דור הנפילים: ראיון עם לוחמת הלח״י יעל בן דב שכמעט חיסלה גנרל בריטי

הראיון עם חיה ׳יעל׳ בן דב, לוחמת הלח״י ילידת שנת 1928 שכמעט חיסלה גנרל בריטי (נגיע גם לזה), מתנהל כמובן טלפונית, בעקבות אילוצי הקורונה. “אני מחוסנת ושלילית! שלילית לגמרי!“, היא מכריזה באושר בפתח הראיון, ברמת התרגשות שלא הייתה מביישת תלמיד שזה עתה התבשר שבוטלו הלימודים בזום שהיו אמורים להיות לו מחר.

כששומעים את יעל, שהייתה אחת מהלוחמות הצעירות ביותר בלח״י והצליחה להופיע ברשימת ה״מבוקשים״ של המשטרה הבריטית בהיותה בת 15 בלבד, מספרת את סיפורה – ניכר בקולה כי הרגשות, המאורעות והאנשים עולים מחדש בעיני רוחה כאילו חוותה אותם רק אתמול.

תחילת הדרך

קורה שאירוע מסוים משאיר על חייו של אדם חותם כה חזק, עד כי הוא שולח אותו אל עבר מסלול חדש לגמרי. המפגש הראשון של יעל עם ארגון הלח״י, בטיול עם אימה בכיכר השבת בגאולה שבירושלים בשנת 1942 בהיותה בת 14 בלבד, היה אירוע מן הסוג הזה. ״ראינו שני בחורים מדביקים מודעות על הקיר, והכל עומדים מסביב באימת מוות ובמתח, כי השוטרים ניסו להוריד את מה שהודבק על הקיר ולתפוס אותם, אבל הם נמלטו.

“כשהשוטרים הורידו את המודעות מהקיר, נקרעה חתיכה אחת שנשארה על הקיר, והכול רצים לראות מה כתוב. אמרתי לאמא שלי ׳בואי נראה גם אנחנו מה כתוב ועל מה כל המהומה׳. בזנב הזה שנשאר היה כתוב שהאנגלים ישלמו בדמם על כל דם יהודי שנשפך בגללם, וחתום בשם ׳לוחמי חירות ישראל׳. חשבתי לעצמי ׳וואו, מי אלה לוחמי חירות ישראל׳. אמא שלי אמרה לי לא לשאול שאלות כי בכל מקום יש מרגלים והכול מסוכן”.

הסקרנות שהתעוררה בה בעקבות האירוע סירבה להירגע. “לאט-לאט גיליתי שחבר מתנועת ׳ברית חשמונאים׳ שהייתי חברה בה הוא מדביק מודעות של הלח״י וחשבתי שדרכו אוכל לנסות להגיע אליהם. באחד הכינוסים של השבט אמרתי בקול רם שיום אחד אנחנו נלמד להשתמש בנשק ונזרוק את האנגלים מכאן. בלפור הכריז הצהרה כזאת מפוארת, הם הבטיחו לנו להקים מדינה משתי גדות לירדן, אבל הם בגדו בנו. הם אמנם הביאו ראש ממשלה יהודי, אבל הוא היה נתון לשלטון הבריטי. והכי גרוע היה שהם פרסמו את הספר הלבן, שהיה שחור משחור”. לדבריה, כל הנוכחים בחדר צחקו וקראו לעברה “מאיפה את חושבת שניקח נשק? את יודעת שהאנגלים שולטים על כל העולם כמעט”.

אך היא מספרת שהדבר לא הניא אותה מדרכה. “אז התחלתי לשאול שאלות, אבל לא רצו לגלות לי. הייתי עכברון קטן, אבל הפה שלי היה גדול. עד שאחד הבחורים חשב על זה שאולי אפשר דווקא לנצל את זה שאני כזאת קטנה, ואני הייתי גם קטנה במראה וגם קטנה בגיל, וכך בשנת 1943 התקבלתי ללח״י בלי ועדת קבלה”.

החיים במחתרת

יעל מספרת כי: “הבריטים סגרו את חוף הים ממצרים עד הלבנון כך שאף יהודי לא יוכל להציל את עצמו. הם השתמשו ברכבות להסיע חיילים, אז פוצצנו להם פסי רכבת, וזאת הייתה אחת המשימות הראשונות שנתנו לי לבצע. בחומר שהתפרסם כתוצאה מהאירוע, היה חתום ׳לוחמי חירות ישראל׳. ואמרתי לעצמי ׳וואו, אני בלוחמי חירות ישראל, לא ידעתי!׳ בהתחלה חשבתי שהמשימות הללו הן מטעם התנועה”.

