המחלוקות הפנימיות בהנהגה האיראנית

אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון, אנחנו מודים להם על הרשות לתרגמו.

כאשר האפיפיור ערך מוקדם יותר החודש את ביקורו המתוקשר בעיראק, הוא לא יכול היה לדמיין שבכך יפעיל את חוק התוצאות הבלתי-מכוונות, אך בלפחות במקרה אחד זה אכן מה שהתרחש. המפגש הקצר בין האפיפיור לאייתוללה עלי סיסתאני בעיר נג'ף הוביל לדיון רחב לגבי טבעו ועתידו של עולם האסלאם השיעי. העובדה שהאפיפיור ביקר את סיסתאני בביתו הרתיחה בבירור את החוגים הח'ומייניסטים בטהרן, וכעסם הפך לזעם גלוי כאשר הוותיקן תיאר את סיסתאני בתור “המנהיג הרוחני של הקהילה השיעית”.

עבור הח'ומייניסטים, כמובן, זהו המנהיג העליון עלי ח'אמנאי בו חייבים להכיר כמוביל לא רק את הזרם העיקרי בשיעה אלא את האומה האסאלמית כולה. אך הוויכוח לגבי מיהו מנהיג האסלאם התפתח במהרה לוויכוח רחב יותר לגבי שתי תפיסות שונות של דת ופוליטיקה. סיסתאני שייך למה שמוגדרת כאסכולה הקלאסית של התיאולוגיה השיעית, או 'קווייטיזם', בהגדרה האקדמית המערבית. על פי אסכולה זו, התיאולוג משמש כמדריך המוסרי וכמצפן של החברה, תוך שהוא נמנע מעיסוק בפלגנות פוליטית ורעיונות חילוניים. חסידי האסכולה הבדלנית מאמינים כי בני אנוש אינם מסוגלים להרכיב את השלטון המושלם, משימה שרק 'האימאם הנעלם' יכול למלא כאשר ישוב מהיעדרותו הארוכה.

התקופה הקודמת לשיבה ידועה בשם 'תקופת ההמתנה' ובמהלכה חייבים המאמינים לחיות חיי אדיקות על פי הלכות האסלאם כמיטב יכולתם. במילים אחרות, הדגש הוא על דבקות אישית במקום כפיה קולקטיבית של חוקי הדת. במאה השנים האחרונות לערך, כמה הוגים רדיקליים יותר בתוך השיעה ומחוצה לה אתגרו את התפיסה הזו.

במהלך המהפכה החוקתית באיראן (1911-1905), התנגד השייח' פדלאללה נורי לשיטת הדמוקרטיה המערבית וקרא ל'משרועה' – שלטון אנשי הדת. הוא הפסיד בדיון הציבורי ונידון לתליה. רבים מאנשי הדת המובילים תמכו באותה העת במונרכיה חוקתית כשיטת הממשל הטובה ביותר עד להופעתו של האימאם הנעלם. הם ראו את תפקידם כשומרי המוסר ולא כעסקנים פוליטיים.

בשנות ה-60 של המאה הקודמת, התגלה האייתוללה ח'ומייני כיורשו של נורי והעניק מימד פוליטי מחודש ל-'ווליאת א-פגיח’ (שלטון חכם ההלכה) שהתייחס במקור לעזרה לאלמנות, יתומים ומוכי גורל אחרים. על פי ח'ומייני, החברות האסלאמיות כיום מורכבות בעיקר מאותם אנשים מוכי גורל ('מוסטדחף', בערבית) הזקוקים להדרכת כוהני הדת. כך הוא סיכם את עמדתו בנאום שנשא ב-1980:

המוסלמים אינם רוצים דמוקרטיה. כל מי שתומך ברפובליקה דמוקרטית הוא אויב האסלאם. כל הצער שלנו נגרם בידי אלה הדורשים חירות. הם מבקשים לבנות עבור מוסלמים חברה מערבית  בה אתה חופשי ועצמאי אך חסר אמונה, ללא תפילות וללא מות הקדושים שהוא המטרה הנעלה ביותר שלנו.”

בשבוע שעבר, עלי ח'אמנאי הדהד את הביקורת הזו של ח'ומייני, במה שנראה כהתקפה מכוונת נגד סיסתאני:

חיים ראויים לשבח, צמיחת המדע והחוכמה, נוחות חומרית ורווחה – כל אלו הן מטרות הדת. אך כיצד ניתן להשיג מטרות כאלה? זה דורש תכנון, זה דורש כוח צבאי ומעל הכול זה דורש כוח פוליטי ומנהיגות. אדם מבודד שרק מפזר תוכחות אינו יכול לעשות זאת. ממשלה ומנהיג נחוצים כדי להפוך את הפרויקט השמימי למציאות… האסלאם אינו מיזם אישי. תפילה, קיום המצוות ומסירות אינן מספיקות לבדן. האימאם ח'ומייני החייה את המשימה הנבואית והעניק חיים חדשים למשמעות האמיתית והנשכחת של האסלאם.”

