אירופה מתרחקת מרוסיה ומתקרבת שוב לארה"ב

אמיל אבדליאני הוא מרצה להיסטוריה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת טביליסי. הטור התפרסם לראשונה במסגרת סדרת ׳מבט מבס”א׳ מבית מרכז בגין סאדאת.

ביקורו של זו'זפ בורל, שר החוץ של האיחוד האירופי, במוסקבה בחודש פברואר האחרון, חשף את המחלוקות העמוקות בין רוסיה לבין איחוד. “אנחנו נמצאים בפרשת דרכים”, כתב בורל לאחר המסע והוסיף: “פגישתי עם [שר החוץ סרגיי] לברוב הראתה כי רוסיה ואירופה נסחפות בשני כיוונים מנוגדים. נראה כי רוסיה מנתקת את עצמה מהיבשת באופן הדרגתי”.

עם תום הביקור הודיעה מוסקבה על גירוש שלושה דיפלומטים אירופים, בסוג של פעולת תגמול על גירוש דיפלומטים רוסים מאירופה. בנוסף, לראשונה מזה שלושים שנה, דחה הצבא הרוסי הזמנה להשתתף בדיונים ביטחוניים של המדינות החברות באיחוד. שר החוץ לברוב אף אמר כי רוסיה מוכנה לנתק את היחסים עם האיחוד באופן מוחלט אם האחרון ימשיך להטיל עליה סנקציות, למרות שמאוחר יותר חזר בו מן ההצהרה.

יתכן כי הביקור של בורל סימן את תומו של עידן ביחסי רוסיה-אירופה ואת התחלתו של עידן חדש, ובכל מקרה נראה כי היה זה השיא של מערכת יחסים בעייתית. בחוש מרץ 2019, אימץ הפרלמנט האירופי החלטה לפיה רוסיה אינה נחשבת עוד כ״שותפה אסטרטגית״. עוד קודם לכן, מהלכים רוסיים כמו הפלישה לגיאורגיה ב-2008 וסיפוח חצי-האי קרים ב-2014 הובילו את שני הצדדים אל עבר נתיב הפרידה. להרעה במערכת היחסים יש להוסיף גורמים גיאוגרפיים והיסטוריים נוספים כמו הוויכוח ההגותי המתמשך בתוך רוסיה בין סלאבופילים, אנשי אסכולת אירו-אסיה ותומכים בהתקרבות למערב.

התקרבות מחדש עדיין אפשרית, אך הסיכויים כי תתרחש הולכים ופוחתים והיקפה האפשרי הולך ומתכווץ. שני הצדדים כרגע שקועים בהתפכחות עמוקה, ורוב הסיכויים שמערכת היחסים תימשך מעתה והלאה בגישה עניינית הרבה יותר.

שינויים יסודיים נערכים גם בתפיסה הרוסית שנוטה יותר לתמיכה במדיניות חוץ רבת-מימדים. מוסקבה שואפת לצמצם את המדיניות המסורתית המתמקדת יותר באירופה ולכוון אותה מחדש באופן שווה יותר לאזורים אחרים. אם עבור המערב העלייה של סין מסמלת את האתגר הגדול ביותר, הרי שעבור רוסיה היא מסמלת הזדמנות גיאופוליטית משמעותית.

מנגד, גם באיחוד האירופי מתרחש שינוי עמוק בכל הקשור לגישה כלפי רוסיה. אירופה נוטה לטפח פחות ופחות את התקווה לפיה חידוש הקשר החם עם מוסקבה עשוי להוביל אותה אל חיק המחנה הליברלי-דמוקרטי. כעת, בבריסל מודאגים יותר מהשאלה כיצד להרתיע את הרוסים מהמשך חיזוק השפעתם המדינית.

התקרבות לאמריקנים – הגנה אסטרטגית

למרות הביקורת הרבה שספג האיחוד האירופי בעשור האחרון בנוגע לניסיון להכיל את רוסיה, הוא בכל זאת ביצע כמה צעדים שהגבילו את הכוח המדיני של מוסקבה. בריסל הצליחה למשל ליישם מדיניות אנרגיה אחידה לכל חברות האיחוד, למרות שסוגיית צינור הגז 'נורד סטרים 2' עדיין מצויה במחלוקת. כחלק משינוי עמדה רחב המתרחש בעשורים האחרונים, מדינות האיחוד האירופי כיום הן חלק משוק אנרגיה מאוחד העושה שימוש בצינורות זרימה דו-כיווניים למדינות אליהן הפסיקה רוסיה לספק אנרגיה. אוקראינה למשל היא בין הנהנות מן המדיניות הזו שהגבילה באופן ממשי את האפשרות הרוסית לשחק בקלף הגז, כלי מדיני בו השתמשה מוסקבה כדי להפעיל מנופי לחץ בלב אירופה.

