המרוץ לפסגה של מייק ניקולס

הסרטים הייחודיים שיצר הבמאי היהודי שיקפו היטב את מסלול חייו החל ממהגר חסר כל, דרך צעיר מורד ושאפתן ועד למצליחן מבוסס ונהנתן

“היה ניקולס שאנשים אהבו והיה ניקולס שאנשים שנאו” | מייק ניקולס (צילום מסך)

בשיא הקריירה של מייק ניקולס, בשלהי שנות ה-60 וראשית שנות ה-70, הבמאי היה בעל מעמד הדומה לסאטיריקן הראשי של אמריקה – שנון, שובב ויודע-כל. הוא התפרסם בתחילה כחלק מצמד קומדיה ואלתורים ביחד עם איליין מיי, בהמשך כבמאי מחזות פופולריים כמו ‘יחפים בפארק’ ולבסוף כקולנוען מתוחכם של סרטי הומור אפל כמו ‘מי מפחד מווירג’יניה וולף?’ (1966) ו’הבוגר’ (1967). סרטים אלה לכדו בהצלחה את תחושות הדעיכה הרוחנית והבלבול המיני של אותו עידן: ערבוביה מצולמת של בעלים עייפים, נשים לא-מסופקות וצעירים חסרי דרך.

לפני חמישים שנה בדיוק ניקולס ביים את סרטו החשוב והאפל ביותר, ‘ידע הבשרים’. מן הסצנה הראשונה ממש ניתן לחוש את השילוב הייחודי בין המבט החברתי העוקצני של ניקולס לבין סגנונו הקולנועי המלוטש: בצילום אחד ארוך ומתמשך, סטודנטית בשם סוזן (קנדיס ברגן) יוצאת מתוך החשכה אל תוך מסיבה מוארת בחום מתקתק. היא תופסת את תשומת ליבם של שני סטודנטים אחרים, ג’ונתן (ג’ק ניקולסון) וסנדי (ארט גרפונקל), והאחרון ניגש אליה בחשש אך אינו אוזר אומץ לפתוח בשיחה ושב אל חברו.

הדיאלוג בין החברים, שנכתב בידי המחזאי הגדול ג’ולס פייפר, הוא אחד החריפים שנשמעו בסרט אמריקני. “נפסלת, אתה בחוץ!”, מטיח ג’ונתן בסנדי דימוי מעולם הבייסבול, והוא מצדו משיב: “יש לי עוד שני ניסיונות להניף”. אך זהו הדקדוק הקולנועי של ניקולס שבאמת ממכר את הצופה: המצלמה עוקבת אחר הדמויות כשהן משוטטות ברחבי המסיבה, אשר בחזונו של הבמאי דומה יותר לקלחת של אפשרויות רומנטיות מאשר להתאספות חברתית מהנה. הסגנון החלומי והמרחף של ניקולס מרסן במעט את התסריט הזועם של פייפר. נכון, ג’ונתן וסנדי אומרים דברים נבזיים ולעתים אף אכזריים, אך כאשר המצלמה מתעכבת על ג’ונתן לאחר שניסה לבגוד בסנדי, או נעה בעדינות לתקריב של חברתו העצובה (אן מרגרט), אנחנו מרחמים עליהם. הם אינם רק כלים הנושאים את פרשנות היוצר, אלא בני אדם של ממש.

כישרונות הבימוי של ניקולס הוסיפו מורכבות למה שבמקרים אחרים היו יכולים להיות תסריטים ציניים ומעייפים למדי, אך היה זה משבר אישי שעבר שלאחריו הסרטים החלו להָראות צד אחר באופיו. ב-1975, לאחר מספר סרטים שזכו לביקורות נלהבות אך נכשלו בקופות, ניקולס החליט לבטל הפקה של עוד קומדיה מאת ניל סיימון ולקחת פסק זמן.

כאשר שב לכיסא הבמאי עם ‘סילקווד’ ב-1983, הוא החל להשתמש בסגנון העדין שלו כדי לספר סיפורים שהדגישו אנשים טובים ומיוחדים, כאלה שהיו מודעים לפוטנציאל לשינוי ולא מתבוססים בחוסר היכולת להתעלות מעל לגורלם. ב’נערה עובדת’ (1988), הגיבורה האמיצה טס מק׳גיל (מלאני גריפית) מתחילה את דרכה בכוורת הפועלים המפויחת של סטטן-איילנד, אך כאשר הסרט מגיע לשיאו בסצנת סיום מנצחת, היא כבר יושבת לבטח באחד המגדלים הנוצצים של מנהטן, ואפילו במשרד עם חלון.

אלו שהתאהבו בניקולס בזכות סרטיו העוקצניים והמוקדמים יותר, לא ממש סלחו על מה שהיה נראה כתהליך התרככות. “הוא יודע שאני לא אוהב הרבה מהדברים שהוא עושה”, אמר באק הנרי שחיבר את התסריט ל’הבוגר’ בראיון בשנת 2000. “אני חושב שהוא יותר טוב מזה”. התפתחותו של ניקולס כבמאי מציניקן עירוני צעיר לרגשן גלוי-לב הוא הוא אחד הנושאים העיקריים בביוגרפיה החדשה אודות חייו מאת מארק האריס.

“היה ניקולס שאנשים אהבו והיה ניקולס שאנשים שנאו”, כותב האריס בהתייחסו לאופן בו המבקרים ומומחי הקולנוע ראו את יצירתו של הבמאי. “הניקולס שהם אהבו היה המנתח הקר של התנהגות אנושית שסרטיו היו המשך של המערכונים השנונים שיצר עם איליין מיי ובהם יהירות האדם ויומרנותו נחשפו באופן כמעט קטגורי. הניקולס שהם שנאו היה זה שהעלה על נס את העשירים והמפורסמים”. בניגוד לביוגרפיות רבות אחרות של ניקולס, זו מאת האריס רואה במנתח ובמהלל את שני הצדדים של אותו מטבע.

כבן הבכור מתוך שניים שנולדו לרופא יהודי ואשתו בגרמניה ב-1931, מייק ניקולס חווה ילדות מאתגרת. בגיל ארבע אלרגיה שפיתח לחיסון הותירה אותו קירח לצמיתות (הוא החל לחבוש פאה בגיל מאוחר יותר). בשנת 1939 משפחת ניקולס נמלטה מהנאצים והיגרה לארה״ב, צעד שנראה כי יצר אצל מייק הצעיר תחושת הכרת תודה כלפי ארצו המאמצת. “הדבר הראשון שראיתי עם הירידה מהאוניה הייתה מעדניה כשרה ובשלט הניאון שלה היו אותיות עבריות”, סיפר בראיון. “שאלתי את אבי האם זה מותר והוא ענה שכאן זה מותר. משם והלאה הכל היה כבר כיף. בגרמניה מעולם לא היה לנו אוכל שעושה רעש כמו חטיפי אורז או משקה חי כמו קוקה קולה”.

ניקולס הצעיר היה בוודאי אאוטסיידר אך בִּמקום לאמץ את התפקיד הזה במרירות, הוא עבד קשה (וגם נהנה מקצת מזל) כדי להתעלות מעליו. האריס טוען כי הטון הבז והמתנשא שפיתח ניקולס בעבודתו הקומית עם מיי היה סוג של מנגנון התמודדות חברתית אותו פיתח החל בימיו כסטודנט בשיקגו בסוף שנות הארבעים. “היהירות של ניקולס, שבפעם הראשונה מאז היגר לאמריקה החליט להיראות יותר אירופאי, הייתה תגובה חרדתית לסביבה אותה לא הכיר מעולם”, כותב האריס. הוא מוסיף כי ה”ניכור היבש” של ניקולס היה “האופן המקובל היחיד של הצגה עצמית עבור אדם צעיר ושאפתן”, אך מנגד זו גם דרשה “תשומת לב רבה שלא להישמע או להיראות נרגש מדי לגבי משהו”.

וניקולס היה שאפתן מאוד. האריס מתאר כיצד התחבר לחוג החברתי של הצלם ריצ’רד אבדון, אשר ממש כמו הפרופסור הנרי היגינס מ’גברתי הנאווה’ התייעץ עם בן חסותו לגבי עיצוב הדירה או המקום לרכוש בו את הקוויאר המשובח ביותר. עם כל אבן דרך שעבר בקריירה הגיעה עבור ניקולס גם הצלחה כספית: הוא ומיי הרוויחו הון לא-מבוטל מהופעותיהם השונות, וכאשר גויס לביים את ‘מי מפחד מווירג’יניה וולף?’ הוא זכה למשכורת של רבע מיליון דולר, “סכום שעשה כותרות עבור במאי בסרט הבכורה שלו”.