בטענתו כי אלו המבקרים את האסלאם הפוליטי הם אויבי האסלאם, ח'אמנאי הוסיף כי “אסלאם פוליטי הוא מה שיש לנו באיראן כיום, דבר שהאימאם הגדול שלנו בנה”. לדבריו, השיטה הח'ומייניסטית היא “הגשמת תפיסת האחדות בחיים האמיתיים, אותה יש להרחיב לאנושות כולה באמצעות מאבק וצווים”.

בין הדת לפוליטיקה

מיותר לציין כי על פי כתביהם, אמירותיהם והתנהלותם הציבורית, הרוב המוחלט של אנשי הדת השיעים הבכירים רואים בתפיסתו האסלאמית של ח'ומייני פרויקט פוליטי בראש ובראשונה, ולכן גם סוג של חידוש. כך למשל, האייתוללה אלאווי בורוג'רדי מן העיר קום מתעקש כי בעוד לדת אכן יש מימד פוליטי, לא ניתן לצמצם אותה לאידיאולוגיה פוליטית או מפלגתית.

אנשי דת שיעים מסורתיים אינם מדירים את עצמם מן המרחב הפוליטי, לפחות בכל הנוגע להתבטאות בנושאים החשובים לחברה כולה. אך הם אינם מאמינים כי השפעה פוליטית על עיצוב מדיניות דורשת את שלטון חכם ההלכה. הפילוסוף האיראני סייד קאזם אסאר ניסח זאת כך: “אם אנשי הדת מאמצים את המדינה, אל לנו לשכוח שהמדינה גם צריכה לאמץ את אנשי הדת”.

באופן פרדוקסלי, ההצלחות הפוליטיות המשמעותיות ביותר של אנשי הדת השיעים במאה האחרונה הגיעו כאשר הם דבקו בתפקידם כיועצים ולא ראו בעצמם שליטים. האייתוללה מירזא שירזי עשה זאת כאשר הצליח בשלהי המאה ה-19 לבטל את מונופול הטבק הבריטי באיראן באמצעות פסק הלכה. בהמשך, האייתוללות עבדאללה מזנדראני ומוחמד קאזם חוראסני סייעו להבטחת ניצחון התנועה החוקתית אך מבלי לדרוש לעצמם כוח פוליטי.

בעת החדשה היותר למשל, הצליח עלי סיסתאני לשמור על אחדות השיעים בעיראק וסייע לגייס את האנרגיה שנדרשה כדי להביס את דאע"ש, ומבלי לעטות על עצמו זהות פוליטית.

מנגד, ח'ומייני פילג את האיראנים ושיסה אותם אחד בשני, יצר את הפרובוקציות שהובילו למלחמה עם עיראק בעלת הרוב השיעי, וגרם ליותר ממיליון קורבנות. לכן עלי ח'אמנאי טועה כיום בלפחות שתי סוגיות חשובות.

הראשונה היא שהאחדות שמורה לאל בלבד ואינה יכולה לשמש כהצדקה לשלטון רודני של איש דת, או של כל אדם אחר. האייתוללה מוחמד בהג'ת, אחד מאנשי הדת החביבים על ח'אמנאי, ניסח זאת כך: “כדי שהעולם השיעי יהיה בטוח באחדותו, יש לוודא כי כל האחרים בטוחים באחרותם”. במילים אחרות, 'אל אחד' אין משמעותו 'מנהיג אחד', מפלגה אחת או מדיניות אחת. טענה כזו נחשבת למעשה באסלאם כסוג של 'שירק' (עבודת אלילים) המייחסת לאחרים את אחדות וייחודיות האל. מהבחינה הזו, "עם אחד, מדינה אחת, מנהיג אחד" היא סיסמה השמורה למלומדים שטופי אידיאולוגיה.

הנקודה השנייה בה ח'מאנאי טועה היא בחוסר הבנה של תפיסת ה'תוואסי' (המלצה, או פקודה). בניגוד למה שמנהיג איראן מדמיין כיום, משמעותה אינה כפיית תעמולה על העם באמצעות מדינה רודנית. המשמעות הפשוטה והאמיתית היא מתן עצה, הצבעה על כתבים חלופיים בנושאים שונים והדרכה שקטה של מאמינים לעבר הנתיב הנכון. כל אלו ודאי לא כוללים בכוונתם המקורית מהלכים כמו שליחתו של קאסם סולימאני למדינות שכנות מצויד במכונת ירייה בידו האחת ומזוודה מלאת דולרים ביד השנייה.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: