשים ממוצא אירופאי", ומחייב את בעליו הלבנים "לא להתנהג כמו אווילים ביחסיהם עם אמריקנים ממוצא אפריקני".

הקורס המבוקש לא התממש, אך ויליאמס המשיך להיאבק בקרבות דומים. ב-1975 הוא מצא עצמו בעמוד הראשי של עיתון בפילדלפיה, בגלל מכתב ששלח לחברי הסגל בטמפל ובו הביע ביקורת על מרצים שהעניקו "טיפול דיפרנציאלי" לסטודנטים שחורים, ובאופן ספציפי – ציונים טובים יותר ממה שהגיעו להם באמת. הוא האמין שסטודנטים שחורים ירוויחו יותר מגישה שוויונית כמו זו בה הוא עצמו גדל.

כאשר ועדת הכלכלה של הקונגרס ביקשה מוויליאמס להכין דו"ח בנושא שכר מינימום, היא כנראה לא תיארה את הנכונות שלו לפרובוקציות. הוא החזיר הערכה ביקורתית ביותר, בה ציין כי שיעור האבטלה בקרב נערים שחורים היה נמוך יותר מזה של לבנים בטרם הטלת שכר המינימום, וגבוה יותר לאחריה. "אנשים פשוט לא השמיעו טיעונים כאלה ב-1977", הוא נזכר. הוועדה סירבה לפרסם את ממצאיו, ורק התערבות של כמה סנאטורים רפובליקנים סייעה לעשות זאת לבסוף. המחלוקת משכה תשומת לב נוספת לוויליאמס ועבודתו. "אם אף אחד לא היה מנסה לקבור את הדו"ח רוב הסיכויים שהוא פשוט היה נשכח באיזה ארכיון", הוא אומר. "אבל אחרי שהוועדה דחתה אותו התחלתי לקבל הצעות לראיונות". ויליאמס הפך לסוג של ידוען בקרב כלכלנים הנמצאים מימין למרכז. אחד מספריו על יחסי המדינה ושחורים הפך לסרט תיעודי ואחר הציג למשל גישה לא-שגרתית לוויכוח הלוהט בסוגיית האפרטהייד בדרום אפריקה.

ככל שהחשיפה שלו גדלה, כך השתפרה גם המיומנות של ויליאמס בקידום רעיונותיו. ביום שלאחר עימות טלוויזיוני בו השתתף בנושא שיטת השוברים בחינוך (ויליאמס היה ועודנו בעדה), הוא קיבל שיחת טלפון ממילטון פרידמן, עוד תומך של השיטה. "הוא אמר שאני צודק לגבי הכל אבל שעשיתי טעות אחד: לא חייכתי", נזכר ויליאמס. "הוא הסביר כי כאשר אתה מדבר על חירות אתה חייב לחייך. זאת הייתה אחת העצות הטובות ביותר שקיבלתי אי-פעם". וכך הפך ויליאמס ללוחם מאושר, יחד עם כמה תפקידים אותם הוא מחזיק עד יום: טור שבועי בעיתון ומשרת מרצה בג'ורג' מייסון.

באוניברסיטה, ויליאמס משתמש במשרד פינתי. על הקיר מעל שולחן העבודה תלויות שתי תמונות ממוסגרות של חיילים שחורים ששירתו בצבא הדרום במלחמת האזרחים – עדות נוספת לרוח ההתגרות שלו. "מישהו שלח לי אותן", הוא אומר ולא מסביר. למרות שהוא מלמד בג'ורג' מייסון במשך יותר משלושה עשורים, הוא עדיין מתגורר מחוץ לעיר הולדתו פילדלפיה ונוהג שעתיים וחצי בכל כיוון בראשית ובסוף כל שבוע. את הנסיעות הוא מעביר בהאזנה להרצאות מוקלטות והנושאים האהובים עליו הם מדעיים: ביולוגיה של התא, פיזיקה של חלקיקים. באחד משיעוריו לאחרונה הוא הדגים נקודה בהתייחסות לתאים פולימורפונוקלאריים, מונח אותו שרבט על הלוח והקניט את הסטודנטים שלא שמעו עליו מעולם.

בחוג לכלכלה באוניברסיטת ג'ורג' מייסון יש לא מעט חברים מכובדים כולל שני חתני פרס נובל: ג'יימס ביוקנן ב-1986 ו-וורנון סמית ב-2002. אך אף אחד מהם לא היה למשל מנחה אורח בתכנית הרדיו של ראש לימבו, דבר שוויליאמס החל לעשות בקביעות אחרי שהתראיין בתכנית ב-1992. המאזינים לא שומעים את החיוך, אבל אפשר בהחלט לשמוע שהוא נהנה בשידור. אחד מהמשפטים המפורסמים שלו הוא “!black by popular demand”. כמו מרבית השדרנים הטובים, ויליאמס בדרך כלל שוטח טיעונים, ובמקרה שלו הם עוסקים לעתים קרובות בכלכלה. "אני אוהב לחשוב על הקהל של ראש כמו על כיתה אחת גדולה", הוא אומר ומספר כי סרב להצעות רבות להנחות תוכנית משלו. "זאת עבודה במשרה מלאה ואני נהנה יותר מדי ללמד".

ונראה כי הוא בדרן מלידה. ב-1997, באירוע לציון 20 שנה למכון קאטו, נשיא המכון אד קריין דילג בדברי הפתיחה על ההקראה המסורתית של שמות כל הנוכחים המכובדים, ובתור בדיחה ביקש מכל המפורסמים בחדר לעמוד. ויליאמס התרומם מכיסאו הסמוך לבמה ונופף במטפחת לבנה מעל ראשו. "כל החדר התפקע מצחוק", מספר קריין. אך מרבית הנוכחים לא שמו לשכנו של ויליאמס לשולחן, הכוכב ההוליוודי קורט ראסל שבדיוק יצא עם סרט חדש ושובר קופות באותו השבוע. ראסל נותר ישוב בכיסאו, צוחק מול התעלול ביחד עם כולם. כאשר הוא נזכר בתקרית, ויליאמס מצטט את סבתו: "רק כלב אומלל לא מקשקש בזנב".

וכשזה מגיע לשיחה על הנשיא אובמה, ויליאמס מעדיף לנבוח: "הוא טעות עבור המדינה וטעות עבור השחורים". כפי שהוא נוהג לעשות לעתים קרובות, ויליאמס פונה למטאפורה מתחום הספורט:

כאשר ג'קי רובינסון פרץ למגרש הבייסבול, הוא היה חייב להיות הטוב ביותר. לא הייתה לו ברירה אחרת. כיום, ספורטאים שחורים יכולים להיכשל ואף אחד לא יגיד שכל השחורים כושלים בספורט. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו ספורטאים כושלים, אבל לא יכולים להרשות לעצמנו נשיא כושל"

אך הבעיות של אמריקה עמוקות יותר מהפוליטיקה של ממשל כזה או אחר. ויליאמס הכלכלן מתייחס לכך באבחנה תרבותית דווקא: "אנשים תמיד רצו לחיות על חשבון אחרים. זהו טבע האדם. אך היו זמנים בהם גישה כזו לא הייתה מקובלת". הוא אומר. "כאשר אני הייתי ילד, אחת הדרכים להעליב אדם הייתה לומר שהוא חי על כספי רווחה. אמא שלי קיבלה כספים מדי פעם, ותמיד חשה מבוכה. היא כעסה כאשר קצין המבחן היה מגיע לבוש מדים. אבל היום אף אחד לא מתבייש. הפכנו לאומה של גנבים".

ויליאמס ממשיך כך במשך כמה דקות, נשמע כמו כוכב הרדיו שהוא בחר לא להיות. "אני אוהב את מה שאני עושה", הוא אומר. "הרבה אנשים מחכים ליום שישי שיגיע. אני לא. אני מחכה להיכנס כל בוקר לכיתה".


מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 תגובות למאמר

  1. בנושא קניין, זכויות וצדק:

    1. ההגדרה שלי לצדק חברתי: אני שומר על מה שאני מרוויח ואתה שומר על מה שאתה מרוויח. אתה לא מסכים? … כמה ממה שאני מרוויח שייך לך – ולמה?
    2. אם לאדם אחד יש זכות למשהו שהוא לא הרוויח, על הכורח זה מחייב שלאדם אחר לא תהיה זכות למשהו שהוא הרוויח.
    3. שום דבר בחוקה שלנו לא מצביע על כך שהממשלה מעניקה זכויות. במקום זאת, הממשלה היא מגן זכויות.
    4. אין טיעון מוסרי המצדיק שימוש בכוחות הכפייה של הממשלה בכדי לאלץ אדם לשאת בהוצאות הטיפול באדם אחר.
    5. לממשלה אין משאבים משלה … הוצאות ממשלתיות אינן פחות מהחרמת רכושו של אדם אחד כדי למסור אותו לאחר שאינו שייך לו.
    6. אין לנו זכות טבעית לקחת רכוש של אדם אחד לתת לאחר; לכן, איננו יכולים להאציל סמכות כזו באופן חוקי לממשלה.
    7. מימוש זכות על ידי אדם אחד אינו מפחית את מי שמחזיק אחר.
    8. לא משנה עד כמה הראוי הדבר, שוד, גניבה ואי צדק הם להחרים רכוש של אדם אחד ולתת אותו לאחר שאינו שייך לו.
    9. ככל שאשרת את חבריי טוב יותר … כך תגדיל את תביעתי על הסחורה שאדם מייצר. זה המוסר של השוק.
    10. הפעולה להושיט יד לכיסים עצמם כדי לעזור לאדם נזקק היא ראויה לשבח ולהערכה. להגיע לכיס של מישהו אחר הוא בזוי.

    חירות לעומת כפייה:

    1. הממשלה עוסקת בכפייה. הגבלת הממשלה היא המכשיר החשוב ביותר להבטחת חירות.
    2. דמוקרטיה היא לא יותר משלטון אספסוף, ואילו חירות מתייחסת לריבונות הפרט.
    3. המבחן האמיתי למחויבותו של האדם לחירות ולזכויות קניין פרטיות … מגיע כאשר אנו מאפשרים לאנשים להיות חופשיים לעשות דברים רצוניים שאנו חולקים עליהם.
    4. בחברה חופשית, על הממשלה מוטלת האחריות להגן עלינו מפני אחרים, אך לא מפני עצמנו.
    5. מהות השלטון היא כוח, ולרוב נעשה שימוש בכוח זה כדי להשיג מטרות רעות.
    6. תכנון כלכלי אינו אלא החלפה בכפייה של תוכניות של אנשים אחרים על ידי האליטה החזקה המגובה בכוח הגס של הממשלה.
    7. אם נקנה את הרעיון כי איכשהו זכויות קניין חשובות פחות, או מנוגדות לזכויות אדם או אזרח, אנו נותנים לסוציאליסטים יד חופשית יותר לתקוף את רכושנו.
    8. החלפת קבלת החלטות דמוקרטית במה שאמור להיות קבלת החלטות פרטיות היא לא פחות מרודנות לבושה.
    9. מדובר באנשי ממשל, ולא באנשים עשירים, שבכוחם להכריח ולמרר את חיינו.
    10. הטרגדיה המוסרית שפקדה את האמריקאים היא האמונה שלנו שזה בסדר שהממשלה תשתמש בכוח אמריקאי אחד בכדי לשרת את מטרותיו של אחר – שבספרי היא הגדרה עובדת של עבדות.

    הגנה על זכויותינו וחירויותינו:

    1. תמיד תהיה חשדן כלפי מי ש … טוענים שדרכם היא הדרך הטובה ביותר ומוכנים לכפות את דרכם על כולנו.
    2. אנשים שמוקיעים את השוק החופשי והחלפה מרצון … הם לשליטה וכפייה.
    3. תכנון כלכלי אינו אלא החלפה בכוח של תוכניות של אנשים אחרים על ידי האליטה החזקה המגובה בכוח הגס של הממשלה.
    4. לפוליטיקאים יש כוח עצום להזיק לכלכלה. אבל יש להם מעט מאוד כוח לעשות טוב.
    5. מה שהאומה שלנו זקוקה לה הוא הפרדה של "עסקים ומדינה" … פירוש הדבר שקפיטליזם מטורף וסוציאליזם מקומם לא יוכלו לשרוד.
    6. הדבר הטוב הטוב ביותר שפוליטיקאים יכולים לעשות למען הכלכלה הוא להפסיק לעשות רע. בין השאר ניתן להשיג זאת באמצעות הפחתת מיסים ורגולציה כלכלית, והישארות מחוץ לחיינו.
    7. אם אכפת לנו מהחירויות שנותרו עלינו בשלב כלשהו … להודיע ​​לפוליטיקאים ולביורוקרטים שלא נסבול פגיעה נוספת בזכויותינו שניתנו לאלוהים לחירות.
    8. טובת הציבור מקודמת בצורה הטובה ביותר על ידי אנשים השואפים את האינטרסים הפרטיים שלהם.
    9. מרבית הבעיות הגדולות העומדות בפנינו נגרמות על ידי פוליטיקאים שיצרו פתרונות לבעיות שיצרו מלכתחילה.
    10. אם אנחנו בורים, אפילו לא נדע מתי הממשלה מפרה את חירויותינו. יתרה מכך, אנו נשיב את קולותינו בשמחה לאלה שהרסו את חירויותינו.

  2. כתבה מרתקת.
    בכך זאת תיקון קטן בעברית:
    כלב מכשכש בזנבו ולא מקשקש בזנבו.