היומרה הקטלנית של ביידן שתעלה לארה״ב טריליוני דולרים

חזונות קוסמיים חברתיים אינם סתם חזונות הנוגעים לחברה. הם חזונות העוסקים בבעלי החזון ובתפקידם בחברה: להנהיג גזע שליט, או לאייש את חוד החנית של הפרולטריון, או להציל את היקום, או למלא כל תפקיד אחר הדרוש לשינוי מהלך ההיסטוריה מטעם אותה קבוצת-חוזים שהוכתרה מטעם עצמה. חזונות קוסמיים משכרים המעניקים תחושה של השתייכות לאליטה המלכותית של בעלי החזון יכולים לשמש בסיס לשלטון רודני המתעלם מהעובדות או מתריס נגדן. הדבר נחשף עד להכאיב גם כשאנחנו בוחנים חזונות של מלחמה ושלום וגם כשבוחנים חזונות חברתיים.”

׳המרדף אחר צדק קוסמי׳, תומאס סואל (הוצאת ׳סלע מאיר׳, 130)

את הדברים הללו כתב תומאס סואל בספרו במאה הקודמת, אולם נדמה שהביקורת הנוקבת הזאת קולעת לא פחות מכך גם להלך הרוח הפרוגרסיבי השורר כיום במפלגה הדמוקרטית בארצות הברית.

במאה הימים הראשונים שלו בתפקיד, שהסתיימו ממש עתה, הספיק נשיא ארה״ב ביידן להשיק או להכריז על תוכניות תקציביות עצומות בהיקפן. בתחילת מרץ הוא העביר תקציב קורונה ענק בסך 1.9 טריליון דולר וצייץ: “העזרה הגיעה – וימים בהירים יותר לפנינו”.

כעת ביידן מקדם תוכנית נוספת, שהושקה בשלהי מרץ תחת הכותרת The American Jobs Plan. “תוכנית המשרות האמריקניות” והוצגה בראשי פרקים עם תג מחיר של 2.3 טריליון דולר. על אף ניסיונות אגרסיביים לשווקה כתוכנית לשיפור ובניית תשתיות וליצירת משרות, עיון קצר בתוכנית מגלה כי למעשה מדובר ב-Green New Deal בתחפושת. התוכנית מסמנת מגוון יעדים פרוגרסיביים וירוקים וכוללת מדיניות סוציאליסטית מובהקת. בפועל, התקציב המוקצה לתשתיות נע בין שישה לבין חמישים אחוזים, תלוי כמובן את מי שואלים. אלא שגם מתוך האחוז המועט הזה תקציבים רבים מופנים דווקא לפרויקטים ירוקים של תשתיות.

Help is here — and brighter days lie ahead. pic.twitter.com/HSp8rPBxty

— President Biden (@POTUS) March 10, 2021

אז נכון, לא מדובר בתוכנית קיצונית כמו זו של אוקסיו-קורטז שהייתה משמידה את כלכלת ארה״ב עם תג מחיר של חמישים עד מאה טריליון דולר. אולם למעשה מדובר בסלט של תוכניות פרוגרסיביות שונות, הכוללות למשל סעיפים לשיפור איכות האוויר בבתי ספר והפיכת הארוחות בבתי הספר לירוקות ומזינות יותר, לביטול אי-שיוויון גזעי ומגדרי במדע ולקידום הון גזעי וצדק סביבתי.

הרפובליקנים כבר החלו לסמן את התוכנית כזאב בעור כבש. לטענתם, במקום לקדם את ה-Green New Deal בבת אחת, מהלך שהיה גורר ביקורת ציבורית ומאחד את הרפובליקנים נגדו, החליט ביידן להשיק חלקים מהתוכנית בנפרד ולשווק אותם בצורה שונה.

אחד הסעיפים בתוכנית נוגע לשוק הרכבים החשמליים. לטענת ביידן, גודלו של שוק הרכבים החשמליים האמריקני הוא כשליש מגודלו של השוק הסיני. ביידן רוצה שהשוק האמריקני יעקוף את הסיני, והפתרון המוצע בתוכניתו הוא לעשות את מה שהסינים עושים, רק יותר. במקום לאפשר לשוק הקיים לצמוח, ביידן מעדיף לנהוג כסינים ולנהל את השוק בעזרת סבסוד של מיליארדי דולרים. 174 מיליארד דולר, ליתר דיוק.

