שלדון אדלסון: החבר הנאמן של מדינת ישראל

ההיסטוריה היהודית המודרנית היא בחלק גדול סיפור של פילנתרופיה. מקורה של התמונה של יהודי אמיד המוציא את חלק מעושרו על בני עמו מקורה בעידן שקדם להארה, בו סוחרים יהודיים משגשגים נקראו לפדות תמורת כופר את נפשם של חבריהם לדת ולשלם על טובות מהשליטים העוינים עבור עמיתיהם לשבט שמצויים היו תחת סיכון. כשהחלו היהודים לשחק תפקיד מרכזי יותר במגזרים הכלכליים והפוליטיים בחברות בהן קודם לכן הם נהדפו לשוליים, הם עזרו בהשגת הישגים אדירים במדע ובתרבות. הרעיון של ״צדקה״ – המחויבות החיובית לעשות צדק דרך גמילות חסדים –הוא כה שורשי בתרבות היהודית, עד כי הפילנתרופיה הפכה להיות דבר המצופה מאותם יהודים בעלי האמצעים לעזור לאחרים. תורמים שכאלה היו אינטגרליים בתחילת דרכה של הציונות, היו קריטיים בחילוץ הקהילות שהיו מצויות תחת סיכון במאה ה-20 והיו המייסדים של המוסדות הקהילתיים והחברתיים ששירתו והנציחו את החיים היהודיים באמריקה.

התחנפו אליהם וכיבדו אותם – משפחת רוטשילד, משה מונטיפיורי, פליקס ורבורג, יעקב שיף ועשרות אם לא מאות של משפחות משגשגות מקומיות ברחבי העולם היהודי. אך הם גם עוררו קנאה וטינה בקרב יהודים אחרים, משום שלקחו על עצמם את תפקיד המתווכים עבור הקהילות היהודיות. אלו הבוחרים כיום לעשות את מה שביכולתם עבור אחיהם היהודים על-ידי תיווך ישיר מול ממשלות וניסיון להשפיע על המדיניות מוצאים את עצמם מבוקרים או אפילו מושמצים על-ידי עמיתיהם היהודיים באופן שלא חוו והכירו האבות הקדמונים שלהם.

שלדון אדלסון היה אדם מסוג זה. בעל הקזינו המיליארדר שנפטר ב-11 בינואר בגיל 87 שימש בהרבה מובנים כזיכרון לאותם אילי הון מהמאה ה-19. סיפור ה״מבירא עמיקתא לאיגרא רמא״ שלו עורר הערצה בלתי מסויגת בתקופות מוקדמות יותר, בהן הרעיון של ילד שמגיע מהשכבות הכלכליות הנמוכות ביותר אשר עובד ומטפס לאט-לאט אל עבר עושר אדיר בעזרת שילוב של אומץ, דם, יזע, דמעות ומזל טוב נחשב לסמל של כל מה שטוב באמריקה. אך פטירתו של אדלסון התקבלה במקום זאת במבול של גידופים משמאלנים בארה״ב ואף בישראל.

שלדון אדלסון תרם למטרות יהודיות יותר מכל פילנתרופ אחר בעשורים הראשונים של המאה. אך במקום שייזכר בעיקר עבור כך, תגובות התקשורת למותו התמקדו יותר בכסף שהוציא על סיוע לקמפיינים של מועמדים רפובליקניים אותם ראה כחברים של ישראל. תגובות אלה רוצפו בשיבושים לשוניים אודות כיצד השתמש אדלסון בַּגישה אותה השיג בזכות עושרו כדי לשדל לא רק את הקונגרס, אלא גם נשיאים וראשי ממשלות להתכופף לרצונו בקנאות חסרת בושות בנוגע לסוגיות הקשורות לביטחון ישראל.

בניגוד לרוב המיליארדרים, הוא התרחק ממטרות אופנתיות כגון אלו המזוהות עם הסביבה וההתחממות הגלובלית. נמוך, עבה ובעל מראה המשדר כאילו היה תוצאה של אדם עם רקע ממעמד הפועלים, את אדלסון עניין מעט מאוד הרצון לשחק תפקיד של חבר מגניב ואופנתי באליטה. בעוד שהוא הרעיף תרומות על שלל מוסדות רפואיים, הדבר שעניין אותו יותר מכל השאר היה מימון החיים היהודיים וישראל. אדלסון היה ציוני מסורתי שהאמין בזכות היהודים על הארץ ורצה שהם יכוּבדוּ על-ידי בעלת הברית האמריקנית שלהם.

כך, בנוסף למטרות יהודיות א-פוליטיות מקובלות רבות, הוא אף תרם לאותם מוסדות המקושרים עם יהודים לאומיים וימניים. לאחר שהושמץ רבות על-ידי ממסד התקשורת הישראלי שנטה שמאלה לא פחות ממקבילו האמריקני, אדלסון הגיב על-ידי מימון עיתון חינמי – ׳ישראל היום׳ – שלא רק ששבר את המונופול בתחום זה אלא אף הפך לעיתון הנקרא ביותר בישראל.

עבור כך הוא זכה לשנאה שמקבילה אולי לאובססיה של הימין עם ג׳ורג׳ סורוס, המיליארדר היהודי שכדי לקדם מטרות שמאלניות, כולל אלו המנוגדות לחלוטין לאינטרסים היהודיים ולישראל, הוציא על פוליטיקה יותר כסף אפילו מאדלסון. אך עדיין, העמדה של אדלסון הייתה ייחודית. בעוד שלרמת המחויבות שלו לפרויקטים יהודיים שאומצו על-ידי קונצנזוס קהילתי רחב – כגון תכנית ׳תגלית׳ ששלחה מאות אלפי יהודים צעירים מארה״ב ומרחבי העולם לטיולים בחינם בארץ הקודש – לא הצליח להגיע אף תורם מרכז אחר, הוא הפך זמן רב לפני מותו לסמל של תורמים פוליטיים שמרניים אשר נחושים להשיג את מבוקשם. הוא אפך להיות הדוגמה הבולטת ביותר למה שאויבי ישראל רואים כדרך מרושעת בה היהודים קנו השפעה בוושינגטון.

בדרך זו, ערוצי המיינסטרים כמו ה׳ניו-יורק טיימס׳ התייחסו למותו של אדלסון בתור אירוע פוליטי יותר מכל דבר אחר, כשהעריכו האם יורשיו או כל אדם אחר ימלאו את אותו תפקיד שהיה לו במימון סוג מסוים של רפובליקנים המבטאים מסירות לישראל.

אך בין כל הפוליטיקה אבד לו משהו בסיסי יותר. בניגוד לכמעט כל בני דורו, אדלסון מוכן היה לדחוף את עצמו למסדרונות ההשפעה ולהביע בקול את אמונותיו במקרים בהם אחרים היו נמנעים מכך. הודות למזלו הטוב בעסקים, הוא ראה את עצמו בבירור כמישהו שהגיע למיקום מסוים כדי לעשות דברים נוספים מעבר ל״להתאים לנורמה״. בכך הוא אולי ספג ביקורת, אך הוא אף השיג דברים רבים עבור העם היהודי – בין אם שהכיר לו תודה ובין אם לא – ואולי אף יותר מכל פילנתרופ אחר בהיסטוריית העם היהודי.

***

אדלסון נולד בבוסטון ב-1933, בן לנהג מונית שהיגר מליטא, ולאם שהיגרה מאנגליה. משפחתו התגוררה בדירת שני חדרים בה הילדים ישנו על הרצפה. בהמשך חייו הוא ייזכר כיצד נאבק עם ילדים אירים קתוליים בדרוצ׳סטר בדרך לבית הספר, בתקופה בה האנטישמיות הייתה דבר נוכח ביותר בחיים האמריקניים. בראש סדר העדיפויות של שלדון הצעיר עמד הרצון לעבוד ולהתקדם. במקום להיות מועסק בעבודה בשעות שלאחר הלימודים בלבד, מסעו כיזם החל בגיל 12 עת שהשיג רישיון למכור עיתונים. בגיל 16 הוא שאל כסף מדודו כדי לפתוח עסק של מכונות ממתקים.

אחרי תקופה קצרה במכללה העירונית בניו-יורק ושירות בצבא האמריקני, הקריירה שלו כיזם סדרתי החלה ברצינות. הוא התפרנס ממכירת ערכות טואלטיקה, מוצרים להפשרת קרח משמשות הרכבים ומפרסומות במגזינים. בסופו של דבר הוא התקדם לעסקים מכובדים יותר כמו מכירת דירות, תיווך משכנתאות וארגון סיורים מאורגנים. בגיל 40 הוא כבר הפך למיליונר, על אף שבדרך הוא הספיק להפסיד ולהרוויח מחדש את הונו פעמיים.

פריצתו הכלכלית הגיעה ב-1979 כשהוא ועוד ארבעה שותפים הקימו את תערוכת המחשבים ׳COMDEX׳ בלאס-וגאס. משום שהמחשבים בדיוק החלו לשלוט בשוק האמריקני, התזמון היה מושלם והרווחים ממה שהפך להיות המיצג הטכנולוגי הפופולרי ביותר התחילו להגיע בקצב מסחרר. כשמכר את מניות השליטה שלו בשנות ה-90, היה זה לאחר שהניבו לו במהלך השנים כחצי מיליארד דולרים.

אך זמן רב לפני כן הוא עבר להתמקד בביצוע מהפכה בתחום הקזינו. ב-1989 הוא רכש את ׳מלון וקזינו סנדס׳, שהתפרסם כמקום האירוח של פרנק סינטרה והחולדה שלו פק. תוך יישום של הידע שצבר בתחום שיווק המופעים, הוא הוסיף מרכז ועידות, רעיון ששינה את ה׳סנדס׳ מהיותו מאורת הימורים אגדית בלבד לעסק גדול ומצליח.

לאחר שלא הסתפק ביוזמה זו, הוא ואשתו השנייה קיבלו מטיול ירח הדבש שלהם לוונציה השראה להגיית הרעיון של שילוב הימורים עם תיירות מסורתית יותר וממוקדת משפחות – במקרה זה, גרסת דיסנילנד של העיר האיטלקית. הוא הוציא 1.5 מיליארד דולרים לבניית ׳הוונציאני׳ שנפתח ב-1999. הרעיון לא רק שהשתלם כלכלית, אלא אף הוביל אותו ליזום מעבר לים כדי ליצור, לאחר מו״מ קשה, גרסאות דומות אך גדולות הרבה יותר של אותו הרעיון במקאו, סין ולאחר מכן אף סינגפור.

בתי הקזינו שלו הפכו את אדלסון למולטי-מיליארדר. הסכום המדויק של עושרו הרב ישתנה בעקבות העלייה והירידה של מחזורים כלכליים, אך בעת פטירתו ההערכה ב׳פורבס׳ הייתה כי הוא נמנה עם האנשים העשירים ביותר במדינה עם שווי של 29.8 מיליארד דולרים.

במהלך שלושת העשורים האחרונים לחייו, הוא היה מעורב במאבקים עם איגודים בנושא בניית בתי הקזינו שלו ולאחר מכן עם אלו שחקרו את האופן בו השיג את הזכות לבנות בסין הידועה לשמצה כמושחתת. אך הניסיונות להפלתו על-ידי התייחסות לטקטיקות העסקיות שלו כמספוא עבור סקנדל כשלו. יותר חשוב מכך, בשנות ה-2000 תשומת לבו כבר הוסתה לעבר המטרות שימלאו את שנותיו האחרונות ויְחַיו חלק כה גדול מהסיקור שהוקדש לו: התמיכה בישראל ובאותם פוליטיקאים שקיווה שיוכל להישען עליהם כדי לגבות את מדינת היהודים.

***

בנוסף לגילום הרוח היזמית שהביאה לשלל סיפורי הצלחה יהודיים אחרים, אדלסון החזיק בחשיבה של היהודים האמריקניים של אחרי המלחמה שזהותם האתנית והדתית סבבה סביב זוועות השואה והתמיכה בישראל. ואכן, הוא אהב להיזכר כיצד בביקור הראשון שלו בישראל הוא נעל את נעליו של אביו המנוח, תוך מילוי חלומו הבלתי ממומש של ביקור בארץ הקודש ביום מן הימים.

אך היו אלה נישואיו של אדלסון למרים פרבשטיין, רופאה ישראלית שהתמחתה בטיפול בקורבנות התמכרות, שמיקדו אותו בפעילות ובפוליטיקה ציוניות. מאותו רגע, תהפוך מדינת היהודים לאינטרס המרכזי בראשו של אדלסון שלטובתו לא רק שיתרום את עושרו אלא אף יעשה זאת באופן שישנה משמעותית את המהלכים הפוליטיים בישראל ובארה״ב.

רשימת המוסדות הישראליים והיהודיים והמטרות להן הוא תרם היא אינסופית. נדיבותו בדמות תרומה שמוערכת בכ-140 מיליון דולרים אפשרה את הרחבת פרויקט ׳תגלית׳ לנקודה בה הוא הפך לזכות כמעט אוניברסלית בקרב יהודים צעירים. אדלסון אף הפך למייסד העיקרי של מרכז זיכרון השואה העולמי ב׳יד ושם׳ ומימן בתי חולים ובתי ספר ברחבי המדינה.

אך אדלסון לא הסתפק רק בלתת. לאחר שאדלסון תמך במפלגות ישראליות ימניות והתנגד ללחץ אמריקני על המדינה היהודית לבצע ויתורים שאנשיה האמינו כי היו מסוכנים לביטחונה, הוא הפך להיות אחד מהתורמים המובילים למועמדים רפובליקניים בעת שהמפלגה הרפובליקנית השלימה את המעבר שלה אל תוך קואליציה פרו-ישראלית חזקה.

בדיוק כפי שהתרומה של האדלסונים למטרות פילנתרופיות הייתה בקנה מידה אֶפִּי, כשהוא תורם מאות מיליוני דולרים למוסדות שונים, מעורבותו בפוליטיקה הייתה בסדר גודל דומה. תרומותיו למועמדים פרו-ישראליים ורפובליקנים שמרניים היו גם נדיבות וגם אסטרטגיות. במשך הזמן, הוא דחה את הגישה של איפא״ק, שהיה התורם המרכזי שלו במשך שנים. הלובי הפרו-ישראלי דבק בגישה דו-מפלגתית קפדנית משום שמטרתו היא שימור התמיכה במדינה היהודית בקרב נבחרי ציבור אמריקניים רבים ככל האפשר. אך משמעות הדבר הייתה תמיכה בדמוקרטים שמאלניים שייבגדו באינטרסים של הקהילה הפרו-ישראלית בנושאים כגון תמיכה בהסכם הגרעין המסוכן עם איראן. אדלסון האמין בגישה ישירה יותר לפוליטיקה. הוא גיבה את אלו שתפס כחברים נאמנים למטרה ממנה היה לו אכפת, והשיל מעליו את אלו שלא. במשך הזמן זה הוביל אותו לעזוב את מודל איפא״ק ולתת את הגיבוי שלו ל׳מועצה הישראלית-אמריקנית׳ בעלת האוריינטציה השמרנית יותר.

תמיכתו ברפובליקנים שהחשיב כתומכים מספיק בישראל הייתה נדיבה. הוא לא התבייש בשימוש בגישה שניתנה לו כדי לבטא את תפיסותיו על יחסי ארה״ב-ישראל בדרכים שהפתיעו חלק מהפוליטיקאים.

הוא תרם 500 מיליון דולרים לסיוע עם טקס ההשבעה השני של הנשיא ג׳ורג׳ וו. בוש. אך לאחר מכן הוא התעמת עם בוש בבוטות בפגישה בבית הלבן ב-2008 כשהאמין שמזכירת המדינה קונדוליסה רייס לחצה על ישראל באופן שגוי לבצע נסיגות טריטוריאליות. תשובתו של בוש הייתה חריפה במידה שווה כשאמר לאדלסון שהוא אינו יכול להיות יותר פרו-ישראלי מראש הממשלה שלה דאז אהוד אולמרט, שהיה נלהב לחתום על עסקה עם הפלסטינים לפני שסיים את הקדנציה שלו.

אך בעוד שעל אדלסון נאסר להשפיע על הפוליטיקה הישראלית על-ידי חוקי מימון קמפיינים, הוא עדיין הצליח לסייע לידידו בנימין נתניהו, שחזר לכהן כראש הממשלה בשנה לאחר מכן. המימון של אדלסון את עיתון ׳ישראל היום׳ הוקע נמרצות בתקשורת הישראלית לא רק משום שהוא שבר את המונופול השמאלני על התקשורת, אלא בגלל שהמשמעות של מוכנותו לספוג הפסדים אדירים הייתה שאת העיתון הימני ניתן יהיה להפיץ באופן נרחב. על אף שבסופו של דבר הוא נפרד מנתניהו לאור מוכנותו של ראש הממשלה להקריב את יחסיו עם אדלסון תמורת בקשת טובות ממו״לים אחרים, מוכנותו של אדלסון להמשיך לממן את ׳ישראל היום׳ נשארה כלי נשק עוצמתי שהעצים את רוב הבוחרים הישראליים – המרכז והימין הפוליטי – ואפשר לגבור על האופוזיציה שלרשותה עמדה שאר העיתונות בישראל.

מוכנותו של אדלסון לתרום סכומים היסטוריים למועמדים שהעדיף מיקמה אותו על הכוונת של עיתונים כמו ה׳טיימס׳, שהאשים אותו בניסיון לקנות את הנשיאות בוויתור על 100 מיליון דולרים עבור קמפיין הפריימריז הרפובליקני האבוד של ניוט גינגריץ׳ ב-2012. אך בעוד שהכסף של אדלסון יכול היה להיות יעיל, הכישלון של גינגריץ׳ הוכיח גם שאף אחד, אפילו לא מיליארדר בעל כיסים עמוקים, יכול לקנות את הנשיאות.

על כל פנים, הייתה זו מוכנותו של אדלסון להיכנס ולגבות את הקמפיין של דונלד טראמפ ב-2016, בעת שרוב התורמים הרפובליקנים המרכזיים לא רצו אף קשר אליו לאחר שהבטיח את מועמדותו במפלגה הרפובליקנית, שהתבררה כגורלית במיוחד. הוא הוציא מאות מיליוני דולרים על מועמדים שונים במהלך השנים, אף תרומה לא הייתה משמעותית יותר מאשר הגיבוי שנתן לטראמפ. אך אין זה סביר שתמיכתו בטראמפ במהלך הבחירות הכלליות ב-2016 עשתה את ההבדל והביאה את ניצחון טראמפ, מה שהיה קשור הרבה יותר לכישלון של הילרי קלינטון ולגישתו הפופוליסטית של עמיתו המיליארדר. אך תמיכתו של אדלסון כן זיכתה אותו בגישה והוא השתמש בה כפי שעשה תמיד, כדי לתמוך נמרצות במדיניות פרו-ישראלית.

לנטייתו של טראמפ לכיוון ישראל מספר סיבות, כולל את הרגשות של יהודים רבים במעגל הפנימי שלו, התמיכה של האוונגליסטים ועוינותו של הנשיא ה-45 כלפי ממסד מדיניות החוץ. אך לא ניתן להתעלם מהחשיבות של תמיכתו הבלתי מסויגת של אדלסון בהעברת השגרירות האמריקנית מתל-אביב לירושלים וכן בצעדים נוספים שהיטיבו עם ישראל. על אף שהקרדיט עבור כך אינו שייך לו בלבד, מוכנותו של אדלסון להשתמש בהשפעתו לקידום מה שהוא ורוב הישראלים והאמריקנים הפרו-ישראלים האמינו שהיה הדבר הנכון, הייתה תרומה לא קטנה. בשנה שלפני מותו, רכש אדלסון את הנכס ששימש בתור מגורי השגריר בהרצליה במחיר של 67 מיליון דולרים – מחיר שיא עבור נכס פרטי במדינת ישראל – כדי להקשות עוד יותר על נשיא עתידי לבטל את הצעד של טראמפ. אדלסון לא חסך בהוצאות בנוגע לדברים שהאמין שהיו האינטרס הטוב ביותר של העם היהודי.

***

ההוצאות שלו על רפובליקנים ופרויקטים של התיישבות – כמו המימון של הפקולטה לרפואה באוניברסיטת אריאל – זיכתה אותו בנאצות מיהודים שמאלניים וממומחים ליברליים. בעידן בו רוב התורמים היהודיים הגדולים אימצו את קו המחשבה של רוב היהודים הלא-אורתודוכסיים והתמקדו במטרות בוטיק ליברליות במקום בכאלו ציוניות מסורתיות, אדלסון היה היוצא מן הכלל שהוכח כמכריע. אם שמאלנים אנטי-ציוניים השמיצו אותו במותו, היה זה בעיקר סימן לטינה שלהם אל הדרך בה גילם את הפרדיגמה הישנה של סולידריות עם ישראל ועם ביטחונה שכבר כמעט לגמרי יצאה מהאופנה.

זוהי הסיבה שמורשתו של אדלסון לא יכולה להימדד באופן מוחלט רק בכמות הדולרים שהזרים למטרות יהודיות או במספר המועמדים הפרו-ישראליים שעזר לבחור. בעידן בו מוסדות יהודיים בארה״ב היו מצויים בסכנת שינוי דמוגרפי, הוא התגייס למטרה ומימן תכניות כגון ׳תגלית׳ כדי לשמור על הקהילה ההולכת וקטנה בחיים. בפוליטיקה, המחויבות שלו לרעיון לפיו יש לאפשר לישראל לבחור את גורלה בעצמה במקום להכתיב לה אותו על-ידי ארה״ב השתלמה כך שתפיסה זו יכולה הייתה לגבור על רעותה.

בסוף, כמו היהודים העשירים שהתערבו לטובת הקהילות שלהם בתקופות סכנה בעבר, לאדלסון היה את האומץ הנדרש לעשות זאת לטובת ישראל בחייו. במאה ה-21, זה פגע בפופולריות שלו בקרב אלו שתיעבו את השמרנים אותם גיבה, את התפקיד שהכסף שיחק בפוליטיקה, את השימוש של תרומות לקידום ישראל ואפילו את ההשפעה של הפילנתרופיה האמריקנית על החברה הישראלית. אך יותר מכך אחד אחר מבני דורו, שלדון אדלסון היה נאמן למחויבויות שהיהדות מציבה גם על השימוש בכסף וגם על הדרישה לסולידריות עם יתר היהודים. על אף שהוא חָסַר את הסגנון והחן של רבים מגדולי הדת, הפילוסופים והמנהיגים של העבר, שלדון אדלסון הרוויח מקום של כבוד בספר דברי הימים של ההיסטוריה היהודית.

המאמר התפרסם לראשונה במגזין ׳קומנטרי׳.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: