פרק מספר: סוכני בורות// מארק לוין

אינדוקטרינציה, מניפולציה וסילוף האינפורמציה: פרק מתוך הספר שזינק למקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס והגיע כעת לישראל

כריכת הספר ׳סוכני בורות׳ בהוצאת ׳שיבולת׳, אולפן ׳חדשות 13׳ מתוך חשבון הטוויטר של אור הלר

למה כוונתנו בביטויים “עיתונות חופשית”, “עיתונות”, או “חופש העיתונות”?

מהי מטרתה של העיתונות החופשית?  האם המטרה היא לספק מידע?

איזה סוג של מידע?  האם מדובר בפרשנות או בניתוח של מידע?

מה זה “דיווח חדשותי”?  כיצד מתקבלות החלטות לגבי מה ראוי לדיווח חדשותי ומה לא?

מה זה “ארגון חדשותי”?  אדם בודד (בלוגר), קבוצת אנשים (עיתון שבועי), קונצרן תאגידי (רשת טלוויזיה)?

מה זה “עיתונאי”?  מה מכשיר אדם כ”עיתונאי”?  ניסיון, הכשרה מקצועית, עמדה, זיהוי עצמי?

מהי עבודתו של העיתונאי?  האם עיתונאות היא מקצוע?

האם קיימים סטנדרטים?

האם עיתונאים מסוגלים להיות “הוגנים” או “אובייקטיביים”?

מהי מטרתו של הדיווח החדשותי?  לתמוך ולחזק את עקרונות היסוד של הרפובליקה?  לקרוא תגר על הרשויות הציבוריות ונציגיהן?  לשמש כקול לאנשים, קבוצות, ונושאים מסוימים?  להשפיע על החיים הפוליטיים ועל נקיטת מדיניות?  להביא לידי שינוי של הסטטוס קוו בחברה כלשהי?  לקדם את “ההיגיון הבריא הטוב” של הקהילה?

מהי טובת הכלל?  מי מחליט?

מהו ההבדל בין חופש העיתונות ו”חופש הדיבור”?  האם המהפכה התקשורתית המתחוללת כתוצאה מחידושים טכנולוגיים כמו האינטרנט והמדיה החברתית משנה משהו בנושא זה?

האם שאלות אלו עדיין חשובות בכלל לספקי החדשות?  שאלות אלה נשאלות לעיתים נדירות בימים אלה, שלא לדבר על דיון רציונלי לגביהן.  הן מהוות לעיתים, אם כי לא באופן סדיר, נושא לבחינה של התקשורת החופשית או הציבורית או לדיון לאומי ממוקד ומתמשך.  נראה ש”כלי התקשורת” ממאנים לחקור או להתעמק בהבנת “כלי התקשורת”.  אבל, כאשר מועלית שאלה לגבי התנהגותה של התקשורת כמוטית, בעלת נאמנויות פוליטיות, או בלתי אחראית באופנים אחרים, כלי התקשורת עומדים על כך שמשימתם היא אחת:  נאמנות למידע החדשותי ולכל מה שנובע ממנו – הגנה על החברה מפני ממשלה סמכותנית, הגנה על חופש העיתונות, ותרומה למען נורמות חברתיות ולמען הצדק.  מעבר לכך, אופיינית להם הטענה שהם מחפשים ומפרסמים מידע חדשותי באופן שהוא חופשי מסדר יום אישי או פוליטי כלשהו.

לפני יותר משבעים שנה, התרחשה בדיקה עצמית רצינית של כלי התקשורת.  הוועדה לחופש העיתונות (ידועה גם כוועדת האטצ’ין) הוקמה ב- 1942על ידי המוציא לאור של המגזינים ‘טיים’ ו’לייף’, הנרי לוס, מתוך מטרה לעסוק בשאלה אם חופש העיתונות נמצא בסכנה ולברר מהו אופן התפקוד הראוי של כלי התקשורת בדמוקרטיה מודרנית.  הדין וחשבון של הוועדה התפרסם ב-1947 ובו המסקנה, החלקית, שהעיתונות אכן הייתה בסכנה וזאת בשל שלוש סיבות בסיסיות:  “ראשית, עם התפתחותה של העיתונות כמכשיר לתקשורת המונים, חלה עלייה גדולה בחשיבותה לאנשים.  בעת ובעונה אחת עם התפתחותה של העיתונות ככלי לתקשורת המונים חלה ירידה באחוז האנשים שיכולים להביא לידי ביטוי את רעיונותיהם ודעותיהם דרך העיתונות.  שנית, אלה המעטים אשר יכולים לעשות שימוש במערכת העיתונאית כמכשיר לתקשורת המונים אינם משרתים בצורה מספקת את צרכי החברה.  שלישית, אלה אשר מנהלים את המערכת העיתונאית התנהלו לעיתים באופן שזכה לגינויה של החברה אשר, במידה ואופן התנהלות זה יימשך, תקבל על עצמה בהכרח את המשימה להסדיר ולנהל אותו.[i]

הוועדה יצאה בהזהרה:  “העיתונות המודרנית כשלעצמה היא תופעה חדשה.  היחידה האופיינית לה היא הסוכנות הגדולה לתקשורת המונים.  סוכנויות אלה יכולות לסייע ולהביא לידי חשיבה ושיח.  הן יכולות גם לחנוק אותם.  הן יכולות לסייע להתקדמות הציביליזציה או לסכל התקדמות זו.  הן יכולות להביא לוולגריזציה ושפלות של המין האנושי. הן יכולות לסכן את שלום העולם.  הן יכולות לעשות זאת גם שלא מתוך כוונה כתוצאה ממצב של חוסר תשומת לב.  הן יכולות להעלות או להוריד בחשיבותן של ידיעות חדשותיות ובמשמעותן, להתסיס וללבות אמוציות, ליצור איים של שאננות מדומה או של התעלמות מעובדות קיימות, לעשות שימוש בלתי ראוי במילים גדולות ובסיסמאות ריקות מתוכן.  היקף הפעילות והכוח שלהן מתעצמים באופן מתמיד ככל שכלים חדשים יותר עומדים לרשותן.  כלים אלה יכולים להפיץ שקרים מהר יותר ורחוק יותר מאשר אבותינו יכולים היו לחלום כאשר הם עיגנו את חופש העיתונות בתיקון הראשון לחוקה.”[ii]

הוועדה הזהירה ש”עם אמצעי ההרס העצמי אשר עומדים כעת לרשותם, בני אדם חייבים לחיות, אם הם חפצי חיים, מתוך ריסון עצמי, מתינות, והבנה הדדית. את תמונתו של האחר הם מקבלים דרך העיתונות.  תמונה זו יכולה להיות משלהבת, סנסציונית וחסרת אחריות.  במידה והיא אכן כזאת, תמונה זו והחופש שממנו היא נהנית ירדו לטמיון בשואה העולמית.  לעומת זאת, העיתונות יכולה למלא את חובתה בעולם החדש הנאבק לעלות על פני השטח.  היא יכולה לסייע ביצירת קהילייה עולמית על ידי כך שתספק לאנשים בכל מקום מידע על העולם כמו גם אלה על אלה, על ידי כך שתקדם הבנה והערכה של מטרותיה של החברה החופשית אשר תאמץ אליה את כל בני האדם.”[iii]

האם זו אכן הדרך שבה כלי התקשורת המודרניים נוהגים?  מתוך ריסון עצמי, שיקול דעת ומתינות?  האם כלי התקשורת מספקים מידע והבנה חיוניים לציבור ולחברה חופשית, או שהם מתמקדים מתוך אובססיה בנטיות ובבחירות האישיות, הפוליטיות והפרוגרסיביות שלהם?  האם כלי התקשורת זכו בכבוד ובהערכה של הקוראים, הצופים והמאזינים שלהם כספקי מידע הוגנים ואמינים, או שמא חלקים נרחבים מאוכלוסיית האזרחים מתייחסים בחשד ובחוסר אמון לדיווחיהם החדשותיים?  האם מוצאים את עצמם כלי התקשורת במסלול של הרס עצמי בכך שהם מזהים את עצמם באופן בלתי מוצהר עם מפלגה פוליטית אחת (המפלגה הדמוקרטית) תוך העדפתה על האחרת (המפלגה הרפובליקנית)?

כעובדה, רוב מערכות החדשות והעיתונאים הגיעו להישגים עלובים ככול שמדובר בהתנהגות ההולמת את עקרונות המקצוע שבו הם עוסקים ובסיכומו של דבר הם גרמו נזק כבד לחופש העיתונות.  מיליונים רבים של אמריקאים אינם מתייחסים אליהם בכבוד או באמון כפי שהיה ראוי להתייחס למקורות חדשותיים אמינים, הוגנים, ובלתי מוטים.

למשל, ב-12 לאוקטובר 2018 חברת גאלופ דיווחה:  “בצורה אופיינית, רפובליקנים נתנו פחות אמון באמצעי התקשורת מאשר עצמאים ובמיוחד דמוקרטים, אבל הפער בין רפובליקנים ודמוקרטים גדל.  הפער בן 55 האחוזים הקיים כעת הוא מהגבוהים עד כה, יחד עם זה של 58 האחוזים מן השנה האחרונה.  התקפותיו של הנשיא דונלד טראמפ על “כלי התקשורת של הזרם המרכזי” משחקות כנראה תפקיד בקיטוב הגובר של ההתייחסות לכלי התקשורת.  הרפובליקנים מקבלים בהסכמה את טענותיו שהדיווח על נשיאותו בכלי התקשורת לוקה בחוסר הגינות בשעה שהדמוקרטים נוטים לראות בכלי התקשורת מוסד שעיסוקו העיקרי הוא הצבת סייג לכוחו של הנשיא”.[iv]

מעבר לכך, “אמונם של הדמוקרטים עלה בשנה שעברה והוא מגיע כעת ל- 76%, השיעור הגבוה ביותר שהתקבל בסקרי גאלופ בחלוקה למפלגות, בהתבסס על נתונים שנאספו מאז 1997.  אמונם של עצמאים בתקשורת מגיע כעת לשיעור של 42%, השיעור הגבוה ביותר לקבוצה זו מאז 2005.  הרפובליקאים ממשיכים לפגר בהרבה אחרי קבוצות מפלגתיות אחרות – 21% בלבד שנותנים אמון באמצעי התקשורת – אבל נתון זה מהווה עליה ביחס ל- 14% של 2016 והשנה האחרונה.”[v]   דרך אחרת להביט בסטטיסטיקה הזאת היא לומר שכמעט 80 אחוז מתייחסים לכלי תקשורת באי-אמון בשעה שכמעט 80 אחוז מהדמוקרטים מתייחסים אליה באמון.  נראה שיש בכך לתמוך בסברה לגבי הקרבה הפוליטית והאידיאולוגית שבין הדמוקרטים לעיתונות.

לרה לוגאן, שהייתה עיתונאית רשת החדשות סי-בי-אס וכתבת מלחמה מ- 2002 עד 2018, דיברה בגילוי לב ב- 15 לפברואר 2019, בראיון פודקאסט שעסק בנושאים כמו התדרדרותם המקצועית של כלי התקשורת, ההעדפה הניתנת למפלגה הדמוקרטית ותמיכה בעמדות פרוגרסיביות, חוסר הסובלנות כלפי דיווח חדשותי עצמאי או כזה שנותן ביטוי למגוון נקודות מבט.  “מבחינה וויזואלית – כל מי שהיה בישראל וביקר בכותל המערבי ראה שלנשים מוקצית חלקה זעירה מול הכותל לתפילה בשעה ששאר השטח מוקצה לגברים.  בעיני זהו דבר שמשקף בצורה נאמנה את התקשורת האמריקאית, כלומר, אתם יודעים, בפינה הזעירה הקטנטנה הזו שבה מתפללות הנשים יש לך את ברייטבארט ואת פוקס ניוז וכפי שאתם יודעים כמה אחרים.  ומשם – משם והלאה יש לך את סי בי אס, אי בי סי, אן בי סי, ‘האפינגטון פוסט’, פוליטיקו, מה שלא יהיה, נכון, כולם.  ובשבילי זאת בעיה.  מאחר ואפילו אם המצב היה הפוך, נניח, באופן נרחב, אתה יודע, ימין – בצד הימני של המפה הפוליטית וקצת, גם זה היה מהווה בעיה מבחינתי.  מה שאני – מניסיוני למדתי שככל שאתה יותר – ככל שישנן יותר דעות, יותר דרכים להסתכל על כל דבר בחיים, כל דבר בחיים הוא מורכב, הכול בצבע אפור, נכון.  שום דבר איננו שחור או לבן.”[vi]

