הגאון באמצע הדרך

גרהם גרין היה אדם מוזר לא פחות מאשר הגיבורים ברומנים שחיבר, ואולי בשל כך הצליח להצית את דמיון הקוראים במשך עשורים

בידור ספרותי ברמה הגבוהה ביותר | תמונה מהסרט The Quiet American מ-1958, עיבוד לספרו של גרין (קרדיט: manhhai, flickr)

לפני כשישה עשורים, גרהם גרין נחשב בידי רבים לסופר חשוב, אולי אפילו גדול, הן באנגליה והן בארה"ב. בין מעריציו הידועים נמנו למשל וי.סי פריצ'ט, ג'ון אפדייק וידידו הקרוב אוולין וו, שהגדיר אותו כסופר “בעל כוח דמיון גבוה ביותר”. גרין היה אף פופולרי מאוד בקרב קהל הקוראים, בין השאר משום שחלק מספריו כמו 'ברייטון רוק' (1938), 'האדם השלישי' (1949) ו'האיש שלנו בהוואנה' (1958) הפכו לסרטי קולנוע מצליחים, לרוב במעורבותו הישירה בעיבוד התסריט מן הספר אל המסך, תחום בו היה חלוץ.

גרין גם היה שונא-אמריקה כמעט רפלקסיבי שהיה יכול להתייחס ברצינות ל"קפיטליזם סטליניסטי" והתגאה בחברותו עם הסוכן הכפול הידוע לשמצה קים פילבי שהעביר את סודות המודיעין הבריטי למפעיליו במוסקבה. כל אלו חיזקו ללא ספק את מעמדו בקרב החוגים שנטו שמאלה באופן דומה, משני צדי האוקיינוס.

אך גרין, שנפטר ב-1991, כבר אינו פופולרי ונערץ באמריקה כפי שהיה בעבר, ואם היה עליי לנחש את הסיבה הייתי אומר שזה קרה מכיוון שספריו החשובים מלאים בסמליות דתית, מרומזת יותר או פחות. בעבר סופרים קתוליים כמו גרין או וו זכו להערכה רבה והיו באופנה, אך האמונה הדתית נדחקה זה מכבר לשולי התרבות שלנו, ואמנים קתולים בימינו זוכים בעיקר לבוז מצד מרבית קובעי הטעם העדכני. אפילו הגרסה הרדיקלית והמשונה שהפגין גרין, מי שקרא לעצמו “קתולי-אגנוסטי” וגרם לכומר ב'ברייטון רוק' לדבר על “המוזרות המחרידה של חסד האל”, מתקבלת בימים אלה לרוב במבט עקום ומתנשא.

לא עוזרת לכך העובדה שלגרין פשוט לא היה מזל עם ביוגרפים. כך למשל היה במקרה של נורמן שרי, שלמרות כי שלושת הכרכים שחיבר על חיי גרין אושרו בידי הסופר עצמו, הפיק תחת ידיו הגיוגרפיה עבת-כרס ובלתי-קריאה לחלוטין. ביוגרפיה מוקדמת יותר מאת מייקל שלדן הייתה כה נחושה לצייר את גיבורה בצבעים בוהקים עד שהיא נכשלה מן הסיבה ההפוכה. אך לא כך המקרה של 'האנגלי הלא-שקט' מאת ריצ'רד גרין (אין קשר משפחתי), ביוגרפיה שראתה אור לאחרונה ופורסת את סיפור חייו המפותל של גרין מבלי להתפלש בפרטים סנסציוניים. אמנם הספר נכתב בסגנון דל למדי ומכיל למשל יותר מדי בדיחות קרש, אך בכל מובן אחר הוא מספק לקורא מידע חשוב באופן בהיר ויעיל.

דבר אחד שעולה בבירור מן הביוגרפיה הוא שגרהם גרין היה אדם מוזר לא פחות מאשר הגיבורים ברומנים שחיבר. הגרסה הבריטית המקורית של הספר נקראה 'רולטה רוסית', משחק אותו גרין חיבב במיוחד ושיחק בו גם באופן מטאפורי בשלל דרכים אחרות. בנוסף להיותו שתיין כבד ומשתמש בסמים (אופיום היה כנראה המועדף עליו) שניסה להתאבד מספר פעמים וסבל ממה שריצ'רד גרין מאבחן כהפרעה דו-קוטבית, גרהם גרין נודע גם כמכור למין וכמי שלא היה מסוגל לנהל בשום פנים מערכת יחסים מונוגמית. בהתחשב בכל אלה, זהו נס שלא מצא את מותו בידי בעל נבגד או מאהבת נכזבת, אלא במיטת בית חולים בגיל המכובד של 86 שנים.

אולי לא במפתיע, חלק ממבקריו של גרין חשו כי לא מעט מן ההטעיה בהמרה לקתוליות שעבר ב-1926, או כפי שברוס באוור ניסח זאת, במיוחד משום ש”גרין נראה כאילו זנח את מרבית עקרונות הקתוליות עד שאין כל סיבה לקרוא לו קתולי ולא בשם אחר”. ג'ורג' אורוול מצא את גרסת הקתוליות המאולתרת של גרין לא משכנעת לחלוטין, וטען בביקורת על ספרו 'העוז והתפארת' כי “נראה שהוא חולק את הרעיון, הקיים בסביבה מאז בודלר, כי יש דבר מה מיוחד בלהיות מקולל; הגיהינום הוא סוג של מועדון לילה יוקרתי, והכניסה אליו שמורה לקתולים בלבד”.

אך אורוול, שביטל כליל דתות מכל סוג, פספס את הנקודה. עבור גרין, החוטא היה קרוב יותר ומודע יותר לאלוהים. ברבים מספריו סובבת העלילה הטיפוסית סביב אדם קתולי הנאלץ לבחור בין התנהגות "מוסרית" לבין ביצוע חטא נוראי במטרה שלא לפגוע באדם אחר. אפילו כאשר לא כתב על דמויות קתוליות, גרין נמשך באופן בלתי-נשלט לסיפורים דומים. הדוגמה הנודעת ביותר נמצאת ברומן 'האדם השלישי', בו המאהבת של נוכל חסר לב וסוציופת מסרבת לשתף פעולה עם המשטרה ולשלוח אותו לכלא, לא משום היא מטילה ספק באשמתו אלא פשוט משום שאינה יכולה להפסיק לאהוב אותו: “אני לא רוצה לראות אותו שוב. לא רוצה לשמוע את קולו. אני לא רוצה שיגע בי, אך לא אעשה דבר כדי לפגוע בו”.

מדהים לא פחות הוא ההיבט של ספריו של גרין אותו הביוגרף גרין מתאר כ”ייחוס לקתוליות את הכוח להגדיר באמת את הגרוע שבחיים. כמו אדם זקן הכופר באמונתו בגיהינום שמעבר לעולם הזה, אך עדיין ממשיך לראות את חייו כסיוט נוראי, או לפחות כשלב בדרך לשם”. פינקי, הגיבור האכזרי אך לבסוף מעורר הרחמים של 'ברייטון רוק', ניסח זאת באופן תמציתי יותר: “האתאיסטים האלה לא מבינים כלום. ברור שיש גיהינום”.

אז כיצד סופר שספריו מבוססים על נקודות מוצא מוסרניות כאלה הפך לפופולרי כל כך? הסיבה היא שגרין, במילותיו של אוולין וו שנבחרו בקפידה, היה גם “מספר סיפורים גאוני”. וו השווה את גרין לסומרסט מוהם, עוד מספר סיפורים מוכשר בעל סגנון פרוזה שגרתי אך כזה שקָסם לקהל קוראים רחב. גרין עצמו חילק את יצירותיו ל"בידוריות" – מותחני פשע וריגול כמו 'אקדח למכירה' (1936) ו'מיניסטריון הפחד' (1943) שלרוב נשזרו בנגיעות הומור מקאברי – ויצירות רציניות יותר כמו 'העוז והתפארת' (1940), 'עיקרו של דבר' (1948) ו'קץ הפרשה' (1951) שהכילו גם הן מרכיבים מלודרמטיים. אך גם הספרים המאוחרים יותר נכתבו בתחושה הבטוחה לגבי הדברים שימשכו את הקורא הממוצע, ויהיה זה הוגן לקרוא להם רומנים של אמצע הדרך, במובן הטוב ביותר של המונח.

אין זה פלא אפוא שיצירותיו של גרין, כמו אלו של ג'ון סטיינבק, עובדות טוב כל כך על המסך הגדול, במיוחד בסרטים בהם הוא עצמו השתתף בעיבוד התסריט. גרין היה מבקר קולנוע חריף שהכיר והבין את המדיה היטב ועבד בצמוד לקרול ריד, הבמאי של שלושה מהסרטים המשובחים שנעשו על פי ספריו והיו מרשימים לא פחות – 'האדם השלישי', 'האליל שנפל' ו'האיש שלנו בהוואנה'. גרין אפילו טען שכתיבתו משלבת את הידע הקולנועי שלו: “כאשר אני מתאר סצנה אני לוכד אותה בעינה הנעה של מצלמת הקולנוע ולא בעינו של צלם התמונות המותיר אותה קפואה”.

מעבר לסרטים המוצלחים רצוי מאוד לקרוא גם את ספריו של גרין כדי לעמוד עד הסוף על איכותם, בעיקר משום שהגרסאות הקולנועיות רוככו במטרה להגיע לקהל צופים רחב יותר. וכיצד ספרים אלה נקראים כיום? לפחות מבחינתי האישית, אני מעריך ללא ספק את היצירות הבידוריות אך עדיין מחזיק בספקות לגבי חלק מהרומנים הרציניים יותר. הסבר טוב לכך הציע אדמונד וילסון, בתיאורו את האלמנט המרשים ביותר ביצירתו של גרין:

הוא מוצלח מאוד בבריאת עולם שפל וכואב. יש לו לוח צבעים המלא בגוונים כהים, רפרטואר שלם של טענות מחליאות, כשרון לבחור ולדחוף לקורא את הפרטים הלא-נעימים של התרבות המודרנית כמו חלונות צבועים וזולים, טיפולי שינים נחותים והתכתבויות משעממות, ולהפוך את כל אלה לספר טוב בפני עצמו.”

אך למרות זאת היו לווילסון ספקות משלו לגבי ספרים כמו 'העוז והתפארת', במיוחד בהשוואה ל'סוכן חשאי' (1939), שהיה במובנים רבים ספרו המבדר הטוב ביותר של גרין: “מלבד ההתרגשות של סיפור המסתורין, גרין לא הצליח במיוחד ליצור התרגשות חזקה יותר”. אני נוטה להסכים לכך, ולכן איני יכול להסכים במלואה עם המסקנה של ריצ'רד גרין לפיה מושא הביוגרפיה החדשה פרי עטו היה “אחת הדמויות החשובות של הספרות המודרנית”.

אך כאשר גרהם גרין היה במיטבו הוא היה בהחלט יוצא מן הכלל, וכאשר היה במקרים אחרים רק "באמצע הדרך" הוא הפגין ללא ספק גאונות גם בז'אנר הזה – אומן הסיפור ששזר עלילות מלודרמטיות יחד עם תודעה על-טבעית לגבי כוחו של הרשע בהשחתת נפש האדם. קורא המחפש אחר בידור ספרותי ברמה הגבוהה ביותר בוודאי ימצא את מבוקשו ביצירות אלה.


המאמר התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

1 תגובות למאמר

  1. משהו על השתיינות הכבדה של גרין:
    באופן קצת מפתיע, אבל אופייני לשנות המדינה הראשונות, גרין הנוטה-לשמאל היה פרו ישראלי.
    הוא הגיע כעיתונאי לסייר בקו המעוזים בעת מלחמת ההתשה, והתמזל מזלו לחוות הפגזה. מאוחר יותר הוא סיפר שאלו היו השעות הכי מפחידות בחייו. הוא נשאל על כך: "אבל הרי נכחת בבליץ בלונדון?" – "נכון, אבל שם, להבדיל מתעלת סואץ, היה לי תמיד הוויסקי שלי".
    אגב, אחת היצירות שמדגימות באופן השלם ביותר את יחסו של גרין לדת והתפיסה שכפירה, או ריחוק מהדת הוא דבר דתי-קתולי מאוד, היא דווקא סיפור קצר – a visit to Morin, מתוך קובץ הסיפורים הקצרים a sense of reality.