ביקורת ספר: פרשת לוקאצ'ב

דור של אפיקורסים

רצח חיים ארלוזורוב בשנת 1933 נחשב לאחד האירועים המטלטלים ביותר בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, בין השאר מפני שעד היום לא פוענח באופן רשמי. התנועה הרוויזיוניסטית התנגדה לדרכו של ארלוזורוב, שהיה ממנהיגי מפא״י ועד להירצחו שימש כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. השמאל השתמש ברצח כדי להאשים בו שלושה רוויזיוניסטים – אב"א אחימאיר, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, אך הם זוכו מחוסר אשמה, באופן שהותיר את שאלת זהות הרוצחים בלתי פתורה.

היה זה מטח היריות האחרון בעניין ואדי ח'ורית' [עמק חפר]… הפק"פ [המפלגה הקומוניסטית בא"י בתקופת המנדט, האשימה] את הסוכנות היהודית על ששלחה מתיישבים-כובשים… למנוע בכח את ‘שיבת הבדווים לאדמתם, שלא מזמן נגזלה מהם על-ידי הציונים’. אצבע מאשימה נשלחה באותה הזדמנות לעברו של ‘המנהיג הציוני, האדון ארלוזורוב’. הוא האחראי… ‘המנשל את בדווי ואדי ח'ורית׳’… מעשה-הרצח הפך את שאלת הטרור האישי על פניה. לפני המעשה הייתה השאלה שהעסיקה את הפק"פ, האם כדאי להתנקש בארלוזורוב. עתה נשאלה השאלה, כיצד ניתן להכחיש את אחריותה”.

תיאור זה של פרשת רצח ארלוזורוב והאחראים לו, המופיע בספרו של שמואל דותן ׳אדומים׳, אינו מוכר מן הסתם לרבים מדי מקרב הישראלים, ולא בכדי. גם הספר של דותן לא יכול היה להתפרסם אלא בהוצאה פרטית, מאחר והוא מסיר את אשמת הרצח מעל ראש הימין ומטיל אותה על המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית. דותן אף נפגש עם יוסי אחימאיר, שעל אביו, ד"ר אב"א אחימאיר, כזכור טפלו את אשמת ההטפה לרצח. דותן סיפר לו כי בידו מסמך הקושר את הקומוניסטים (הפק"פ) לרצח, ואפילו דיבר על איש מסוים, כנראה ירחמיאל לוקאצ'ר. יוסי אחימאיר לא כל כך השתכנע ברצינות טענתו של ד"ר דותן, אך למרבה הצער נפטר דותן במפתיע, בטרם עלה בידו לפרסם מסמך זה.

עתה הגיע אמנון לורד ובאומץ הלב הציבורי האופייני לו פרסם את ספרו ׳פרשת לוקאצ'ב׳, ובו מופיע הדו-שיח הבא: “דוד בן חורין דיבר: ״לוקאצ'ב, אתה בגדת. עכשיו… גם זה״. ״קלקלתי לכם את ההצגה. לא ברית הקנאים. לא אב״א אחימאיר״, ענה לוקא” (עמ׳ 120).

דיאלוג זה נערך לאחר שתואר הרצח בחוף ימה של תל-אביב: '“כמה השעה?' לוקא שאל… ותוך שהוא מדבר שלף אקדח וירה בבטנו… בהבלחה של רגע פשט לוקא את הז'קט השחור… גלגל אותו לכרית והניח למראשותיו של המדינאי שזה עתה ירה בו… 'אתה מכיר אותי?' שאל האיש הפצוע. 'כן מכיר אותך, אתה דוקטור שאולוב'” (110-109).

הספר למעשה רומז כי הרצח והנסיבות שהובילו אליו, לא רק שאינם קשורים לרוויזיוניסטים, אלא שהאחריות לעלילת הדם שנרקמה נגדם מוטלת על הסוכנות היהודית ועל מי שעמד בראשה באותה תקופה – דוד בן גוריון. הודעתו של בן גוריון, “אל נקם”, במברק ששלח מווילנה למחרת הרצח, ושהתפרסמה בעיתונות, מקבלת משמעות אירונית אם לא מקאברית למקרא הרומן של לורד.

העלילה בספר נפתחת בסצנה המזכירה את ׳הסנדק׳. גיבור הספר, יחיאל לוקאצ'בסקי (לוקא) “פנה ישירות לחדר השירותים… טיפס על דרגש… שלה משם ספר… בעובי הכרך היה מגולף בדפים שקע עמוק בצורת אקדח. הוא שלף מתוכו אקדח קטן, קצר קנה, עם קת קטנה מעוגלת. על מנת להסיר ספק, משך בשרשרת והוריד את המים שנשאבו ברעש חרחור פתאומי” (14).

גם תיאור ההתנקשות וההימלטות מהזירה מזכירים את אותו סרט על המאפיה. “הקצין תאופיק ביי הדליק גפרור… הביט לוקא בעיניו וירה כדור אחד בצידי הראש… התפתחה מהומה גדולה… לוקא התרחק אל מעבה הענן האנושי המאובק. הוא אפילו לא רץ. הלך במהירות אך בשלווה… תוך כדי הליכה זרק… את האקדח…” (17).

תיאור ההתנקשות בקצין העות'מאני תאופיק, מלבד הדמיון ל׳סנדק׳, מזכיר אירועים שקרו בארץ מתקופת המנדט ועד שנות החמישים, ואולי אפילו יש להם השלכה עד ימינו אלה, בצורה כלשהי. הדמויות והנופים בספר נראים קרובים ומוכרים: “חלקות השדה, והפרדות עם הפלחים של כפר ברוך…” (35), מסחה ו”חיפו” (34) היא חיפה.

הרומן, המתאר את המתיחות המובנית בקרב חלוצי העלייה השנייה, בין הציונות לקומוניזם, מתרחש במקומות שהיו לערש ההתיישבות. לעיתים נדמה שלורד חוזר אל נוף ילדותו בקיבוץ עין דור: “כדי לחקור את לוקא היטלטלו חברי הועדה לקיבוץ גבעת השומר. אכלו ארוחת צהרים מאוחרת במרחביה והמשיכו לכיוון התבור. מול דבוריה פנו ימינה למשק” (68). זהו גם מסלול הנסיעה צפונה העובר היום למרגלות התבור שלמרגלותיו נמצאת הפניה לעין דור, גזית וכפר מסר. גם “רכס סירין” (70), המוכר היום כרמת סירין, הוא חלק מנוף הילדות של הסופר.

קיבוץ “גבעת השומר” שבו מתרחשים אירועים רבים ברומן, נראה כמו ביתניה עילית. הוויכוחים שנערכים בקרב חבריו הופיעו במחזה של יהושע סובול ׳ליל העשרים׳ שהתרחש בביתניה עילית, אף כי המחזה עוסק בחלוצי העלייה השלישית. דוגמא למתח בין הקומוניזם והציונות מופיעה בסצנה המתרחשת בגבעת השומר שבה אומר בן חורין: “נצטרך להחליט… אם לביצור ציוני סוציאליסטי והרחבת הבניין פנינו מועדות – אז אנחנו מאוחדים. אם למוסקבה – אז נצטרך לצאת למלחמה גלויה” (70).

דוגמא לדמות הנשמעת מוכרת היא של השופט גד פוגלמן המופיע ברומן. פוגלמן נבחר על-ידי ממשלת המנדט כשופט שידון במשפטו של יוסף דורי, שהוסגר על-ידי בן חורין חברו, ונידון באשמת חברות בארגון מחתרתי. למרות שהובטח לדורי כי יישב בכלא בחברה טובה, דווקא אותו שופט יהודי הודיע בגזר הדין כך: “אני דן אותך למוות בתליה עד צאת נשמתך” (71). מאחר וזוהי ספרות, יכול הקורא להתלבט אם התכוון הסופר לשופט בית המשפט העליון דהיום עוזי פוגלמן למשל, או אולי דווקא לשופט גד פרומקין, ידיד נעוריו של המופתי הירושלמי וגם סבו של ראש השב״כ לשעבר כרמי גילון.

דמות נוספת שניתן למצוא לה מקבילה במציאות היא “אליהו! הממונה על שירותי הביטחון של ישראל” (198), אשר חקר את לוקא על מעשיו ועל האוריינטציה הקומוניסטית שלו. בפרק ׳איסר 'הקטן' – החשדן הגדול׳, שבספרו של רפי איתן ׳איש הסוד׳ העוסק בחששו של איסר הראל מפני חדירת גורמים קומוניסטים לשורות המדינה והשב״כ מתואר המקרה הבא: “יום אחד ביקש אדם שכונה בשירות ׳אליהו׳ להיכנס לאיסר כדי לשוחח איתו בארבע עיניים. ׳גרישה רבינוביץ׳ ודב שנקר, שניהם… אנשי מחתרת של מפ״ם. סוס טרויאני בתוך מערכת הביטחון. לא רק הם – גם אני׳”.

