האיש שבמרומי הסולם

ערב ראש חודש שבט תשפ״א

היום לפני 25 שנים, בראש חודש שבט תשנ״ו, נדם קולו הרועם של פרופ׳ ישראל אלדד, המפקד, המנהיג, ההוגה והמורה.

בימים שהלמו לוחמי חירות ישראל וחיילי האצ״ל באנגלים, מעטים שבמעטים נגד צבא של כמאה אלף חיילים, שנעזר לא מעט באותם מתנגדים שכינו עצמם ״הישוב המאורגן״ ופגעו בעורפנו, חשנו שאנחנו חזקים מכל האנגלים האלה ששלטו באימפריה הגדולה בעולם. על כך יש להודות למנהיגות שידעה להוביל את לוחמי המחתרת למעלות הגבורה שנדרשה באותם תנאים. במנהיגות זו בלט מנהיגם הרוחני של לוחמי הלח״י – אלדד.

כחומר נפץ הזקוק למרעום להפעלה, כך אנו הלוחמים ידענו לרסק את נוכחותם של האנגלים, תודות לאותו מרעום בדמותו של האיש שערך את ׳המעש׳ – עיתון לוחם, וכתב את מרבית פרסומי הלח״י – אלדד.

בד בבד עם חזית הלחימה בנשק, שתי חזיתות חשובות ליוו את לוחמי החרות: חזית מדביקי הכרוזים, אותם נערים ונערות שבזו לסכנות מצד אורבים בריטים ומתנכלים יהודים, פשטו על הקירות והדביקו את דבר המחתרת. המוני ישראל קוראים ורואים את קולות תרועת המלחמה, הבוקעים בעיקרם משופרו של אלדד ומזכים אותנו באוכלוסייה תומכת ומעודדת.

חזית חשובה נוספת שאלדד הוביל הייתה חזית ההופעות בבתי המשפט. בעקבות מאסרו, נמצא אלדד בקרבתם של אסירים שהובאו לבתי המשפט כשמעל ראשם מרחף איום של פסק-דין מוות. אלדד ניסח את רחשי לבם בהצהרות מסעירות שהפכו אותם מנאשמים למאשימים, כמו דבריו של אנשל שפילמן שאמר בין השאר: “קם דור חדש, טיפוס של יהודי המרגיש בדמו את דמי דור החשמונאים”. וכן מתתיהו שמואלביץ שסיים את נאומו המרשים בציטוט מספר תהילים: “לדוד ברוך ה׳ צורי המלמד ידי לקרב ואצבעותי למלחמה”.

עד מהרה הצטרפו לחזית ההצהרות בבתי המשפט גיבורי האצ״ל שידעו גם הם להשמיע את דבריהם ברמה, כמו דבריו הבלתי נשכחים של עולה הגרדום דב גרונר: “אין כוח בעולם שיוכל לנתק את הקשר בין עם ישראל לארצו, וכל מי שינסה לעשות זאת ידו תקוצץ וקללת אלוקים תרדוף אותו לנצח נצחים”.

לא מעט בזכות שתי החזיתות – חזית הכרוזים וחזית בתי המשפט – כוח העמידה של האנגלים הלך והתערער. אם היה נדמה להם שיש להם עניין עם ארגונים שניתן לחסלם במרוצת הזמן, באו החזיתות הללו והבהירו להם שהם עומדים מול יהודים מזן שלא הכירו, יהודים זקופים שאותם לא ניתן לכופף, לא באיומים ולא בפיתויים.

צדק יצחק שמיר שבהספדו לאלדד הגדיר אותו כמי שחימש אותנו בתחמושת רוחנית חשובה בימים שהיינו דלים באמצעי מלחמה אחרים.

יאיר – הגפרור שנשרף, הספיק והדליק את הלפיד, ואלדד – הרוח שליבתה את האש האוכלת בחילות השלטון הזר. יאיר הגדיר את מטרות המלחמה ב-״חי עיקרי התחייה״ ובהם דברי הברית “לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת”.

אלדד ידע להעלותנו למרומי הסולם והעביר לידינו את דבריו של הניצב מעל הסולם: “הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ”. ואנו החמושים בדברים אלו, התעלינו במעלות הסולם וירדנו אל הארץ כשסיסמת הלח״י “מוות לאויב – חרות למולדת” נשמעה בשלוש חזיתות: חזית ההדבקות, חזית בתי המשפט וחזית האש. יחד עם גיבורי האצ״ל הבאנו להתמוטטות השלטון הבריטי ולתקומת המדינה.

קמה מדינת ישראל ואנו נבוכים. לא לגבולות הללו חלמנו ולחמנו. דרכם של שלושת מנהיגי הלח״י – יצחק שמיר, נתן ילין מור וישראל אלדד, נפרדה. האחד נעלם מעיני הציבור, ובמעטה של חשאיות פעל לביטחונה של המדינה; השני שראה את מנהיגות המדינה נצמדת לקטנות, התרחק מדברי הברית שבמרומי הסולם, סטה, החליק, נפל והתרסק על סלעי הארץ, כך שגם ניתק מדברי הניצב מעל הסולם, וגם לא עלה בידו לאחות את עמוד השדרה שנשבר ולחבור למנהיגות שבארץ. ואילו אלדד נותר כמעט בודד במרומי הסולם.

באה מלחמת ששת הימים וחוללה שינוי בקרב הציבור. רבים וטובים מצאו עצמם מגביהים וקרובים אליו ולמרומי השקפתו בציפייה שבמציאות החדשה ישוב ויוביל בהנהגת העם המתנשא. אך עד מהרה חלה מפולת. אותם פוליטיקאים אובדי עצות התקשו להסתגל לגדולת הימים ולגודלה של הארץ, והחלו בחתירה בלתי נלאית לצמצם את הארץ שבידינו בשאיפתם להתאימה לקומתם הנמוכה.

כך, בקרב המנהיגות הפוליטית חסרונו כמעט ולא הורגש, אך אצל רבים אחרים, בעיקר בקרב המתנחלים ברחבי הארץ ובקרב חיילי ישראל, חסרונו של מנהיג בשיעור קומתו של אלדד מורגש מאוד, וכל אשר ניתן לעשות בימינו הוא ללכת בנתיבים הרוחניים שהוריש לנו וסלל לפנינו, נתיבים שיחזירונו למעלות הסולם ויצעידונו למרומי הגאולה השלמה.