כל הכסף הזה העניק לניקולס חיים של נוחות חומרית שבוודאי היו נראים רחוקים מאוד לילד המהגר שנמלט מגרמניה. זהו מקרה נדיר של קולנוען שלא לוקח את עושרו והשפעתו כמובנים מאליהם אלא באמת מסביר מה הוא עשה איתם. בשלהי שנות ה-60, לאחר שהתגרש מאשתו הראשונה (מתוך ארבע), ניקולס רכש דירה בבניין ברספורד המפורסם הסמוך לסנטרל פארק והחל במקביל לפתח ולנהל עסק של הרבעת סוסים ערביים, תחביב שגם אליו הביא את עסקי השעשועים. עשורים לאחר מכן ניקולס הזמין כמה מחבריו הקרובים, ביניהם וורן בייטי וז’קלין אונאסיס, למכירה פומבית של סייחים. “הבטיחו להם הצגה וזה מה שהם קיבלו”, מתאר האריס. “ניקולס שכר מעצבים מברודווי כדי להאיר את המסלול עליו הובלו הסוסים בטקס מתוכנן בקפידה. רביעיית נגנים השמיעה לחנים דרמטיים בכל פעם שהופיע סוס חדש”.

לקראת סוף שנות ה-90, מאושר בנישואיו לשדרנית דיאן סוייר, ניקולס החל סוף סוף ליהנות באמת מהחיים הטובים. “היו מסעדות חדשות לנסות, מחזות חדשים לגרור אליהם את דיאן ואנשים חדשים לסעוד עמם ארוחת ערב לאחר מכן, בין אם מעולמו שלו או מעולמה שלה”.

בהשוואה בין הסרטים שיצר ניקולס השבע והמבוגר לאלו שיצר ניקולס הצעיר והרעב, האריס לעתים נשמע מהוסס. הוא כותב בהערכה על ‘נערה עובדת’ אך מעניק במה נרחבת מדי למבקרים שנעלבו מן ההפרה המכוונת של “אתיקת תרבות-הנגד שאותה האמינו כי ניקולס ייצג בעבר”. האריס גם מבקר בחומרה יצירות ״בידוריות״ כמו ‘בנוגע להנרי’, הדרמה מ-1991 בכיכובו של הריסון פורד כעורך דין שפגיעה מוחית מביאה אותו לשפר את התנהגותו. זהו סרט חכם ונוגע לב המצולם בשוטים ארוכים שכמו מאפשרים לנשום את סביבת עשירי ניו-יורק, אך האריס טועה כאשר הוא טוען כי לסרט “תאורה שטוחה ומשעממת האופיינית לדרמה טלוויזיונית טיפוסית מהתקופה”.

האריס מגלה חיבה רבה יותר לחומרים הקיצוניים יותר של ניקולס כמו הדרמות האפלות ‘שנינות’ (2001) ו’קרוב יותר’ (2004). במקרים אחרים כמו ‘צבעי השלטון’ (1998) הוא טוען כי מדובר בסרט מיושן ולא חד מספיק, אך למעשה סרט זה היה בין הדרמות הפוליטיות היחידות המדגישות את האנושיות של גיבוריה. האריס גם עושה סיפור גדול מכך שהאספקטים האנטי-אמריקנים ב’מלחמתו של צ’רלי וילסון’ (2007) רוככו מאוד בגרסה הסופית שנערכה. בכך הוא שוגה פעם נוספת בהערכתו את היצירות כאכזבות או בגידות.

בסיכומו של דבר, האריס מעריך נכונה את מפעל חייו של ניקולס כמשקף את האושר עבורו עבד קשה מאוד – מסע שהחל בציניות והסתיים בשביעות רצון, מסע אותו כל אחד מאתנו היה שמח לעבור. “נחשו איפה אני כעת!”, אומרת טס מק׳גיל הזורחת בסיום ‘נערה עובדת’, בדיוק כפי שניקולס עצמו זרח בהצלחתו. לאחר שזכה בפרס הטוני על גרסה בימתית מחודשת ל’מותו של סוכן’, הוא פתח את נאום הקבלה ואמר: “אתם רואים לפניכם אדם מאושר”. וכך הוא באמת היה – הודות לבתים הרבים, לתחביבים, לנישואים עם סוייר וכן, גם הודות לסוסים הערביים.


גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה בכתב העת ‘נשיונל רוויו‘.


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.