התנחלות בירוביג'אן

“זו היתה אחת התמונות העצובות, הכואבות, אולי גם המביכות שנראו אי פעם בנמל חיפה” (79). במלים אלו מתוארת תמונת העזיבה של יהודים את ארץ ישראל מתוך אמונה בקומוניזם בשנות העשרים המאוחרות של המאה העשרים. אחת מהמשפחות שעזבו הייתה של לוקא, אשתו תמרוצ'קה ואוריאל בנה. אותם מאמינים אומללים שנשלחו “ברכבת לוויה נובה [דרך חדשה]… שבו ונדלקו בשלהבת המהפכה והמחר המבטיח” (83). הטרגדיה היא שהרפתקה זו הסתיימה בכך שכמעט כולם גוועו ברעב בבירוביגא'ן. קיבתם ככל הנראה נותרה ציונית, ולא הסתגלה לתוכנית החומש של סטלין, כמו גם לא לבשורה שטמנה בחובה לאנושות כולה.

אלו מבין היהודים שלא זכו להגיע ל׳דרך החדשה׳, קיבלו את המגיע להם כסוכני ה”גזענות הציונית” (86). חשוב להזכיר כי עניין האשמת הציונות בגזענות, אשר נקבע באו״ם ב-1975, מקורו בקומוניזם. כפי שכתב פול ג'ונסון: “הצעת החלטה אנטישמית, שגינתה את ישראל כ׳גזענית׳. ההצעה הוגשה על-ידי, קובה, לוב וסומליה, בעת ההיא כולן גרורות סובייטיות”.

לוקא היה אחד מאותם סוכנים שמשפטו הסתיים כצפוי בהודעה כי “נמצאת אשם על פי הודאתך בריגול ובגידה בברית המועצות. בית הדין של העם הסובייטי גוזר עליך בזאת עונש מוות” (89).

אפשר גם למצוא, בסיפור הקומונה של ׳הדרך החדשה׳, את המקור לבג״ץ קציר, אותו פסק דין שחייב את היישוב שנועד לייהד את נחל עירון לקבל לשורותיו את משפחת קעאדן הערבית. “אתם מושבה שיתופית של יהודים בלבד. זה לא שוויוני. אתם נדרשים לקבל כחברים בקומונה מקומיים, לא יהודים” (87).

ובחרת בחיים – ארלוזורוב

לאחר שנגזר דינו של לוקא, הוא קיבל מהקומוניסטים הצעה שאי-אפשר לסרב לה. “אתה חוזר לפלשתינה למשימה אחת”, אמרו לו והציגו לו “תצלום עם דיוקן חד וברור” (96-95). הערובה לביצוע הפעולה הייתה משפחתו של לוקא, ובשביל שהדברים יהיו ברורים שאל חבר המפלגה הקומוניסטית את לוקא “אתה רוצה לראות את הילדים החמודים שלך בוויה נובה, או שאתה רוצה שילכו לבית יתומים?” (95).

סגנון ההצעה הזו מחזיר אותנו שוב לפול ג'ונסון, שטען, בעניין המהפכות שהובילו הסובייטים, כי “ניסיון המאה העשרים מוכיח בעליל כי האוטופיאניזם לעולם אינו רחוק מגנגנסטריזם”.

התצלום שאותו ראה לוקא היה של ד"ר שאולוב, חבר הנהלת הסוכנות היהודית חיים ארלוזורוב. לוקא, שחזר ארצה למילוי המשימה, נפגש עם מכר מעברו בגבעת השומר בשם אליהו, אשר עוד יופיע בהמשך הרומן. “'מה שמוזר, חבר לוקא'צב, ששאולוב לא היה בארץ חודש וחצי. הוא חזר למעשה רק אתמול והיום חבר שחזר מרוסיה המועצתית מזהיר אותנו שיש סכנה לחייו', הרהר אליהו בקול” (101).

הפילוג המאוחד

פרשה נוספת בתולדות המדינה המשתרגת ברומן היא הפילוג בתנועה הקיבוצית בין תומכי מפא״י לתומכי מפ״ם. הגרוטסקיות של הפילוג מומחשת באפיזודה אחת שבה חוזרת תמרוצ'קה לקיבוץ ומוצאת כי החליפו את מנעול חדרה בקומונה. “השיכון ותיקים הזה הוא בתחומי ׳האיחוד׳, מאיר [בעלה לשעבר] הוא ממפ״ם. אז תמצאי לך חדר ב׳מאוחד׳” (178).

על מידת האיבה ששררה בין הפלגים מעידים הדברים שנאמרו בשיחה בין שני חברי קיבוץ תומכי מפ״ם, בנושא הישיבה בחדר האוכל בחלק של המפא״יניקים: “׳כמו שלא תשב דרומה מקו הרוחב ה-38 יחד עם הרוצחים הדרום קוריאנים שמשרתים את האימפריאליזם האמריקני. תחשוב ככה: שם זה צפון קוריאה הכוחות העממיים. ופה אימפריאליזם קפיטליסטי. אתה רוצה לשבת פה? לי לא אכפת'. 'חס וחלילה. אני אשב בטריטוריה המשוחררת של הקומוניסטים העממיים׳” (185-184).

אותותיו של אותו פילוג רעיוני ניכרים עד היום בשמאל הישראלי בדמותו של שיבוש מערכות ועיוות מוסרי. את הזעם המוסרני והצדקני שתדלק את המחלוקת בין האיחוד למאוחד, הפנו בשמאל כלפי המחנה הלאומי, תוך שימוש באותה טרמינולוגיה עוינת שתוארה לעיל. במקום הקיבוצניקים, מעברו של קו הרוחב ה-38, נמצאו המתנחלים מעבר לקו האורך 67'.

לורד מבצע ברומן חתוכים אלכסוניים אנכרוניסטים בין אירועים שונים בתולדות היישוב וראשית המדינה, שהתרחשו בתוך השמאל הציוני שהיה השותף הבכיר למאבק על עצמאות המדינה ויישובה, ומכאן חשיבותו של הרומן. הדבר מקשה במידה מסוימת על המעקב אחר רצף האירועים, אולם נראה שכוונת הסופר הייתה לייצר אצל הקורא את אותו עירוב מחשבות ורעיונות שהדריך את השמאל עוד בימי טרום המדינה. ההצטלבויות הללו בין אירועים, אישים ואידאות הן אולי הגורם המשמעותי שבעטיו נמצא היום מחנה השמאל תועה בדרך. כך, למשל, יכולים גנרלים במיל׳ ופוליטיקאים, לחשוב שהם יכולים להתהדר בתואר ׳ציוני׳ ולהצביע נגד חוק הלאום.

התעיה הזו הגיעה בימינו אלה עד לאיבוד האמונה בצדקת הרעיון הציוני, שהובילה חלקים ממנו להפוך ל”ליקווידטור” (121). זהו הביטוי שבו נקט בן חורין כלפי לוקא, שמשמעותו חסלן, מחסל. בהקשר הציוני, אנשים שאיבדו אמון בציונות ופועלים נגד היישוב.

בעמוד השער של הספר מופיעה כוכבית המסבירה מהו “נגאן” (זהו אקדח). ניתן להעיר כאן כי במהדורה הבאה של הספר כדאי יהיה להוסיף עוד הסברים למושגים ארכאיים שבהם משתמש המחבר לאורך הספר. כמו ׳ליקווידטור׳ לדוגמה.

עניין אחר שכדאי לשים לב אליו הוא הצדק הפואטי שיש בכך שהסופר, בן טיפוחיה של תנועת ׳השומר הצעיר׳, הוא זה שמתחיל את מסע הטיהור של המחנה הלאומי מעלילת הדם הראשונה שנקשרה בו, רצח ארלוזורוב, אך בהחלט לא האחרונה למרבה הצער. אולי כדאי להוסיף בעניין העלילות ולתהות האם גם המטרה – ראש הממשלה בן חורין, שאותה סימן אליהו, וראש שירותי הביטחון של ישראל, ללוקא – תוביל למחשבה מרעננת?

מעניין לדעת מה יענה לורד למאיר ולד (יערי) אם הוא יבוא לו בחלום. לאברהם רבי (207), הלוא הוא יעקב חזן, אפשר כבר לשער מה הוא ישיב. ״רציתם לגדל דור של אפיקורסים, והצלחתם״. ״הנה אני״. ״אני כופר בברית החדשה שאימצתם מהמולדת השנייה״.