הליברליות הפרוגרסיבית היא איום קיומי ממשי על תרבות המערב והגיע הזמן שנכיר בכך. רק כך נוכל להתגונן כראוי מפני הסכנות שכבר מכות בחוזקה בארה״ב
כפי שפורסם מוקדם יותר החודש ב׳ניו-יורק טיימס׳, אישים בכירים בצרפת מזהירים שהדמוקרטיה האמריקנית ותרבותה – מקור השראה למהפכה הצרפתית ולשחרור מעריצות – נגועות בליברליות פרוגרסיבית ומאיימות על המורשת האינטלקטואלית והתרבותית של אומתם. המאמר מפתיע נוכח העובדה שהאישים הצרפתיים אינם מזהים את הליברליזם הפרוגרסיבי כ״דבשת״ שמתנוססת לא רק על גב ארה״ב, אלא גם על גבם ועל גב מרכז ומערב אירופה.
חזרה לשורשים
אבות התרבות הצרפתית החילונית טענו שהאדם נוצר שלם ולכן זרקו יחד עם הכנסייה גם את מוסר הכנסייה. בגרסתו היהודית המקורית, מוסר זה נועד להעניק לאדם ערכים לשם ריסון עצמי של היצירתיות האנושית והדחפים והסיפוקים המולדים חסרי הגבולות שלו, כדי להגן עליו מפני “מצב טבע חברתי”.
המהלך החילוני הזה היה למעשה מרד בפילוסופיה הקיומית הטלאולוגית הגורסת כי היוזמה, הרצון, התכלית והתכנון קודמים לַמעשה, והחליף אותה בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית שלפיה אין מהות אפריורית ולפיכך גם אין אמת אובייקטיבית, אלא רק סובייקטיבית.
ז׳אן-ז׳אק רוסו, מאבות המהפכה ההומניסטית, אמר במאה ה-18 בדומה לפרוטגורס במאה ה-5 לפני הספירה כי “האדם הוא מידת הכול”, ולכן “מה שאני מרגיש שהוא טוב הוא הטוב ומה שאני מרגיש שהוא רע הוא הרע”.
הפילוסוף הצרפתי וולטר חשב כמוהו ואף היה מודע, כפי שמלמדת אפיזודה בחייו, לַהבדל בין המהפכה המדעית שדבקה בַּאמת האחת שבטבע וחתרה לפצחה, לבין המהפכה ההומניסטית שהתנערה ממנה. שותפתו לעבודתו, אמילי דה שאטלה (מדענית, מתמטיקאית וסופרת צרפתיה) התנגדה לפילוסופיה הומניסטית שמנותקת מהטבע וחוקיו וכמחאה על דבקותו של וולטר בפילוסופית אקזיסטנציאליסטית השוללת את קיומה של מהות אפריורית ואמת אובייקטיבית, היא ניתקה את הקשר ביניהם (לא האישי) ופנתה למדע, בו עשתה חיל.
מונטסקייה ייתר את המוסר כשטען שאין אלוהים, אך ביקש שלא לספר זאת למשרתו, כדי שלא יירצח אותו. ניטשה ייתר אותו, כשבישר כי “אלוהים מת”.
היינריך היינה הגדיר את נקודת הזמן שבה המהפכה ההומניסטית התנתקה לא רק מהמהפכה המדעית, אלא גם ממוסרות מוסר האמת, כמפנה הרה אסון: “הנצרות [על ערכי התנ״ך שהיא עיוותה] – וזה הכישרון הגדול ביותר שלה – הקלה במקצת על אותה אהבה גרמנית אכזרית למלחמה, אך היא לא יכלה להרוס אותה”. בהודעתו על "מות האלוהים", כלומר על קיצו של המוסר שנועד להגן על האדם מדחפיו וסיפוקיו חסרי הגבולות, ניטשה שחרר את “האהבה” הזו ממוסרותיה.
המהלך המהפכני המכונן הזה, שניתק את התרבות האירופית החל מהמאה ה-18 מהמסד היציב של הטבע וחוקיו שהם אמת אובייקטיבית ונצחית, סלל את הדרך כהגדרתו של ישעיהו ברלין “להרס התפישה של אמת ותוקף באתיקה ובפוליטיקה, לא רק של אמת אובייקטיבית או מוחלטת, אלא גם של אמת יחסית וסובייקטיבית – אמת ותוקף באשר הן – עם תוצאות עצומות שלא ישוערו”. התוצאות האלה היו הפורענות הלאומנית, כהגדרתו, שהגיעה לשיאה בתחילת המאה ה-20, והפורענויות הקומוניסטית והנאצית באמצעה.
בניגוד לברלין, ליברלים אחרים הגיעו למסקנה הפוכה ממסקנתו, לפיה דווקא החיפוש אחר עוגן בטוח של אמת אובייקטיבית אחת הוא שהוליד את ריבוי ה״אמיתות״ ובהן הקומוניסטית והנאצית. לכן, כמו רוסו, וולטר, ניטשה ואחרים, הם חזרו לנקודה ממנה התפצל ההומניזם האירופי מהמדע והתנער מהמוסר במאה ה-18, וגם וחידשו את הלגיטימציה לרלטיביזם ול״אמת״ מבוססת סיפורים ורגשות.
תוצאת מסקנתם הייתה תאוריה כוזבת נוספת: הפוסט-סטרוקטוריאליזם שממנה צמח הליברליזם ״הפרוגרסיבי״, שמפני הגרסה האמריקנית שלו מזהירים האישים הצרפתים.
החירות החדשה: שוויון וחופש ללא אחריות
הפתרון של הקומוניזם לבעיית העוני היה שוויון, אשר לשם השגתו נגזל קנין הפרט כך שכולם נהפכו לעניים. גם הפתרון של הליברליזם הפרוגרסיבי למצוקות האמיתיות של נשים, מהגרים, להט״בים, שחורים ועניים, הוא שוויון. לשם השגתו, הליברליזם הזה שולל את קיומה של מהות זהותנית ואת קיומו של כל סובייקט שהוא מקור ליציבות ולסמכות, תוך בחינה ביקורתית של אופני כינונו ההיסטורי: המשפחה, הלאומיות, מדינת הלאום הריבונית וגופיה המדכאים, המגדר ואף שפות, בתוכן העברית.
הליברליזם הפרוגרסיבי גם הפך את החירות – ערך מוסרי מכונן שמשמעו אחריותו של הפרט וחובותיו לאבטחת קיומו שלו ולקיומם של זולתו ומדינתו – לערך ״חופש״: זכותו של הפרט למצות עד תום את זכויותיו, בעיקר את זכותו להנאה ולאושר, כשהוא חופשי מחובת הנשיאה באחריות לא רק לזולתו, לחברה ולמדינה, אלא אפילו לקיום שלו עצמו.
בחברות שנדבקו בנגיף ״הפרוגרסיבי״ מתפשטים ייאוש, שטחיות, אדישות ואגואיזם קיצוני עד כדי שלילת הבאת צאצאים והחלפתם במהגרים זרים מצד אחד ואלטרואיזם בלתי אנושי מצד שני; האלטרואיזם הזה מקדים את אהבת ״האחר״ לאהבת ״האני״, בעיקר אם ״האחר״ עצמו, או אבותיו, היו קורבנות לקולוניאליזם ולעוולות אחרות, בין אמיתיות ובין מומצאות. עמנואל לוינס הגדיר את התופעה כמחלה אוטואימונית שמותירה את המדינה ומנגנוניה ערומים מסמכויות ומהגנות. בגלל המחלה הזו, הפרט החופשי נמנע מלרוץ ולהתחסן נגד וירוס הקורונה לשם הגנת חייו שלו וחיי זולתו ואילו הממשלות מנועות מלכפות עליו להתחסן.