לאחר שלקחה חלק בביצוע סדרה של פעולות מעשיות נגד הבריטים, היא נאצלה לרדת למחתרת ולהסתתר בעקבות הלשנה. “הלשינו עליי והייתי מוכרחה לעזוב את הבית”. לדבריה, מעולם לא נתגלה מי הלשין והאם ארגון ׳ההגנה׳ היה קשור לכך או לא.

“מדי פעם הבריטים באו לחפש אותי. הם גם חיפשו נשק בכל הבית ולא הצליחו למצוא, כי לאמא שלי היו כדים גדולים מאוד למעלה בבוידעם שהיינו שותים מהם מים בפסח, במקום מי ברז, ובהם שמתי את הנשק שהיה לי”.

יעל מספרת כי עבור אימה, אסתר מלכה ז״ל, מדובר היה במשבר. “אמא שלי קיבלה את זה קשה מאוד וסבלה מכך. היא מאוד פחדה. היא פחדה מה אבא שלי, שבזמן שהייתי בלח״י היה תקוע בארה״ב, יגיד על זה שהמשטרה רודפת אחרי הבת שלו ברחובות. אבל לא הייתה לה הרבה ברירה, אני כבר הייתי מחוץ לבית. בירושלים של אותם ימים זה לא היה קשה, כי היו לנו אוהלים בכל מקום, ובמיוחד בשכונות הדתיות. מחסני הנשק שלנו היו דווקא בשכונות הדתיות, כי הם שמרו עלינו כעל בבת עינם. היום המצב שונה לגמרי ואני לא יודעת איך זה קרה, אבל פעם כל השכונות הדתיות היו של אנשי המחתרת. כשהאנגלים בסוף הבינו את זה הם עשו עוצר על כל השכונות הדתיות, וגם אז לא הצליחו, כי האנשים שמרו עלינו.

“המשפחה שלי והיהודים באותו זמן היו מאוד מאוד פטריוטים”, היא מספרת, “לא היו כמו שהיום. הם עסקו בהעלאת יהודים וביישוב יהודים בארץ ישראל. אבא שלי, הרב דוד אריה ברנדווין זצ״ל, קנה אדמות בארץ ישראל איפה שרק היה ניתן”. יעל אף מעידה כי החינוך היהודי השורשי שקיבלה בביתה מהוריה, שהינם צאצאי הבעל שם טוב והשל״ה הקדוש, דחפו אותה אל עבר הפעילות הציונית שביצעה כבר בגיל צעיר זה.

היתרון הקטן

יעל אמנם הייתה ללא ספק מהצעירים ביותר בלח״י, אך כמוה היו אף אחרים. “אני הייתי באמת מהצעירות, והכינוי שלי בלח״י היה ״הקטנה״, אבל לאט-לאט נודע לי על עוד חברים פחות או יותר בגיל שלי, כמו עזרא יכין. היה גם את יהושע מצא שנפטר לאחרונה. מצא היה חניך שלי, וכידוע בהמשך הוא נהיה שר גדול בישראל”.

בין הפעולות בהן לקחה חלק ניתן למנות אף שחרורו בכוח של ד״ר ישראל אלדד ממעצר, אך גודלה (או חוסר גודלה) של יעל נוצל בעיקר לפעולות ריגול. ״הם חשבו שדווקא בגלל שאני כזאת קטנה אף אחד לא יחשוב שאני טרוריסטית גדולה, וככה עקבתי אחרי קצינים בריטיים”. היא מספרת כי על אף שמעולם לא לחצה באופן אישי על ההדק ונטלה את חייו של חייל בריטי כלשהו, התצפיות שלה הרגו כמה וכמה קצינים בריטים.

יעל מספרת שיום אחד שאלו אותה מפקדיה אם היא רוצה לצאת לקרב ולחסל את הגנרל הבריטי בארץ ישראל, אלווין ברקר. מופתעת מעצם ההצעה, יעל הופגשה עם ׳מזל׳, קצין המבצעים של הלח״י, שהסביר לה כי היא לא צריכה “לא אקדח ולא רובה”. כך הסביר לה ׳מזל׳: “מחר את תתחפשי למטפלת, ניתן לך עגלה עם תינוק ותטיילי ליד הבית של הגנרל עם עגלת התינוק. את תדווחי לנו, מתי הוא הולך, מתי נכנס, עם מי הולך וכו׳”.

בראיון שנערך עמה סיפרה יעל כי: “מהטיולים שלי גיליתי ויידעתי את חברי, שהוא עושה את אותה הדרך כל יום, יוצא בשעה 8:30 למלון המלך הדוד, שם הייתה המפקדה שלהם”, ואף כי הוא “עושה את הדרך הזאת בלי שום נשק או שמירה”. יומיים לאחר מכן פנו אליה מפקדיה וסיפרו לה כי מתכננים להחליף את התינוקת בעגלה בבובה עם חומר נפץ שתעבור ליד הגנרל ותחסלו, כאשר כל שעל יעל לעשות הוא ללחוץ על הכפתור להפעלת הפצצה.

אך לאחר שהתכנית הובאה לאישור מפקדת הלח״י הוחלט לבטלה. “הם אמרו, מה פתאום! חבר׳ה, אצל היהודים לא מתאבדים, היא תתפוצץ יחד איתו!”. יעל הציעה כי תלחץ על הכפתור ומיד תברח, אך לפני שתכנון התכנית החדשה הספיק להתגבש, הגיע מודיעין חדש לפיו ברקר בדרכו לשדה התעופה בעטרות. הלח״י החליטו להטמין מוקש שיחסל את הגנרל, אך “תוך כדי שהוא מתקדם, שנייה לפני שהוא מתפוצץ, אמרו לו לא להתקדם, החיילים האנגלים סרקו את האזור והצילו את חייו. עוד מילימטר והוא לא היה בחיים”, היא מספרת.

כך קיבלה למעשה את השם ׳יעל׳, על שם יעל התנ״כית שהרגה את סיסרא. “גם סיסרא היה רמטכ״ל”, אמרה יעל, “רק שיעל ההיא הצליחה להרוג אותו”.

מלוחמת למחנכת

יעל נישאה זמן קצר לפני פרוץ מלחמת השחרור. מנישואים אלה, שהסתיימו בגירושין, אף נולדה בתה שרה. “בקום המדינה אני הייתי מ״מית בצבא לשעתיים. הייתי בכפר סבא, ובדרך לבית נבאללה, כשאני יושבת בתוך חצי זחל״ם, פונה אליי דב שהיה המפקד שלנו. ׳גברת מה את עושה פה׳. אני אומרת לו מה שאתה עושה פה. אז הוא אמר לי ׳ממתי נשים בהיריון יוצאות אצלנו למלחמה? עופי מכאן׳”. היא מוסיפה בטון מבואס באופן קיצוני: “הוא העיף אותי החוצה ולא נתנו לי להשתתף בשום פעולה”.

אלא שמאותה נקודה הדברים התפתחו לטובה. “הייתי עם תינוקת והצלחתי כבר סוף סוף לחזור לירושלים אחרי המון זמן, אז החלטתי לגמור ללמוד כדי שיהיה ממה להתפרנס. כמובן שאת כל החבר׳ה שלנו רצו להכניס למוסד באותם ימים, כי אנחנו כבר היינו מוכנים ומיומנים לזה, אבל אני בחרתי לעבוד בחינוך. אמרתי שיש לי תינוקת ואני מחויבת עכשיו אליה, וכך התחלתי במסלול החינוך שאני נמצאת בו עד היום הזה”.

הנערה שנשלחה לחסל "רמטכ"ל": יעל בן דב הייתה נערה צעירה עם פה גדול – שדרשה לא רק לדבר, אלא גם לעשות. יעל גויסה ללח"י – בתחילה למשימות "צנועות", ומהר מאוד לפעילות שאמנם לא יצאה אל הפועל, אבל הביאה אותה לחזית המאבק. לוחמת דור תש"ח משחזרת https://t.co/DV4ktuFu33 @yonatansa @morlev9 pic.twitter.com/KGIlaualZa

— החדשות – N12 (@N12News) April 18, 2018

כאמור, בהזדמנות הראשונה שהתאפשרה לה חזרה יעל לירושלים וסיימה את לימודיה. באותה העת היא נישאה לשבתי בן דב, חבר לח״י אף הוא, להם נולדו שני ילדים, נאווה ויאיר, שלושה עשר נכדים ושתי נינות. מבחינתה, הדרך החינוכית אליה יצאה לאחר קום המדינה עדיין לא הסתיימה, וכיום עומדת על עשרות שנות עשייה חינוכית בתור גננת, מורה ומנהלת בחינוך המיוחד.

