חרם אישי איננו לגיטימי בזירה הפוליטית הלאומית

מי מאתנו אינו מכיר אדם מבוגר, צעיר ואף ילד, המסרב להיות בחברתו של אדם אחר, שאינו סובל אותו ובוודאי אינו מוכן לשתף עמו פעולה בשום דבר ועניין ברמה ההצהרתית לכל הפחות והמעשית לכל היותר. לעיתים יכול אותו אדם להיות שותף עסקי לשעבר ש״עקץ״ ופגע בכבוד, בעסק ובפרנסה. ישנם מקרים שמדובר בחבר קרוב לשעבר ש״דפק ברז״ ועזב בטריקה, או בן משפחה שעשה מעשה שפל ונבזי עליו אין מחילה.

תופעת החרם, גם אם נשמעת רע ואף פסולה בעיני מי מהקוראים, הינה נחלת רבים בחברה ואינה תופסת כותרות בדרך כלל, אלא אם מדובר היה בעוולה שנעשתה על רקע פלילי, גזעני או אחר הנוגעת ברגשות הציבור. חלק מעמנו בהחלט יכול להבין את המניעים לחרם ואף להזדהות עמם עמוקות כל עוד ההשפעות ההתנהגויות הללו יישארו במעגל האזרחי, הפרטי, המצומצם וחסר ההשפעה על כלל רבדי החברה, ענייני העם ועתיד המדינה כולה.

בעוד שברמה הפרטית ניתן לספוג בקושי רב ותחת מגבלות מחמירות התנהגות שכזו, אין הדבר כך ברמה הלאומית בה אסור כי תופעת החרם תִקנה אחיזה בין מנהיגי מפלגות ותנועות מובילות. במדינה דמוקרטית אין זו התנהגות ראויה ומקובלת מצד מנהיגי מפלגות נבחרות, המהווים דוגמא אישית לכאורה, להחרים מנהיג אחר שנבחר כדין על ידי הציבור. על אחת כמה וכמה אין זה מן הראוי כי יוחרם מנהיג שתרם, הקריב והקדיש את מרבית חייו הבוגרים למען העם והמדינה, גם אם טעה או מעד חלילה ולו רק לכאורה. הווה ידוע כי אין לפגוע ולהחרים מנהיג, או אפילו סתם אדם מן השורה, שלא נמצא אשם בפלילים, אינו מהווה סכנה חמורה לחברה ובוודאי לא פגע במתכוון באושיות המדינה.

ברמה הלאומית האיבה האישית והמשקעים בין מנהיגים אינה דומה בהשלכותיה לאיבה ולמשקעים ברמה האזרחית הפרטית בין חברים, שותפים ואפילו אחים. מדובר כאן באחריות לאומית לעתידו של עם ולעתידה של מדינה ולא רק לשלומו של תאגיד, עתידה של חברוּת בין-אישית או אפילו טיב היחסים והקשרים בתוך משפחה.

חרמות ושותפויות בין מנהיגים

מאז ומעולם שררה איבה אישית בין מנהיגים אלו ואחרים ברמה האזורית-מקומית, ברמה הלאומית ואף ברמה הבין לאומית, איבה שהתגברה לקראת מערכות בחירות ומצבי חירום בהם הלחץ, הדחק והמצוקה השתלטו על האווירה הציבורית הכללית והשליכו על אותם אישים מכובדים.

דוגמא המבטאת טענה זו ניתן למצוא בין אמירותיו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין על חבריו למפלגה ושותפיו לדרך הפוליטית, כפי שנכתבו על ידו בסיועו של דב גולדשטיין ז״ל בשני כרכי ספריו ׳יומן שירות׳ שפורסמו לראשונה בשנת 1979.

בראיון שערך העיתונאי רון מיברג עם דב גולדשטיין ז״ל, עליו מתבססת כתבתו של מיברג שפורסמה במלאת 40 שנה להוצאת הספרים, מקדים הוא וכותב:

רבין דיבר וגולדשטיין הקליט. פענוח הקלטות הניב מיליון וחצי מילים שהן בערך אלפיים עמודים. מהן חצב גולדשטיין 550 עמודי ספר. הקריירה של רבין נעה בניתורים קדימה, הצדה ואחורה. לא תמיד היה לו קל עם בן גוריון. עם יגאל אלון היו לו תקלות. בין משה דיין ובינו התקיימה טינה הדדית במסווה של עסקים כרגיל. עזר ויצמן חיכה לו בפינה. גולדה מאיר שימנה את דרכו. ושמעון פרס. ב׳יומן שירות׳ נטבעה האימרה הידועה שתיארה את פרס בעיני רבין כ״חתרן בלתי נלאה״, אמרה שתלווה את מערכת היחסים בין השניים עוד שנים ארוכות ותחלץ מפרס בנאומו בגני התערוכה ב-1990 את הטענות שהופנו ישירות כנגד רבין: ״איזו אמינות אני הפלתי, מדוע אתם חוזרים על טענות ׳הליכוד׳ השקריות, איזו בעיה של אמינות יש לך איתי יצחק רבין, אני כתבתי נגדך ספר? אני קראתי לך בשמות?״.”

יצחק רבין הסביר בספרו שחתרנותו הבלתי נלאית של שמעון פרס מצאה את ביטוייה בכך ש”להיטותו לכבוש את ראשות הממשלה לא ידעה גבול, לא הכירה מגבלות וכמעט הכל מותר: הדלפות, חתירה מתמדת תחת מעמד ראש הממשלה וערעור מעמד הממשלה כולה. וכל זאת על פי המשנה הבולשביסטית הנודעת, שככל שיהיה רע יותר – כך יהיה טוב יותר לאנשי פרס ולמנהיגם”. החתרנות, כפי שכתב יצחק רבין בספרו, “הייתה מבוססת על שקרים גמורים או על חצאי אמיתות”. שמעון פרס, כשר הביטחון בממשלת רבין, הדליף מידע לעיתונות והכול “במטרה להוכיח כי הנהגתו של ראש הממשלה לקויה וכי רק מערכת הביטחון בראשות פרס ממלאת את תפקידה כראוי”. מה גם שלדעת רבין, פרס לא התאים מעולם לתפקיד שר הביטחון ופסול הוא מלשמש ראש ממשלה “מאחר שהוא לא לבש את מדי צה״ל”.

דברים קשים אלו שנאמרו על ידי שני מנהיגים אלו, איש על רעהו, לא מנעו מהם לשתף פעולה ולשרת את המדינה למיטב תפיסתם מתוך אמונתם בצדקת דרכם, עד ליומם האחרון, במלוא מובן המילה.

גם בין ראש הממשלה לוי אשכול המנוח לבין שר הביטחון בתקופת מלחמת ששת הימים משה דיין שררה מתיחות וחשדנות רבה. מעבר לכך שאשכול נדחק להרחיב את הקואליציה של ממשלת ׳מפא״י׳ (מפלגת פועלי ארץ ישראל) עם חברי ׳גח״ל׳ (גוש חרות ליברלים, לימים ׳הליכוד׳), נדרש הוא לוותר בעל כורחו על תיק הביטחון בו החזיק לטובת משה דיין, בו כלל לא היה מעוניין כפי שיובן בהמשך הדברים, זאת נוכח סכנת המלחמה הקיומית שרחפה באוויר והפכה למוחשית ביוני 1967.

מסופר כי בערב בו שב אשכול למזכירות מפלגתו, ׳מפא״י׳, סיפר הוא שם כי: “הם שאלו אותי, ׳מדוע משה לא יהיה שר הביטחון?׳ סיפרתי להם את ההלצה על יהודי שהלך לרב להתגרש מאשתו. שאל הרב, מדוע? השיב היהודי, איך אדבר רעות על אשתי? סוף-סוף התגרשו, ואחרי הגירושים שאל הרב: אולי עכשיו תגיד לי? האיש: כיצד אדבר רעות על אישה זרה? אמרתי: אני מפחד להגיד לכם (מדוע אני מסויג מדיין), אולי אצטרך לחיות איתו, אולי יהיה חבר ממשלה, מה אגיד לכם? נימוקים. יש נימוקים”.

דבריו אלו של אשכול מצטרפים לאמירה של חז״ל המופיעה במשנה במסכת אבות א׳, י״א: “חכמים היזהרו בדבריכם”, דברים הראויים להילמד על ידי כל אותם פוליטיקאים היוצאים בהצהרות לציבור הבוחרים. הצהרות שיש בהן לא אחת סכנה לעתידם הפוליטי מחד, כפי שלמד הטירון הפוליטי והרמטכ״ל לשעבר, יו״ר מפלגת ׳כחול לבן׳ בני גנץ, ומאידך פגיעה באינטרס הציבורי, בצרכי העם והמדינה במצב הדברים הנוכחי והמאתגר.

לקראת הבחירות לכנסת השישית שהתקיימו ב-2 בנובמבר 1965, פרשו משה דיין ושמעון פרס מ׳מפא״י׳ ובהנהגת בן גוריון הקימו את ׳רפ״י׳ (רשימת פועלי ישראל) שהובסה בבחירות ונותרה באופוזיציה. נוכח הדברים השווה אשכול את משה דיין לאבו-ג׳ילדה, על שם ראש כנופיה שהיה ידוע בעורמתו בשנות ה- 30 של המאה שעברה. בין המחנות הפוליטיים שררה איבה שעל מנת לתאר את עוצמתה יש להבין כי הכינוי ״ניאו-פשיסטים״ הוצמד הפעם דווקא לפרס ודיין ולא נשמרה לגביו הבלעדיות למנחם בגין ותומכיו כבעבר.

ב-1 ביוני 1967 התקבלה החלטתו של לוי אשכול למנות את משה דיין כשר ביטחון וכך כתב הרל״ש ביומן: “בשעה 16.15 הוזמן ובא דיין אל אשכול, ובאורח פתאומי ומפתיע סיכם עמו ראש הממשלה על מינויו לכהונת שר הביטחון. החלטתו של ראש הממשלה נבעה בעיקר מתוך תחושה של ׳מספיק, נמאס לי הלחץ הזה, ואם אין ברירה אחרת, יהיה דיין. אם העם רוצה בזה באמת, יהיה זה הפתרון היחיד למצב׳. אשכול הכריע למעשה לבדו על דעת עצמו. כאשר הציע את תיק הביטחון לדיין, לא זימן שום התייעצות ולא שאל עוד איש מעוזריו וממקורביו”. המשכם של הדברים כתוב בספרי ההיסטוריה כמו גם טיב מערכות היחסים בין יורשתו של אשכול עם פטירתו בשנת 1969, ראש הממשלה גולדה מאיר, לבין משה דיין שהמשיך בתפקידו.

למרות תדמיתו הציבורית האפרורית משהו של אשכול באותם ימים ובמשך שנים לא מעטות לאחר מכן, עדיין ניתן ללמוד ממעשיו אלו פרק במנהיגות ולקיחת אחריות לאומית הגוברת על איבה אישית, למען עתיד המדינה ובטחונה.

אף ברמה הבינלאומית ניתן למצוא דוגמאות להתעלותם של מנהיגים על איבה אישית ומשקעים בין אומות. כך היה בתקופת מלחמת העולם השנייה עת נאלץ ראש ממשלת בריטניה, ווינסטון צ׳רצ׳יל, להתייצב בקיץ 1941 בפני בית הנבחרים בלונדון ולהודיע על תמיכתו במנהיג ברית המועצות יוסף סטלין נוכח פלישתו של היטלר לברית המועצות, דבר שעד לאותם ימים נחשב היה כבלתי אפשרי עד כדי הזיה. צ׳רצ׳יל היה ידוע באיבתו העמוקה לקומוניזם, לברית המועצות ולעומד בראשה. במשך שנים פעל נגד הבולשביקים עד השלב בו היה זקוק להם כשותפיו בקואליציה חשובה, משמעותית והרת גורל נגד הנאצים. כשנישאל כיצד יתכן שחובר הוא ליריביו המרים ענה: “אילו היה היטלר פולש לגיהנום, הייתי מתייצב לפני בית הנבחרים ומשמיע מילים בזכות השטן”.

בהבאת דבריו אלו של צ׳רצ׳יל מכוון אני לתובנה כי לא חייבים לשנות דעה אישית מסוימת על אדם, ובוודאי שלא חייבים לאהוב אותו או למחול לו על התנהגותו ומעשיו, כדי לפעול יחדיו למען אינטרס משותף, חשוב ונעלה נוכח מצב בעל השלכות לאומיות משמעותיות.

עוד אזכיר כי באותה תקופה נאלץ גם נשיא ארה״ב פרנקלין דלאנו רוזוולט לבסס את יחסיו עם מנהיג ברית המועצות יוסף סטלין על חישובים פוליטיים תועלתניים וקרים במטרה לנצח את הצורר הנאצי בעדיפות על פני כל דבר אחר. כיצד היה נראה עולמנו, על אף השואה שהתרגשה על עמנו, אילולא חברו להם שלושת מנהיגי המעצמות הגדולות של אותה התקופה – רוזוולט, סטלין וצ׳רצ׳יל, כנגד היטלר ימ״ש. מה היה עתיד האומות והעם היהודי אילו האגו של המנהיגים הללו היה גובר על הפרקטיקה והצורך לפעול למען עתיד טוב יותר?

זה הזמן להתבגר

הצהרותיהם המוקדמות של פוליטיקאים וראשי מפלגות על כך שלא ישבו בקואליציה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו הינן הצהרות שאינן מבטאת בהכרח את משמעותה של אחריות לאומית, מנהיגות אחראית והתעלות אישית של המצהיר שלא נזהר בדבריו. יתרה מכך, דבקות בהצהרה מעין זו אינה מכבדת את הדמוקרטיה ואת רצון הציבור, ומסופקני אם מכבדת היא את יסודות המשפט, שהרי אדם נמצא בחזקת זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו, ולא הפוך כפי שגורסים לא מעטים בתקשורת ובציבור הישראלי המתכנסים מדי שבוע על הגשרים, לאורך הכבישים ומול מעון ראש הממשלה בעיר הבירה.

הצהרות מוקדמות בדבר חרמות על ישיבה משותפת בממשלה בראשות נתניהו מצד מנהיגי המפלגות הציוניות, מסנדלות עתה את המצהירים ומקבעות אותם למקומם במבוכת מה. במוחם בוודאי מתרוצצת המחשבה כיצד תתפרש נסיגה מהדברים המוחלטים עליהם הצהירו או התחייבו ובאיזו עוצמה יתפוצץ בלון האגו שהתנפח, שהרי יש בכך לסכן את עתידם הפוליטי האישי ואת עתיד המפלגה שבהנהגתם. אך האם כדי לשמור על מילתם או על ״הבטחתם הקדושה״ לכאורה, שנסחטה לא אחת על ידי עיתונאים מוטים, כי ״עם ביבי לא נשב״ ולהציל בכך את עורם הצרוב, נגזר על כולנו לצעוד לקלפי בסבב בחירות חמישי ובזבזני? סבב בו ככל הנראה נמצא עצמנו שוב באותו מקום ועם אותה תוצאה בגדול, רק בלי הצהרה מיותרת ומוקדמת המחרימה את מנהיג המפלגה הגדולה בישראל.

מוזר הדבר כי במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית יש מי שמצביעים בעד מפלגות מימין ומשמאל, ששוקלות להרכיב קואליציות עם כמה מנהיגי מפלגות וחברי כנסת התומכים באחים המוסלמים, המהללים ותומכים בארגוני מחבלים, התומכים בהדרת מגזרים, המצדדים בהפרת חוקים, הקוראים לשינוי צביונה ודמותה של המדינה כמדינת היהודים, תוך שהם עצמם אינם תורמים מאומה למען ביטחונה ושגשוגה מלבד בכי תמרורים, צרורות וזיקוקים – אך עם ביבי לא ישבו בשום פנים ואופן.

כולי תקווה כי ראשי המפלגות הציוניות יתגברו על משקעי העבר, יתעלו על עצמם למען עם ישראל ויעשו יד אחת למען ממשלה לאומית אחראית שאינה זקוקה לתמיכה מבפנים או מבחוץ של עוכרי המדינה, דורשי רעתה והרוצים בחורבן החזון הציוני שנועד להבטיח בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

אל"מ במיל׳ טל בראון הוא יועץ אסטרטגי, בעל תואר שני בלימודי צבא וביטחון, ביצע שורת תפקידי פיקוד במגוון יחידות לוחמות, שירת כמג״ד, כמפקד בה״ד ורמ״ח איסוף הקרבי, וחבר בתנועת ׳הביטחוניסטים׳.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: