להיות חופשי בתוך הכלא: יוסף ברודסקי בין מזרח למערב

המשורר היהודי-רוסי המנוח היה לא רק אמן גדול ואדם שאינו חף מפגמים, אלא גם הוגה פוליטי שסירב בתוקף להתפשר על אמונותו

יוסף ברודסקי מלמד באוניברסיטת מישיגן, 1973 | קרדיט: אוניברסיטת מישיגן

פרופ’ מרט גרינברג הוא מרצה לספרות וקולנוע במכללת ריד בפורטלנד, אורגון. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת ‘קומנטרי‘. אנו מודים לסיון בסקין על תרגום הקטע משירו של ברודסקי.


באחד משיריו האחרונים, יוסף בְרודְסקי הכריז:

אני הואשמתי בכל, חוץ מגשם, רוח ושלג

וגם לא פעם איימתי על עצמי בעונש אומלל.

אבל בקרוב, אומרים, אפשוט את המדים האלה

ואהפוך לסתם עוד כוכב בחלל.

ברודסקי שנפטר בגיל 56 בשנת 1996, שמונה שנים לאחר שזכה בפרס נובל, היה האחרון בשורה ארוכה של משוררים וסופרים רוסיים שהואשמו בכל דבר מלבד מזג האוויר, ויכול להיחשב כדמות היסטורית מסדר הגודל של פושקין, מנדלשטם או בוריס פסטרנק. כמי שזכה להערצה נרחבת במהלך עלייתו לגדולה ולעתים הוגדר כהתגלמות חיה של תרבות השירה הרוסית החרבה בלב המדבר הבולשביקי, ברודסקי טיפח תדמית של אמן בשירות השפה והגורל. משקיפים ציניים יותר חשו דחיה מפני מה שראו כהאדרה עצמית בלתי-מתפשרת וצימאון לתהילה, במיוחד לאחר שהיגר לארה”ב ב-1972.

הביוגרפיה אודותיו שחיברה אלנדיה פרופר הפכה לסנסציה כאשר ראתה אור לראשונה ברוסית ב-2014, והיא מספקת סיפור עמוק ולעתים מרגש מאוד הן על המיתוס של ברודסקי והן על האדם שמאחורי היצירה. היא מתארת את ברודסקי שהכירה לא רק כמשורר גדול ואדם שאינו חף מפגמים, אלא גם כהוגה פוליטי שסירב בתוקף להתפשר על אמונותיו.

פרופר ובעלה הראשון קארל, שניהם חוקרים אמריקנים של ספרות רוסית, החלו לבקר בברית המועצות בשנות ה-60 המאוחרות ויצרו שם קשרי ידידות עם סופרים בולטים, מתנגדי משטר ואינטלקטואלים. פרופר הקימה באוניברסיטת מישיגן כתב עת אקדמי ובית הוצאה לאור בשם Ardis, אשר פרסם בכמה שפות את הסופרים והמשוררים הרוסיים ״העזים״ החביבים עליה, החל מוולדימיר נבוקוב, איסאק באבל ואנדריי פלטונוב, ועד לאנה אחמטובה, אוסיפ מנדלשטם ולבסוף ברודסקי.

בני הזוג פרופר פגשו לראשונה את ברודסקי ב-1969 דרך אלמנתו של מנדלשטם נדיז׳דה, שראתה ביוסף הצעיר יורש לבעלה המנוח אשר סיים את חייו במחנות העבודה של סטלין. כמו מעריצים אחרים, היא נמשכה לברודסקי הנרדף שכבר בגיל 24 עמד למשפט ונידון לחמש שנות עבודת פרך. הוא הוגלה לכפר נידח אך ריצה רק 18 חודשים מן העונש בשל התערבות מצד ז׳אן-פול סארטר ואנשי רוח מערביים אחרים. כמשורר פילוסופי מובהק, ברודסקי דחה כל התייחסות לפוליטיקה ביצירתו, מחווה שבפני עצמה הייתה פוליטית. פרופר כותבת כי היה “נחוש לחיות כאדם חופשי בתוך הכלא הגדול שהייתה ברית המועצות”. היא מדגישה כי התנגדותו לממסד הסובייטי הוצגה במונחים מוסריים ברורים: “אדם שאינו חושב לבד והולך יחד עם הקבוצה, לוקח בעצמו חלק במבנה הרשע”, היא כותבת.

פרופר מקשרת במרומז בין יהדותו של ברודסקי להתנגדות הזו ל”מבנה הרשע”. סוגיה זו הייתה במרכז המפגש הראשון ביניהם אותו היא מתארת כך: “יוסף נראה רהוט אך רגיש. הוא מדבר על המבטא היהודי שלו כמעט מיד; בילדותו אמו לקחה אותו לטיפול כדי להיפטר מן המבטא, הוא אומר, אבל הוא סרב לחזור לאחר השיעור הראשון”. זה התבטא בעיקר בחוסר היכולת שלו לגלגל על הלשון את האות רי״ש, תופעה שבוודאי לא הייתה ייחודית ליהודים אך שימשה כסימון עבורם בסביבה האנטישמית הסובייטית. ברודסקי קנה את הדעה הקדומה הזו ויחד עם זאת נשא אותה בגאווה, כאילו הופך אותה לשלו.

היהדות היא גם נושא נוכח מאוד בשירת ברודסקי המוקדמת משנות ה-60, בה הוא מתאר למשל בית קברות יהודי בפאתי לנינגרד ומדמיין את עתידו שלו כ”מצבה יהודית”. שירו על “יצחק ואברהם” הוא מדרש מורכב ויפהפה על עקדת יצחק. ברודסקי מציב את האבות התנ״כיים בתוך נוף סובייטי, והופך את מערכת היחסים בין השניים לסמל הקרע בין אבות ובנים יהודים-רוסיים ולחשש מפני אובדן המסורת והטראומות היהודיות מן העבר הרחוק והקרוב. הפואמה חושפת את היכרותו של ברודסקי עם הספרות העברית כמו גם עם הקבלה. בשירים מאוחרים יותר, היהדות המופגנת שלו נעלמת כמעט כליל והופכת למעין זרם תחתי אך עדיין חזק, בהתאם לשאיפתו להפוך למשורר הרוסי הגדול בדורו.

לאחר שהרשויות הסובייטיות דרשו שיעזוב את המדינה, פרופר ובעלה לקחו חלק חשוב בהבאת ברודסקי לאמריקה והשיגו עבורו משרת הוראה באוניברסיטת מישיגן. הייתה זו תוצאה משמחת עבור המשורר שחלם במשך שנים על עזיבת ברית המועצות וחיים ב”מעצמה האנטי-סובייטית החזקה ביותר”.

כפי שהיה מקובל בקרב הסצנה הספרותית של לנינגרד בימיו, ברודסקי העריץ כל מה שקשור לתרבות האמריקנית – החל מספרות וסרטים ועד למוזיקה ובגדים. אך הוא היה ייחודי בשליטתו המלאה בשפה האנגלית ובאופן בו יצירתו ברוסית חבה חוב ל”אומנות הטכנית האירונית והמאופקת” של השירה האמריקנית. אך כפי שפרופר מבהירה בספרה, מרבית האמריקנים שפגשו בברודסקי נמשכו אליו לא בגלל השירה אלא בגלל פועלו כמתנגד למשטר. מאבקו מול המשטר הסובייטי העניק לו מעמד מוסרי, ומעמד זה התברר כבעל ערך מיוחד כאשר ברודסקי ביקש לספר על רשעות הסובייטים לאמריקנים שלא ממש רצו לשמוע עליה.

ואלה כללו לתקופה מסוימת גם את פרופר. “יוסף היה יכול להיות נחרץ מאוד והייתה לו מעט מאוד סבלנות כלפי גילויי סבלנות לברית המועצות”, היא כותבת. “בעניין הזה הוא היה חסר עכבות, אם לנסח זאת בעדינות. זהו נס שהידידות שלנו לא התרסקה בשלב מוקדם בשל חילוקי דעות פוליטיים”. ההסבר המתנשא משהו הזה מפי פרופר חושף יותר לגבי מגרעותיה שלה מאשר אלו של מושא ספרה. ברודסקי התנגד לכל ניסיון לרמוז אפילו להשוואה בין דמוקרטיה ורודנות, ובמיוחד בין ארצות הברית לברית המועצות. הגלות באמריקה, כך הסביר, הייתה למעשה שיבה הביתה “אל מושב האידיאלים” שהעניקו לו “השראה לאורך כל הדרך”.

כאחד המחדשים הגדולים בשירה הרוסית, ברודסקי היה יחד עם זאת גם שמרן במובן העכשווי של המושג. הוא החזיק בהשקפה סקפטית על טבע האדם, האמין בהיררכיה ומסורת והיה מגן אדוק על קאנון והמערב ותרבותו. הוא חי ונשם את השמרנות הזו. פרופר מתארת כיצד ברודסקי קטע את כל קשריו עם ידידו ועורך מאמריו באנגלית דיוויד רייף, לאחר שרייף פרסם ביקורת שלילית על ספרו של אלן בלום, ׳דלדולה של הרוח באמריקה׳. באופן צפוי למדי, פרופר רואה בקרבה הזו לבלום לא רק עניין של ״אמונה״ אלא גם ״דעה קדומה״ ומקור למורת רוח, בדיוק כמו בתחביבו של ברודסקי “לבקר בארוחות הערב שערך הנשיא בוש האב בבית הלבן”. אך ידידותו של ברודסקי עם בלום, כמו גם עם סול בלו, צריכה לזכות להערכה כחלק חשוב מן המורשת האמריקנית שלו.

כהוגה הפרדוקסלי שהיה, ברודסקי שילב למשל הבנה כי “האדם מושחת קמעה, כמעט בהגדרה” יחד עם אמונה שלמה באקספציונליזם האמריקני. הספרות, ובמיוחד השירה, הייתה עבורו הן “המורה הגדולה ביותר לעדינות אנושית” והן “האופן היחיד של ביטוח מוסרי הקיים בחברה”. יצירתו תשרוד הרבה אחריו, אך האירוניה הטרגית אותה השמיע בעבר וודי אלן מהדהדת כאמיתית גם במקרה שלו: “אני לא רוצה להשיג חיי-נצח בזכות יצירתי, אני רוצה להשיג אותם בכך שלא אמות לעולם”.


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.