מנהיגים המבועתים מהפורענות החדשה הזו אינם כופים, כהמלצת יועצים מדעיים שהם עצמם מינו, סגרים הדוקים לבלימת המגפה, מוחקים סמלים לאומיים וממהרים לפייס את התנין הפרוגרסיבי, בהשליכם לבין מלתעותיו פרקים מכוננים בהיסטוריה הלאומית ודמויות מופת לאומיות שהוא פוסל, בתקווה שהם יהיו, כדברי צ׳רצ׳יל, האחרונים להיטרף על-ידו.
ההשתלטות הפרוגרסיבית על ארה״ב
מאז המהפכה הצרפתית הקפידה ארה״ב לשמור על ריחוק תרבותי מהיבשת; אולי בגלל הינתקותה של אירופה מהמוסר שאותו ארה״ב (כבריטניה) השאירה בתוקף ואף קבעה אותו בחוקתה, על אף ניתוקה של המדינה מהכנסייה. מסיבה זו ארה״ב לא נדבקה בתיאוריות הכזב האירופיות ויחד עם בריטניה אף נחלצה שלוש פעמים להצלת את אירופה והעולם מאסונות שהתיאוריות האירופיות הבלתי מוסריות זרעו ואף לשיקומם.
אחרי קריסת הקומוניזם, אולי מבוסמת מעט מניצחונה המבריק עליו, ארה״ב גילתה רפיון בשמירת הריחוק החברתי-תרבותי מהיבשת; הפרוגרסיביות ניצלה רגע זה, חדרה למכללותיה והפכה אותן, כטענתם הצודקת של האישים הצרפתים, ל״צלחות פטרי״ להפצת רעיונותיה בארה״ב ובעולם.
ואכן, בניגוד לקומוניזם ולנאציזם שהשתלטו על החברות במהפכות רועשות, הליברליזם הפרוגרסיבי מתפשט באמצעות הפיכות שקטות, כמעט בלתי מורגשות, שמבצעים סוכנים לאו דווקא סמויים. בישראל, לדוגמה, סוכניו הם המשפטנים, לטענת פרופ׳ מאוטנר בספרו האחרון ״הליברלים בישראל״. עולה אף כי גם החותרים להחלפת אמריקה/ישראל הישנה, ב״חדשה״, הם סוכניו של הליברליזם הזה.
מוסר ההשכל: הזדמנות לתגובת מנע
ההיסטוריה הקרובה מלמדת שתוצאת החיבור בין מדע שדבק בגבולות שנגזרו מהאמת שבטבע, לבין הומניזם שניתק עצמו מהאמת שבטבע המגולמת במוסר, הייתה הקמתם של בתי חרושת לרצח עם תעשייתי.
ההווה מלמד שאת הלקח הראשי הזה אירופה והעולם טרם הפיקו והפנימו. ההוכחה לכך היא החלטתם של שופטי האג להעמיד בשורה אחת את מי שמשתמשים במבוגרים ובילדים כפצצות אדם וכמגינים אנושיים יחד עם מי שהם קורבנותיה של הזוועה הבלתי נתפסת הזו. בהכנסת מפעילי הנשק הזוועתי הזה להיכלו, נתן האג לנשק הבלתי אנושי שהם מפעילים לגיטימציה של נשק אנושי. ניתן להניח שאילו האג היה אחראי על משפטי נירנברג, לצד הנאצים שיצרו והפעילו את רקטות הווי-2 שזרעו בלונדון הרס וחורבן, היו עומדים לדין גם הטייסים הבריטים שנחלצו להגן על אזרחיהם.
החלטת האג היא דוגמה מובהקת נוספת לבירוקרטיה משפטית שמנותקת מהמוסר. מצוינות בירוקרטית משפטית כזו, הנפיקה לבתי החרושת שהוקמו לרצח העם התעשייתי את הרישיונות לפעולתם. המסקנה מכל זה היא אפוא שמעל לראשו של כל אדם, חילוני כדתי, חייבת להיות לא רק תקרה משפטית, אלא גם ״תקרת זכוכית״ או ליתר דיוק, ״כיפת ברזל״ מוסרית – גבול גם למשפט.
“לפוליטיקאים, לאינטלקטואלים ולעיתונאים הבולטים” כהגדרת ׳הניו-יורק טיימס׳, שמבועתים מתרבותה העכשווית של ארה״ב – שהיא גם תרבותם העכשווית – יש הזדמנות להפוך את הרגע ההיסטורי הזה למכונן: הפעלת יוזמה לתיקון התקלה החמורה שהתרחשה בראשית דרכה של המהפכה הליברלית ההומנית, לשם חיבורה מחדש למוסר. את מהות מוסר האמת והצדק ואת דרך הטמעתו לשם הפיכת החברה להיות מצפונית-מוסרית ופחות משפטית, יש כמובן ללבן בשיח אינטלקטואלי חוצה אומות, תרבויות ודתות.
לסיכום
בעולם שבו היו קיימים אמת ושקר וממילא גם טוב ורע מובהק, הנהגת ארה״ב ובריטניה, בתמיכה רחבה של אזרחיהם, יכלו לצאת למאבק חזיתי בקומוניזם ובנאציזם וכן בתומכיהם מבית. אך המציאות כיום היא שונה. הליברליזם הפרוגרסיבי טרם אובחן כפורענות מסוכנת כמו שתי הפורעניות שקדמו לו. עדיין לא קמה תנועה אידיאולוגית חוצת ימין ושמאל או מנהיגות שתגדיר את הסכנה הזו כקודמת לכל סכנה אחרת ותגייס תמיכה דמוקרטית "מקיר לקיר" כדי להכריעה כמו את הפורעניות שקדמו לה.
פוטנציאל אינטלקטואלי, פוליטי וכספי עצום מפוזר ללא יד מכוונת אחת כחלק מהמאבק ב״ניידים״, בתקשורת או במשפטנים, כאשר הם כולם סימפטומים, אך לא המחלה. אחרים, מכלים את משאביהם היקרים בקידום ״השמרנות האמריקנית״ שעל אף יתרונותיה, ארה״ב מתפרקת כיום, בגלל תורפותיה.
במציאות זו של חולשה והמתנה להתארגנות הפוטנציאל הגדול הקיים לכוח פעולה ליברלי רחב, אני מציע את אסטרטגית הרמב״ם: להיאבק ביריב הליברטריאני פורק עול המוסר בנשקו שלו; לא להתעלם ממנו או להיאבק בו חזיתית, אלא ההיפך – כמו באמנויות המזרח, להצטרף אליו למאבקיו הצודקים לפתרון מצוקות חברתיות קשות; אך להשתמש בתנופת מאמציו שמכוונים לפתור את המצוקות, כבניסויים הכושלים הקודמים, באמצעות כפיית שוויון, כדי לפותרן, כנגזר מהמוסר, באמצעות חתירה לצדק.
ד״ר ואל״מ במיל׳ חנן שי הוא מרצה לחשיבה ותכנון אסטרטגי, מדיני וצבאי באוניברסיטת בר-אילן ועמית מחקר במרכז בס״א. בשנים האחרונות מתמקד בבחינת גורמי היסוד למתח הערכי הגואה בתוך הדמוקרטיות המערביות והשפעות המתח על עוצמתן ועל מסוגלותן להתמודד עם איומים ומשברים.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
אין לי כח להאריך בהסברים עמוקים, אבל שורש כל הרוע הזה הוא חוסר אמונה באלוקים.
התהליך הבלתי נמנע שכפירה משפיעה על האדם הוא : נהנתנות, מתירנות. שזה מהות הפרוגרסיביות.
בכלכלה ( מתירנות ברכוש הזולת ) במדיניות ( אין עמים ולאומים) ובמשפחה ( מתירנות מינית קיצונית ).
כשכלי הכיסוי הכביכול מוסרי לכל העיוות הזה זה שקר וסכנת "השוויון" ושיח הזכויות המוגזם והיוצא מכל הקשר, וחוסר מאזן עם חובות האדם.
אמונה שמה את חיי האדם וקיומו במרכז, ולא הנאת האדם הרגעית במרכז, והיא שמה אכן גבולות, ואיננה מתירנית.
שוויון חוץ משזה אוטופיה לא ריאלית, היא לא מוסרית, כיוון שלכל אחד יש גורל אישי שונה משמיים.
זה על קצה המזלג.
קשקוש, מכיר מספיק יראי שמיים שמזדהים עם תאוריות מארקסיסטיות. ואני אומר יראי שמיים בלי מרכאות.
זה לא עניין של אלוהים או לא אלוהים זה עניין של תפיסת עולם מוסרית.
ראה גדי טאוב האתיאיסיט מול פמינסטיות רדיקליות עם הרבה יראת שמיים
תשובה ל-טל
בתשובה שלך "פמיניסטיות רדיקליות יראי שמים" כבר סתרת את עצמיך מיניה והיה.
אין כזה דבר.
כמו שתגיד אנשי שוברים שתיקה ציונים לאומים.
הם אולי מגדירות את עצמם דתיות, אבל תבדוק טיפה, ותראה שאין להם שום שייכות להשקפה דתית, והם לא מחוייבות להלכה בכלל. גם אני אגדיר את עצמי צמחוני, ואוכל בשר, אז אני כזה ??
אני לא אומר שאין אתאיסטים ימנים, ודתיים בשמאל, זה לא שחור לבן, אבל אלו מיעוט ממש קטן.
מה שאני אומר שמבחינה שורשית עמוקה, ההבדל ההתחלתי בין ימין לשמאל בקווים כלליים, זה התפיסה הבריאתנית והדתית, בין האתאיסטית. רואים את זה בכל העולם.
כי זה האם חיי האדם במרכז, או הנאת האדם במרכז. עתיד הקיום " החיים עצמם", או הנאה הרגעית.
ומכאן זה מתפצל לשמרנות מול מתירנות.
דגש גם על חובות מול רק זכויות ( המונח "זכויות" זה משמעות של הנאה ומתירנות ).
נקודת הכובד הוא להעצמה וצמיחה שמושכת גם את החלש למעלה, או השוואה והחלשה ואי הכרה בזכות ההצלחה, שיהיה "שוויון" כלפי מטה מטה.
עוצמה וחוזק לקיום, או פסיביות וריפיון להתאבדות "חסד".
וכן הלאה.
הבעיה פה היא שאלוהים, כמעט בוודאות, לא קיים. אין יותר עדויות לקיומו של יהוה מאשר לקיומו של זאוס או קוואטזלקוטאל, אל הנחש האצטקי – או, אם כבר מדברים, שרלוק הולמת או דמויות בדיוניות אחרות.״ להיות ״גדול בתורה״ איננו יותר בעל ערך מלהיות גדול ב״שר הטבעות,״ ולקיים מצוות איננו יותר מוסרי מלהתלבש כמו הארי פוטר כהוכחה להערצת הספר. על מידת המוסריות של הדתיים אפשר לראות מהטפילות היהודית החרדית, הגי׳האד המוסלמי, או מסעות הצלב הנוצרים.
מצטער. להיות דתי ולהאמין באלוהים מראה יותר על פרימיטיביות ותפיסה מוגבלת וילדותית של המציאות מאשר על כל דבר אחר. בטח לא על מוסריות גבוהה.
3 לך לוויאנט
לאנונימי,
מעניין, אני דווקא משוכנע ההיפך ממך:
אלוהים, כמעט בוודאות, קיים. עדויות לקיומו קיימות בכל אשר נפנה. "גדול בתורה" הוא מושג מיותר ויש להחליפו ב"גדול באמונה", ומוסר הוא מוחלט ולא יחסי (אף שלקיום מצוות אין קשר לזה).
מצטער. להיות אתאיסט ולא להאמין באלוהים מראה יותר על היעדר עומק, חשיבה נטולת מעוף, ועל אי-הכרה ואי-הבנה של המציאות החיצונית והפנימית – יותר מאשר על כל דבר אחר.
לאנונימי
יש שתי אפשרויות או שיש אינספור יקומים עם אינספור יצורים שאין דבר וחצי דבר עליהם שאין שום עדות לקיומם+ כל העדיות על ישות עליונה מאלי המאיה עד לה' צ-באות הן שקר והזיה מוחלטת
או שיש ישות אחת שבראה את העולם ומנהלת אותו יתכן שיש לה עוזרים ויש עליה ועל עוזריה עדויות "כחול אשר על שפת הים"
לדעתי המתודה המדעית־ספקנית עם התער של אוקאם אומרת לבחור באפשרות השנייה
חוץ מזה שבלי א-להים עליך לוותר על המוסר המוחלט
איך שלא תוסבבו את הבעיה המובילים אותה הם הקהילה הגאה ויהודים גלותיים . במקום שאין קהילה גאה ויהודונים (הכוונה לא להומואים-לסביות) אין את הפרוגרסיביות. הם הרסו את דרום אפריקה ועכשיו את ארה"ב
היריב הליברטריאני?
נראה לי שטעית. אולי הכוונה היתה לפרוגרסיבי.
תשובה ל-טל
בתשובה שלך "פמיניסטיות רדיקליות יראי שמים" כבר סתרת את עצמיך מיניה והיה.
אין כזה דבר.
כמו שתגיד אנשי שוברים שתיקה ציונים לאומים.
הם אולי מגדירות את עצמם דתיות, אבל תבדוק טיפה, ותראה שאין להם שום שייכות להשקפה דתית, והם לא מחוייבות להלכה בכלל. גם אני אגדיר את עצמי צמחוני, ואוכל בשר, אז אני כזה ??
אני לא אומר שאין אתאיסטים ימנים, ודתיים בשמאל, זה לא שחור לבן, אבל אלו מיעוט ממש קטן.
מה שאני אומר שמבחינה שורשית עמוקה, ההבדל ההתחלתי בין ימין לשמאל בקווים כלליים, זה התפיסה הבריאתנית והדתית, בין האתאיסטית. רואים את זה בכל העולם.
כי זה האם חיי האדם במרכז, או הנאת האדם במרכז. עתיד הקיום " החיים עצמם", או הנאה הרגעית.
ומכאן זה מתפצל לשמרנות מול מתירנות.
דגש גם על חובות מול רק זכויות ( המונח "זכויות" זה משמעות של הנאה ומתירנות ).
נקודת הכובד הוא להעצמה וצמיחה שמושכת גם את החלש למעלה, או השוואה והחלשה ואי הכרה בזכות ההצלחה, שיהיה "שוויון" כלפי מטה מטה.
עוצמה וחוזק לקיום, או פסיביות וריפיון להתאבדות "חסד".
וכן הלאה.
ליוסי –
במחילה, אבל אתה עושה סלט, ולא רק במושגים (לדוגמא, ההגדרות שלך למתירנות מול שמרנות, שמלאות בחורים).
כעת, אם אתה מתחיל כבר מראש באמירה "אין לי כח להאריך בהסברים עמוקים" לגבי נושא שאין ברירה אלא להאריך בהסברים עמוקים לגביו, אז אולי עדיף שלא תשתמש במצע הזה רק כדי לפלוט קיטור. זה לא תורם לדיון, ולדעתי גם לא תורם לך. בכנות, זה גם מפחית את הצורך לקחת ברצינות את דברייך, אפילו שאתה מבטא עמדה די נפוצה (שגם אפשר להציג בצורה הרבה יותר רחבה ומעמיקה).
הדיון הזה הוא ארוך ומורכב, ורק מאיזכור שמותיהם של אנשים שעסקו בו לאורך ההיסטוריה אפילו בתוך המאמר הזה בלבד (ניטשה, וולטר, מונטסקייה, רוסו ואחרים) היית יכול להבין את זה בעצמך. אני לא חושב שאפשר ובוודאי שלא צריך לרדד את הדיון לרמה של ססמאות.
ולהגיע עם ססמה (ותהיה בטוח שהיא לא יותר מססמה) כגון "שורש כל הרוע הזה הוא חוסר אמונה באלוקים" לא עוזר לאף אחד, ושוב, גם לא לך עצמך. זה טיעון מעגלי שאינו מצריך שום ביסוס ולכן לא ניתן גם להתייחס אליו. מעבר לכך, יש באמירה כזו סוג של התנשאות וסתירה עצמית, משום שאם האמת המוחלטת נובעת מהאל, ורק הוא באמת יודע ומבין אותה, אז אתה בתור אדם מנוע מלהביע עמדות מוחלטות או לבטא מה האמת. כי זו רק דעתך, דעה של אדם, בן תמותה, ללא הבנה מוחלטת. עד כמה שאתה יודע, אותה אמת מוחלטת הקיימת בפי האל עשויה להיות הפוכה לחלוטין ממה שאתה מאמין. אז לאט לך, קצת צניעות.
לכן, כל מה שנשאר לך הוא הדיון, האינטליגנטי והמעמיק. ואם תרצה, יש לך גם את האמונה. נסה ליישב ביניהן. אבל אל תצא בהכרזות דרמטיות ולא מבוססות, אתה לא יודע כל.
המאמינים באלוקים
מאמינים באמת האלוקית האחת.
הלא מאמינים באלוקים אלא באדם
מאמינים שאין אמת אחת
כי לכל בני אדם יש אמת משל עצמו
אז יש הרבה אמיתות
עם כל המשתמע
אינני מבין את ההערצה של ״אמונה.״ זה בעצם אומר, ״אני מקבל כאמת משהו חסר כל הוכחות.״ נחשב, משום מה, דבר טוב להאמין בקיום של אוסף שלם של ישויות – אלוהים, גן עדן, גהינום, נשמות בנות אלמוות, שדים, מלאכים, המשיח, ועוד ועוד – שיש בדיוק אפס עדות לקיומם. הם המצאות אינפנטיליות, סיפורי סבתא.
לאנונימי
כנראה שאתה חי בתקופת המערות
היום כבר ברור שאין עמדה שלא מסתמכת על הנחות יסוד
ליהדות ולכל דת יש הנחת יסוד שיש א-להים (או אלים) ושיש דרך לתקשר אתו ולמלא את רצונו מכיוון שהא-ל תקשר עם בני האדם כבר ויש לנו דרך שאנחנו קבלו ממנו איך לעבוד אותו אז אנחנו עושים את מה שצוונו באותה הדרך או לחלופין שאנחנו יכולים להבין בעצנו איך לעבוד אותו על בסיס אנטואיציות
אגב גם למדע יש הנחות יסוד שהאתאיזם דווקא מפקפק בהם :
שמה שאנחנו רואים זו המציאות אולם האתאיזם טוען שהאבולוציה היא עוורת ורק החזק שורד ואין מי שיכוון אותה ולכן יתכן שאנחנו בעצם רואים מציאות חלקית או לא נכונה בגלל שזה היה יעיל לשרידות
וואוו איזה מאמר חלש.
הייתה לי ציפייה לשמוע משהו ביקורתי על הכיוון וההשפעה ההרסנית של התרבות האמריקאית על תרבותנו אנו.
זה התחיל טוב, למרות הזיגזוג הלא מעמיק בין תפישות שונות לאורך ההיסטורי ושימוש יתר במושגים מבלבלים.
החלק השני של מאמר כבר הפך להיות ממש ציוני וסאחי מדי ואני כבר לא מבין מה קשור בית הדין בהאג ולמה אי אפשר להאשים מחבל מתאבד מצד אחד וחיילים פושעים מצד השני (אם אתה אלוף משנה אתה בטוח יודע על מקרה אחד לפחות של חייל שפשע נגד האנושות, לפחות פעם אחת. )
אולי פשוט ציפיתי לשמוע גם קצת ביקורת עצמית בתוך הטור הזה אבל לא מצאתי.
המוסד להלקאה עצמית של היאהוד נמצא בעזה.
שם בחמאס, אתה יכול לחפש חיילים שמכינים מצות מילדים נוצרים ו"ביקורת עצמית", במאמר שעוסק בתרבות הפרוגרסיבית בארה״ב.
לא הבנתי למה אתה אומר שהמאמר חלש. בגלל שהוא התייחס יותר לישראל? זה לא נימוק לאמירה שהוא חלש..
אני מסכים שהמאמר סוקר את "תולדות המערב בקליפת אגוז" אבל אני כן רואה הגיון פנימי בו גם אם צריך להחזיק ראש ולעקוב.
בית הדין בהאג קשור מפני שהוא לשילוב המסוכן של הפעלת מנגנון פוליטי / ביורוקרטי בעל השפעה עם עיוורון או עיוות מוסרי קיצוני.
אפשר להעמיד לדין מחבל מתאבד וחיילים פושעים. אבל מה שעושים בהרג זה השוואה בין מעשים שבכלל לא דומים ולא מזכירים אחד את השני בחומרתם. מחבל שמגונן על עצמו עם ילד קטן הוא פושע נורא נגד האנושות (כלומר נגד המוסר האנושי) וחייל שמנסה לפגוע בו כדי להגן על מדינתו לעולם אפילו לא מתקרב לרמה כזו של פשיעה, אפילו אם הוא פעל בצורה שחורגת מכללי הפתיחה באש (מלבד מקרים קיצוניים ובודדים מאוד כמובן)
>>>>>>>אלוהים, כמעט בוודאות, קיים. עדויות לקיומו קיימות בכל אשר נפנה.
תן אחת.
הנה דוגמא- הקורונה,
גם הוירוס הוא יציר האל, וכמו כל מגיפה שנשלחת אלינו מהשמיים- זה לא מקרי, יש מטרה: ללמד לקח/ להעניש/ לחנך. ב10 המכות על מצריים, קיבלנו דוגמא למגיפה ממוקדת- מכת בכורות, שפגעה בצורה סלקטיבית, ומכוונת רק בחלק מבני האדם. להלן – כוונה אלוהית, ואזהרה!
באופן מפתיע (או לא) המגיפה עכשיו מתמקדת באוכלוסיות מאמינות קיצוניות- הכת הנוצרית הפסיכית בדרום קוריאה, הכת המוסלמית השיעית הפסיכית באיראן, והכת היהודית הפסיכית, בכל מקום שהוא- החרדים.
אלו הקבוצות שהמגיפה תקפה בעוצמות כפולות ומכופלות עם רעיון מחנך:
די ליוהרה -אתם לא באמת עם פקס לאל – אז תירגעו, ותפסיקו להתיימר.
די לטפילות – כי בזיעת אפך תאכל לחם – זו לא אמירה ריקה , אלא הבהרה שאדם צריך להתאמץ כדי לקיים את עצמ ומשפחתו, להזיע, זה חלק מרכזי בהיותו אדם.
די לרבוי היתר- כי יש לנו כאדם גם אחריות למצבו הפיסי של גן העדן שלנו, לעצים, לחיות, לטבע שיצר האל, והרס של עולמנו, זה הרס של הפרודקט שיצר בחכמתו האל, וזה חטא. רבוי יתר מביא להרס, ולניצול יתר של משאבי העולם (למי שלא שם לב, בימי חיינו קפצה האנושות מכ2 מליארד לכ8).
די לבורות- מדעי הטבע חוקרים את יציר כפיו של האל.
ואפשר להמשיך ולהמשיך בנסיון להבין – למה דווקא החרדים קיבלו את הטיל הכי גדול מהאל,
אולי הזמן הנכון יהיה בפסח הקרוב, כשידברו על המגפות שקיבלו הפרענים ולמה.
לאנונימי
יש שתי אפשרויות או שיש אינספור יקומים עם אינספור יצורים שאין דבר וחצי דבר עליהם שאין שום עדות לקיומם+ כל העדיות על ישות עליונה מאלי המאיה עד לה' צ-באות הן שקר והזיה מוחלטת
או שיש ישות אחת שבראה את העולם ומנהלת אותו יתכן שיש לה עוזרים ויש עליה ועל עוזריה עדויות "כחול אשר על שפת הים"
לדעתי המתודה המדעית־ספקנית עם התער של אוקאם אומרת לבחור באפשרות השנייה
חוץ מזה שבלי א-להים עליך לוותר על המוסר המוחלט