מדליין קרנס, יובל לוין ומתיו קונטינטי על מורשת סקרוטון: תשוקה אינסופית לידע, אהבה למשפחה ומסורת ומאבק עיקש באימי הקומוניזם
פרופ' רוג'ר סקרוטון היה פילוסוף וסופר אנגלי הנחשב לאחד מההוגים החשובים בזרם השמרנות המודרני, מחברם של עשרות ספרים ומאמרים בנושאים שונים. הוא הלך לעולמו ב-12 בינואר 2020 בגיל 75. ההספדים המובאים כאן ראו אור לאחר מותו באתר 'נשיונל רוויו'.
***
חיים של למידה – מדליין קרנס
אנשים שואלים אותי לעתים כיצד הפכתי להיות שמרנית בצעירותי בסקוטלנד. בהתחלה התייחסתי לכך כאל האשמה, ובמקום לענות פשוט סיפקתי רשימה נרחבת של סיבות בגינן איני נמשכת לאידיאולוגיות האופנתיות יותר כמו פמיניזם, סוציאליזם או פרוגרסיביות. אבל לאחר שנים של קריאה בכתביו של רוג'ר סקרוטון, ההוגה השמרני הידוע ביותר בבריטניה, החשיבה שלי החלה להשתנות לאיטה.
היה זה מנהל החוג למוזיקה באוניברסיטת סנט אנדרוז שהכיר לי לראשונה את סקרוטון. באחת השיחות עם המקהלה שלנו הוא סיפר כי סקרוטון, שהיה אז פרופ' אורח באוניברסיטה, עומד לשאת הרצאה על הפילוסופיה של המוזיקה. ראש החוג אמר שאולי נרצה להשתתף בה, והוסיף כמובן הערה מרושעת על כך ש”ייתכן מאוד” שנמצא את דעותיו של סקרוטון בנושאים אחרים קצת פחות מעניינות. הכיתה כולה צחקה. שאלתי את אחת מחברותיי למה התכוון ראש החוג והיא השיבה: “סקרוטון הוא ארכי-שמרן”.
אמנם לא השתתפתי לבסוף באותה הרצאה, אך התחלתי לחפש מידע על רוג'ר סקרוטון. באחד מהראיונות הנמצאים ברשת הוא הסביר כיצד הפך להיות שמרן בהיותו סטודנט צעיר בצרפת, לאחר שחזה שם במחאות של חודש מאי 1968. זה גרם לי לתהות האם שמרנים רבים מבינים קודם כל מה הם לא. לאחר שצפיתי מספסלי המקהלה ב”ארכי-שמרן” בהיר השיער במספר תפילות ערב, החלטתי לשמוע מה יש לו להגיד. ראשית קראתי את 'האסתטיקה של המוזיקה'. לאחר מכן את 'המדריך לפילוסופיה עבור האדם הנבון', 'מול פני האלוהים' ו'פסימיזם שימושי', ולבסוף, בחרדה קלה, את 'להיות שמרן'.
כמעט מיד הבנתי שסקרוטון אינו עוד פסאודו-אינלקטואל נפוח ורעשן אלא הדבר האמיתי. בין אם הסכמתי איתו ובין אם לאו, הוא היה בבירור אדם מלומד שהקדיש את חייו לקריאה ומחשבה של רעיונות שונים ולא רק ניסה לקדם את אלו שלו. סקרוטון לא היה אידאולוג, אלא אנטי-אידיאולוג. באחד מספריו הוא תיאר את השמרנות כתורה העוסקת “בכל היותנו, כיורשים לתרבות רבת-שכבות וחוקים, מוסדות ותרבות גבוהה”. הוא גם הסביר מהן החלופות:
המונח 'ליברל' משמש כיום בשתי דרכים סותרות. מצד אחד הוא מציין את הפוליטיקה והפילוסופיה של חירות הפרט, כפי שניסחו אותה ג'ון לוק וחסידיו; ומצד שני הוא מציין את האידאולוגיה ואת המדיניות שנבעה מתוך הסוציאליזם המודרני. למעשה, שני הרעיונות האלו שייכים לשני נרטיבים שונים לגמרי של אמנציפציה. הליברליזם הקלאסי מדבר על צמיחת חירות הפרט מול כוחו של הריבון; הסוציאליזם מדבר על הגדלה הדרגתית של השוויון בידי המדינה, על חשבון ההיררכיות הישנות של עוצמה חברתית”.
בראיון שערכתי עמו ב-2018, סקרוטון סיפר כי הליברליזם הקלאסי והשמרנות הפכו לקרובים יותר במלחמות התרבות של ימינו, בין השאר משום שיש “כל כך הרבה אנשים שרוצים לשלוט בנו, ולעשות זאת תוך שהם מוחקים לחלוטין כל זיכרון מן העבר”. אך הוא גם ציין הבדל חשוב: “שמרנים מאמינים בחובה (דתית לרוב או כמו-דתית) שאינה נבחרת, בעוד ליברלים קלאסיים סבורים כי המקור היחיד לחובה היא הבחירה”.
לפחות עבורי, האדיקות המושכת ביותר בשמרנות טמונה במרדף הצנוע והמתמיד אחר למידה. במובן הזה, חייו של רוג'ר סקרוטון היו דוגמה ומופת. נוח על משכבך בשלום.
***
רוג'ר הגדול – יובל לוין
רוג'ר סקרוטון הוא אחד ההוגים הגדולים ביותר של ימינו, ושמו בוודאי נמצא בין כמה מההוגים השמרנים החשובים ביותר בכל הזמנים. החדשות על מותו הן נוראיות.
סקרוטון היה הוגה פורה ופרודוקטיבי באופן שקשה לאמוד. הוא פרסם לפחות חמישים ספרים, כתב אינספור מאמרים ונשא אינספור הרצאות, ואפילו חיבר פסקול לכמה סרטים תיעודיים. את כל אלו הוא עשה תמיד עם ניצוץ של גאונות. הוא היה גם איש מעשה: במהלך שנות השמונים הוא הקים וניהל רשת למידה אקדמית מחתרתית במזרח אירופה הקומוניסטית. הוא תמיד עמד נכון להיאבק למען האמת, היופי והמסורת, אך לא היה דבר יקר לו יותר מאשר הבית – ביתו עם אשתו סופי וילדיו לוסי וסאם.
כדי לקבל מושג על כתיבתו השמרנית, מקום טוב להתחיל בו יהיה הספר 'להיות שמרן', וישנם עוד רבים אחרים לבחור מתוכם. אך עדיין, תמיד נדמה היה לי כי יצירתו העמוקה ביותר לא עסקה בהכרח בפוליטיקה או בהגות אקדמית, אלא בתחומים שהיו קרובים לליבו: אומנות ומוזיקה, אוכל ושתייה, ארכיטקטורה ויופי באופן כללי. זו הייתה המהות האמיתית של השמרנות של סקרוטון, והיא הייתה ביטוי אהבה לדברים מלבבים.
הייתה לי הזכות לבלות מעט זמן עם רוג'ר כאשר שנינו שימשנו כעמיתים ב'מרכז לאתיקה ומדיניות ציבורית' במשך כמה שנים, למרות שיהיה זה מגוחך לומר שהיינו עמיתים. את כל זמננו יחד העברתי בהתפעלות מן האדם. הדבר הבולט ביותר אצלו היה חוש ההומור והצניעות, משולב ברוחב יריעה וחוכמה נדירה. הוא היה יכול לשתות בקבוק יין שלם בארוחת הצהריים, ומיד לאחר מכן לשבת ולכתוב מאמר מבריק נוסף.
הכתבים שסקרוטון הותיר אחריו הם אוצר לדורות. אם יש נושא אחד השזור בכולם זו הנחישות וההתלהבות בהן עמד באומץ להגנת הדברים שאהב, הביטחון בדברים הראויים לאהבה, כזה שנולד מלמידה עמוקה ותובנה, והביטחון שאחרים יאהבו אותם גם אם רק ידריכו אותם בכיוון הנכון.
איבדנו ענק אמיתי. נוח על משכבך בשלום.
***
התופת של רוג'ר סקרוטון – מתיו קונטינטי
מותו של רוג'ר סקרוטון הניע אותי לבקר מחדש שניים ממאמריו. הראשון, 'מדוע נעשיתי שמרן', ראה אור ב-2003. השני פורסם ב'דיילי מייל' בקיץ 2018 תחת הכותרת “סקרוטון נלחם במשטרת המחשבות מעבר למסך הברזל כאדם צעיר, כעת הוא הוא אומר שהיא הגיעה לבריטניה”. שני המאמרים מתארים היבטים בהתפתחות האינטלקטואלית של סקרוטון בהם לחוויותיו עם הקומוניזם הייתה השפעה מרכזית.
כאשר סקרוטון ביקר לראשונה באירופה הקומוניסטית בשלהי שנות ה-70, הוא חקר את אדמונד בֶּרְק ואימץ רבים מן הלקחים בספרו 'מחשבות על המהפכה בצרפת'. הוא ראה בהגנתו של ברק על סמכות ומסורת ועל האמנה החברתית בין דורות במקום בין יחידים בתור חיונית, בעודו מעכל עדיין את התגובה האינטלקטואלית שלו להתקוממות הסטודנטים של 1968. כפי שכתב ב-2003:
עד אז קלטתי את התזה החיובית – ההגנה על הדעה הקדומה, על המסורת, על ירושת הדורות ועל פוליטיקת הנאמנות שבה העבר, ההווה והעתיד שקולים זה לזה – אבל לא את התזה השלילית העמוקה, את ההצצה אל השאוֹל, הגלומה בביקורתו על המהפכה”.
ביקורו בפארג ב-1979 היה סוג של התגלות אפלה: “לא ידעתי איך זה לחיות בשלטון קומוניסטי: לא ידעתי דבר על ההשפלה היומיומית שבהיות לא-אדם שכל ערוצי הביטוי חסומים בפניו”. המשטרה המקומית עצרה אותו בכניסה לדירה אליה הוזמן כדי ללמד סמינר. המשתתפים, חברי שארית הפליטה של האינטליגנציה הצ'כית, נמחקו מן החיים הציבוריים ונאלצו להתפרנס בדוחק כמסיקי תנורים.
סקרוטון שאף להפוך מעורב בחייהם של מתנגדי המשטר הצ'כים. ככל שבילה זמן רב יותר במרכז אירופה, כך הוא הפך למודע יותר לרשעות הקומוניזם. “בארצות הצ'כים”, כתב ב-2009, “חשתי מכל עבר נוכחות של כוח אפל ומנוכר, כזה השולט בכל ורואה-כל, ומטרתו הייתה לנטוע חשד ופחד בלב כל מערכת יחסים אנושית”. סקרוטון הגה רבות בתחושות האלה:
הגעתי לידי מסקנה שמחשבותיו של ברק על המהפכה אינן רק דיווח היסטורי על תקופתו, אלא הן דומות לתיאורו של ג’ון מילטון את 'גן העדן האבוד': כמו האפוס ההוא, גם עיוניו של ברק הם מסע מחקר אל מחוז בנפש האדם, מחוז המוכן תמיד לקלוט מבקרים, אך בָּאָיו לא ישובון אלא בדרך נס, ויפי העולם שישובו אליו יוכתם תמיד בזיכרונות הגיהינום. אומר זאת בפשטות: ניתנה לי זכות ההצצה אל השטן בסדנתו – אותה הצצה עצמה שהרעישה את ברק עד לעומקי ישותו”.
הגוש הקומוניסטי היה התופת של רוג'ר סקרוטון, אך לא היה זה ורגיליוס שהנחה אותו לתוכה. היה זה אדמונד ברק: “תרגומה של הפילוסופיה שהוריד ברק לעולם אל לשון המעשה ואל תהליכיה של הפוליטיקה המודרנית הוא אולי המשימה הגדולה ביותר הניצבת עתה בפנינו”. כך הייתה תמיד וכך היא נותרה כיום.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
החויה של חיים במשטר של מפא"י ובן גוריון אותה חוויתי דומה למתואר של החיים במשטר קומוניסטי "לא ידעתי איך זה לחיות בשלטון קומוניסטי: לא ידעתי דבר על ההשפלה היומיומית שבהיות לא-אדם שכל ערוצי הביטוי חסומים בפניו" גם היום ערוץ התקשורת האלקטרונית ב"זכות" המונופול והרגולציה של התאגיד ועובדת מימון התאגיד על ידי מסים במידה רבה חסום בפני הימין והאדם החופשי. לכן במידה מסוימת צודק השמאל המכנה אותנו "בבונים" אכן במובן זה אנחנו "לא-אדם"
דומני שמישהו כאן נסחף קצת.
גם בימיו האפלים ביותר של שלטון מפא"י ובן גוריון, לא דמה השלטון בישראל הצעירה במאומה לשלטון הדיכוי המזרח אירופי.
משל למה הדבר דומה? לכל מיני שמאלנים בשקל כיום שמרגישים שהם מתנגדי שלטון אמיצים בגלל שהמשטרה אסרה אותם באיזו פקקטע הפגנה…
אפשר היה לזהות תהליכים של משטר קומוניסטי . הדבר האחד שמנע גויעה מוחלטת של רוח האדם היה הכושר הריטורי האדיר של מנחם בגין שהחזיק בחיים את גחלת החופש שהפכה לאש עם עליית הליכוד לשלטון. תפקיד דומה מבצע היום נתניהו מול הטוטליטריות של התקשורת האלקטרונית ובית המשפט.