על אף שסנקציות מערביות נחשבות לרוב כלא-יעילות, השאלה שצריך לשאול היא מה הן אמורות להשיג. הן הגבילו את הפוטנציאל הכלכלי של רוסיה, הסיטו כספים שבעבר היו הולכים למימון מבצעים צבאיים, הפעילו לחץ על ההנהגה במוסקבה ופגעו ביכולתה להפיץ את השפעתה במדינות זרות.

בכל גיבוש של קונצנזוס כלל-אירופי, יש לקחת בחשבון במיוחד את המרכיב הצבאי. הגנה על עוצמה כלכלית ועל אינטרסים גיאופוליטיים חשובים חייבת להיתמך בידי כוח צבאי נחוש. מבחינה זו, השקעה אירופית בשותפות צבאית וביטחונית עם אוקראינה, מולדובה וגיאורגיה עשויה לסייע, בנוסף ליוזמות הקיימות בתחום מבית נאט"ו.

התפתחות חשובה נוספת עשויה להיות טמונה בשיפור המהיר של הקשרים הטרנס-אטלנטיים, שנפגעו במהלך כהונת ממשל טראמפ. ניצחונו של ג'ו ביידן בבחירות בשנה שעברה הרגיע במעט את אירופה, ותוצאות הביקור של בורל במוסקבה עשויות לקרב את האיחוד עוד יותר לוושינגטון. רעיון האוטונומיה האסטרטגית עליו מדברים חלק מהבכירים באיחוד יכול ללכת יד ביד עם חיזוק הקשרים עם ארה"ב. מנגד, ברור כי הניסיון האירופי החד-צדדי להתקרב למוסקבה נכשל בהשגת יתרונות מדיניים וביטחוניים עבור חברות האיחוד.

המשברים שחוות כיום מדינות הפריפריה באיחוד האירופי קשורים ברובם לרוסיה בדרך כזו או אחרת, וכל עיכוב בחזית הזו עלול להוביל להשלכות משמעותיות על האיחוד כולו כמוסד ליברלי בעל שאיפות התרחבות. באוקראינה, המעורבות הצבאית הרוסית בהחלט מעלה דאגות. הסיוע הצבאי האירופי נותר חיוני, אך הוא לבדו לא יפתור את הבעיות הבסיסיות האופייניות לאוקראינה ולשאר המדינות השכנות לרוסיה.

גאורגיה נמצאת בעיצומו של משבר פוליטי פנימי מתמשך. בארמניה, האופוזיציה מציבה אתגר משמעותי לממשלה בעקבות התבוסה שספגה מידי אזרבייג'ן בסכסוך הצבאי סביב חבל נגורנו קרבאך. לכך יש להוסיף טיפול כושל בהתפרצות הקורונה ובעיות כלכליות עמוקות המבשרות תקופה כאוטית עבור ארמניה.

כל המדינות הללו מתאפיינות בחולשה מבנית של מוסדות השלטון. הן סובלות בין השאר מבעיות במערכת המשפט, מוסדות החינוך והליכי הבחירות. שיעורי ההשקעות הזרות בהן נמוכים, לעומת אליטות פוליטיות חזקות וריכוזיות המחלישות עוד יותר את הבסיס הדמוקרטי. נקודות תורפה אלו הופכות את המדינות השכנות לרוסיה לפגיעות במיוחד מול התמרונים הגיאופוליטיים של הקרמלין.

האיחוד האירופי מצדו צריך להכיר בעובדה לפיה רוסיה משחקת משחק מתוחכם לטווח הארוך. היא מתערבת במדינות הסמוכות לגבולותיה ומוכנה לעשות זאת גם באמצעות כוח צבאי, כפי שעשתה ב-2008 ו-2014, אך במרבית הזמן האסטרטגיה של מוסקבה כוללת בעיקר החלשה שיטתית של שכנותיה. מהלך זה מתאפשר כאמור גם הודות לחולשה המובנית של אותן מדינות, לכישלונן בכל הקשור לפיתוח אסטרטגיה ארוכת-טווח ולחוסר היכולת של האליטה הפוליטית שלהן למצוא פתרונות למצב.

העידן האופטימי ביחסי אירופה ורוסיה הגיע לקיצו. עוד ייעשו בעתיד ניסיונות למגעים או להחייאת הקשר, אך לשני הצדדים ברור כי ניכור ויריבות גלויה הן התחושות השולטות כעת בסדר היום, במיוחד כאשר מובן כי כל עלייה בעוינות רק תקרב את בריסל לוושינגטון. על האיחוד האירופי לגלות יוזמה ולהיות פעיל יותר בהגנה אסטרטגית בגבולותיו. השקעה כלכלית ופיתוח יסייעו להדוף את המהלכים המדיניים של רוסיה, בעוד כישלון אירופי רק יזמין עוד התערבות רוסית.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: