מגפת הקורונה נראית אחרת לגמרי ברוסיה

מוסקבה – היֹה הייתה פעם, לפני כבר כמה וכמה חודשים, מגפה ברוסיה. הכול היה תחת סגר. אך כעת איש אינו יודע אם היא עדיין בסביבה, והסגר כבר נגמר.

האמת, זה לא שהם אינם יודעים. ברור שהם יודעים, וזו הסיבה מדוע מוזיאונים סגורים כעת במוסקבה.

אך תיאטראות, מרכזי קניות, בתי קפה ומסעדות פתוחים. מדוע? ובכן, אי אפשר לסגור את ה׳בּוֹלשוֹי׳, מוסד רוסי המפורסם בכל העולם, ואי אפשר לומר ׳לא׳ לאוכל רוסי טוב. חלק מהאוכל הטוב ביותר בעולם, אחרי הכול, נמצא במוסקבה.

באופן אישי, אני אוהב לאכול את ארוחת הערב שלי במסעדה. “אם זה מה שאתה אוהב”, אומר לי אדם רוסי כשאני מציע לו שניפגש לארוחת ערב, “חסר לך שלא תתלבש בבגדים מיוחדים”.

“איזה סוג של בגדים?”

“בגדים כבדים”.

“למה?”

“אתה עלול לסיים על הרצפה באמצע הארוחה”.

“מה?”

“מסעדות במוסקבה נדרשות לסגור באחת עשרה. כן. לפני יומיים, כמה דקות אחרי אחת עשרה, המשטרה נכנסה למסעדה, עם אקדחים שלופים, והורתה לכולם להשתטח על הרצפה. ובזמן שכולם שכבו על הרצפה המלוכלכת, המשטרה חילקה להם דו״חות”.

ובכן, אני לא בטוח אם זה אכן קרה, אך זה סיפור רוסי דמיוני נחמד.

בין מערב למזרח

הגעתי לרוסיה מגרמניה, והשתיים הן עולם אחר לגמרי! לפני שהגעתי לכאן, לדוגמה, קניתי מסכת מעצבים, פריט רב מכר בחנות אופנה יוקרתית בהמבורג. זו מסכת ׳פָּלי׳, קיצור של פלסטינית, והיא נראית כמו לבוש הראש הפלסטיני. גרמנים ׳יוקרתיים׳ רבים מזדהים עם הפלסטינים, מפני שהם אנטי-ישראליים, ועטיית מסכת פלי גורמת להם להרגיש טוב. אני קניתי אותה מפני שכמו רוב היהודים מחוץ לישראל, רציתי להשתלב עם ההמון הנוכרי. והבאתי אותה איתי לרוסיה, אך הרוסים אפילו לא שמים לב לפלי שלי. כאן, בשונה מכל מדינת איחוד אירופי שאי פעם ביקרתי בה, לא אכפת להם מפלסטין.

וגם לא אכפת להם ממסכות פנים. בכניסה לתחנות הרכבת התחתית במוסקבה, עומדים שוטרים על המשמר ומוודאים שכולם עוטים מסכות. אך אז כמחצית מהאנשים מורידים את המסכות ברגע שהם נמצאים בתוך הרכבת. הנוסעים שאינם מורידים את מסכותיהם, לדעתי, פשוט עצלנים מדי כדי לעשות זאת.

נהגי המוניות במוסקבה, לעומת זאת, עוטים מסכה. כלומר, בערך. אם אתה, הנוסע, עוטה מסכה – גם הם יעטו. אך אם אתה לא עוטה, למי אכפת?

רוסיה. זהו עולם אחר, לא האחד אליו אני מורגל. רוסיה איננה המערב, ואפילו ההיגיון כאן שונה. מהו ההיגיון כאן? אני לא לגמרי בטוח. לפעמים, אני מרגיש כאילו בשביל להבין אותו נדרש להיות מדען טילים. בשישה בינואר, לדוגמה, רציתי להשתתף בטקס ערב חג המולד האורתודוכסי בקתדרלת ישו המושיע, כנסייה גדולה וגבוהה שהפכה למפורסמת לפני כמעט עשור כאשר קבוצת ׳פּוּסי רָיוֹט׳ ביימה מופע גרילה בין קירותיה. אך כשהלכתי לכנסייה היו משטרות בכל עבר, אפילו על גשר המוביל אליה, שחסמו את הכניסה. מסוכן מדי להחזיק יותר מדי אנשים באותו מקום ובאותו זמן, כך נאמר לי. אך עדיין מרכז הקניות ׳גָאם׳ בכיכר האדומה, הנמצא ממש מעבר לקרמלין, עמוס באנשים מדי יום. מדוע המשטרה לא עוצרת אנשים מלהגיע ל׳גאם׳, אלא רק מללכת למושיע? רק האל יודע.

לא שלארץ הזו יש אג׳נדה נגד כנסיות. רוסים רבים מאוהבים לחלוטין בכנסיות שלהם. לו הייתי מרוויח דולר עבור כל פעם שראיתי עוברי אורח עוצרים את הליכתם כשהם עוברים על-יד כנסייה, מחווים את סימן הצלב וממלמלים תפילה, הייתי עשיר יותר מג׳ו ביידן ומבנו גם יחד.

למרבה השמחה, אף אחד לא עוצר אותי בכניסה לבית הכנסת ׳מרינה רוֹשָה׳, מרכז של חב״ד, כשאני מגיע אליו ביום שישי בערב.

זהו מקום מעניין. מחצית מהנוכחים מכסים את פניהם, או את סנטריהם, עם מסכות, והחצי השני לא. הם מתפללים ושרים דיי בקול, כאילו הסיכון להפצת נגיף הקורונה איננו קיים. בניו-יורק, מתפללים אורתודוכסיים רבים אינם שרים, אך מוסקבה איננה ניו-יורק. “בשלב כלשהו”, מסביר לי אחד מקהל המתפללים, “כולם יודבקו. מה הטעם להתחבא מזה? מדוע לדאוג? אנחנו רוסים”.

מהו ״רוסי״

אני מבקש מאֶלֵנה, יוצרת סרטים, להסביר לי מה זה אומר להיות ״רוסי״. “אנחנו אוהבים ממשלה חזקה, אך אנחנו לא בוטחים בממשלה שלנו”, היא אומרת לי. “אם הממשלה שלנו אומרת לנו שאנחנו חייבים לעטות מסכות, אנחנו לא רוצים לעטות מסכות. ובבחירות הבאות, אנחנו נצביע שוב עבור אותה ממשלה. זה ״רוסי״, זה מי שאנחנו”.

אך זה לא הדבר היחיד שמגדיר ״רוסי״, כפי שאני לומד זמן קצר לאחר מכן.

“נשים רוסיות הן היפות ביותר בעולם”, אומרת לי קייט, סטודנטית צעירה להנדסה. קייט היא השותפה שלי ברכבת שינה לסנט פטרבורג, עיר בה רבים אומרים לי שעליי לבקר.

קייט לא עוטה מסכה. האין היא מפחדת להידבק בקורונה? “לסבא שלי, סבתא שלי, אבי, אמי, דוד שלי ובן דוד שלי כבר הייתה קורונה”, היא מספרת לי, “ואני לא מפחדת להידבק כי אני צעירה, רק בת 21. אבל אני לא רוצה להידבק בקורונה כי אני לא רוצה להדביק אף אחד. אבא שלי הוכנס לטיפול נמרץ לפני כמה חודשים כי הוא היה זקוק לחמצן. עכשיו הוא כבר בבית, אבל עדיין, לפעמים, הוא מתקשה לנשום”.

כשאני יורד מהרכבת בבוקר, אני רואה שלט ענק מעבר לתחנה – “עיר הגיבור לנינגרד”, ואני יורד לפגוש כמה מקומיים. הדבר הראשון שהם מספרים לי זה הסיפור המחריד של המצור הגרמני על סנט פטרבורג במלחמת העולם השנייה, שארך כמעט 900 ימים, וכיצד קרוביהם מתו, לאט-לאט, מגוויעה קשה ברעב.

המלחמה הסתיימה ב-1945, אך טרם נשכחה, עד לעצם היום הזה. “הסבים והסבתות שלנו שרדו את המצור, ואנחנו נשרוד כל מגפה”.

נטלי, מפיקת תיאטרון, משוחחת איתי על ההווה. “תשעים אחוז מהאנשים בתיאטרון שלנו”, היא מספרת לי, “כבר חטפו קורונה, אך התיאטרון עדיין פתוח, השחקנים מגיעים, וכך גם הקהל. גם לי הייתה קורונה, וזה היה קשוח ביותר. אבל אנחנו לא הולכים להוריד את הווילון”.

אני יוצא להליכה בעיר ושלטי ״להשכרה״ רבים תופסים את עיניי, כנראה תוצאה של סגר ממושך בשלב מוקדם במגפה. זה מדכא. כל חנות סגורה, כל עסק שנעלם, מספרים סיפור של אובדן שזועק מהדממה. אך ביקור במסעדות הפתוחות והעמוסות וסיבוב במערכת התחבורה, בה רכבות ואוטובוסים מלאים עד אפס מקום, מספרים סיפור אחר, סיפור של אנשים חיים, אנשים רוסים עקשניים, הנחושים לא לוותר עד לנשימתם האחרונה.

מבין האנשים שאני פוגש, מעט מאוד סומכים על נתוני חולי הקורונה הרשמיים במדינה שמפרסמת הממשלה, אך כמעט כולם כבר קיבלו את חיסון הספוטניק V או שמתכננים לעשות זאת. לא שהם סומכים על הממשלה שמדובר בחיסון טוב, הם רק מקווים שזהו חיסון טוב. להיות ״רוסי״, אני לומד ככל שעוברים הימים, אומר גם לחיות חיים של תקווה ורגש, לא של היגיון ועובדות קרות. הם בני אדם, לא מחשבים, וזוהי חוזקתם.

השקט של רוסיה

לפני שהגעתי לארץ הזו, לא חשבתי שאוהָב את רוסיה, או את הרוסים. רק רציתי הפסקה מהאזהרות התמידיות של הממשלה והתקשורת מפני הקורונה, ומהסיפורים הבלתי פוסקים על דונלד טראמפ. אך אני מתאהב בארץ ובאנשיה. הרוסים הם חמים, חברותיים, מאוד מקבלי פנים ובעלי חוש הומור נפלא.

באופן כללי, אני מודה ללא היסוס, אני אוהב את מוסקבה. יש כל כך הרבה מה לעשות ולחוות, אפילו בזמנים כאלה. כל כך הרבה תיאטראות, אומנות כה רבה ברחובות, כל כך הרבה תרבות מסביב, וכמו שכבר ציינתי, כל כך הרבה אוכל טוב.

בבית מגוריי, בָּאַפֶּר אִיסט סָייד של מנהטן, נהוג היה לקיים (ואולי עדיין נהוג) מדי ערב ״משמרת״ של Black Lives Matter בשעה שבע, בה לבנים אמידים נהגו לצעוק “אמרו את שמו! ג׳ורג׳ פלויד!”. אם הייתי עובר בלי להרים את אגרופי כפי שעשו הם, הם האשימו אותי בגזענות. אך הערב, אני במוסקבה, ובשעה 19:00 אני הולך לצפות בבלט בָּ׳בולשוי׳. לא אגרופים מורמים, רק ריקודים על קצות האצבעות.

כן, יש מגפה בעולם, וזה מפחיד מאוד. אך אין סיבה שהפחד ממנה יאכל אתכם כל יום וכל לילה, כל דקה וכל שנייה. אם נמאס לכם מהחיים במערב בימים אלו, לבשו את הבגדים היפים ביותר שלכם ובואו לרוסיה. אתם לא תתחרטו על כך, אני מבטיח. אני אפילו מוכן להשאיל לכם את הפלי שלי.

טוביה טננבום הוא עיתונאי ומחזאי, ומחברם שלושה רבי-מכר בגרמניה וארבעה רבי-מכר בישראל. ספרו האחרון הוא ׳איך לאלף יהודי?׳ שיצא בהוצאת ׳סלע מאיר׳.