יודו-אובססיה: האנטישמיות באוניברסיטאות בבריטניה אינה דבר חדש

אחדים מוכיחים אותי על היותי יהודי, אחרים משבחים אותי על כך, יש המוחלים לי, אבל כולם חושבים על כך.”

(לודוויג בֵּרנֵה, סופר יהודי מומר בגרמניה במאה ה-19)

דיוויד מילר, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת בריסטול באנגליה קרא בפברואר השנה לשים קץ לציונות “כאידיאולוגיה מעשית בעולם”. קריאתו באה על רקע התקפתו על אגודת הסטודנטים היהודים שמחו על גישתו העוינת לכל מה שריח יהדות נודף ממנו.

מילר ידוע בעוינות הפתולוגית שלו למדינת ישראל, לציונות, וללאום היהודי בכלל. לשיטתו הציונות היא “האויב לשלום העולם” ולפיכך אינה לגיטימית וחייבים לעקרה משורש. הוא חבר באגודות שמאל קיצוניות עד כדי תמיכה במשטרו של אסאד במלחמת האזרחים תוך שהוא שולל את כל הערכות הפוליטיקאים והמומחים במערב שחשפו את אכזריות המשטר. במדינת ישראל הוא רואה מוצב קולוניאלי של המערב. כמיטב האנטישמים מילר הוא מייצג נאמן של פוביית השתלטות היהודים על העולם, ובאגודות הסטודנטים היהודים הוא רואה ״חיילים״ של הציונות החותרת לשליטה בעולם.

אוניברסיטת בריסטול אימצה את הגדרת העבודה לאנטישמיות, כפי שהתקבלה על ידי הברית הבין-לאומית לשימור זכר השואה (IHRA) ב-2016 בנוסחה להלן:

אנטישמיות היא תפיסה מסוימת על אודות יהודים, שיכולה לבוא לידי ביטוי כשנאה כלפי יהודים. ביטויים מילוליים ופיזיים של אנטישמיות מכוונים כלפי יחידים, יהודים או לא-יהודים, ו/או נגד רכושם, נגד מוסדות הקהילה היהודית ונגד מוסדות ואתרים דתיים”.

הגדרת האנטישמיות כוללת דוגמאות המשמשות קווים מנחים להמחשת ההגדרה: ביטויי אנטישמיות יכולים להיות מכוונים נגד מדינת ישראל, כשזו נתפסת כ”קולקטיב יהודי”; לעתים קרובות, אנטישמיות מאשימה יהודים ברקימת מזימות כדי להזיק לאנושות, ולעתים קרובות נעשה בה שימוש כדי להטיל את האחריות על היהודים על כל מה שמשתבש; “אנטישמיות באה לידי ביטוי בדיבור, בכתיבה, באופנים ויזואליים ובמעשים, ועושה שימוש בסטריאוטיפים אפלים ובתכונות אופי שליליות”.

רוב המוסדות האקדמיים בבריטניה נמנעו מלאמץ הגדרה זו למרות הפצרותיו של שר החינוך הבריטי גווין וויליאמסון (שחזר בו לאחרונה מהפצרותיו) ולמרות בקשות מצד ארגונים ואגודות סטודנטים יהודיים. על בסיס הגדרה זו ביקשו סטודנטים יהודים באוניברסיטת בריסטול את פיטורי מילר, אך האוניברסיטה – הנתמכת גם על ידי הסגל האקדמי המקומי וגם על ידי פרופסורים מחוץ לבריטניה – מסרבת לעשות זאת.

הבקשה לנקיטת צעדים נגד מילר והדומים לו באה גם על רקע העובדה המצערת שבשנים 2018-2020 נרשמו 123 אירועים אנטישמיים בקמפוסים ב-34 ערים שונות בבריטניה. בעקבות כך, על פי הבלוגר הבריטי דיוויד קולייר, יש סטודנטים יהודים הבוחרים את מוסדות הלימוד שלהם לא מתוך שיקולים של יוקרה ורמת לימודים אלא מתוך בחינת מפלס האירועים האנטישמיים במוסדות. עדות לכך ניתנה על ידי הברונית רות דיץ׳ (מומלץ להאזין לנאומיה הפרו-ישראלים בבית הלורדים), מי שגם נשאה בתפקידי מנהל בכירים ביותר באקדמיה הבריטית, הטוענת כי ישנן אוניברסיטאות בבריטניה שבהן לא תדרוך רגל סטודנט יהודי.

ביטוי חריף יותר לכך, המזכיר את גירושם של סטודנטים יהודים מאוניברסיטות בגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון, נותן רוברט פסטנשטיין מהאגודה לזכויות האדם היהודי (UK’s Jewish Human Rights Watch):“מתבצע טיהור אתני של יהודים מאוניברסיטאות מסוימות”.

ריצ׳רד קמפ, איש צבא בריטי בכיר לשעבר (היה מפקד הכוחות הבריטיים באפגניסטן), אוהד ישראל וסנגורה בבמות בינלאומיות שונות הנלחם באנטישמיות ובאסלאם הקיצוני, טוען כי מטרת הבריונות האנטי יהודית באקדמיה אינה סילוקם של היהודים מהקמפוסים אלא השתקתם כדי שלא יפריעו להפצת התעמולה האנטי-ציונית והאנטישמית. ברוב המקרים, טוען קמפ, משיגים הבריונים אתת מטרתם – היהודים שותקים ואף נוטשים את הקמפוס.

לפני מעל לעשרים שנה הוזמנתי להציג את עניינה של ישראל במפגש סטודנטים ב- London School of Economics ונאלצתי להפסיק מיד לאחר משפטי הפתיחה. אכן, כדברי דיוויד קולייר, עולם האקדמיה הוא “המרכז הגלובלי של אנטישמיות”.

חרם אנטישמי-אקדמי

תיאור מצב עניינים זה בבריטניה מזמין הצצה אל התֵזה שמעלה מרטין קרמר, פרופסור להיסטוריה וללימודי המזרח התיכון במרכז שלם, בוגר אוניברסיטת פרינסטון ומי שהיה מרצה אורח באוניברסיטות שונות בארצות הברית. בהתייחסות לחרם האקדמי על מוסדות השכלה ישראליים בשל ה״כיבוש״, טוען קרמר כי מטרת החרם האמיתית אינה קשורה לישראל ולפוליטיקה המזרח-תיכונית וגם לא למוסדות ההשכלה הישראליים, אלא רק לדחיקת רגליהם של אקדמאים יהודים ממשרות הוראה ומחקר במוסדות האמריקנים.

קרמר מסביר כי בשנים האחרונות חלה ירידה ניכרת בדרישה ללימודים אקדמיים בתחומי ההומניסטיקה ומדעי החברה, מה שממעט את הדרישה לסגל אקדמאי, ומכיוון שיהודים מאיישים משרות אקדמיות בשיעור גבוה יותר באופן בלתי פרופורציונאלי לחלקם באוכלוסייה, ובהיותם מקושרים עם בעלי ממון התורמים לאוניברסיטאות, קיים החשש מהמשך השתלטותם על האקדמיה. החרם מומרץ בעיקר על ידי המחלקות לספרות אנגלית ולימודי אמריקה והמזרח התיכון הסובלות מתהליך התכווצות וממילא מתחרוּת אכזרית בין אנשי סגל על קידום. בכך מצביע קרמר, המעגן את טיעונו בראיות, על מגמה של נוּמֶרוּס קלָאוּזוּס מודרני.

מכיוון שביטויי האנטישמיות באקדמיה נוסח המאה ה-19 עד תקופת השואה הם מחוץ לגדר התקינות הפוליטית, הרי ש״נייר הלקמוס״ לקידומו של מרצה יהודי הוא יחסו ל״בעיה ההומניטארית ממדרגה ראשונה הנובעת מהכיבוש הישראלי, מהטיהור האתני, ממשטר האפרטהייד״ וכיו״ב עלילות כזב בבחינת ״הלנו אתה אם לצרינו?״. איש סגל יהודי שייטול חלק בפעילות פרו-ציונית כלשהי יוקע אל עמוד הקלון כמשתף פעולה עם משטר עריצים וממילא תחסם דרכו לקידום. סוג של מק׳ארתיזם אנטישמי. יתרה מזו, יש יהודים החשים כי מצופַּה מהם לא רק הסתייגות ממדיניות ישראל אלא אף אקטיביזם אנטי-ישראלי ואנטי-ציוני.

מכל מקום, התזה של קרמר, אף שאין הוא מבטא זאת במילים מפורשות, היא שהפוביה המסורתית מפני השתלטות יהודים על תחומים חשובים בחברה ובמדינה, ובעיקר בעולם האקדמי/אינטלקטואלי, באה לידי ביטוי באקדמיה האמריקנית באמצעות הפעלת ״נייר הלקמוס״ של החרם האקדמי.

ניטשה בעד האינטליגנציה היהודית

האינטליגנציה היהודית עמדה במוקד האנטישמיות הגזענית המודרנית כבר במאה ה-19, המכונה גם ״המאה היהודית״ (Judenjahrhundert) – כינוי אשר לדברי הפילוסוף ניטשה נובע מ”הכיבוש היהודי” של אירופה. חלוצי ה״כיבוש״ היו הבורגנוּת והאינטליגנציה היהודית אשר כדבריו הצטיינו “בכל תחומי ההצטיינות האירופית” עד כדי כך שעלתה השאלה האם היהודים “יהיו לאדוני אירופה או יאבדו את אירופה?”. ניסוח זה של ניטשה, בניגוד לרושם המתבקש, אינו ביטוי ליודופוביה; אדרבא, הוא ראה ברכה בהשתלבות האינטליגנציה היהודית בתרבות האירופית אשר לדבריו שקעה בניוון כתוצאה ממאות שנים של שלטון הדת הנוצרית, ולכן רק היהודים יכולים להיות “לממציאי האירופים ולמורי דרכם”. הוא ראה באינטליגנציה היהודית את השֹאור שיתסיס את התרבות האירופית המנוונת.

ניטשה לא היה בודד בהערכה זו. קדם לו ההוגה יוהאן גוטפריד הֶרדֶר, ממבשרי הרומנטיקה הגרמנית, שראה בחיוב השפעה של אינטלקטואלים יהודים על תרבות אירופה. כרומנטיקן, הרדר לא גרס רציונליזם אוניברסלי אלא ראה ברכה בייחודיות השבטית, ומבחינה זו עם ישראל שימש לו דוגמא לשמירת הייחוד ולאי-התבוללות. חנה ארנדט טענה שמבחינה זו הרדר רצה לראות אנושות מתפתחת באופן פלורליסטי יותר, וכי הוא קיווה ל”זנים חדשים של אנושות”. זנים חדשים אלה באו לידי ביטוי על ידי היהודים – “עם מוזר מאסיה שנסחף אל מחוזותינו. היהודים הם אקזוטיים. כך הוא רצה בקבלת האינטלקטואלים היהודים אך שאינטלקטואלים אלה יישארו יהודים”.

גם הרדר וגם ניטשה ראו בחיוב את השפעת האינטליגנציה היהודית ובלבד שהיא לא תתפתה לטשטש את ייחודה על ידי התבוללות, אך לגישה זו היה קוטב נגדי דומיננטי. במאה ה-19 רווחה התזה הגזענית הפולקיסטית שהגיעה לשיא בשלותה בנאציזם, לפיה היהודים ובעיקר האינטלקטואלים שבהם המבקשים להתבולל בתרבות הכללית וליטול בה חלק פעיל לעולם יישארו נטע זר והשפעתם תהיה הרסנית.

האינטליגנציה היהודית איימה על האנטישמים יותר מאשר ההמון היהודי שעדיין היה נתון במסגרות קהילתיות מסורתיות. האנטישמים המשכילים חששו יותר מהיינה וברנה מאשר מהרבי מגור. להבהרת תזה זו אציג שני ביטויים שלה: האחד מהקצה המערבי של אירופה והאחד מהקצה המזרחי שלה, וכל מה שבין שתי הקצוות עשיר אף הוא בדוגמאות.

מקרה בוחן: בנג'מין ד'יזראלי

בנימין ד׳יזראלי, שהיה ראש ממשלת בריטניה בשנים 1868-1869, 1874-1880 וכמו גם סופר מוערך, נולד כיהודי אך הוטבל לנצרות על ידי אביו בילדותו (פעם נשאל על ידי המלכה ויקטוריה האם הוא רואה עצמו כיהודי או כנוצרי וענה: “בין התנ״ך לבין הברית החדשה ישנו דף ריק אחד, אני הוא הדף הזה”). למרות מעמדו הפוליטי והאינטלקטואלי הבכיר מאוד היה ד׳יזראלי אובייקט ליחס אנטישמי מובהק.

התנצרותו והיותו פטריוט בריטי לא הגנה עליו מפני התקפות אנטישמיות על ידי חברי פרלמנט, אינטלקטואלים ועיתונאים שראו בו ״יהודי״ וכינו אותו בשמות “פייגין”, “שיילוק” ו”היהודי המתועב”. בעיתונות התקופה הוא הוצג כ”שטן”, כ”לא אנגלי”, “לא יכול להיות שהוא אנגלי”, “אסיאתי” ו”שמי”. יודגש כי עיקר המתקפות האנטישמיות עליו הגיעו מהחוגים הליברליים.

בזירה הפוליטית הדבר בא לידי ביטוי במדיניות שלו כלפי ״הבעיה המזרחית״. באותה העת שלטו התורכים בבלקן וב-1876 מרדו בהם הבולגרים. בתגובה, טבחו בהם מיליציות תורכיות חצי-סדירות וגרמו למותם של כ-12,000 איש. רוסיה, שראתה עצמה מגינת העמים הסלאביים, הכריזה מלחמה על תורכיה שהתחוללה בין השנים 1878-1879. הטבח עורר הדים קשים בעיתונות הבריטית שדרשה את התערבותו של ד׳יזראלי, אשר נקט באותה העת מדיניות פרו-עות׳מנית, אך הלה סרב להכות את התורכים מתוך הערכה כי תבוסתם תביא לידי התחזקות רוסיה בבוספורוס ובדרדנלים.

על אף שהייתה זאת מדיניות מסורתית ומקובלת באנגליה, ד׳יזראלי הואשם בניהול “מדיניות עברית” ולא בריטית, בטענה כי היהודים והתורכים הם כביכול בעלי ברית נגד הנוצרים, ובעיקר נגד רוסיה הרודפת את היהודים החיים בתחומה. ההאשמות באו גם מאינטלקטואלים, הבולט שבהם פרופסור להיסטוריה בשם אדוארד פרימן, שאפילו לא נקב בשמו של מושא מתקפתו האנטישמית אלא התייחס אליו כ”היהודי”, דהיינו ״הזר המוחלט״.

עשרות שנים אחרי מותו של ד׳יזראלי ב-1920, פרסם התיאולוג הקתולי האנגלי וויליאם בָּארי כתבה תחת הכותרת “ד׳יזראלי היהודי”, בה הוא טען כי “ד׳יזראלי לא יכול היה להיות אנגלי. הוא נראה, חשב והרגיש כישראלי המשוטט בעולם זר”. אגב, אותו וויליאם בארי שראה בניטשה נביא היה משוכנע שהיהודים אכן מבקשים “לכבוש את אירופה” במובן האנטישמי של הביטוי.

הבלשן היהודי שחשף את הצביעות האנטישמית

לאזר שיין-שייניאנו 1859-1934 היה יהודי, מגדולי הבלשנים של השפה הרומנית אם לא הגדול שבהם, אשר חיבר ספרי לימוד בשפה זו ואף את ׳המילון העולמי של השפה הרומנית׳. בשל היותו יהודי הוא היה מנוע מלקבל אזרחות רומנית אף על פי שנולד ברומניה, וללא אזרחות כזו נמנעה ממנו קריירה אקדמית בשכר מלא. שייניאנו הגיש בקשה לקבלת אזרחות, ובבית המחוקקים העליון יצאו נגדו מתנגדיו במתקפה רבתי, טענו שמחקריו נועדו רק לזכייה בפרסים כספיים, טענו שמי שנולד יהודי לא יכול להבין את השפה הרומנית לעומקה וכי אם יקבל אזרחות אזי כל האלמנטים השפלים של היהדות יזהמו את התרבות הרומנית.

באותה תקופה נהגה האקדמיה הרומנית להעניק פרס על הפרסומים האקדמיים המבריקים ביותר בתחום הבלשנות. הפרסומים הוגשו לביקורת באופן אנונימי על מנת לאפשר שיפוט אובייקטיבי. עבודתו של שייניאנו זכתה בפרס. מי שבחר בעבודה זו היה חבר האקדמיה אשר במקרה היה גם חבר פרלמנט מן המתנגדים להענקת אזרחות לשיין בנימוק שהלה אינו יודע רומנית. התעוררה שערורייה: כיצד יתכן לתת פרס בבלשנות ליהודי? והרי זה יגרום ל”חדירת הארס היהודי לתרבות הרומנית”.

שיין המיר את דתו לנצרות האותודוכסית והגיש בקשה מחודשת לקבלת אזרחות שנדונה כמה פעמים במשך שנים רבות בפרלמנט אך בכל פעם נדחתה, לקול מצהלות מתחריו באקדמיה. יתר על כן, הפקולטה לבלשנות, שבראשה קיווה לעמוד, בוטלה, וזאת רק מהסיבה שלא רצו שבראשה יעמוד יהודי. לבסוף היגר לצרפת, שם המשיך בפעילותו האקדמית במשך שנים. מקרה שיין אף הוא ביטוי למיתוס האנטישמי לפיו יהודי, על אף כישוריו המוערכים באופן אובייקטיבי והמקנים לו יכולת גבוהה לתרום לחברה הכללית בה הוא חי, אינו מסוגל, קטגורית, לרדת לשורשי הרוח של חברה זו. הוא גוף זר שאינו חלק אורגני מהגוף הלאומי.

לסיכום

אירופה כיום היא כמעט ״יודנריין״. היהודים לא מהווים יותר מ-0.16 אחוזים מכלל אוכלוסיית היבשת וקשה להאשים את אנשיה במונחי היודופוביה של המאה ה-19, מה עוד שמונחים אלה אינם תואמים את רוח זמננו על תקינותה הפוליטית. אשר על כן, קיומה של מדינת ישראל בא לעזרת האנטישמים. יש את מי להאשים. מדינת ישראל היא יורשתו של היהודי הנצחי. קיומה מספק את החמצן הנחוץ לאנטישמיות הנצחית. גם אם תאַבֵּד היודופוביה מתוקפה, תיוותר היודו-אובססיה במלוא עוזה.

ד״ר שלמה פרלה הוא חוקר יחסים בינלאומיים ומומחה לענייני אירופה והאיחוד האירופי. עוד מכתביו ניתן לקרוא באתר האישי שלו.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: