מרדכי זאב חבקין: האיש שהציל את העולם, פעמיים

ההיסטוריה הנשכחת של מפתח החיסונים לכולרה ודבר היא סיפור מרתק על גאונות מדעית, נחישות אנושית ואמונה יהודית

מרדכי זאב חבקין מחסן נגד כולרה בכלכותה במרץ 1894 (קרדיט: ויקיפדיה)

אדית לוצקר הייתה סופרת והיסטוריונית של הרפואה. מאמר זה פרי עטה ראה אור בכתב העת 'קומנטרי' בחודש יוני 1980.


מרדכי זאב חַבקין נולד ב-1860, לתוך דור שמצא דרכים למנוע או לרפא מחלות כמו כלבת, טיפוס, מלריה, קדחת צהובה וסיפיליס. יחדיו, מחלות אלה הרגו או היו יכולות לגבות כמות קורבנות כוללת לה אחראיות שתי המחלות שהוא עצמו מצא להן חיסון: הכולרה והדֶבֶר. עוד בימי חייו המלכה ויקטוריה העניקה לו את תואר אביר מסדר האימפריה ההודית, איש הרפואה הנודע ג'וזף ליסטר הצדיע לו כ"מושיע האנושות", והרב הראשי לבריטניה יוסף צבי הרץ השתמש בחלק מכתביו בהערות שהוסיף לחומש שונצינו שם תיאר אותו כ”מדען מפורסם”. אך למרות כל זאת, מרבית החיים כיום לא שמעו מעולם את שמו.

חבקין נולד באודסה ב-3 במרץ 1860 כוולדימיר אהרונוביץ' מרדכי וולף חבקין, למשפחה יהודית בעלת אמצעים דלים. בשנותיו הראשונות הוא זכה לחינוך ביתי מידי סבו מצד האם שהיה מורה בבית ספר יהודי בעיר, ובגיל 12 המשיך לגימנסיום בברדיאנסק הסמוכה. הישגיו שם היו יוצאי דופן וב-1879 הוא נרשם לאוניברסיטת אודסה.

ימיו כסטודנט צעיר היו שילוב של מאמץ אינטלקטואלי יחד עם פעילות מהפכנית. כבר בבית הספר הוא נמשך בעוצמה לספרות המחתרתית של התנועה המהפכנית-סוציאליסטית שהייתה אז בשיאה, וכעת מצא את מקומו הטבעי בקרב הסטודנטים הרדיקלים שנאבקו נגד ההגבלות הרבות שהטיל שלטון הצארים על החופש האקדמי. במהלך שנותיו באוניברסיטה הוא נעצר שלוש פעמים, הושעה פעם נוספת ולבסוף הורחק מהלימודים לאחר שחתם על עצומה במחאה על התפטרותו המאולצת של מי שהיה לו מורה ומנטור, איליה מצ'ניקוב. למרות זאת הוא הורשה לבסוף, לאחר תסבוכת בירוקרטית ממושכת, לקבל תואר דוקטור ב-1884.

“יהיה זה עונג גדול עבורי אם במקום לגרום לאנשים להאמין שאני רוסי או פולני, תוכל לומר שאני יהודי, בן לעם ישראל או עברי” | מרדכי זאב חבקין (ויקיפדיה)

השנים הבאות היו מתסכלות. חבקין לא הצליח לקבל משרת הוראה באוניברסיטה משום שסרב להמיר את דתו לנצרות, ונאלץ להסתפק בעבודה משרדית משעממת במוזיאון הטבע של אודסה. בחיפושו אחר גירוי אינטלקטואלי מספק, חבקין עזב ב-1888 כדי לעבוד עם מוריץ שיף בז'נבה. כעבור שנה הוא קיבל מכתב מאת מצ'ניקוב, שעזב בעצמו את רוסיה כדי לעבוד במכון פסטר בפריז וביקש ממנו להצטרף אליו שם. חבקין קפץ על ההזדמנות וב-1891 החל את מחקרו לפיתוח חיסון לכולרה. ביוני 1892 הוא הצליח להגיע לחיסון עצמי, מה שהיה למעשה השימוש הראשון בחיסון על נסיין אנושי. מגפת הכולרה השתוללה באותה העת ברחבי אסיה ואירופה, ובראשית 1893 חבקין קיבל את רשות הבריטים לצאת להודו ולהילחם שם במקור המחלה, בדלתא המשותפת לנהרות גנגס ובראהמאפוטרה.

חבקין סיפר מאוחר יותר כי אפילו בחלומותיו הגרועים ביותר לא ציפה להיתקל בקשיים בהם נתקל בהודו. הוא הגיע לחבל הבנגל במטרה לבצע ניסוי שטח מבוקר בחיסון בתנאי מגפה, אך הבריטים קבעו כי השתתפות בניסוי חייבת להיות בהתנדבות כך שבחירת הנסיינים הדרושים לא הייתה בשליטתו. יתרה מכך, חבקין גילה במהרה כי אין לו מושג ממשי לגבי ההתפשטות הגיאוגרפית הבלתי-צפויה של הכולרה. הוא תכנן בתחילה לבחור כמה כפרים בעלי היסטוריית הדבקות קשה במיוחד, לחסן חצי מהאוכלוסייה ולהמתין לגל המגפה הבא. תכנית זו התבררה כפנטזיה: יתכן כי יחלפו שנים עד שהמגפה הבאה תכה בכפר נתון. השנה בה חבקין הגיע להודו הייתה למעשה אחת החופשיות ביותר מכולרה שתועדו בהיסטוריה הקרובה. המשלחת הראשונה שהוביל במשך עשרה חודשים סביב הגבעות בצפון-מערב מדינת פנג'אב לא נתקלה כלל בכולרה, למרות שהצליחה לחסן כעשרים אלף איש. מציאת מתנדבים דווקא התבררה כחלק הקל.

ההזדמנות הראשונה של חבקין לפעול מחוץ לריק המדעי הגיעה במרץ 1894, כאשר המגפה התפרצה בכלכותה בשל מיכלי מים נגועים. הניסוי הראשון כלל קבוצה של 200 איש, מתוכם חוסנו 116. כל המחוסנים הצליחו שלא להידבק בעוד בקרב 84 חברי קבוצת הביקורת נרשמו תשעה מקרי הדבקה ומספר מקרי מוות. במהלך שיא המגפה שתקפה את העיר בשנתיים הבאות החיסון של חבקין המשיך להציג תוצאות טובות, אם כי לא תמיד באופן דרמטי. החיסון לא הציע הגנה מלאה מפני כולרה כמו למשל החיסון אותו פיתח יונה סאלק לפוליו או חיסונים אחרים נגד אבעבועות, אבל הוא כן סיפק מרחב הגנה סביר עבור המחוסנים אשר שיעורי התחלואה והתמותה בקרבם היו כעשירית מאלו שנרשמו בקרב האוכלוסייה הלא-מוגנת.

במהלך השנתיים הבאות חבקין עבד בכל רחבי צפון-מזרח הודו והקים מספר מרכזי חיסון. ועדיין, היו גם מכשולים ועיכובים. בעיירה תעשייתית אחת בשם סרמפור, הופעתם של חבקין ואנשיו גרמה לבהלה המונית בקרב מקומיים וזרים כאחד ואילצה את צוות החיסונים להימלט על חייו. מתנגדי חיסונים בריטים שלחו מכתבים לעיתונים בהודו ובהם טענו כי הממשלה מזריקה לחייליה “צואה של בני מעמדות נמוכים”. מכתבים אלה עוררו דאגה רבה בדרגי הצבא הגבוהים שעדיין זכרו את הלקחים מן המרד הגדול של 1857. גם בגני התה של מדינת אסם, באזור שהיה מוכה כולרה ובו חבקין אמור היה להתקבל בזרועות פתוחות, הוא התקשה מאוד לפעול. החיסון יצר תופעת לוואי שגרמה לעייפות למשך יום או יומיים ומגדלי התה לא ששו לאבד ימי עבודה, כמו גם הפועלים עצמם.

והייתה גם שאלת הכסף. ההסדר המקורי בין חבקין לבריטים קבע כי הם יאפשרו לו להגיע להודו מרצונו. לא דובר בו כלל על תשלום או מה חבקין אמור לעשות שם. לאחר שכבר שהה בהודו מספר חודשים, אחד מבכירי הממשל הבריטי העיר כי יהיה זה ראוי לספק לו דמי מחייה צנועים. קצבה זו הופסקה ב-31 בדצמבר 1893 ומעולם לא חודשה. נראה שאף אחד לא העלה בדעתו את הרעיון. ביוני 1894 חבקין הגיש לבסוף בקשה לכיסוי הוצאותיו אותן שילם מכיסו במשך שישה חודשים, ובספטמבר משרד הכלכלה ההודי השיב לו בתגובה מרתקת. חבקין קיבל הודעה לפיה הוחלט “להמשיך” בהקצבה לשנה נוספת, “מה-1 בינואר 1894 עד ל-31 בדצמבר”. העובדה שמרבית שנת 1894 כבר חלפה לה למעשה לא הוזכרה. הדפוס המוזר הזה נמשך גם בשנה הבאה ולאחריה הרשויות פשוט פסקו לעסוק בעניין, כלומר הפסיקו לשלם לחבקין בכלל.

משום מה, חבקין מעולם לא יצא נגד הרשויות בעניין הזה. הוא היה מודאג יותר מכך שהממשלה תבזבז את כל פירות עבודתו ולא תצליח להקים את המוסדות והמנגנונים הנחוצים כדי להמשיך אותה. למען המטרה הזו, חבקין התחנן כל העת בפני הרשויות להקים מעבדות, מרכזי חיסון ותוכניות הכשרה לצוותים. הוא גם הפציר בהן לפרסם את המידע הסטטיסטי שנאסף במחקרו ולהעניק אישור רשמי לתוכניות חיסון של עובדי השירות הציבורי. לבסוף, ולאחר נדנוד ארוך ומשמעותי, הרשויות הסכימו לרוב הדרישות.

משימתו של חבקין לא הייתה קלה. הוא צריך היה לעקוב אחר מסלול המחלה הפתלתל ברחבי מדינה זרה ובאקלים קיצוני, ונאלץ להכשיר ולשמור על צוות שבניגוד אליו לא העריך במיוחד את הרעיון של עבודה ללא תמורה. למרות כל זאת, חבקין לא חש עצמו כקורבן של מערכת מקובעת ומתסכלת כפי שהתחיל לחוש במהלך החלק השני של מסעו בהודו. זה החל בסתיו של 1896, כאשר חבקין נשלח לבומביי בעקבות התפרצות של מגפת הדבר.

***

חבקין הגיע לבומביי ב-7 באוקטובר והחל לעבוד על חיסון ביום למחרת. הוא הצליח לפתח אותו בינואר 1897, ופעם נוספת בדק את ההשפעות על עצמו לפני שאפשר לאחרים להתחסן. הזדמנות לבדוק את החיסון בתנאי שטח מבוקרים נקרתה כאשר המגפה פרצה לפתע באחד מבתי הסוהר בעיר. בדיוק כמו בכלכותה, התוצאות היו דרמטיות: מתוך 183 אסירים שלא התחסנו, 12 נדבקו ועוד שישה מתו, לעומת שני מקרים בלבד של הדבקה והחלמה בקרב 154 המחוסנים. עד סוף השנה, כמעט 8,000 מתושבי בומביי התנדבו לקבל את החיסון, וחבקין החל לסקור אזורים סמוכים לעיר שהוכו גם הם. יחד עם ניהול המעבדה, בומביי והדבר העסיקו את חבקין במשך שש השנים הבאות.

במקרה של בומביי הבריטים לקחו את חבקין ברצינות מההתחלה. הם קיבלו אותו בברכה והעניקו לו מקום להקמת המעבדה, סיפקו לו אנשים וחומרים (במגבלות הקיימות, כפי שנראה בהמשך) ואפילו שילמו לו משכורת רשמית. הבעיות שצצו לבסוף נבעו כנראה מן האופן בו הבריטים ראו את סדר העדיפויות במלחמה במגפה. חשוב לזכור כי מדע האימונולוגיה היה עדיין בחיתוליו באותה העת. תיאוריית החיידקים עליה הוא התבסס הייתה כבת עשרים בזמן שחבקין הפליג להודו. ניסויי השטח שהוא ביצע בכלכותה ואסם היו הדוגמאות הראשונות בתולדות האנושות לשימוש בחיסון המוני במטרה לעצור התפשטות מגפה.

במילים אחרות, חבקין היה דבר חדש בעולם. בצפון-מזרח הודו, שם הכולרה הכתה במשך דורות עד שהפכה למצב כמעט טבעי, היה נוח לרשויות שמישהו יבוא ויבצע ניסויים תחת מגבלות. אבל מגפת הדבר שפרצה בפתאומיות בבומביי ב-1896 הייתה כבר משבר של ממש שהרשויות המקומיות היו חייבות לקחת אחריות ולהתמודד עמו.

***

רשויות הרפואה הבריטיות בבומביי, שהיו חסרות כל הכשרה במדע הבקטריולוגיה המתפתח, התבססו באופן בלעדי על הגישה הסניטרית המקובלת להתמודדות מול מגפה. הן צבעו בסיד את קירות הפנים והחוץ בבתים בהם נרשמה התפרצות, חיטאו או השמידו חפצים שהיו חשודים בהיותם מקור להדבקה, פינו את כל הקורבנות לבתי חולים ואת משפחותיהם למחנות בידוד מיוחדים.

הבריטים היו מוכנים לקבל את המיזם של חבקין כמרכיב בתוך המערכה הזו, אך הם התייחסו אליו כאל בן חורג. חבקין גילה במהרה שבנוסף לעבודת השטח אותה ביצע הוא נושא גם באחריות הבלעדית ליידע את הממשלה כי על מנת להמשיך ולייצר חיסונים הוא זקוק לאספקת ציוד וכוח אדם. ארכיון שירותי הרפואה של הצבא ההודי מראה בין 1896 ל-1902 זרם בקשות מתמשך מצד חבקין, חלקן אחוזות תזזית, עבור מתקנים טכניים ומנהלתיים. אלה נענו ביחס הנע מפיזור נפש פשוט ועד למה שלא יכול להתפרש אחרת מחבלה מכוונת.

חבקין היה צריך אנשים והרבה מהם, אך אלו לא נמצאו בשפע; הוא נזקק למישהו שיבצע מחקר המשך לתוצאות שאסף בשטח, אך תהליך זה נמשך חודשים ארוכים; הוא ביקש להוסיף למפקד האוכלוסין שאלה לגבי החיסונים כדי לאפשר אישור נרחב של התוצאות, אך הרעיון נדחה כחסר תועלת; בכֹּרעו תחת לחץ העבודה הוא ביקש לצרף לצוות רואה חשבון, וזכה לתגובה רשמית: “קשה לראות מדוע אדם מכובד כמר חבקין לא יוכל לפקח על חשבונות זעירים מעין אלה”.

עוד ביקש חבקין כי מכיוון שהחיסון שלו הוכח כמפחית את שיעורי התמותה בקרב מתחסנים ב-80 עד 90 אחוזים, המתנדבים לקבל אותו יהיו פטורים מחובות הבידוד בבתי חולים או מחנות. הבריטים דחו בתחילה את הרעיון על הסף תוך התמרמרות על חדירתו החצופה של חבקין לניהול בריאות הציבור, תחום אותו הם ראו כבלעדי. למרות זאת, לבסוף הם הסכימו לקבל את הצעתו כמדיניות דה-פקטו. הם היו מודעים היטב לכך שילידי הודו מבועתים מביקור בבתי חולים אירופיים, לפעמים במידה רבה יותר מאשר החשש מן המגפה. בני דת ההינדו פחדו ממגע עם אנשי קסטות אחרות, מוסלמים פחדו מן האילוץ לצרוך בשר אסור ורבים משני הדתות האמינו באמת כי בתי החולים הוקמו במטרה לספק למלכה ויקטוריה איברים אנושיים.

חבקין היה מזועזע מן המצוקה והמהומה שיצרה מדיניות הבידוד וההפרדה, ומכמויות הכסף שהבריטים שפכו לתוכה למרות שכבר ברור היה כי אין לה שום השפעה על שליטה בהתפשטות המגפה. הוא ניסה להסביר מספר פעמים כי מכיוון שהחיידק המחולל את הדבר, בניגוד לחיידק הכולרה, אינו יכול לשרוד מחוץ לגוף מארח, הניסיון לחסל אותו באמצעות צביעת קירות וחיטוי רצפות מפספס את המטרה. בהקשר זה חשוב לציין כי באותה עת לא חבקין ולא הבריטים הכירו את אופן ההדבקה האמיתי של המגפה העוברת דרך פרעושים לחיות ולבני אדם. הם לא ידעו שעכברושים היו הנשאים הראשונים בכל התפרצות, אך הרשויות סברו כבר משלב מוקדם כי כל ניסיון להשתלט על אוכלוסיית המכרסמים בבומביי היה חסר תקווה.

***

המסקנה הבלתי-נמנעת היא ששירותי הרפואה של הצבא ההודי הפכו עוינים יותר ויותר כלפי חבקין ככל שהזמן חלף. גם הרופאים וגם קציני הצבא הבכירים נטו שלא לקבל בברכה אדם זר שהציב אתגר לאופן הממוסד שבו נעשו הדברים, וחבקין, היהודי הרוסי, היה אפילו עוד יותר אאוטסיידר. באוגוסט 1899 הם עשו את הצעד הראשון במטרה לדחוק אותו החוצה מן הזירה.

המעבדה של חבקין, שכבר עברה מספר מיקומים בעוד הדרישות לתוצריה הלכו וגדלו, הייתה ממוקמת אז במה שיהיה ביתה הסופי – בניין הממשל בשכונת פרל שהפך למרכז המחקר בנוגע למגפה. טקס הפתיחה של המעבדה היה חגיגי במיוחד והשתתפו בו מושל העיר ובכירים אחרים ברשויות הצבא והבריאות. רק חבקין היה חסר מכיוון שהיה אז בחופשה באנגליה, והחגיגה תוכננה במיוחד להיערך בהעדרו. במקומו הופיע ברשימת המוזמנים וויליאם ברני באנרמן, מי שהיה קצין הרפואה הראשי בהודו ושימש גם כסגנו של חבקין.

כאשר חבקין שב להודו הוא מצא כי במעבדה שלו מתפתחים דברים נוספים מעבר לחיידקי הדבר. כפי שכתב למזכיר הממשל המקומי בהודו ב-1900:

בקרב הממסד המדעי, המנהל הוא בדרך כלל גם המורה בעל הידע הרב ביותר והוא חייב להיות בעל רצון ללמד. המטרה הזו מתפספסת כאשר המורה נמצא בנסיבות בהן האנשים שהוא אמור ללמד מנסים לחתור תחתיו. חוסר ביטחון בנקודה הזו עשוי להפוך אפילו את האדם הטוב ביותר לזועם ולא אמין… הממשלה והציבור צודקים בדרישתם מראש המעבדה לגלות מוכנות להכחשה עצמית והעמדת רצונותיו מעל לאינטרסים אישיים… אך כאשר מאפשרים למשרת ציבור לשכוח באמת את האינטרסים שלו עצמו, בהכרח גם הציבור והממשלה יחשבו על האינטרסים שלהם בלבד… הרצון של אדם ללמד תלוי בהיותו מוקף בתלמידים אסירי תודה, ולא ביריבים חשדנים המחפשים את ההזדמנות הראשונה להדיח אותו ממשרתו”.

ואז, ב-30 באוקטובר 1902, במהלך מבצע חיסונים נרחב בכפר בחבל פנג'אב, אחד העוזרים ההודים הפיל מלקחיים בהם השתמש כדי להסיר את המכסים מבקבוקוני החיסון. במקום למלא אחר הוראותיו של חבקין למקרה כזה ולחטא את הכלי בלהבה, הוא ניקה אותו בזריזות בחומצה קרבולית ואז פתח בעזרתו את הבקבוק. 19 אנשים שחוסנו מאותו בקבוק מתו לבסוף מזיהום טטנוס, וכל האחריות נפלה על כתפי חבקין. הוועדה שהוקמה כדי לחקור את האסון קבעה כי הבקבוק זוהם עוד במעבדה הראשית, וב-1904 שללה מחבקין את מעמדו ומשכורתו כמנהל מבצע המחקר והחיסונים.

כמובן שהחקירה וההרשעה היו תפורות מראש. שום דבר מזיק לא קרה לאנשים שהתחסנו מכל מאות הבקבוקים האחרים שהיו בשימוש באותו היום, והרופא שביצע את החיסונים הודה מאוחר יותר כי תוכן הבקבוק המדובר היה חסר ריח לחלוטין כאשר פתח אותו. (הרחת כל בקבוק הייתה חלק מן ההליך הרפואי בשטח, בדיוק משום הסכנה לזיהום כזה. בקבוק בו הייתה קיימת תרבית של טטנוס במשך זמן רב היה מפתח ריח חריף ביותר עד שהגיע ליעדו).

חבקין בילה את השנים הבאות באירופה בניסיון לגייס תמיכה בקרב הקהילה המדעית. הדבר הפך לעניין ציבורי של ממש, והגיע לשיא ב-29 ביולי 1907 כאשר מכתב חתום בידי עשרה מיקרוביולוגים בעלי שם עולמי, כולל חתן פרס נובל רונלד רוס, הופיע ב'לונדון טיימס' וטען כי ההאשמות נגד חבקין “היו לא רק חסרות כל בסיס אלא מופרכות לחלוטין”. האישור הזה מצד עמיתים בכירים אפשר לחבקין לשוב לעבודתו בהודו, אך עדיין תחת פגיעה קשה ביוקרתו ובמשכורתו. הוא מעולם לא התגבר באמת על המרירות והבגידה שגרמו לו לבזבז שנים יקרות תחת השפלה מקצועית ואישית. למרות זאת הוא המשיך במשימתו ושירת עד 1915 אז הגיע לגיל הפרישה המחייב.

***

חבקין הקדיש את מרבית 15 שנות חייו הנותרות לקידום מטרות יהודיות. דאגה זו הייתה נוכחת לאורך כל חייו, אך רק כעת הוא התפנה ליישם אותה בפועל. בתקופתו באוניברסיטת אודסה הוא נודע כאחד מהסטודנטים הבודדים שהתגאה בפתיחות בזהותו היהודית ולא ראה בה דבר שיש להסתיר על מנת להתקבל לעולם התרבותי. זה היה דבר כמעט חסר תקדים בחוגים הרדיקליים בהם הסתובב חבקין. אחרי הכל, הוא היה חבר במחתרת המהפכנית 'נרודניה ווליה', ואחד המייסדים של תנועת ההגנה העצמית היהודית שקמה מול הפוגרומים של 1881.

מאוחר יותר, כאשר עבד מסביב לשעון על פיתוח חיסון לכולרה במכון פסטר, הוא מילא גם תפקיד מרכזי בגיוס כספים למען יהודים שניסו להימלט מרוסיה. ב-1895 כתב למוציא לאור אנגלי שביקש פרטים ביוגרפיים אודותיו: “יהיה זה עונג גדול עבורי אם במקום לגרום לאנשים להאמין שאני רוסי או פולני, תוכל לומר שאני יהודי, בן לעם ישראל או עברי – מה שתעדיף מבין אלה”.

שני עשורים לאחר מכן, חבקין פתח את ימי הפנסיה שלו במסע ממערב למזרח ארה"ב, במהלכו ביקש בין השאר לגלות כמה שאפשר על מצב היהודים האמריקנים. הוא ביקר בערים הגדולות ובקהילות חקלאיות בקליפורניה וניו-ג'רזי, ונפגש עם הוראס קאלן ופליקס פרנקפורטר. הוא אכל במסעדות כשרות, ערך קניות בחנויות יהודיות ופתח בשיחות עם רוכלים ברחוב. בניו-יורק, הצגה של 'התחייה' מאת טולסטוי בכיכובו של דוד קסלר הביאה אותו לדמעות.

היה זה במהלך אותו מסע שחבקין חיבר מאמר עבור כתב העת 'מנורה' תחת הכותרת “בעד אורתודוכסיות”. חבקין היה מאמין אדוק ובמקומות אחרים אמר כי מונותאיזם היא המסגרת הפילוסופית היחידה בה מחקר מדעי אפשרי, מכיוון שהיא מניחה כי האלוהות היא נעלה לחלוטין ובכך מותירה את הטבע ברור מאליו. הוא זיהה את הפוליתאיזם עם האמונה לפיה לכל עצם ביקום נשמה משלו, וטען כי היא הופכת תופעות טבעיות לחסרות פשר למעשה.

יחד עם זאת, בסיס טיעונו בעד יסודות ההלכה האורתודוכסית לא היה בכך שהיא הורתה מלמעלה אלא בכך שרק היא יכולה לשמר את היהודים ברחבי העולם כעם בעל זהות ותודעה עצמית. חבקין היה מה שאפשר לקרוא לו לאומן של הגלות. בחזון-העל שלו, קהילות יהודיות היו מפוזרות בקרב אומות תבל, כל אחת מהן מלוכדת מבפנים באמצעות שמירת המסורות וכולן יחדיו מכירות בקשר המשותף ובמורשת המשותפת. לטעמו, סכנות הרדיפה היו משניות לאלו של ההתבוללות, הבורות והאדישות. ולמרות שתרם לרכישת קרקעות עבור יהודים בארץ-ישראל באותה תשוקה לה תרם לכל מטרה יהודית אחרת, שיבה לציון על בסיס פוליטי לא הייתה קיימת כלל בהגותו.

עבור חבקין, שיבת ציון לא הייתה רלוונטית לתפיסת ההישרדות היהודית; במספר הזדמנויות הוא הצביע על כך שהיהודים כבר נאלצו לוותר על מולדתם אך לקחו עמם את הדת. זה מה ששמר עליהם כעם בעוד צריהם שקעו בתהום הנשייה. בנוסף, חבקין היה סקפטי לגבי יכולת היישום הפוליטית של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. תחושה זו התגברה בקרבו עוד יותר לאחר שהבריטים קיבלו את המנדט על הארץ, והוא האמין כי לא יוותרו עליו לעולם.

***

אם כן, הייתה זו הישרדות היהודים בעולם הרחב לה הקדיש חבקין את רוב מרצו ומחשבותיו. ב-1919 הוא חיבר עצומה בעד הזכויות האזרחיות והדתיות של היהודים במזרח אירופה, וזו הוצגה בוועידת ורסאי בידי קבוצה של מדינאים בולטים.

חבקין עצמו התיישב לבסוף בפריז, שם כיהן בחבר הנאמנים של מכון המחקר היהודי ושל ארגון 'אליאנס'. ב-1929 הוא ייסד את קרן חבקין מתוך כספי חסכונותיו, אותם הקדיש להקמת ישיבות במזרח אירופה תחת התנאי שתוכנית הלימודים בהן תכלול מדעים וכלכלה “כך שהתלמידים לא ידונו לחיי אומללות וקבצנות”.

חבקין נפטר בשווייץ בשנה לאחר מכן, ובכך אולי נחסך ממנו מראה גורלם הסופי של מוטביו. שמו, שהיה קורבן בלתי-מוסבר לשכחה היסטוריוגרפית, לפחות בכל הנוגע למערב, מונצח כיום החל ממקומות כמו מכון חבקין בבומביי ויער קנדי סמוך לירושלים, דרך בקבוק מעבדה מיוחד שעיצב עבור תרבית חיידקים ועד זן של עכברים לבנים אותם גידל עבור הניסויים. אבל המורשת האמיתית של חבקין נמצאת בקרב כל אלו מאיתנו שהוריהם והורי-הוריהם כנראה לא היו נולדים כלל אלמלא מחקרו הרפואי פורץ-הדרך. מספרם של אלה רב כחול אשר על שפת הים.


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

7 תגובות למאמר

  1. באותו הקשר ראוי לציין שגם דוקטור יונה סאלק, רופא יהודי אמריקאי ומפתח החיסון לשיתוק ילדים (מוזכר בכתבה בהערת אגב), לא זכה לכבוד הראוי לו על הישגיו הגדולים, אם כי שמו מוכר יותר משמו של דוקטור חבקין.

  2. אדם פרטי אחד, יוזמה פרטית אישית ששינתה היסטוריה והצילה בני אדם

    1. בשנת 1938, הנשיא פרנקלין רוזוולט, שאובחן כנכה בשל פוליו ייסד את הקרן הלאומית לשיתוק ילדים, שמימנה פיתוח חיסון כנגד המחלה.[1] הפחד הציבורי מפוליו סייע לקרן להשיג תרומת נרחבות לצורך מחקרי חיסון, אך המחקרים הובילו למבוי סתום. הניסויים היו מסוכנים וחסרי תועלת מעשית. מחלת הפוליו בלבלה חוקרים רבים במשך שנים רבות, ולקח זמן רב לגלות כיצד הנגיף חודר לגוף והיכן הוא מתמקם.
      עד שהגיע איש פרטי ויוזמה פרטית , סאלק
      גם בחיפושי הגז בארץ החברה הממשלתית כשלה שוב ושוב, עד שהחיפושים הועברו ליזמים פרטיים והם הצליחו. אחר כך המדינה גזלה אותם אבל זה סיפור נפרד

  3. כתבה ממש יפה. ברור שנעשתה עבודת תחקיר מקיפה. אולי תוכלי לתת קישורים ביבליוגרפיים? כי הכתבה מייצרת רצון להעמיק עוד בדמותו של חבקין.
    מצפה לעוד כתבות איכותיות פרי עטך 🙂

    1. המחברת נפטרה בשנת 1991 בגיל 87. יש באינטרנט חומר רב על חבקין.