לוגאן המשיכה וציינה שמבחינתה לא מדובר על פוליטיקה ונאמנות פוליטית.  לא מדובר ב’נגד-טראמפ’ או ‘בעד טראמפ’.  אלא מדובר בדיווח חדשותי.  “אין לזה שום קשר לשאלה אם אני אוהדת את טראמפ או לא אוהדת את טראמפ.  נכון?  או אם אני מאמינה לו או מזדהה אתו.  מה שלא יהיה.  אני לא רוצה אפילו להיכנס לשיחה מהסוג הזה כי אני ניגשת לשאלה הזאת באותה דרך שבה אני ניגשת לכל דבר.  אני נוכחת לראות שזו לא דרך פופולארית לעבוד היום בתקשורת מאחר ולמרות שמבחינה היסטורית התקשורת הייתה תמיד בעלת אהדה לצד השמאלי של המפה הפוליטית, הרי שהיום אנחנו נטשנו את העמדת הפנים או לפחות את המאמץ להיות אובייקטיביים…. לעורכת הראשית לשעבר של הניו-יורק טיימס, ג’יל אברמסון, יש ספר שעומד לצאת.  והיא אומרת, ‘אנחנו עשינו, אינני יודעת, עשרות דיווחים על טראמפ בכל יום וכל אחד ואחד מהם היה שלילי.’    אברמסון אמרה, ‘הפכנו לעיתון המחזיק בשיא בנקיטת עמדה נגד טראמפ.’  אבל, זאת לא העבודה שלנו.  זאת עמדה פוליטית.  מה שמשתמע מכך הוא שבמובן מסוים ניתן לומר שהפכנו לפעילים פוליטיים.  וכפי שיטענו אחרים, לתועמלנים, הלא כן?  וזה לא לגמרי בלתי מוצדק.  יש לנו כמה מוסכמות – אלה לא ממש כללים – אבל על פי המוסכמות האלה אתה צריך להסתמך לפחות על שני מקורות ראשוניים בעניין מסוים, נכון?  הכללים האלה עוזרים לשמור על נורמה מסוימת בעבודה.  הנורמות האלה הושלכו דרך החלון.  כלומר, אתה קורא סיפור זה או אחר ואתה שומע את זה והכל מבוסס על פקיד ממשל אנונימי אחד, פקיד ממשל לשעבר.  זאת לא עיתונאות…”[vii]

כאשר עיתונאי חורג מן המוסכמה השלטת בכלי התקשורת, דבר שקורה לעיתים נדירות, הקריירה המקצועית שלו, במקרה האופייני, מאוימת או נהרסת על ידי שאר העיתונות.  אכן, לאחר שהריאיון של לוגאן הפך לוויראלי, היא הוחרמה או, גרוע מזה הותקפה באופן אישי על ידי אנשים העוסקים באותו מקצוע.  בריאיון מאוחר יותר בתוכנית ‘האניטי’ ברשת פוקס ניוז, לוגאן ציינה, “במידה ובחוץ מסתובבים כמה קולות עצמאיים, עיתונאים כלשהם שאינם הולכים בתלם ונצמדים לאותן נקודות דיון, אנחנו משלמים את המחיר.  מה שמעניין… הם אינם מסוגלים להפריך את הטיעון העיקרי שלך.  הם אינם מסוגלים לעסוק בדברים שבאמת חשובים.  אז הם מגדפים אותך באופן אישי.  הם מטילים ספק ביושרה שלך.  הם מנסים לפגוע בשם הטוב שלך כאדם וכאיש מקצוע.  שום דבר לא ירתיע אותם.  אני לא היחידה.  ואני רק, אני גמורה, נכון.  נמאס לי מזה.  והם כבר לא מגיעים לידי כתיבת הסיפור שלי יותר.  הם כבר לא מדברים בשמי.  אני רוצה לומר בקול רם וברור לכל מי ששומע.  אינני שייכת לאף אחד.  אינני הרכוש של אף אחד.  אני לא הרכוש, לא של השמאל ולא של הימין.”[viii]

אכן, הוועדה בנושא חופש העיתונות הדגישה באופן מיוחד שעל כלי התקשורת לשים לב באופן מיוחד לאבחנה בין עובדה לבין דעה.  “הזיהוי של עובדה כעובדה ושל דעה כדעה הם בעלי חשיבות לא פחותה מזו של הדיוק בדיווח החדשותי, ויש להפריד בין השניים ככל שהדבר ניתן.  הדבר הזה הכרחי בכל שלבי העבודה העיתונאית, החל מרשימותיו של העיתונאי, עבור דרך שולחן ההעתקה והליטוש, ועד למשרדו של העורך ולמוצר הסופי היוצא לפרסום.  כמובן, אי אפשר להגיע להבחנה מוחלטת בין השניים.  אין עובדה שקיימת מחוץ לכל הקשר כפי שאין דיווח עובדתי שאיננו נצבע בצבע דעותיו האישיות של העיתונאי המדווח.  אבל התנאים המודרניים מציבים בפנינו דרישה למאמץ גדול מאי פעם לעשות את האבחנה בין עובדה לבין דעה…”[ix]

תוך התעלמות מאזהרתה הרועמת של הוועדה, כלי התקשורת ערבבו באופן מודע עובדות ודעות ובעצם צידדו, כדבר שבשגרה, במדיניות ובמטרות של המפלגה הדמוקרטית.  כתוצאה מכך, עמדותיו של הציבור כלפי כלי התקשורת המודרניים מתחלקות באופן גורף למדי על פי קו הגבול האידיאולוגי והמפלגתי.

בינואר 2018, פורסם על ידי קרן נייט–גאלופ סקר לגבי 19,000 אנשים בוגרים תושבי ארצות הברית.  הסקר מצא ש”אמריקאים מאמינים שכלי התקשורת ממלאים תפקיד חשוב בדמוקרטיה שלנו – אם כי, הם לא רואים שכלי התקשורת אכן ממלאים תפקיד זה.”[x]  “שמונים וארבעה אחוזים מן האמריקאים מאמינים שלכלי התקשורת החדשותיים יש תפקיד מכריע או חשוב מאד למלא בדמוקרטיה, במיוחד בכל מה שקשור בהבאת המידע לציבור – אבל הם לא רואים שכלי התקשורת אכן ממלאים תפקיד זה, בשעה שפחות ממחציתם (44 אחוזים) יכולים לציין מקור חדשותי אובייקטיבי.”[xi]

כמו בסקר של גאלופ, פרשנים מצאו ש”בשעה שרוב האמריקאים מכירים בבירור בחשיבותם של כלי התקשורת בדמוקרטיה, קיימים הבדלים ברורים בין דמוקרטים ורפובליקנים במה שקשור לדעותיהם על כלי התקשורת.  בשעה שלחמישים וארבעה אחוזים מהדמוקרטים יש דעה מאד חיובית או חיובית במידה מסוימת כלפי התקשורת, שישים ושמונה אחוזים מהרפובליקאים רואים את כלי התקשורת החדשותיים באור לא חיובי.”[xii]

כפי שמדווח על ידי גאלופ, “הדמוקרטים במידה רבה מתייחסים באמון לתקשורת בשעה שרפובליקנים במידה רבה מתייחסים אליה בחוסר אמון.  חלוקה זו המבוססת על השתייכות פוליטית באה לידי ביטוי גם בהתייחסות למה שניתן לראות כחד צדדיות בדיווח החדשותי.  ארבעים וחמישה אחוזים מהאמריקאים טוענים שיש ‘מידה רבה’ של הטיה פוליטית בכיסוי החדשותי (עליה מ- 25 אחוזים ב- 1989).  שישים ושבעה אחוזים מהרפובליקנים טוענים שהם רואים ‘מידה רבה’ של הטיה פוליטית בדיווח החדשותי כנגד עשרים ושישה אחוזים בלבד מן הדמוקרטים.”[xiii]

כפי שיתברר, התפיסה שמתגלה בסקרים אלה משקפת את המציאות, והנתונים העובדתיים מצביעים באופן גורף על כך שעיתונאים, כקבוצה, דוחים, בצורה זו או אחרת, את התראתה של הוועדה שעל העיתונאים לשאוף להפרדה בין עובדות לדעות.  נהפוך הוא, בדרכים שונות וברמות שונות של חריגה מהמלצתה של הוועדה, הם מאמצים את הרעיון לגבי “פרשנות” או “ניתוח” חדשותי בבחירה, באיסוף ובדיווח החדשותי עצמו, כשהם נתונים להשפעה ולסינון על ידי המנטליות הפרוגרסיבית.

הדין וחשבון של הוועדה כולל עוד הרבה יותר.  ההערה המסכמת שלו ראויה לציון באופן מיוחד:  “אופיו של השרות הנדרש מהעיתונות האמריקאית על ידי העם האמריקאי שונה מן השרות שנדרש היה קודם לכן, ראשית, בכך שהוא מהותי להתנהלותה של הכלכלה ולהתנהלות השלטון ברפובליקה.  שנית, זהו שרות שהאחריות המעורבת בו גבוהה מתמיד גם במה שנוגע לכמות המידע וגם במה שנוגע לאיכות המידע הנדרש.  במה שנוגע לכמות, על המידע שמספקת העיתונות לבני העם האמריקאי לגבי עצמם ולגבי העולם שבו הם חיים להיות מקיף באופן שתואם את האינטרסים ואת הצרכים שלהם כאזרחים של קהילה עצמאית ומתועשת בעולם מודרני שמתאפיין ביחסי תלות הדוקים בין חלקיו השונים.  במה שנוגע לאיכות, על המידע שמספקים כלי התקשורת להיות מוגש מתוך תשומת לב זהירה לשלמותה של האמת ולהגינות של אופן הגשתו, ובצורה אשר תאפשר לבני העם האמריקאי לקבל את ההחלטות היסודיות שהן הכרחיות להכוונת ממשלתם וחייהם, וזאת מתוך עשיית שימוש בתבונתם ובמצפונם.”[xiv]

ניסיון מאוחר יותר להגדיר עיתונאות מודרנית נעשה על ידי העיתונאים לשעבר ביל קובאץ’ ותום רוזנסטיל אשר טוענים ש “המחקר שהם עשו הוביל אותם לניסוח תמציתי של מספר עקרונות ברורים אשר לגביהם קיימת הסכמה בין עיתונאים – ואשר לאזרחים יש את הזכות לצפות….  אלו הם העקרונות אשר סייעו, גם לעיתונאים וגם לאנשים החיים במערכות של שלטון עצמי, להתאים את עצמם לדרישות של עולם שהופך ליותר ויותר מורכב.  אלו הם היסודות של העבודה העיתונאית.  הראשון ביניהם הוא שייעודה של העבודה העיתונאית הוא לספק לאנשים את המידע לו הם זקוקים כדי ליהנות מחופש ושלטון עצמי.”[xv]   קובאץ’ ורוזנסטיל מציעים את הרשימה הבאה של יסודות העבודה העיתונאית:

  • מחויבותה הראשונה של העבודה העיתונאית היא לאמת.
  • נאמנותה הראשונה היא לאזרחים.
  • מהותה היא משמעת של אימות העובדות.
  • העוסקים בה חייבים לשמור על עצמאות מאלה שעליהם הם מדווחים.
  • היא חייבת לשרת כמפקחת עצמאית על המחזיקים בכוח הפוליטי.
  • עליה להוות במה לביקורת ציבורית ולשמש כמסגרת לצורך השגת פשרות.
  • עליה לשאוף להפוך את מה שחשוב למעניין ורלבנטי.
  • עליה לשמור על כך שהדיווח החדשותי יהיה מקיף ובמידה הנכונה.
  • על העוסקים בה קיימת המחויבות לעשות שימוש במצפונם האישי.
  • גם לאזרחים יש זכויות ואחריות כאשר מדובר בדיווח חדשותי.[xvi]

נראה שיסודות אלה של העבודה העיתונאית אינם מהווים נושא לוויכוח כפי שהם עומדים.  אבל, האם אלו הם באמת העקרונות המדריכים את עבודתם של רוב אנשי החדשות המודרניים?

להבדיל משינויים שחלו בתקופות קודמות יותר, קובאץ’ ורוזנסטיל חוששים שהאתגר הגדול של העבודה העיתונאית כיום, – שלא לומר האיום עליה – נובע מטבעה של הבעלות על ספקי החדשות.  “בפעם הראשונה בהיסטוריה שלנו, המידע החדשותי מופק על ידי חברות שמקורן מחוץ לעולם העיתונאי, והארגון הכלכלי החדש הזה הוא חשוב.  אנחנו עומדים בפני האפשרות שאת מקומו של הדיווח החדשותי העצמאי יתפסו שמועות והתמסחרות של אינטרסים פרטיים המתחזים לדיווח חדשותי.  במידה וזה יקרה, אנחנו נאבד את העיתונות כמוסד עצמאי, שהוא חופשי לתפקד כמפקח על מוסדות וגורמים אחרים בעלי עוצמה בחברה.”[xvii]   “במאה החדשה, אחת מן השאלות העמוקות ביותר העומדות בפני חברה דמוקרטית היא האם העיתונות העצמאית ממשיכה להתקיים.  התשובה לכך תהיה תלויה בשאלה באיזה מידה עיתונאים יהיו מונעים מתוך בהירות ושכנוע עצמי שיאפשרו להם לבטא מהי משמעותה של עיתונות חופשית ובאיזה מידה תהיה לכך חשיבות בעיני שאר האוכלוסייה, כציבור של אזרחים.”[xviii]

בשעה שהתבססותם של ספקי חדשות יכולה או יכולה שלא להוות איום על עצמאותו של הדיווח החדשותי, תלוי ביחסים שבין תאגיד כלשהו וחברת החדשות שבבעלותו, ייתכן שההתפתחות החשובה יותר היא הופעתה של המדיה החברתית והשפעתה על הדיווח החדשותי.  בכל מקרה, ללא תלות בזהות כלי התקשורת, הפורמט או התבנית, השאלה היותר חשובה היא זו הנוגעת לתוכן – כלומר, מה הן תכונותיהם ומטרותיהם של חדרי החדשות והעיתונאות המודרניים.

קובאץ’ ורוזנסטיל מעלים את השאלה לגבי “גיוון” בחדר החדשות אשר לדעתם היא בעלת עדיפות מכרעת על מנת להבטיח את היושרה של המוצר החדשותי ואת אמינותם של אלה שמפיקים אותו.  בין שאר הדברים, הם כותבים ש”הגיוון כמטרה משמעותו לא רק שחדר החדשות מכנס בתוכו אוסף של האנשים שמגוון הגישות שלהם משקף את זה שקיים בקהילה, אלא שהוא גם ניחן ביושר ופתיחות כאלה שמאפשרים את עבודתו.  מדובר לא רק בגיוון גזעי או מגדרי.  ולא רק בגיוון אידיאולוגי.  ואף לא רק בגיוון על בסיס של שכבה חברתית וכלכלית.  כלומר, זהו לא רק גיוון מספרי.  זהו מה שאנחנו מכנים גיוון אינטלקטואלי,  משהו שכולל בתוכו ומעניק משמעות לכל אופני הגיוון האחרים.”[xix]

האם “אידיאולוגיה” בחדר החדשות אינה מהווה את הסכנה הגדולה יותר לעיתונות עצמאית?  באופן עצמאי מן השאלה אם מדובר בדיווח חדשותי שמבוסס על אידיאולוגיה, מה שבבירור קיים היום, או אם מדובר ב”גיוון אינטלקטואלי”, האם אידיאולוגיה לא צריכה להיות מוגבלת לעמוד הדעות ומאמרי המערכת של העיתון או למקטע הקהילה בשידור הטלוויזיוני?  וזאת ללא שום קשר למה שקרה ל”עיתונות המקצועית” וההבטחה, או לפחות ההצעה, שעל העיתונות לחתור לאמת האובייקטיבית באיסוף החדשות והדיווח עליהן?

אבל, כנראה, אפילו מושג האובייקטיביות בדיווח חדשותי הוא נושא לאי הסכמות ולוויכוח.  בתחילת המאה הקודמת, במיוחד בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים, כאשר התקופה הפרוגרסיבית החלה להכות שורש, הגישה “המדעית” למקצוע העיתונאות – כלומר, עיתונאות שנשפטת על פי קני מידה ותהליכים מקצועיים – התפשטה בחדרי החדשות כפי שהיא התפשטה במסדרונות השלטון.  קובאץ’ ורוזנסטיל נותנים ביטוי לטענות שהובאו ב-1919 על ידי וולטר ליפמן, שהיה עיתונאי נערץ ופרשן באותו זמן, ועל ידי צ’ארלס מץ, חבר מערכת בעיתון ניו-יורק וורלד, אשר בהן הם מגנים את הכיסוי החדשותי של מהפכת אוקטובר ברוסיה על ידי הניו-יורק טיימס.  בחלק מדבריהם, ליפמן ומץ כותבים ש”ככלל, החדשות על רוסיה הם מקרה אשר בו לא מסתכלים על מה שהיה, אלא על מה שאנשים רצו לראות.”  לטענתם של ליפמן ומץ, הפתרון קיים ב”רוח המדעית…  קיים רק סוג אחד של אחדות שהוא אפשרי בעולם רבגוני כמו שלנו.  זוהי האחדות של השיטה, ולאו דווקא זאת של המטרה.  האחדות של ניסיון שיטתי.”  בכך, ליפמן ומץ משליכים מן הגישה הפרוגרסיבית לרוב הדברים על המקצוע העיתונאי ועל העיתונות באופן כללי.[xx]

קובאץ’ ורוזסטיל מפתחים את הנושא: “כאשר מושג האובייקטיביות הגיע בתחילה לעולם העיתונות, לא השתמעה מכך הכוונה לטעון כאילו עיתונאים הם חופשיים מדעה מוקדמת.  ההפך הוא הנכון.  המונח הזה החל להופיע בכתיבה עיתונאית בתחילת המאה האחרונה, במיוחד בשנות העשרים של המאה העשרים, מתוך הכרה גוברת שהתייחסות מוטית היא תופעה רווחת בכתיבה העיתונאית, לעיתים קרובות באופן בלתי מודע.  הקריאה לעיתונאים לאמץ גישה אובייקטיבית הייתה בבחינת בקשה שהופנתה אליהם לפתח שיטה עקבית לבדיקת מידע – גישה לעובדות שמתאפיינת בשקיפות – בדיוק מתוך השאיפה שהעדפות אישיות או תרבותיות לא יחתרו תחת דייקנותה של העבודה העיתונאית.”[xxi]

“במאה התשע-עשרה”, כותבים מחברים אלה, “עיתונאים נהגו לדבר על מה שקרוי ריאליזם.  הרעיון היה שאם עיתונאים פשוט חושפים עובדות ומציבים אותן ביחד בסדר מסוים, האמת תתגלה מאליה, באופן טבעי.  הריאליזם התפתח בתקופה שבה מקצוע העיתונאות היה בתהליך של היפרדות ממפלגות פוליטיות והתגברות המודעות לצורך בדיוק בדיווח.  התפתחות זו התרחשה בערך באותו זמן של המצאת מה שעיתונאים נהגו לכנות פירמידה הפוכה, אשר בה עיתונאי מסדר את העובדות על פי סדר של חשיבות, החל מהחשובות ביותר וכלה בחשובות פחות, מתוך מחשבה שזה עוזר לקהל הקוראים להבין דברים באופן טבעי.”[xxii].

אבל “כוונות טובות” ו”מאמצים כנים” אינם מספיקים.

לפיכך, כפי שהם טוענים, האובייקטיביות של העיתונאי איננה העניין. מוקד העניין חייב להיות קנה מידה ותהליך אובייקטיבי שעל פיו העיתונאי חייב לאסוף, לעבד ולדווח חומר חדשותי.  “על פי ההבנה המקורית… העיתונאי איננו אובייקטיבי, אבל שיטת העבודה שלו יכולה להיות אובייקטיבית.  המפתח היה במשמעת השלטת במקצוע, לא המטרה…  רוב האנשים חושבים על אובייקטיביות בעבודה עיתונאית כמטרה, לא כעל שיטת עבודה.  ואזרחים רבים מתייחסים בלגלוג לכוונה הזאת מאחר והם יודעים מעט מאד לגבי השיטות שבהן עיתונאים יכולים לעשות שימוש.  עדיין, הדעה שעל פיה אובייקטיביות כמטרה איננה מספקת ללא אחידות השיטה אשר מיישמת אותה עדיין תקפה היום כפי שהייתה תמיד…”[xxiii]

לא ברור, אם כן, מדוע קובאץ’ ורוזנסטיל מעלים את השאלה לגבי מגוון בחדר החדשות כדבר הכרחי, אלא אם כן הם מבינים שאין סבירות גבוהה ששיטת עבודה אובייקטיבית ובחינה דקדקנית של חומר חדשותי יהיו קנה המידה השולט בחדר חדשות שמאוכלס על ידי אידיאולוגים וחסידי מפלגה זו או אחרת.  המטרות הופכות, אם כן, לתכלית.  קובאץ’ ורוזנסטיל מודים בכך בעצם.  אבל גם כך, אם קנה המידה של העיתונאות המודרנית נקבע, לפחות באופן חלקי, על ידי הגיוון האינטלקטואלי בחדר החדשות, הרי שנראה, גם אם לא ברור לחלוטין, שספקי החדשות והעיתונאים הם פרוגרסיביים באופן גורף באופן חשיבתם ובעמדותיהם, ומשותף להם הלך הרוח האידיאולוגי האופייני למפלגה הדמוקרטית של ימינו – אותו הלך רוח פרוגרסיבי אשר השתלט על כל כך הרבה ממוסדות התרבות והחברה של האומה במהלך המאה האחרונה, כפי שאני מסביר בצורה מפורטת בספרי, גילוי מחדש של האמריקניות:  והעריצות של הרוח הפרוגרסיבית.

הפרופסור טים גרוסקלוז, בעל הקתדרה על שם ג’ורג’ מייסון, אשר לימד באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג’לס, פיתח “שיטה סוציו-מדעית אובייקטיבית” אשר מאפשרת לו לחשב כיצד הדעות הפוליטיות הפרוגרסיביות של עיתונאים ואמצעי תקשורת מעוותים את אופן ההסתכלות הטבעי של אמריקאים.  זה “מונע מאתנו מלראות את העולם כפי שהוא באמת.  במקום זאת, אנחנו רואים רק גרסה מעוותת שלו.  זה כמו לראות את העולם דרך עדשה – עדשה שמגדילה את העובדות שהליברלים רוצים שנראה ומכווצת את העובדות שהשמרנים רוצים שנראה.  לעדשה המטאפורית הזאת יש השפעה לא רק על מה שאנחנו רואים אלא גם על אופן החשיבה שלנו.  כלומר, הנטייה השלטת בכלי התקשורת אכן עושה אותנו ליותר ליברלים, מה שהופך אותנו לפחות מסוגלים להבחין בנטייה זו ומאפשר לכלי התקשורת לכפות עלינו עוד מידע מוטה מבלי שנבחין בכך, מה שהופך אותנו לעוד יותר ליברלים, וכן הלאה, וכן הלאה.[xxiv]

גרוסקלוז ממשיך:  “חדרי החדשות בארצות הברית הם חד-צדדיים באופן קיצוני.  השלכה אחת של מצב זה היא מה שאני מכנה בעיה מדרגה ראשונה של חדר חדשות לא מאוזן.  מדובר כאן בעובדה הפשוטה שאם אתה קורא מאמר בעיתון או צופה בדיווח חדשותי בטלוויזיה אז כמעט בוודאות יתברר שהוא נכתב או הופק על ידי אדם בעל דעות ליברליות.  אבל השלכה אחרת שאותה אכנה בעיה מדרגה שניה עלולה להיות גרועה יותר.  שתי תוצאות של הבעיה מדרגה שניה הן עיקרון הדרת המיעוטים, שעל פיו לעיתים חברי קבוצת הרוב מתייחסים אל חברי קבוצת המיעוט כאילו הם אינם קיימים.  ובמקרים שבהם הם בכל זאת נזכרים בכך שקבוצת המיעוט קיימת, הם לעיתים מתייחסים אל חבריה כילו מדובר בנציגים של הרוע או ביצורים תת-אנושיים.”[xxv]

גרוסקלוז טוען שתוצאה אחרת היא עיקרון ההגדרה מחדש של הקיצוניות שבו מונחים כמו ‘הזרם המרכזי’ ו’קיצוני’ מקבלים משמעות חדשה בתוך הקבוצה.  כאשר הקבוצה היא, נאמר, מאד ליברלית, עמדות של הזרם המרכזי הדמוקרטי מתחילות להיחשב לעמדות של מרכז הקשת הפוליטית, ועמדות שבמקרה הרגיל היו נחשבות כמזוהות עם שמאל קיצוני הופכות לדבר הרגיל.”[xxvi]

המכון האמריקאי לעיתונות מזהיר שישנה דעה קדומה מסוימת שאותה “נהוג היה לכנות ‘עיתונות בחבילה’.  כינוי אחר לאותה תופעה היה ‘חשיבה קבוצתית’.  מדובר כאן באופן התייחסות לעובדות המדווחות שהעיתונות כקבוצה מדווחת עליהן וחוזרת ומדווחת.  מונח מודרני שמציין תופעה זו הוא הנראטיב השולט….  נראטיב שולט כזה יכול להפוך למעין מלכודת.  העיתונאי בוחר לו עובדות שתואמות את הנראטיב השולט, או סטראוטיפ רווח, ומתעלם מעובדות אחרות.”[xxvii]

הבה נבחן כמה עובדות בעלות משמעות – דיווחים, סקרים ומחקרים – אשר יסייעו לנו לאשש את קביעותיו של גרוסקלוז ולהעריך את האופי האידיאולוגי והפוליטי של כלי התקשורת המודרניים.  עובדות אלו מעוררות שאלות רציניות לגבי הגיוון, האובייקטיביות, ו/ או הניטרליות של הדיווח החדשותי.

מחקר משנת 2014 שנעשה על ידי הפרופסורים מאוניברסיטת אינדיאנה, לארס ווילנאט ודייוויד ה. וויוור, ואשר מבוסס על ראיונות שנעשו באמצעות הרשת האלקטרונית עם 1,080 עיתונאים אמריקניים בתקופת הסתיו של 2013, מגלה שלמרות ש-50.2 אחוזים מן העיתונאים מזהים את עצמם כעצמאיים בשעה ש-14.6 אחוזים מזהים את עצמם כ”אחר”, הרי שמספרם של אלו המזהים את עצמם כדמוקרטים היה 28.1 אחוזים בהשוואה ל- 7.1 אחוזים בלבד שזיהו את עצמם כרפובליקנים.[xxviii]   ” ב- 1971 , בפעם הראשונה שבה נערך הסקר (זו הייתה הפעם החמישית שבה הוא נערך), 25.7 אחוזים מן העיתונאים הנשאלים הצהירו שהם מזהים את עצמם כרפובליקנים.”[xxix]   בנוסף לכך, מהעובדה שבערך 65 אחוזים מעיתונאים אלה מזהים את עצמם כעצמאים מבחינה פוליטית או כאחרים לא משתמע בהכרח שהם חסרי נאמנות פוליטית או השקפה אידיאולוגית אשר הייתה יכולה להדריך או להשפיע על עבודתם העיתונאית.  אכן, במשך העשורים האחרונים בלבד, סקר אחר סקר הראה שכלי התקשורת הם ליברליים יותר מאשר הציבור ככלל.[xxx]

סקר שנערך בנובמבר 2018 שנעשה על ידי פרופסורים באוניברסיטה של אריזונה ואוניברסיטת אי-אנד-אם בטקסס, ואשר בחן 462 עיתונאים העוסקים בנושאים פיננסיים, מהם יותר מ- 70 אחוזים אשר היו קשורים לכלי תקשורת כמו וואל סטריט ג’ורנל, פייננשיאל טיימס, בלומברג ניוז, אסושייטד פרס, פורבס, ניו יורק טיימס, רויטרס, או הואשינגטון פוסט, גילה שאפילו רוב הכתבים הפיננסיים הם בעלי נטייה פוליטית פרוגרסיבית.  כאשר נשאלו “באופן כללי, כיצד היית מתאר את הדעות הפוליטיות שלך?”, תשובתם של העיתונאים הייתה:  מאד ליברלי (17.63 אחוז), ליברלי במידה מסוימת (40.84 אחוז), מתון (37.12 אחוז), שמרן במידה מסוימת (3.94 אחוז), ומאד שמרן (0.046 אחוז).  כך, קרוב ל- 60 אחוז מהעיתונאים הפיננסיים שנסקרו היו ליברליים ופחות מחמישה אחוזים היו שמרנים.[xxxi]   

כפי שמדווח המרכז ליושרה ציבורית, ארגון שניתן לזהותו כמרכז-שמאל, “על פי החוכמה העיתונאית המקובלת, עיתונאים ועורכים מתפקדים כשופטים על מגרש המשחקים של הפוליטיקה – מבצרים של ניטרליות שאסור עליהם לצדד בקבוצה האדומה או בקבוצה הכחולה במילה או במעשה…  [אבל, בבחירות לנשיאות ב- 2016], אנשים שהזדהו כעיתונאים, כתבים, עורכי חדשות או מגישי חדשות בטלוויזיה ואשר לקחו חלק באירועים פדרליים לשם איסוף תרומות – כמו גם תורמים אחרים שעובדים בתחום העיתונות – תרמו ביחד יותר מ- 396,000$ למערכות הבחירות של קלינטון וטראמפ,  כמעט כל הכסף הזה – יותר מ- 96 אחוזים – נתרם לקלינטון.  קרוב ל- 430 אנשים אשר עובדים בעיתונות תרמו ביחד, במשך חודש אוגוסט [2016], 382,000$ למועמדת הדמוקרטית.”[xxxii]

ומה לגבי גילוי העריות המאפיין את מערכת היחסים בין עיתונאים לבין הממשל הדמוקרטי האחרון?  ב- 12 לספטמבר, 2013, האטלנטיק, כלי תקשורת פרוגרסיבי, דיווח על עשרים וארבעה עיתונאים לפחות שנטשו משרות בכלי התקשורת כדי לעבוד בממשל של הנשיא אובמה.

הנה רשימה של כמה מן הפריטים שכתב האטלנטיק אלספט ריב חשף:

 

  • העורך הראשי של טיים, ריק סטנגל, עבר למחלקת המדינה כתת-מזכיר המדינה לדיפלומטיה ציבורית ועניינים ציבוריים.
  • דוגלס פרנץ, שכתב בשביל הניו יורק טיימס והלוס אנג’לס טיימס היה עוזר מזכיר המדינה לעניינים ציבוריים.
  • העורך של הבוסטון גלוב המקוון לנושאים פוליטיים, גלן ג’ונסון, היה יועץ בכיר במחלקת המדינה.
  • כתב הוואשינגטון פוסט סטפן באר עבר למחלקת העבודה כמנהל ראשי של המשרד לעניינים ציבוריים.
  • הכתבת של הוואשינגטון פוסט בקונגרס, שיילה מארי, הפכה למנהלת התקשורת של סגן הנשיא, ג’ו ביידן, ולאחר מכן ליועצת בכירה לנשיא אובמה.
  • רוזה ברוקס כתבה טור בלוס אנג’לס טיימס לפני שקיבלה על עצמה משרה עם תת מזכיר המדינה להגנה לענייני מדיניות.
  • דסון טומסון מהוואשינגטון פוסט עזב את העיתון כדי לשרת ככותב נאומים של השגריר האמריקני בבריטניה.
  • רוברטה באסקין, כתבת חוקרת לשעבר בסי-בי-אס ניוז, הצטרפה למחלקת הבריאות ושירותי האנוש כיועצת תקשורת בכירה.
  • וורן באס, מהוואשינגטון פוסט, עורך משנה של המדור אאוטלוק בעיתון, הצטרף לשגרירה האמריקאית באו”ם באותו זמן, סוזן רייס, כמנהל כתיבת הנאומים ויועץ בכיר לענייני מדיניות.
  • כתב אדיוקיישן וויק, דייוויד הוף, עבר למחלקת החינוך.
  • המפיקה הפוליטית הבכירה בסי-אן-אן, סאשה ג’ונסון, הצטרפה למחלקת התחבורה ומאוחר יותר הפכה לראש צוות של רשות התעופה הפדרלית.
  • ג’יל צוקרמן, מהשיקגו טריביון, עברה למחלקת התחבורה כמנהלת תקשורת.
  • ריק ווייס, שעבד בשביל הוואשינגטון פוסט, הפך למנהל תקשורת וליועץ אסטרטגי ראשי לענייני מדיניות במשרד של הבית הלבן לענייני מדע וטכנולוגיה.
  • כתבת הסי-בי-אס והאי-בי-סי לשעבר, לינדה דאגלס, הצטרפה למערכת הבחירות של אובמה ומאוחר יותר הייתה מנהלת התקשורת למשרד לענייני רפורמת הבריאות בבית הלבן.
  • כתב הניו יורק טיימס, אריק דאש, עבר למשרד לעניינים ציבוריים של מחלקת האוצר, כפי שעשה גם המפיק אנתוני רייס מאם-אס-אן-בי-סי.
  • אניש רמאן מהסי-אן-אן עבד במערכת הבחירות של אובמה ולאחר מכן ככותב נאומים של הנשיא אובמה.
  • הכתב לענייני ביטחון לאומי של הסי-אן-אן, ג’ים שיוטו, שעבד לפני כן בחדשות אי-בי-סי, שירת כראש צוות של שגריר ארצות הברית בסין, גארי לוק.
  • הכתב לענייני סביבה של סאן פרנציסקו קרוניקל, קלי זיטו, הצטרף למשרד לעניינים ציבוריים של הסוכנות להגנת הסביבה.[xxxiii]

ראוי לציון, ראש המשרד בוואשינגטון של המגזין טיים, ג’יי קארני, הפך למנהל התקשורת של סגן הנשיא ביידן ולאחר מכן למזכיר העיתונות של הנשיא אובמה.

צריך להתאמץ כדי למצוא מערכת יחסים מקיפה במידה דומה בין אירגוני תקשורת מובילים רבים כל כך לבין ממשל רפובליקני כלשהו מהתקופה האחרונה.  בנוסף לכך, מה לגבי קשרי משפחה בין העיתונות לבין ממשל אובמה?  ב- 12 ליוני, 2013, פול פארהי מהוואשינגטון פוסט מצא את הדבר הבא:  נשיא אי-בי-סי ניוז, בן שרווד… הוא אחיה של אליזבת שרווד-רנדל, יועצת בכירה לענייני בטחון לאומי של הנשיא אובמה.  האדם המקביל לו ב-סי-בי-אס, נשיא חטיבת החדשות, דייוויד רודס, הוא אחיו של בנג’מין רודס, [סגן היועץ לביטחון לאומי לענייני תקשורת אסטרטגית].  סגנית ראש המשרד של סי-אן-אן בוואשינגטון, וירג’יניה מוסלי, נשואה לתום ניידס, סגן מזכיר המדינה [לשעבר] תחת הילרי רודהאם קלינטון.  הלאה, אשתו של מזכיר העיתונות של הבית הלבן, ג’יי קרני, היא קלייר שיפמן, כתבת וותיקה של אי-בי-סי.  והכתבת בבית הלבן [של הרדיו הציבורי הלאומי], ארי שפירו, נשואה לעורך דין, מייקל גוטליב, שהצטרף למשרד היועץ של הבית הלבן.”  מי שהייתה מנהלת התקשורת של סגן הנשיא ביידן, “שיילה מארי,… נשואה לניל קינג, אחד מהכתבים הפוליטיים הבכירים של הוול סטריט ג’ורנל.”[xxxiv]   למרות זאת, פארהי מצטט בעלי תפקידים בכירים רבים בתקשורת שעומדים על כך שקיימות מגבלות מסוגים שונים שמטרתן למנוע ניגודי עניינים.

ישנם גם אחרים שעבדו בממשלים דמוקרטיים קודמים ואשר עובדים כעת בכלי התקשורת וביניהם כאלה שלהם קשרי משפחה ארוכי שנים במפלגה הדמוקרטית.  למשל:

  • כריס מתיוס מאמ-אס-אן-בי-סי עבד קודם לכן, בין השאר, עבור הנשיא ג’ימי קרטר ויושב ראש בית הנבחרים הדמוקרטי טיפ אוניל.
  • כריס קואומו מסי-אן-אן הוא אחיו של המושל הדמוקרטי של ניו יורק, אנדרו קואומו.
  • ג’ייק טאפר מהסי-אן-אן עבד בשביל אשת הקונגרס הדמוקרטית מרג’ורי מרגוליס-מזווינסקי והחברה לפיקוח על שימוש בנשק אישי.
  • אביה של קוקי רוברטס מאי-בי-סי היה הייל בוגז, מנהיג הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים.
  • כמובן, ג’ורג’ סטפנופולוס מרשת אי-בי-סי עבד בשביל הנשיא ביל קלינטון.

ישנם אחרים, כולל כמה רפובליקנים, אבל הנתונים האלה נותנים רושם מסוים לגבי הקרבה השוררת בין כלי התקשורת של וואשינגטון הבירה לבין המפלגה הדמוקרטית.

קיימות השפעות אחרות על הדיווח העיתונאי, כולל “בועה גיאורפית”.  פוליטיקו, אתר תקשורת פרוגרסיבי, מציין ש”כלי התקשורת האמריקאים אכן עובדים בתוך בועה.”  לטענתו, “זהו דבר שלא היה נכון עד תקופה מאוחרת, כמו לפני 2008.  והבועה הולכת והופכת יותר קיצונית.  הבועה, שמרוכזת בחופים המזרחי והמערבי, היא גם גיאוגרפית וגם פוליטית.  אם אתה עיתונאי פעיל, הסיכוי הסביר הוא לא רק שאתה עובד במחוז שתומך בקלינטון – הסיכוי הסביר הוא שאתה גר באחד מהמחוזות של המדינה שהכי תומכים בקלינטון.”  ג’ק שייפר וטאקר דוהרטי מייחסים את הבועה לדעיכה בעסקי העיתונים ולעליה בדיווח החדשותי המקוון.  שני עיתונאים אלה כותבים ש”זהו לא רק שינוי של המדיום.  זהו גם שינוי סוציו-פוליטי רדיקלי.  בשעה שמשרות עיתונאיות קיימות בכל שטחי המדינה, לא כך הדבר לגבי משרות ברשת האינטרנט.  כיום, 73 אחוזים מכל משרות הקשורות בכתיבה עיתונאית באינטרנט מרוכזות בפרוזדור שבין בוסטון, ניו יורק, וואשינגטון וריצ’מונד או רצועת הסהר בחוף המערבי שעוברת מסיאטל לסן דייגו והלאה לפניקס.  אזור שיקגו, מרכז מסורתי של אמצעי תקשורת, מחזיק בחמישה אחוזים מן המשרות בשעה ש- 22 האחוזים הנותרים מפוזרים על פני השאר.  כמעט כל הצמיחה המשמעותית בפרסום תכנים עיתונאיים באינטרנט מתרחשת מחוץ לאזורים המרכזיים של המדינה, במספר קטן של מחוזות עירוניים, כולם מקומות שהצביעו בעד קלינטון.  כאשר החברים השמרנים משתמשים במונח ‘כלי תקשורת’ כזהה במשמעות ל’שייך לאזורי החוף’ ו’ליברלי’ הם לא לגמרי מחטיאים את המטרה.”[xxxv]

שייפר ודוהרטי מגיעים למסקנה ש”תשעים אחוזים בקירוב מכל המועסקים בעיתונות אשר מפרסמים את עבודתם באינטרנט עובדים במחוז שבו קלינטון ניצחה, ו- 75 אחוזים מהם גרים במחוז שבו היא ניצחה בהפרש של יותר משלושים אחוזים.  כאשר מוסיפים לכך את הירידה במספר המשרות העיתונאיות, 72 אחוזים המועסקים אשר מפרסמים את עבודתם באינטרנט או בעיתונים עובדים במחוז שבו קלינטון זכתה.  על פי נתונים אלה, כמובן, קלינטון הייתה המועמדת של כלי התקשורת…. האנשים שמדווחים, עורכים, מפיקים ומפרסמים חדשות אינם יכולים שלא להיות מושפעים  – מושפעים במידה רבה – מהסביבה שבה הם עובדים.”[xxxvi]

לאור המחקרים השונים האלה וניתוח העובדות, האם עדיין ניתן לומר שעיתונאים יכולים, למרות עובדות אלה, להניח הצידה את הלך הרוח הפרוגרסיבי ואת הנאמנות הפוליטית שלהם מתוך חתירה אובייקטיבית וחסרת פניות אחר האמת החדשותית?

האם זוהי עדיין בכלל המטרה של העיתונאות המודרנית?

מחקר בלתי מוטה שנערך לאחרונה על ידי מרכז שורנסטיין בבית הספר על שם קנדי באוניברסיטת הרווארד אשר עוסק בכלי התקשורת, החיים הפוליטיים ומדיניות ציבורית מצביע על כך שהתשובה לשאלה זו היא שלילית – וודאי כאשר מדובר בנשיאותו של דונלד טראמפ.  ב- 18 למאי, 2017, מרכז שורנסטיין פרסם ניתוח מקיף של הכיסוי התקשורתי של מאה הימים הראשונים של ממשל טראמפ.  בין מסקנות המחקר:

התקפותיו של טראמפ על העיתונות מכוונות כלפי מה שהוא מכנה “כלי התקשורת של הזרם המרכזי”.  שישה מתוך שבעת ספקי המידע שעסק בהם מחקרנו – סי-בי-אס, סי-אן-אן, אן-בי-סי, ניו-יורק טיימס, וולסטריט ג’ורנל, והוואשינגטון פוסט –  הם בין אלה שאותם הוא תקף בשמם.  כל השישה תיארו את מאה הימים הראשונים של טראמפ כנשיא במונחים מאד לא מחמיאים.  הכיסוי התקשורתי של סי-אן-אן ואן-בי-סי היה הבלתי מתפשר מכולם – דיווחים שליליים על טראמפ עלו במספרם על דיווחים חיוביים ביחס של 13 ל- 1 בשתי הרשתות.  שיעור הכיסוי השלילי של נשיאותו של טראמפ בסי-בי-אס גם הוא הגיע למעל 90 אחוזים.  שיעור הכיסוי השלילי של טראמפ בניו יורק טיימס עבר את רף ה- 80 אחוזים (87 אחוזים שלילי), כמו גם בוואשינגטון פוסט (83 אחוזים שלילי).  הוולסטריט ג’ורנל נמצא מתחת לרמה הזאת (70 אחוז דיווח שלילי), הבדל שניתן לייחס במידה רבה לעובדה שהג’ורנל עוסק לעיתים קרובות יותר, ומתוך גישה אוהדת יותר, בנושאים כלכליים.  רשת פוקס הייתה ספק החדשות היחידי שבו הצליח טראמפ, איכשהו, להתקרב לאזור החיובי – 52 אחוזים מהדיווחים החדשותיים בפוקס היו בעלי נימה שלילית ברורה בשעה ש-48 אחוזים היו חיוביים.  הכיסוי החדשותי של פוקס היה ב-34 אחוזים פחות שלילי מהממוצע של ששת הרשתות האחרות….  הכיסוי החדשותי של טראמפ במאה הימים הראשונים של ממשלו לא היה רק שלילי במונחים כלליים.  הוא היה שלילי בכל הממדים.  לא היה נושא אחד בעל חשיבות שבו ההתייחסות לטראמפ הייתה יותר חיובית מאשר שלילית.[xxxvii]

ממצאים אלה, במיוחד אלה הנוגעים לרשת פוקס, מצביעים על משהו.  הביקורת הרווחת כלפי רשת פוקס, במיוחד מצד המתחרות שלה בקרב התקשורת, היא שרשת זו מגויסת למען טראמפ.  בשעה שכמה מן המנחים והתכניות ברשת פוקס מפגינים יותר תמיכה בנשיא בהשוואה לאחרים – האבחנה ברשת פוקס בין תכניות של דיווח חדשותי לבין תכניות בעלות תוכן פרשני מסומנת בקווים ברורים יותר בהשוואה ל- סי-אן-אן ול- אמ-אס-אן-בי-סי – הנתונים הסטטיסטיים שנאספו על ידי מרכז שורנסטיין מצביעים על כך שככלל הכיסוי ברשת פוקס הוא הרבה יותר מאוזן בהשוואה לספקי החדשות האחרים, שהם שליליים באופן גורף.

קביעה זו יכולה להראות מפתיעה אם לוקחים בחשבון את כל הסיפורים לגבי פוקס בכלי התקשורת המודפסים והמשודרים, אשר מתארים את רשת פוקס כבלתי הוגנת ובלתי מאוזנת בכיסוי התקשורתי שלה.  אכן, רשת פוקס, עם המנהלים והמנחים שלה, מהווה לעיתים תכופות מטרה לביקורת מצד גופי תקשורת אחרים, כמו ניו-יורקר, ואניטי פייר, ניו יורק טיימס, וואשינגטון פוסט, פוליטיקו, סי-אן-אן, אמ-אס-אן-בי-סי, וכן הלאה, אשר בהם עיתונאים ופרשנים פרוגרסיביים  של ספקי חדשות אלה נראים עסוקים באופן אובססיבי עם מעמדה הציבורי ויוקרתה של רשת פוקס הנמצאים בירידה, והם אפילו מקדמים חרם מסחרי כנגד מנחים ותכניות מסוימים של פוקס.  הסיבה לכך נראית ברורה:  רשת פוקס קוראת תגר על האחידות האידיאולוגית והפוליטית של כלי התקשורת האחרים אשר בהם הכיסוי התקשורתי של טראמפ הוא “בלתי אוהד בכל הממדים.”[xxxviii]

מרכז שורנסטיין מספק עצה חכמה לחדרי חדשות ולעיתונאים:  “מן הראוי היה שעיתונאים יבלו פחות זמן בוואשינגטון ויותר זמן במקומות שבהם מדיניות באה לידי ביטוי בחייהם של אנשים.  אם היו נוהגים כך בתקופת מערכת הבחירות, הם לא היו מחטיאים את הסיפור שהוביל לניצחונו של טראמפ – דעיכתו של החלום האמריקאי לגבי מיליוני אנשים מן השורה.  אבל נראטיבים מהסוג הזה אינם בהכרח סיפור כאוב.  אמריקה היא כעת חברה מסוכסכת בהיבטים מסוימים, אבל היא איננה חברה הרוסה והמחלוקות בוואשינגטון הן עמוקות יותר מאלה המעסיקות את העולם שמחוצה לה.”[xxxix]

בהשוואה, ב- 28 לאפריל, 2009, מרכז המחקר פיו פרסם מחקר בנושא הדיווח התקשורתי על מאה הימים הראשונים של ממשל אובמה.  מרכז פיו מדווח ש”על פי מחקר חדש העוסק בכיסוי תקשורתי, הנשיא ברק אובמה נהנה מכיסוי תקשורתי שהוא באופן משמעותי חיובי יותר ממה שקיבלו ביל קלינטון או ג’ורג’ בוש במשך החודשים הראשונים שלהם בבית הלבן.  באופן כללי, בערך ארבעה מבין עשרה סיפורים חדשותיים, מאמרי מערכת ומאמרי פרשנות שעסקו באובמה היו בעלי נימה חיובית בהשוואה ל- 22 אחוזים לבוש ו- 27 אחוזים לקלינטון באותה קבוצה של ספקי חדשות במישור הלאומי במשך אותם חודשיים ראשונים במשרה הנשיאותית, זאת על פי מחקר שנעשה על ידי הפרויקט למצוינות עיתונאית של מרכז המחקר פיו.  המחקר מצא ששיעור הדיווחים התקשורתיים החיוביים לגבי אובמה עלה על זה של השליליים ביחס של שניים לאחד (42% לעומת 20%), בשעה ש- 38% מן הדיווחים התקשורתיים היו ניטראליים או מעורבים.”[xl]

ישנן דוגמאות רבות אחרות שמצביעות על העדפותיהם הפוליטיות והאידיאולוגיות הפרוגרסיביות של כלי התקשורת, כולל עוד מחקרים וסקרים שמראים עד כמה הדבר נפוץ.[xli]  עם זאת, במקרים רבים העובדות התומכות בטענה זאת זוכות ליחס מבטל, להכחשה, לפרשנות שמשנה את משמעותן או להצדקה.  אבל העניין הוא חד משמעי, אכן, במספר הולך וגדל של חוגים, שליחותם האידיאולוגית של אירגוני חדשות ושל עיתונאים איננה יותר מחתרתית.  מחויבותם הפוליטית ושליחותם גלויים וחד משמעיים.

למשל, הפרופסור באוניברסיטת ניו יורק, ג’יי רוזן הוא קול בולט בין אלה התומכים ברעיון של מה שקרוי עיתונאות ציבורית או אזרחית – כלומר, התנועה העיתונאית מונעת המטרה, בעלת האוריינטציה הקהילתית והדוגלת באקטיביזם חברתי אשר מתפשטת בחדרי החדשות של אמריקה מזה כמה עשורים.  כמבקר חריף של מי שהיה אז מועמד לנשיאות, דונלד טראמפ, רוזן כתב בוואשינגטון פוסט: “תארו לעצמכם מועמד שמעוניין בהגברת אי הבהירות הציבורית לגבי עמדותיו כדי שהמצביעים יחדלו ממאמציהם להישאר מעודכנים ובמקום זאת יצביעו מתוך הסתמכות על תחושותיהם הבסיסיות בלבד.  בתנאים כאלה, האם השאלה, ‘היכן אתה עומד, אדוני?’ משרתת את מטרות העבודה העיתונאית, או שהיא מעמידה את מציג השאלה במקום שיועד לו בתכניתו הכאוטית של המועמד?  אני יודע מה אתם חושבים, עיתונאים: ‘מה אתה רוצה שנעשה?  האם עלינו להפסיק לדווח על מועמדים לנשיאות מן המפלגות הגדולות?  זה יהיה חסר אחריות.’  זה נכון.  אבל תגובה מסוג זה חוסמת כל וויכוח אינטליגנטי.  מאחורי כל עשייה רגילה של כיסוי חדשותי במערכת בחירות עומדות הנחות יסוד לגבי התנהגותם של מועמדים.  אני רוצה להציג את השאלה: האם הנחות יסוד אלה עדיין תופסות?  טראמפ איננו מתנהג כמו מועמד נורמלי.  הוא מתנהג כמו אחד שאיננו מחויב.  בתגובה לכך גם על העיתונאים להפוך לפחות צפויים.  עליהם לבוא עם תשובות חדשות.  עליהם לעשות דברים שהם מעולם לא עשו קודם לכן.  ייתכן שעליהם אפילו לזעזע אותנו.”[xlii]

“ייתכן שיש צורך בשיתוף פעולה בין הענפים השונים של העבודה העיתונאית בדרכים שמעולם לא היו ידועות לנו,” רוזן מוסיף.  “ייתכן שיהיה על העיתונאים לפנות אל טראמפ בעוצמה שלא ראינו קודם.  ייתכן שיהיה עליהם לקחת את הסיכון של שבירת כללי ההגינות בראיונות ולסבול מצבים של אי נעימות קיצונית.  הדבר הקשה מכל, יהיה עליהם להסביר לציבור שטראמפ הוא מקרה מיוחד ושהכללים הרגילים אינם תופשים.”[xliii]

הדיווח החדשותי על המועמד טראמפ, על הנשיא טראמפ, על ממשל טראמפ ועל תומכיו של טראמפ מצביע בבירור על כך שגישתו העיתונאית של רוזן, המבוססת על אקטיביזם ציבורי או אזרחי, רכשה לה אחיזה איתנה בחדרי החדשות ועל העיתונאים המודרניים.  אפשר להבחין בה, אבל, באופן רחב יותר בנושאים שמהם התקשורת מתעלמת, או שעליהם היא מדווחת, או מדווחת באופן חוזר, כמו גם באופן שנושאים אלו מדווחים ובבחירת ה”מומחים” או פקידי ציבור כדי לתמוך בעמדות מסוימות, וכן הלאה.

לפני עשרים וחמש שנים, המורה והעיתונאית אלשיה ס. שפרד הסבירה שגישתו העיתונאית של רוזן “והמטרה של עיתונאות ציבורית –  מה שידוע גם כעיתונאות אזרחית, עיתונאות של שרות ציבורי, או דיווח נתמך-קהילה – דוגלת ב’חידוש הקשר’ שבין האזרחים והעיתונים שלהם, הקהילות שלהם והתהליך הפוליטי, כאשר התפקיד שממלאת העיתונות איננו שונה מזה של פעיל קהילתי.  על פי הבשורה של עיתונאות ציבורית, פסיביות מקצועית היא משהו שזמנו עבר.  אקטיביזם הוא הדבר האופנתי.  ניתוק איננו יותר הדבר המקובל, השתתפות כן…”[xliv]

בזמנו, מארווין קאלב, שהיה אז מנהל מרכז שורנסטיין ועיתונאי לשעבר, אמר, “אני חושב שהתנועה הזאת היא אחת מבעלות המשמעות הרבה ביותר בעיתונאות האמריקאית מזה זמן רב.  זה איננו הבזק חולף.  זה משהו שנראה שהוא מכה שורשים עמוקים בעיתונות האמריקאית ושיש לבחון אותו בעיון רב.  קאלב המשיך והזהיר, “לדעתי, עיתונאי שהופך למשתתף פעיל חורג מגבולות אחריותו המסורתית.  כאשר העיתונאי הוא זה שממש מחולל את השינוי ולאחר מכן מדווח עליו, אינני בטוח יותר לגבי מעלות כמו ריחוק, אובייקטיביות, קשיחות…  הנקודה העיקרית בעיתונאות האמריקאית הייתה תמיד ריחוק ממקורות הסמכות באופן שמאפשר ניתוח ביקורתי.”[xlv]

רוזן ופעילים חברתיים אחרים העוסקים בעיתונות ציבורית ואזרחית ואשר מזוהים עם גישתו דוחים את הסטנדרטים ואת מערכת המושגים המסורתיים של עיתונות חופשית לטובת גישה רדיקלית לעבודת הדיווח החדשותי שעל פיה כלי התקשורת הופכים לכלי בשירות התנועה הפרוגרסיבית.  הם לוקחים בהשאלה רעיונות מהפילוסופיה של אנשים כמו, בין השאר, הסוציולוג אמתי עציוני.  עציוני מתאר את הגישה שלו כ”אנשים שמחויבים ליצירת סדר מוסרי, חברתי וציבורי חדש שמבוסס על קהילות מתחדשות, ללא מתן רישוי לגישה טהרנית ולדיכוי.”[xlvi]

אבל, באופן מהותי, הפילוסופיה של עציוני, תפיסתו וכתביו של רוזן, והעבודה המעשית של עיתונאים ברחבי חדרי החדשות של אמריקה (אלה האחרונים, במתכוון או שלא במתכוון) כולם מאמצים ומשתפים ביניהם את תפיסת תפקידה של העיתונות כפי שנוסחה על ידי ג’ון דיואי כמעט מאה שנה קודם לכן.  אכן, אפשר בצדק להתייחס אל דיואי, אחד האינטלקטואלים הפרוגרסיביים המוקדמים והמשפיעים ביותר של האומה, כאל אחד מן האבות המייסדים של העיתונאות המודרנית.  שהרי ברור באופן גורף שהתנועה הפרוגרסיבית לא יכולה הייתה להתעלם מקיומו או איכשהו שלא לעשות שימוש בכלי החשוב ביותר לתקשורת המונים כדי לקדם את התכנית האידיאולוגית העצומה שלה – התנתקות רדיקלית מהמורשת, התרבות והרעיונות המייסדים של אמריקה, ביניהם במיוחד עיקרון החרות האישית והשוק החופשי (מכאן ההדגש על “קהילתיות”).

דיואי הצהיר:  “כאשר… אני אומר שהנושא הראשון של ליברליזם מתחדש הוא חינוך, כוונתי היא שמשימתו היא סיוע ביצירת הרגלי החשיבה והאופי, התבניות האינטלקטואליות והמוסריות, אשר מתקרבים למידה מסוימת של אחידות עם התנועה הממשית של האירועים.  אני חוזר ואומר, הפיצול בין אלה האחרונים כפי שהתרחשו באופן ממשי לבין אופני הרצייה, החשיבה וההוצאה לפועל של רגש ומטרה הוא זה אשר מהווה את הגורם הבסיסי של המבוכה הנוכחית של הרוח ושל השיתוק בפעולה.  המשימה החינוכית אינה ניתנת להשגה רק על ידי עבודה על רוחו של האדם, ללא פעולה שמביאה לידי שינוי ממשי במוסדות החברה.  הרעיון שניתן לשנות נטיות ועמדות רק באמצעים ‘מוסריים’ שאותם אנו מבינים כמשהו שמתחולל לגמרי בתוך פנימיותם של אנשים הוא בעצמו אחת מהתבניות הישנות שאותן יש לשנות.  חשיבה, רצייה ומטרה קיימים במצב מתמיד של תן וקח ביחסי הגומלין שלהם עם תנאי הסביבה. אבל חשיבה החלטית היא הצעד הראשון של אותו שינוי בפעולה אשר בעצמו יוביל הלאה את השינוי הדרוש בתבניות הרוח והאופי.”[xlvii]

“בקיצור,” דיואי אמר, “הליברליזם חייב עכשיו להפוך לרדיקלי. במילה ‘רדיקלי’ הכוונה היא להכרה בהכרחיותם של שינויים יסודיים באופן הארגון של המוסדות ושל פעילות מקבילה אשר תכליתה ההוצאה לפועל של שינויים אלה.  התהום הפעורה בין מה שהמצב הקיים מסמן כאפשרות למצב הקיים כפי שהוא בפועל היא כל כך עמוקה שאי אפשר לגשר עליה על ידי צעדים הדרגתיים אשר ננקטים באופן נקודתי.”[xlviii]

בנוסף לכך, ה”ליברליזם” הזה, גם אם נאמר עליו שהוא מייצג את הקהילה והאנשים, הוא ההפך מכך.  בפועל, אין דרך מעשית שבה הציבור יכול להשפיע על תוכן החדשות והדיווח התקשורתי שהוא מקבל.  מעבר לכך, האידיאולוגיה הפרוגרסיבית, למרות הטענה שהיא שמה את האנשים במרכז, בעצם מטיפה את חוכמתם של המומחים העילאיים ואנשי המנגנון, ואת יישומם של מודלים מדעיים ושל גישות להתנהגות האנושית המבוססות על ריכוזיות בקבלת החלטות. תפיסה זו זכתה לביטוי הולם ב-1922 על ידי איש החדשות והפרשן רב ההשפעה וולטר ליפמן בספרו הקלאסי, דעת הקהל.  בזמנו, ליפמן היה סוציאליסט מאוכזב שיותר ויותר איבד את אשליותיו לגבי הציבור.  עקב כך, כמו הרבה חסידים פרוגרסיביים, הוא האמין שמקורה של הבעיה נעוץ באי יכולתם של האזרחים לתפוס את האירועים ולאחר מכן לדון ולפעול לגביהם באופן רציונלי.

ליפמן כתב שהעולם הוא פשוט מורכב מדי לאנשים עסוקים שטרודים בענייניהם, ושמרוכזים בחייהם ובמטרותיהם, מכדי שיוכלו להבין את האירועים:  “מידת תשומת הלב העומדת לרשות אנשים קטנה במידה רבה ממה שדרוש היה כדי לקיים הסדר שמבוסס על ההנחה שכל אזרחי המדינה, לאחר שהקדישו עצמם לקריאת כל הפרסומים של כל סוכנויות החדשות, הם מספיק ערניים, מכירים מספיק את העובדות ומתייחסים בהתלהבות לכל הנושאים אשר לעולם לא מצטרפים ביחד לכדי עיקרון כללי כלשהו.  אני עצמי אינני מקבל את ההנחה הזאת.  סוכנות החדשות היא, קודם כל, מכשיר העומד לרשות איש הפעולה, הנציג הפוליטי המנוי על קבלת ההחלטות, העובד במקום העבודה, ואם היא אינה מסייעת להם היא לא תסייע לאף אחד בסופו של דבר.  אבל, במידה והיא אכן מסייעת בידם להבין את הסביבה שבה הם עובדים, היא הופכת לנראה לעין את מה שהם עושים.  ובמידה זו הם הופכים ליותר אחראיים ביחסם אל הקהל הרחב.”[xlix]

ליפמן טען שהמומחים, בהתעסקותם היומיומית, הם כאלה שניתן לסמוך עליהם להביא לשיפור החברה:  “המטרה היא, אם כן, לא להעמיס על כל אזרח את חוות דעתם של המומחים בכל השאלות העומדות על הפרק, אלא להעביר את העומס הזה ממנו אל המנהל האחראי.  למערכת מידע יש ערך, כמובן, כמקור לאספקת מידע כללי ולצורך בדיקת מהימנותה של העיתונות היומית.  אבל זהו עניין משני.  השימוש האמתי של מערכת מידע הוא כמסייעת לממשלה ייצוגית ולממשל גם במישור הפוליטי וגם בתעשייה.  הדרישה לסיועם של כתבים מומחים בדמותם של רואי חשבון, סטטיסטיקאים, מזכירות וכדומה איננה באה מן הציבור אלא מאנשים שעוסקים בעסקי הציבור ואשר לא יכולים יותר לעשות זאת שלא על סמך ידע מקצועי.  במקור, ובאופן אידיאלי, זהו מכשיר שמאפשר לעסוק בענייני הציבור בצורה טובה יותר, במקום להיות מכשיר שמאפשר ידיעה טובה יותר לגבי מידת הליקויים באופן שבו ענייני הציבור מנוהלים.”[l]

ליפמן גם הטיף שתהליך הניתוח והסינתזה שמבצעים המומחים הוא זה שמאפשר לאזרחים מן השורה להבין את המציאות.  “רק אם הוא עומד על כך שהבעיות לא יגיעו לפתחו אלא אם כן הן עברו תהליך מסוים קודם לכן, יכול האזרח העסוק של המדינה המודרנית לקוות שיהיה באפשרותו להתמודד איתן בצורה סבירה.   שהרי הנושאים, כפי שמעמיד אותם בעל העניין, תמיד מכילים שורה מורכבת של עובדות, כפי שהוא היה עד להן, מוקפים בכמות גדולה ושמנונית של ביטויים עמוסי אמוציות.  בהתאם לאופנה הרווחת, הוא יצא מחדר הישיבות כשהוא עומד על כך שמה שהוא רוצה זה רעיון מסוים שממלא את הנפש, כמו צדק, רווחה, אמריקניות, סוציאליזם.  בנושאים כאלה, אפשר לעיתים להביא את האזרח בחוץ לידי פחד או הערצה, אבל אף פעם לא לידי שיפוט.  לפני שהוא יכול לעשות משהו עם הטיעון, יש להרתיח ולהמיס ממנו את השומן העוטף אותו.”[li]

כפי שיכולים להעיד צרכני חדשות רגילים רבים, האליטיזם המתנשא הזה, מאפיין בסיסי של הגישה הפרוגרסיבית, מקבל ביטוי תכוף בעמדותיהם של עיתונאים וללא ספק בסביבה של חדרי חדשות בכל אמצעי התקשורת.

הפרופסור צ’ארלס קסלר ממכללת קלרמונט מקנה ומכון קלרמונט מסכם את המהפך שעברה התקשורת באופן הבא:  “בתחילת המאה העשרים העיתונאות החלה לחשוב על עצמה כעל מקצוע.  במאה התשע עשרה עיתונים צמחו לרוב ככלי ביטוי של מפלגות פוליטיות.  הרוח הגוברת כעת הייתה בלתי מזוהה מבחינה פוליטית, עצמאית, מסתמכת על מומחיות, ומודרכת על ידי הדוגמא של מדעי החברה החדשים מתוך גישה פילוסופית-היסטורית או גישה מדעית יותר.  שני המתכונים באו מאותו מטבח אוניברסיטאי, ולכן זה היה דבר רגיל למצוא את מתקני החברה הרציניים, האידיאליסטיים והפרוגרסיביים ואת חוקרי המציאות החברתית הקרים והמדעיים מגויסים לטובת אותן מטרות פוליטיות….”[lii]

קסלר הוסיף:  “העיתונאות החדשה, גם כן, התבגרה כשהיא רואה את עצמה כליברלית ו’אוביקטיבית’ בעת ובעונה אחת.  היא הייתה אובייקטיבית במידה שהיא ידעה להפריד בין עובדות לבין ערכים:  דיווח על עובדות, וזאת בשעה שהערכים מוגבלים לדפי המערכת.  אבל להיות אובייקטיבי או עצמאי בדרך הזאת היה כשלעצמו ערך ליברלי.  ליברלים כמעט מכל הגוונים היו בטוחים שאותן עובדות נפרדות יצטרפו מתישהו ביחד לכדי ‘מטה-עובדה היסטורית’ אשר תתמוך בגרסה הפרטית שלהם לגבי רעיון הקדמה ולפיכך גם בערכיהם…. העמוד הראשי ועמוד המערכת היו בסופו של דבר מתואמים…”[liii]

מתוך חוסר בטחון באינטליגנציה ובחוכמה של אחיו האזרחים, רוזן מתעקש על אינדוקטרינציה ומניפולציה על ידי העלית התקשורתית:  “אם אנחנו מניחים שהציבור קיים ‘שם בחוץ’ פחות או יותר בשלמותו, אזי משימתה של העיתונות היא קלה לניסוח:  ליידע אנשים לגבי מה שמתרחש בשמם ובתוכם.  נניח אבל שקיומו של הציבור שברירי יותר.  לעיתים הוא יכול להיות ערני ומעורב, אבל באותה מידה של תכיפות הוא נאבק בלחצים אחרים – הכוללים גם אותו – אשר ידם יכולה בסופו של דבר להיות על העליונה.  אי תשומת לב לעניינים ציבוריים היא אולי הפשוט מבין אלה, בשעה שאטומיזציה של החברה היא אחד היותר מורכבים.  הכסף אומר את דברו בקול רם יותר מהציבור, הקשיים גוברים עליו, העייפות משתלטת, תשומת הלב מתפוגגת, ציניות עולה על גדותיה.  ציבור שקיומו הוא הקיום השברירי יותר הזה מעורר את האפשרות לגבי משימה אחרת של העיתונות:  לא רק ליידע ציבור שקיים או שאיננו קיים כציבור, אלא לתרום להגברת הסיכויים שציבור זה אכן יתקיים כציבור ולא רק כאוסף של יחידים.  ג’ון דיואי, אחד מגיבורי המוקדמים, הציע משהו כזה בספרו משנת 1927, הציבור ובעיותיו.”[liv]

נראה כאילו רוזן מתייחס לתפיסתו של דיואי לגבי העיתונות ככזאת שנותנת “משמעות” – “התוצאות החברתיות” של האינפורמציה.  דיואי כתב ש”המונח ‘חדשות’ מציין משהו שרק התרחש, ושהוא חדש פשוט מאחר והוא חורג ממה שהוא ישן ורגיל.  אבל משמעותו תלויה ביחסים שיש לו למה שהוא מביא אתו, לתוצאות החברתיות שלו.”[lv]   לפיכך, דיווח על אירועים באופן שהוא תלוש מהקשר חברתי, ומיחסיהם לעבר כחלק מהמשכיות מסוימת, מבודד אותם מהקשרים שלהם.  “אפילו אם מדעי החברה כמכשיר ייעודי למחקר היו מתקדמים יותר ממה שהם כעת,” דיואי ממשיך, “הם יהיו חסרי אונים כאשר מדובר בקביעת דעות בנושאים שהם מעניינו של הציבור כל עוד והם נשארים מרוחקים מיישום באיסוף היומי והבלתי פוסק של ‘החדשות’ ובפרשנות שלהן.  מצד שני, הכלים שמשמשים למחקר חברתי יהיו מסורבלים כל עוד הם מעוצבים במקום ובתנאים שהם מרוחקים מהאירועים המתרחשים בהווה.”[lvi]

אנחנו למדים שוב, אם כן, שחדשות אמתיות הן מידע שמשולבת בו תיאוריה חברתית פרוגרסיבית.

המרצה הבכיר ב’סטון-האל’ והעיתונאי לשעבר מתיו פרסמן מציג טיעון מורכב יותר התומך בנטישת עיתונות שמבוססת על עובדות לטובת אקטיביזם חברתי.  הוא טוען ש”יש משקיפים שבשבילם המאפיין הבולט ביותר של העיתונאות האמריקאית הוא העדפה ליברלית.  אבל זה איננו מדויק מאחר ומה שמשתמע מזה הוא תוצאה מכוונת של הטיית החדשות או אי שימת לב מוחלטת להשלכות הפוליטיות של הכיסוי החדשותי.  מה שבאמת מגדיר עיתונאות אמריקאית בימינו הוא מערכת ערכים אשר קובעים שיפוטים חדשותיים.  יש ביניהם ערכים פוליטיים:  חוסר אמון באמידים ובעלי העוצמה, אהדה למנושלים, אמונה באחריותה של הממשלה לטפל בליקויים חברתיים.  ישנם ערכים עיתונאיים:  האמונה שעיתונאים חייבים לנתח את החדשות, חייבים לשרת את הקוראים שלהם, חייבים לנסות להיות מאוזנים.  ערכים אלה לא עוצבו מתוך מגמה לשרת סדר יום אידיאולוגי כלשהו, אלא הם מסייעים ביצירת מוצר חדשותי שהוא משביע רצון יותר לאלה שנמצאים במרכז-שמאל של המפה הפוליטית מאשר לאלה הממוקמים מימין למרכז.”[lvii]   פרסמן טוען שכתוצאה מאירועים איומים כלשהם בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, עיתונאים לא יכולים יותר פשוט לדווח חדשות כחדשות אובייקטיביות ללא פרשנות שמושפעת מערכים פרוגרסיביים.

במילים אחרות, עיתונאים אינם אמורים לחפש עובדות ולדווח עליהן כחדשות, אלא לשנות את סדר העדיפויות שלהם באיסוף העובדות ואת טבען של העובדות עצמן באמצעות אידיאולוגיה פרוגרסיבית מתוך מטרה להעניק להן משמעות ומטרה.  כמובן, המשמעות או המטרה מקדמת במקרה את סדר היום והמדיניות הפרוגרסיבית.  במידה וגישה זו דוחקת החוצה את הערכים המוסריים והפוליטיים של חלק נרחב של האמריקאים, לא ניתן לממש אותה באופן “מאוזן”, כפי שמדגיש פרסמן.  אפשר אמנם להציג את הטענה שהיא מאוזנת כאשר, בעצם, טענה כזאת תהייה מגוחכת ובלתי אפשרית כעובדה.  דברים אלה עוזרים להסביר את המונופול הכמעט מוחלט בימינו שיש לדיווח חדשותי שהוא מוטה מבחינה אידיאולוגית.  יש יותר מדי מקרים של נטייה מסוג זה, יותר מדי מקרים שדיווח חדשותי מוטה מסיבות שקשורות למדיניות, ושהוא, בשל כך, “משביע רצון יותר בעיני השמאל-מרכז”.

פרסמן מסביר מה לדעתו היה מצבה העגום של העיתונות מאה שנה קודם לכן.  “מאז שעיתונים אמריקאים חשובים החלו לאמץ את אידיאל האובייקטיביות בשנות העשרה והעשרים של המאה העשרים, הם אפשרו רק למעט עיתונאים נבחרים להציע את פרשנותם על החדשות:  כותבי מאמרי מערכת, כותבי טורי דעה, ואלה שכותבים למדורים המיוחדים של מהדורות יום ראשון….  העיתונאים של ימי העבודה בשבוע, לעומת זה, היו אמורים להיצמד לשאלות הענייניות:  מי, מה, מתי, היכן וכיצד.  שאלת ה’מדוע’ הייתה מחוץ לתחום ההתעסקות שלהם.  עם הדיווח העיתונאי הפרשני, דברים אלה החלו להשתנות.”[lviii]

עקב כך, מטרתו האמתית של העיתונאי איננה יותר החתירה אחרי האמת האובייקטיבית והעברתה הלאה כחומר חדשותי אלא, במקום זאת, “דיווח פרשני” דרך משקפיים פרוגרסיביות.  “המעבר לכיוון הפרשני”, פרסמן מסביר, “החל בשנות החמישים של המאה העשרים ונמשך היום, והיו לו השלכות מרחיקות לכת.  הוא הביא עיתונאים לידי הגדרה מחדש של מושג האובייקטיביות, תרם ליצירת אי אמון בקרב הציבור ביחס לכלי התקשורת החדשותיים ושינה את מאזן הכוחות באירגוני חדשות מן העורכים לכתבים.  אבל בהתחלה – כמו כל שינוי עמוק בארגונים גדולים ומבוססים – זה היה פשוט ניסיון לעמוד בתחרות [עם הרדיו, לאחר מכן הטלוויזיה, וכעת רשת האינטרנט].[lix]

לפיכך, כאשר צרכן החדשות קורא, שומע או רואה הטיה פרוגרסיבית או אפילו נאמנות פוליטית בעיתונות שנראה כאילו היא מיישרת קו עם הצהרות וקווי מדיניות של המפלגה הדמוקרטית ושל נושאי משרה דמוקרטים, וזאת על סמך קווי מתאר אידיאולוגיים פרוגרסיביים, הוא איננו שוגה בדמיונות.

עשר שנים לפני כתיבתו של פרסמן, הכתב לשעבר של הוואשינגטון פוסט תומס אדסל היה אפילו יותר בוטה ולקח את הטיעון הזה עוד יותר רחוק.  אדסל הצהיר ש”המקצוע העיתונאי צריך לתפוס בעלות על הליברליזם שלו – ולאחר מכן, לנהל אותה, לאתגר אותה, ולתת עליה דין וחשבון.”  “העיתונות של הזרם המרכזי היא ליברלית.  פעם, לפני 1965, עיתונאים היו אוכלוסייה מעורבת של אנשים מן המעמד העובד ובוגרי קולג’ כושלים שלא מצאו את דרכם להנהלות הקונצרנים או לפקולטות לתיאולוגיה.  מאז התנועה לזכויות האזרח והתנועה לזכויות הנשים, מלחמות התרבות ופרשת ווטרגייט, אוכלוסיית העיתונאים במוסדות כמו וואשינגטון פוסט, חדשות אי-בי-סי, אן-בי-סי, סי-בי-אס, ניו יורק טיימס, וולסטריט ג’ורנל, טיים, ניוזוויק, לוס אנג’לס טיימס, בוסטון גלוב, וכן הלאה מורכבת ברובה מבני מעמד ‘חדשים’ או ‘יצירתיים’ של העלית הליברלית – גברים ונשים משכילים אשר נוטים לתמוך בזכות להפלה, זכויות האישה, זכויות האזרח, וזכויות ההומוסקסואלים.  על פי רוב, דמויות כמו ביל אוריילי, גלן בק, שון האניטי, פט רוברטסון, או ג’רי פאלוול נחשבים בעיניהם כלא ראויים אפילו לבוז.”[lx]

כמובן, אדסל צודק לגבי הבוז שרוחשת העיתונות המודרנית כלפי שמרנים באופן כללי.  אבל מדובר ביותר מכך.  זה מגיע עד כדי עוינות גלויה למוסדות תקשורת שמרניים, כמו תכניות מלל שמרניות ברדיו או רשת פוקס ניוז אשר אינה אפילו מזהה את עצמה כספק חדשות שמרני אלא, במקום זאת, כרשת תקשורת בלתי קונפורמיסטית שמודרכת על ידי המוטו “הוגן ומאוזן.”  בנוסף לכך, הלך הרוח הפרוגרסיבי והגישה הפרשנית של כלי התקשורת מביאים לידי כך שהעיתונות, כפי שניתן היה לצפות, מטילה ספק כמעט בכל נורמה תרבותית, מסורתית ומוסדית.  שהרי, היא מתפקדת עכשיו כמשהו שצמח מתוך המפעל האידיאולוגי והפוליטי הפרוגרסיבי הרחב יותר.  זה גם מוביל לקוצר ראייה בהבנת החברה ולבוז ולחוסר הסובלנות הגוברים בבירור אשר מפגינים חדרי החדשות והעיתונאים לאזרחים כמותם אשר יכולים שלא להחזיק באותן עמדות אידיאולוגיות, במיוחד תומכי הנשיא טראמפ בימים אלה.  יש לציין שוב, דברים אלה מסייעים בהבנת מערכת היחסים האינטימית השוררת בין העיתונות לבין המפלגה הדמוקרטית.  לפיכך, משתמע מכך שברוב המקרים המפלגה הדמוקרטית נהנית מהפרשנות החדשותית של כלי התקשורת.

כפי שדיווח גאלופ ב-5 לאפריל, 2017, “שישים ושניים אחוזים מן האמריקאים הבוגרים אומרים שלכלי התקשורת יש [מפלגה פוליטית] מועדפת.  זוהי עליה לעומת 50% בשנים קודמות.  רק 27% כעת אומרים שכלי התקשורת אינם מעדיפים אף אחת מן המפלגות הגדולות….  בתקופה הנוכחית, 77% מהרפובליקנים אומרים שכלי התקשורת מעדיפים מפלגה מסוימת על פני השנייה, ב- 2003, 59% מהרפובליקנים אמרו זאת.  בהשוואה, 44% מהדמוקרטים טוענים כעת שלכלי התקשורת יש העדפות פוליטיות, ללא שינוי מ- 44% שאמרו זאת ב- 2003…  גאלופ ביקש מאלה שחשים שקיימת העדפה פוליטית בתקשורת החדשותית לציין מהי המפלגה המועדפת על התקשורת.  כמעט שני שלישים (64%) מבין אלה המאמינים שלתקשורת יש העדפה כלפי מפלגה פוליטית מסוימת אומרים שזוהי המפלגה הדמוקרטית.  בערך רק שליש מהמספר הזה (22%) מאמינים שכלי התקשורת מעדיפים את הרפובליקנים.  כל זה איננו חדש.  אמריקאים שחשים בהעדפה פוליטית בכלי התקשורת תמיד טענו שהכיוון של העדפה זו נטה לטובת הדמוקרטים, אם כי שיעורי האחוזים של האוחזים בדעה זו השתנו.”[lxi]

עבור אדסל, הבעיה היא ש”ישנם כתבים שמרנים טובים מעטים בלבד.  יש הרבה דוברים למען ערכים שמרניים ומנהיגי דעת קהל שמרניים שהם מרשימים מבחינה אינטלקטואלית, אבל נראה שהאידיאולוגיה הזאת אינה מובילה ליצירת עיתונאים טובים.”[lxii]

כמובן, כפי שמראים המחקרים, אפשר, כנקודת התחלה, לציין שישנם מעט מאד כתבים שמרניים, בהינתן חוסר הגיוון של אמונות ודעות בחדרי החדשות.  לכך ניתן להוסיף את העובדה שקהיליית העיתונאים נתונה בתהליך של הסתגרות גוברת מבחינה אידיאולוגית וגיאוגרפית. אבל אדסל מוסיף לכך את הטענה, שמשרתת את עניינו, ש”בניגוד לכך, כל סקירה של העיתונאים הבכירים של האומה בחצי המאה האחרונה תראה שברוב המקרים ליברלים הם עיתונאים טובים על פי המסורת של כיסוי חדשותי אובייקטיבי.  הנטייה הליברלית של כלי התקשורת המרכזיים היא, על פי ראיה זו, נקודת חוזק, אבל כזו שבשנים האחרונות, בתוך הוויכוחים לגבי הטיה ליברלית, נוהלה שלא כראוי.”[lxiii]

לפיכך ליברלים נמצאים בעדיפות מספרית מוחצת בארגונים חדשותיים, ליברלים הם עיתונאים טובים יותר בכל מקרה, והעניין לגבי העדפה ליברלית הוא בעצם בעיה של סימון ושיווק.

אדסל, כמו פרסמן מאוחר יותר, נאלץ להזדקק לניסוח של מטרת העיתונות שהוא גם כזה שמגשים את עצמו וגם לוקה בסתירה עצמית כדי להצדיק את ההטיה בכלי התקשורת הליברליים ובאותו זמן לדחות את הביקורת לגבי הטיה.  “בשעה שהעובדים בתחום זה נוטים לתמוך בהשקפת עולם דומה,” אדסל כותב, “לרובם יש מחויבות אישית ומקצועית להצגה אובייקטיבית של מידע.”  אדסל מתלונן על כך ש”סירובם של מנהלי כלי התקשורת מן הזרם המרכזי להכיר בנטיות הפוליטיות של עובדיהם יצר צורה מסוכנת של תחושת אשמה בכלי התקשורת שבה העיתונות נרתעת אחורה מתוך ניסיון למנוע את ההאשמה בהעדפה בעלת אופי שמאלני, וזאת עד כדי כך שבסופו של דבר היא מוצאת את עצמה מנוטרלת או במצב של נטייה לכיוון הימין.”[lxiv]

בנוסף לכך, נראה שההשקפות האידיאולוגיות הפרוגרסיביות של כלי התקשורת שינו את צורתן באופנים מסוימים והפכו למסע צלב מוסרי, כפי שקרה במישורים חברתיים אחרים שהושפעו מרגישויות פרוגרסיביות במהלך המאה האחרונה.  קובאץ’ ורוזנסטיל טוענים שרוב העיתונאים “חשים שהעבודה העיתונאית היא אקט מוסרי ויודעים שהרקע שממנו הם באים, כמו גם הערכים שלהם, מכוונים את מה שהם יעשו או לא יעשו בעבודה זו…  לגבי עיתונאים רבים, הממד המוסרי הזה הוא בעל עוצמה חזקה במיוחד בהינתן מה שמשך אותם למקצוע זה מלכתחילה.  כאשר הם החלו להתעניין בנושא החדשות, לעיתים קרובות כצעירים בגיל ההתבגרות, רבים מהם נמשכו למשלח היד הזה בשל המרכיבים הכי בסיסיים שלו – הסבת תשומת הלב למקרים של אי צדק במערכת, יצירת קשר בין אנשים, יצירת קהילה…  לעיתונאים אלו יש תחושות חזקות לגבי הממד המוסרי של מקצועם מאחר ובלעדיו נשאר להם מעט מאד אשר יכול היה לסייע להם למצוא את דרכם דרך האזורים האפורים של החלטות אתיות.”[lxv]

צו מוסרי אשר מדריך את חייו של אדם, שלא לדבר על קריירה מקצועית, הוא וודאי דבר נאצל.  אין בכך משהו ייחודי לעבודה העיתונאית.  זה משהו שאנשים מכל שדרות החיים, בכל המקצועות ותחומי העבודה מצווים שיהיה להם או שישאפו אליו.  אבל אם וכאשר מוסריות מוגדרת או מובנת באמצעות אידיאולוגיה פרוגרסיבית והמטרות הפוליטיות והמדיניות הנגזרות ממנה, אזי התוצאה היא מקצוע שאלה העוסקים בו הופכים למעמד או לאריסטוקרטיה אשר המשתייכים אליה הם אנשים צורמניים, יומרניים, יהירים, ומתנשאים בצדקנות אשר רק לעיתים רחוקות יש להם את היכולת לבחינה עצמית ולשיפור.  מצב עניינים זה בא לידי ביטוי באופן מיוחד בכיסוי התקשורתי של הנשיא טראמפ.  צ’ארלס קסלר מסביר: “הנשיא טרמפ מנצל את הפגיעות הזאת בביקורתו כנגד ‘החדשות המזויפות’.  הוא מאשים אותם לא רק בהמצאתן, בסילוף של העובדות או בבדיית עובדות באופן שיתאים לנטייתם של אנשי התקשורת, אלא גם בכך שהם ממציאים את קני המידה עצמם שמשמשים אותם כדי להסתיר עובדות ולהצדיק את העבירות שהם מבצעים:  הסמכות המזויפת של ‘האובייקטיביות’, ניטרליות, וקידמה.  נאמנותם המפלגתית דומה לזו של עיתונאים לפני מאתיים שנה, אבל הם אינם יכולים, או אינם רוצים, להודות בכך, מה שאומר שהם לא יכולים אפילו להתחיל לשאול כיצד למתן את עצמם.  האמת היא שהם יכולים לשגות בהטעיה עצמית באותה מידה שהם יכולים לטעות.”[lxvi]   וכך, לגבי רבים בעיתונות, הנשיא מהווה אתגר לחשיבותם המוסרית.

וכאן נמצא חלק חשוב של הבעיה:  מהו ייעודו של “המקצוע העיתונאי”?  האם העיתונאות המודרנית אמורה להיות מפעל אשר הושקעו בו הלך רוח פרוגרסיבי ומערכת ערכים ושהוא נותר למרות זאת חופשי מנטיות פוליטיות, כפי שטוען פרופסור פרסמן, או שהעיתונאות המודרנית אמורה להיות מודרכת על ידי השאיפה לאקטיביזם חברתי ולמהפכה חברתית ולכן, ובהכרח, רפורמציה אנטי-מערבית, כפי שדורש פרופסור רוזן, או האם זה מועדון אקסקלוסיבי של אנשים ונשים חכמים אשר באמצעותם יוסבר העולם לפשוטי העם, או האם היא אמורה להיות איסוף של עובדות וחשיפה של אמת אובייקטיבית והדיווח עליהן תוך כדי השארת הפרשנות והניתוח לקוראים, לצופים ולמאזינים, או האם מדובר במוסד שתפקידו הוא לחזק את החברה האזרחית על ידי קידום עקרונות היסוד של האומה?

העובדות מצביעות על כך שכאשר מדובר בעניינים של פוליטיקה ותרבות, בין השאר, עיתונאות הפכה למפעל שהוא ברובו המכריע פרוגרסיבי.  חוסר הכנות שבה עובדה זו לרוב מוכחשת, מוגנת או אפילו מתקבלת בברכה מוביל לעיתים קרובות למנטליות עדרית, חשיבה קבוצתית, חזרה על דברים, ואפילו למקרים שבהם תעמולה מוצגת כחדשות.  אבל, יש לומר, כפי שהראינו קודם לכן, שעמדתם של מספר גדל והולך של קולות בעלי השפעה בתקשורת היא כזו שמיחסת פחות חשיבות למראה חיצוני שמתיימר להיות אובייקטיבי ונוהגת ביותר גילוי לב לגבי הלך הרוח הפרוגרסיבי אשר מדריך את עבודתם החדשותית.  זהו מפעל שמתקיים מזה בערך מאה שנה.

לפיכך, השאלות שהועלו בפתיחת פרק זה מקבלות את תשובתן, פחות או יותר, על ידי הערכים והלך הרוח של נורמות ההתנהגות הקולקטיביות של כלי התקשורת ודבקותם באקטיביזם חברתי.  יש גם להוסיף שכחיילים רגליים בצבא התנועה הפרוגרסיבית, חדרי חדשות ועיתונאים הרחיקו לכת הרבה מעבר לעקרונות ולאמונות היסודיים אשר הניעו את המדפיסים, מפרסמי הקונטרסים והמוציאים לאור של העיתונים אשר הביאו לעולם את חופש העיתונות ואת החירות האמריקאית.


[i] Hutchins Commission, “A Free and Responsible Press,” 1947, in The Journalist’s Moral Compass, Basic Principles, Steven R. Knowlton and Patrick R. Parsons, eds. (Westport, CT: Praeger, 1995), עמ’ 209

[ii]  שם, עמ’ 210.

[iii] שם.

[iv]  Jeffrey M. Jones., “U.S. Media Trust Continues to Recover from 2016 Low,” Gallup, October 12, 2018, https://news.gallup.com/poll/243665/media-trust-continues-recover-2016-low.aspx ,  (16, מרץ, 2019)

[v][v] שם.

[vi]  “Mike Drop” interview with Lara Logan, February 15, 2019, iHeart Radio, https://www.iheart.com/podcast/867-mike-drop-29170721/episode/023-lara-logan-30567470 (201916 מרץ, ).

[vii]  שם.

[viii] לארה לוגאן בהופעה בהאניטי, 20 לפברואר 2019. רשת פוקס ניוז.

[ix]  Hutchins Commission, “A Free and Responsible Press,” עמ’ 218-219.

[x]  Knight Foundation, “Public trust in the media is at an all-time low. Results from a major new Knight-Gallup report can help us understand why,” Medium.com, January 15, 2018, https://medium.com/trust-media-and-democracy/10-reasons-why-americans-dont-trust-the-media-d0630c125b9e   (16 מרץ, 2019).

[xi]  שם.

[xii]  שם.

[xiii][xiii]  שם.

[xiv]    Hutchins Commission, “A Free and Responsible Press,” , עמ’ 221-222.

[xv]  Bill Kovach and Tom Rosentiel, The Elements of Journalism (New York: Three Rivers Press, 2007),, עמ’ 5.

[xvi]  שם, עמ’ 5-6.

[xvii]  שם, עמ’ 6.

[xviii]  שם, עמ’ 7.

[xix]  שם, עמ’ 240.

[xx]  שם, עמ’ 82.

[xxi]  שם, עמ’ 81.

[xxii]  שם, עמ’ 82.

[xxiii]  שם, עמ’ 83.

[xxiv]  Tim Groseclose, Left Turn: How Liberal Media Bias Distorts the American Mind (New York: St. Martin’s Griffin, 2011), vii.

[xxv]  שם, עמ’ 111.

[xxvi]  שם, עמ’ 111-112.

[xxvii]  American Press Institute, “Understanding Bias,” https://www.americanpressinstitute.org/journalism-essentials/bias-objectivity/understanding-bias (201916 מרץ, ).

[xxviii]  Lars Willnut and David H. Weaver, “The American Journalist in the Digital Age,” Indiana University School of Journalism, 2014, http://archive.news.indiana.edu/releases/iu/2014/05/2013-american-journalist-key-findings.pdf    (16 מרץ, 2019)

[xxix]  Hadas Gold, “Survey: 7 Percent of Reporters Identify as Republican,” Politico, May 6 2014, https://www.politico.com/blogs/media/2014/05/survey-7-percent-of-reporters-identify-as-republican-188053 ( 2019 16 מרץ, ).

[xxx]  Media Research Center, “The Liberal Media: Every Poll Shows Journalists Are More Liberal than the American Public—and the Public Knows It,” https://www.mrc.org/special-reports/liberal-mediaevery-poll-shows-journalists-are-more-liberal-american-public-—-and (201916 מרץ, ).

[xxxi]  Andrew C. Call, Scott A. Emett, Eldar Maksymov, and Nathan Y. Sharp, “Meet the Press: Survey Evidence on Financial Journalists as Information Intermediaries,” December 27, 2018, https://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=3279453 (201916 מרץ, ).

[xxxii]   Dave Levinthal and Michael Beckel, “Journalists Shower Hillary Clinton with Campaign Cash,” Center for Public Integrity, October 18, 2016, https://www.publicintegrity.org/2016/10/17/20330/journalists-shower-hillary-clinton-campaign-cash   (16 מרץ, 2019).

[xxxiii] Elspeth Reeve, “Rick Stengal Is at Least the 24th Journalist to Work for the Obama Administration,” Atlantic, September 12, 2013, https://www.theatlantic.com/politics/archive/2013/09/rick-stengel-least-24-journalist-go-work-obama-administration/310928/ ( 201916 מרץ, ).

[xxxiv]   Paul Farhi, “Media, Administration Deal with Conflicts,” Washington Post, June 12, 2013, https://www.washingtonpost.com/lifestyle/style/media-administration-deal-with-conflicts/2013/06/12/e6f98314-ca2e-11e2-8da7-d274bc611a47_story.html?utm_term=.630777c069c4  .

[xxxv]  Jack Shafer and Tucker Doherty, “The Media Bubble Is Worse than You Think,” Politico, May/June 2017, https://www.politico.com/magazine/story/2017/04/25/media-bubble-real-journalism-jobs-east-coast-215048 ( 201916 מרץ, ).

[xxxvi]  שם.

[xxxvii]  Thomas E. Patterson, “News Coverage of Donald Trump’s First 100 Days,” Harvard Kennedy School, Shorenstein Center on Media, Politics, and Public Policy, May 18, 2017, https://shorensteincenter.org/news-coverage-donald-trumps-first-100-days ( 201916 מרץ, ).

[xxxviii]  אני המנחה של התוכנית החיים, החירות ולוין אשר משודרת בימי ראשון בערב בפוקס ניוז.

[xxxix]  Thomas E. Patterson, “News Coverage of Donald Trump’s First 100 Days.”

[xl]  Pew Research Center, Project for Excellence in Journalism, “Obama’s First 100 Days: How the President Fared in the Press vs. Clinton and Bush,” April 28, 2009, http://www.journalism.org/2009/04/28/obamas-first-100-days ( 2019 16 מרץ, ).

[xli]  Media Research Center, “Media Bias 101,” January 2014, http://www.mrc.org/sites/default/files/uploads/documents/2014/MBB2014.pdf ( 201916 מרץ, ).

[xlii]  Jay Rosen, “Donald Trump Is Crashing the System. Journalists Need to Build a New One,” Washington Post, July 13, 2016, https://www.washingtonpost.com/news/in-theory/wp/2016/07/13/donald-trump-is-crashing-the-system-journalists-need-to-build-a-new-one/?noredirect=on&utm_term=.6dfd02937907 ( 201916 מרץ, ).

[xliii]   שם.

[xliv][xliv]  Alicia C. Shepard, “The Gospel of Public Journalism,” American Journalism Review, September 1994, http://ajrarchive.org/Article.asp?id=1650 (201916 מרץ, ), 28–34 עמ’

[xlv]  שם.

[xlvi]  Amitai Etzioni, The Spirit of Community: Rights, Responsibilities, and the Communitarian Agenda (New York: Crown, 1993),  עמ’ 2.

[xlvii]  John Dewy, Liberalism and Social Action (New York: Prometheus Books, 1991), 65–66  עמ’ .

[xlviii]  שם.

[xlix]  Walter Lippmann, Public Opinion (New York: Renaissance Classics, 2012), 299 (chapter 27, “The Appeal to the Public,” section 1).

[l]  שם, עמ’ 300.

[li]  שם עמ’ 302.

[lii]   Charles R. Kesler, “Faking It,” Claremont Review of Books, Summer 2018, https://www.claremont.org/crb/article/faking-it/ (201916 מרץ, ).

[liii]  שם.

[liv]  Jay Rosen, What Are Journalists For? (New Haven, CT: Yale University Press, 1999), 19–20עמ’

[lv]   John Dewey, The Public and Its Problems (Athens: Ohio University Press, 1927), 179–80 עמ’

[lvi]  שם, עמ’ 180-181.

[lvii]  Matthew Pressman, On Press (Cambridge, MA: Harvard University Press, 2018), 1–2 עמ’

[lviii]  שם, עמ’ 23.

[lix]  שם, 23-24.

[lx]   Thomas Edsall, “Journalism Should Own Its Liberalism,” Columbia Journalism Review, October 8, 2009, https://archives.cjr.org/campaign_desk/journalism_should_own_its_libe.php ( 201916 מרץ, ).

[lxi]  Art Swift, “Six in 10 in U.S. See Partisan Bias in News Media,” Gallup, April 5, 2017, https://news.gallup.com/poll/207794/six-partisan-bias-news-media.aspx ( 201916 מרץ, ).

[lxii]  Edsall, “Journalism Should Own Its Liberalism.”

[lxiii]  שם.

[lxiv]  שם.

[lxv]    Kovach and Rosentiel, The Elements of Journalism, 235עמ’

[lxvi]  Kesler, “Faking It.”


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

1 תגובות למאמר

  1. תהליך דומה מתרחש אצלנו במערכת המשפט, בדקו כמה שופטים שופטות הגיעו מהפרקליטות