האם ראית את העשייה החינוכית כהמשך לעשייה שלך בלח״י?

“כן. מאחר שהלח״י כבר לא היה קיים, חשבתי שהמצווה הראשונה, ועד היום אני חושבת כך, היא להיות מחנכת של הנוער שלנו”. יעל אף לא חוסכת את הביקורת שלה מהדור הצעיר הנוכחי. “כשאני מסתכלת מה קורה בנוער שלנו היום אני מוכרחה להגיד לך שמאוד כואב לי הלב ממה שהנוער עושה, מאוד. להוציא אולי את בני עקיבא ועוד כמה כאלה. ודווקא הקורונה לדעתי החזירה הרבה נוער לתשובה – במקום לשבת בלילות ולשתות ולקחת סמים, הם התנדבו בכל מיני מקומות ועזרו לזקנים, לעניים ולכל מיני מטרות כאלה. אז אולי מעז דווקא ייצא מתוק”.

מה המסר שהכי חשוב לך שהדור הצעיר כיום ייקח מהעשייה שלכם בלח״י?

“הדור הצעיר צריך לקחת את מה שהשאיר יאיר שטרן בשלושת העיקרים. יאיר לא היה אדם דתי במיוחד, אבל ידע שבלי להקים את בית המקדש אין לנו תקנה, ושארץ ישראל שייכת לעם ישראל. אנחנו חייבים שיהיה לנו מקום שהשכינה שורה בו ושהרוח שלנו תהיה מעל ומעבר לצרכים היום-יומיים שלנו. הצו הזה מחייב את הנוער שלנו לשאול את עצמם מה הם מחויבים לעשות, ולא לחשוב כל היום רק עם מי עושים שלום, עם זה או עם ההוא.

“כשאני מדברת עם נוער, עם זקנים או עם צעירים, אני מדברת איתם גם על חינוך. יש לי ניסיון גדול בעבודה בחינוך, עבדתי בארגון ׳אוזן קשבת׳ וגם עזרתי לילדים לא להתאבד, אבל זה כבר סיפור אחר. אני אוהבת לחזור על הבית האחרון של השיר ״חיילים אלמונים״ (המנון הלח״י) של יאיר: ״ואם אנחנו ניפול ברחובות, בבתים יקברונו בלילה בלאט. במקומנו יבואו אלפי אחרים, ללחום ולחיות עדי עד״. השירים של יאיר זה משהו, משהו”.

הכרת את יאיר שטרן?

“יאיר נהרג שנתיים לפני שאני הגעתי ללח״י. אני לא הלכתי אחרי מנהיג, אני הלכתי אחרי הדרך שלהם, כי הם אמרו שהם יילחמו בשביל לזרוק את השלטון הבריטי ולשחרר את עם ישראל מעול זרים. זאת הייתה המטרה. אחר כך, לאט-לאט, סופר לי מי הוא היה, אבל לא הלכנו אחרי מנהיג באותו רגע”.

בחודש האחרון נפטרו שלושה אנשי לח״י – דוד בלאו, דוד שומרון ויהושע מצא זכרם לברכה. איך לדעתך הם היו רוצים שיזכרו אותם?

“יהושע מצא היה אחד הלוחמים המפוארים שהיו, וגם אחרי קום המדינה. אמנם אצלי הוא עוד היה נער, אבל לימים הוא היה לוחם ממדרגה ראשונה. הוא לחם בסביבת ארמון הנציב ונדמה לי שקיבל אפילו אות על זה. אותו דבר דוד בלאו ודוד שומרון, לוחמים ממדרגה ראשונה. צריך לזכור אותם בתור הלוחמים שהם היו”.

לסיום, כשאני שואל אותה אם במהלך השנים חלק מדעותיה השתנו והביאו לכך שהתחרטה על אי אלו ממעשיה, היא עונה לי בישירות: “הדעות שלי לא השתנו מאתמול להיום. רק הגיל שלי עשה קפיצה בלי לבקש ממני רשות”.

אנחנו נפרדים, והיא מאחלת לי “שנשמע בעזרת השם רק טוב, ושתהיה גאולה שלמה לעם ישראל”. לאיחול של לוחמת הלח״י בת ה-92 אין לי אלא לענות ׳אמן׳, ולקוות שהרוח שמפעמת בה, ופיעמה בבני דורה וחבריה ללח״י, תישאר עמנו גם לאחר לכתם של דור הנפילים הזה.