אלא שלמרות הרעש והצלצולים שהשקעה כזו מנסה ליצור – כלל לא בטוח ש”העזרה הגיעה”. להיפך. סביר להניח שתוכנית זו תזיק לשוק הרכבים החשמליים ותפגע באזרחים האמריקנים.

שוק הרכבים החשמליים בארה״ב

על אף שהוא זוכה לכותרות רבות בשנים האחרונות, שוק הרכבים החשמליים מהווה למעשה רק חלק קטן משוק הרכבים הכללי. בנוסף, הנתונים עצמם אינם מדויקים – לא בנוגע למכירות של רכבים רגילים (מבוססי מנוע בעירה פנימית) ולא בנוגע למכירות של רכבים חשמליים. כמו כן, לא תמיד נעשית הבחנה בין רכב היברידי (שמשלב מנוע בעירה פנימית עם מנוע חשמלי) לבין רכב חשמלי מלא. בכל אופן, על בסיס הנתונים החלקיים שישנם, ברור שאחוז המכירות של רכבים חשמליים הוא נמוך מאוד. בשנה שעברה למשל, נמכרו כשתי מיליון יחידות ברחבי העולם, מספר חד ספרתי נמוך של אחוזים מכלל הרכבים הנמכרים.

ראש החץ בייצור רכבים חשמליים היא חברת טסלה, שעולה לכותרת מדי כמה חודשים בזכות המנכ״ל הצבעוני שלה, אילון מאסק. חברת טסלה, שסטטיסטיקות המכירות והצמיחה שלה יובאו בהרחבה עוד רגע, היא השחקנית הגדולה ביותר שמספקת נתונים מדויקים וזמינים. זאת בעוד שנתונים של כלל השוק אינם מהימנים או מדויקים מספיק.

על אף שהשוק התפתח מאוד בשנים האחרונות, לא מעט בזכות מאסק עצמו, הטכנולוגיה עדיין בוסרית למדי. הרכבים של טסלה, שנחשבים לטובים בתחומם, מוצעים במנעד רחב של מחירים, אולם למרות הוזלות משמעותיות בדגמים החדשים, אפילו הדגם הזול ביותר שלה עולה כיום קרוב ל-40 אלף דולרים, וכמובן מדובר בדגם בסיסי ביותר.

המחיר הגבוה של רכבים חשמליים נובע בין היתר מעלות ייצור גבוהה וטכנולוגיה יקרה, אולם המחיר אינו הבעיה היחידה שנותרה לחברות הרכב לפצח. בעיות שונות כמו טווח נסיעה לטעינה אחת נותרו מכשולים משמעותיים בפני חזון הירוק. גם בתחום הזה טסלה מובילה, ומציעה דגמים שונים בעלי טווחים שנעים בין 400 ל-550 ק״מ. מדובר בטווחים מרשימים ביותר, בטח בהשוואה ל-120 ק״מ שהציעה חברת בטר פלייס בתחילת העשור הקודם בארץ, אך הם רחוקים מאוד מהטווח הממוצע של רכבים סטנדרטיים. טסלה אמנם מציעה גם דגמים עם טווחים גבוהים יותר של 600-800 ק״מ, אלא שעבורם תיאלצו להיפרד מסכומים הנעים בין 80 ל-150 אלף דולרים.

שוק הרכבים החשמליים נמצא במגמת התקדמות. אם ניקח את טסלה כדוגמה פרטית, נראה שבעשור וקצת האחרון הצליחה החברה להוזיל את עלות הייצור ולשכלל את הטכנולוגיה שלה. הרכבים שלה כיום זולים יותר, איכותיים יותר, ובעלי טווח נסיעה גדול בהרבה. טסלה, וגם חברות אחרות בשוק, מתקדמות בצעדי ענק לעבר הגביע הנכסף – רכבים זולים בייצור המוני.

ואכן, אנו רואים שהשוק עושה את שלו וההתקדמות הטכנולוגית אכן מתבצעת. אם נתמיד בהשוואה עם טסלה, נראה כי בשבע השנים האחרונות הגדילה החברה את מכירות הרכבים שלה פי 47. רק ברבעון האחרון הכתה שוב את התחזיות כאשר מסרה 185 אלף מכוניות, יותר מפי שישה מהרבעון המקביל לפני שלוש שנים. הנתונים היבשים, לפחות כפי שהם מוצגים כאן, מראים שמצבו של השוק טוב בהחלט. אם כן, מדוע ביידן להוט כל כך להתערב בשוק ולסבסד אותו?

כאן, ועכשיו!

ביידן, כמובן, הוא לא הפרוגרסיבי הראשון שמנסה להאיץ בשוק הרכבים החשמליים. ב-2009 היה זה נשיאה הטרי של ארה״ב ברק אובמה שיצא בתוכנית חדשה לעידוד השוק, עם תקציב של 2.4 מיליארד דולרים. אחד היעדים שהציב היה מיליון רכבים חשמליים עד לשנת 2015. הייתה זו כמובן תחזית שגויה, ומזכיר האנרגיה של ארה״ב נאלץ להודות שייתכן כי היעד לא יתממש גם עד לשנת 2020. בשנתיים האחרונות הייתה זו אוקסיו-קורטז שיצאה בשלל הצהרות בנוגע ל-Green New Deal, התוכנית הפרוגרסיבית שהיא מנסה לקדם לטובת עולם ״ירוק״.

הכישלון של ניסיונות אנשי הממשל לקדם בכוח את השוק אינו מקרי. ההתפתחות הטכנולוגית דורשת זמן. אובמה, אוקסיו-קורטז וביידן אינם בעלי רקע, ידע או ניסיון עסקי וטכנולוגי. ניסיון להנדס שוק שמהווה חידה גם עבור מומחים הוא לא פחות מבדיחה עצובה. כיצד מצפה ביידן לחזות את מצב השוק בעוד 10 ו-15 שנה, אם אפילו מאסק, מנכ״ל בעל ותק שניפק בעבר מספר תחזיות נכונות בנוגע לכמות המכירות של טסלה ב-2020, הציג גם הוא תחזיות מופרכות לחלוטין שהתבדו?

סיבה נוספת לכך שתוכניות מעין אלו נועדו לכישלון היא שיוזמיהן לא יישאו באחריות במידה שהן תיכשלנה. מנכ״ל חברה שנדרש לספק תחזיות לצמיחה בשנים הקרובות יעשה את זה על סמך נתונים, חישובים והרבה שיקול דעת. הגורל המקצועי שלו כמו גם גורלה של החברה תלויים בתחזיות אלו, ולכן הוא לא ינפק אמירות תלושות מהמציאות. למנכ״ל יש את האינטרס, הידע, הנתונים והניסיון לתת תחזית, וגם זו נלקחת בעירבון מוגבל ככל תחזית. חברת קונגרס או נשיא ימשיכו לכהן גם אם תחזיותיהם יתבדו. התקציב שנשפך על תוכניותיהם השונות לא יוצא מכיסם, וממילא הם לא מרגישים צורך לתת דין וחשבון על כישלונם, שוודאי יתורץ בשלל הסברים.

מונופול בחסות פדרלית

הנזק הגדול ביותר שיכול ביידן לעשות טמון דווקא בעתיד. אחת הנקודות בתוכנית החדשה היא רישות ארה״ב ב-500 אלף תחנות טעינה מהירה לרכבים חשמליים עד לשנת 2030. ביידן מטיל את יהבו על טכנולוגיית הטעינה ובכך משעבד את ארה״ב לעתיד טכנולוגי אחד בלבד, שאינו בהכרח הטוב ביותר. ראינו כבר שבכל הנוגע לרכבים חשמליים, הניסיון של הממשל הפדרלי לקוי ביותר. ביידן מבקש לקבוע את העתיד וליצור עולם עם רכבים חשמליים, אבל ברצונו לסלול בכוח את הדרך הוא מטיל בה מהמורות רבות.

התוכנית לסבסד את השוק, ובפרט את התקנת תחנות הטעינה, עלולה ליצור מונופול ממשלתי. די ברור שרכבים מבוססי טעינה הם היחידים שיוכלו לשרוד בתנאים החדשים. סבסוד משמעותי כל כך של תחנות, יחד עם גיבוי פדרלי בנושאי חקיקה, יהפוך לתחרות לא הוגנת בין רכבים מבוססי טעינה לרכבים מבוססי סוללה מוחלפת. החשש הזה התבטא כמובן בקריאה של חברות מהסוג האחרון לשנות את התוכנית. לכך יש להוסיף את העובדה שאת הטון בכל הנוגע לרישות בתחנות ולטכנולוגיית הטעינה ייתנו חברות הרכבים הגדולות, ובראשן טסלה. החברות הקטנות יותר יאלצו ליישר קו עם טכנולוגיית הטעינה של המובילות, או לפרוש.

נקודה נוספת שתשחק דווקא לטובת החברות הגדולות היא תוכניות הסיוע שיכללו, לפי הנשיא, “תמיכה בעובדים אמריקנים ובמפעלים, הנחות ותמריצים לרכישת רכבים אמריקנים”. בעבר הוצעו לחברות הגדולות הלוואות, זיכויי מס ודרכים נוספות שנועדו לסייע להן עד שהן התייצבו. ככל הנראה מתכנן ביידן להעלות את הרף שמזכה בהטבות מס, מהלך שיַקְנֶה בחזרה את ההטבות לחברות הגדולות כמו טסלה.

נראה שהסכנה ביצירת מונופול בחסות ממשלתית, כמו גם מניעה דה-פקטו של תחרות בריאה, לא מטרידה את הדמוקרטים. במרוצם לגביע הנכסף של אנרגיה ירוקה הם מוכנים לתת הכול, אפילו לשנואי נפשם הטייקונים.

חזק על עניים, חלש על עשירים

יחד עם חבריו למפלגה הדמוקרטית מתיימר ג׳ו ביידן, "איש של ההסתדרות” כפי שהוא קורא לעצמו, לקדם מדיניות סוציאליסטית שתסייע ל“קהילות מוחלשות”, כלשונו בפתיחה לתוכנית. אלא שמילים יפות אלו עוטפות מדיניות שמיטיבה עם העשירים, על חשבון העניים.

מאמר ב-׳ניו-יורק טיימס׳, הציג את התוכנית של ביידן כממסה עשירים לטובת השקעות ענק בתשתיות ובעובדים. לפי האסטרטגיה שהוצגה בתוכנית, במקום להפחית את מיסי החברות ובכך לאפשר להן לפתוח מקומות עבודה ולהאיץ את הכלכלה, מעדיף הנשיא למסות אותן ולהפנות את הכסף להשקעות. אלא שהצלחתה של שיטה כלכלית זו מוטלת בספק רב.

אולם גם אם נניח ששיטת המיסוי הזאת תצליח – הטענה שביידן ייקח מהעשירים ולא מהעניים פשוט אינה נכונה. ביידן מציע להעלות את מס החברות כדי לממן את התוכנית, אולם כבר כעת ברור שהמיסוי הזה לא יספיק למימון התוכנית. גם בתוך התוכנית הנוכחית, מוצעות העלאות מיסים שישפיעו בוודאות על מעמד הביניים. ואם לא די בכך, אוקסיו-קורטז כבר הכריזה שתקציב התוכנית צריך להיות "גדול בהרבה". מניין התקציב לתוכניות העוקבות יגיע?

פגיעה במעמד הביניים ובעניים תנבע משלל השלכות של מדיניות המס המוצעת בתוכנית, חלקן עקיפות מאוד. הברורה שבהן היא מעבר של חברות לחו״ל כדי להימנע ממס, מה שיגרור סגירת מקומות עבודה בארה״ב. חברות אחרות יאלצו לקצץ במצבת העובדים שלהן, ולהרע את תנאי השכר של העובדים שיישארו. וכמובן, יש להניח שהמדיניות הנוקשה של ביידן תוביל לסגירה של חברות בתעשיות המזהמות, כפי שכבר הודה מזכיר המדינה בלינקן. בנוסף, הטלת מיסים על החברות תשפיע גם על בעלי מניות, קרנות נאמנות ובעלי השקעות אחרות. אלו, חשוב לציין, מגיעים לא רק מהעשירונים העליונים, אלא גם ממעמד הביניים.

ואם לא די בכך שהתוכנית המוצעת תבוא על חשבון מעמד הביניים, עיון בנתונים מראה שההשקעות שמפורטות ייטיבו בעיקר עם העשירים. נתונים גיאוגרפיים מעידים כי ההשקעות ישמשו בפועל את תושבי המדינות העשירות. נתונים פדרליים שפורסמו ב-2018 העלו כי כמחצית מכלי הרכב החשמליים נוסעים בכבישי מדינת קליפורניה, בעלת ההכנסות מהגבוהות בארה״ב. קליפורניה היא אמנם המדינה המאוכלסת ביותר, אך תושביה מהווים רק עשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה. נתונים נוספים כמו פריסת תחנות טעינה במדינות השונות, מראים כי הפריסה אינה אקראית וכי קהל היעד של הרכבים נמצא במדינות מסוימות מאוד.

אפשר שהשקעה גבוהה יותר במדינות האחרות, אלו שבהן השימוש ברכבים חשמליים מצומצם, תעלה את כדאיות השימוש ברכבים ותאפשר לתושבי המדינות לרכוש אותם וליהנות מההטבות הכלכליות ומההשקעות בתשתית. אלא שכאן נכנס מרכיב המחיר שהזכרנו בתחילת דברינו.

רכבים חשמליים הינם יקרים משמעותית מרכבים רגילים. כך למשל, תשעה מבין עשרת הרכבים הנמכרים בארה״ב זולים בכ-10,000 דולרים מהדגם הזול ביותר של טסלה (והעשירי נמכר בכ-5,000 דולרים פחות). עובדה זו נכונה גם ברמה השיווקית – החברות ממתגות את הרכבים החשמליים כרכבי פאר ומצמידות להם תג מחיר שמיועד בעיקר לאנשים אמידים ועשירים. בנוסף למחיר הגבוה, ישנם חסרונות משמעותיים נוספים עבור הקונה הממוצע, כמו טווח הנסיעה הנמוך אותו כבר הזכרנו.

עדות לחשיבות הקריטית של המחיר עבור הצרכנים נמצא בהשפעת מחירי הדלק על מכירות הרכבים החשמליים. ניתן למצוא הלימה מסוימת בין מחירי הדלק בארה״ב לבין מכירות הרכבים החשמליים, וכפי שהסביר מאסק עצמו, הרכבים החשמליים סובלים מירידה במכירות כאשר מחיר הדלק יורד. נתון זה מעיד אף הוא על נחיתות ממנה סובל כרגע שוק הרכבים החשמליים, ועל חשיבות המחיר אצל הקונה הממוצע.

אפס במדיניות חוץ

בפתיחת דבריו הציג הנשיא ביידן את התוכנית ככזו “שתמצב את ארה״ב להתחרות בסין” ו“שתאחד ותגייס את המדינה לעמוד באתגרים הגדולים של זמננו”, ובהם השאיפות של סין. אלא שההכרזות הללו לא עומדות במבחן המציאות, ונראה שהתוכנית שלו דווקא תסייע לסין ובמקביל תשלול מארה״ב את העצמאות האנרגטית שלה. מדובר במהלך שפוגע לא רק בחוסנה הכלכלי של ארה״ב, אלא גם בחוסן הביטחוני שלה.

בכותרת ב-CNBC מסוף השנה שעברה הוכרז כי “ביידן ישנה את אמריקה אחרי כהונת הנפט של טראמפ”. זוהי כמובן הצגה מדויקת ובה בעת שגויה של המציאות. ביידן אכן ישנה את אמריקה, אך לרעה. לאחר עשורים בהם הייתה תלויה אנרגטית במדינות ערב וברוסיה, זכתה ארה״ב בעצמאות כלכלית באמצעות קידוחי הנפט והגז שלה. העצמאות הזאת הושגה בעיקר ב“כהונת הנפט” של טראמפ, שבמהלכה רשמו התעשיות הללו תנופה אדירה. כעת מבקש ביידן לצאת נגד התעשיות הללו ולהחליפן בתעשיות שמייצרות אנרגיה ירוקה.

אלא שבנוסף לשלילת עצמאותה האנרגטית של מדינתו, ביידן מגדיל למעשה את התלות בתעשיות הסיניות, משום שההצעות למעבר לאנרגיה ירוקה מסתמכות לא מעט על רכש מתוצרת סינית. במצב הזה ארה״ב תשלם יותר על החשמל שלה, תוך מימון התעשיות הסיניות במקום התעשיות המקומיות הזולות יותר, כגון נפט.

לסיכום

תוכניתו של ביידן מצטיינת כמעט בכל טעות אפשרית. היא מנסה להאיץ בשוק שנמצא בשלבי פריחה, מה שמעיד על תזזיתיות ופזיזות אצל הוגי התוכנית, וגם על היעדר ידע והבנה בשוק. היא גם מהווה סכנה לשוק ויכולה ליצור מונופול או דואופול, תוך דחיקת מתחרים וטכנולוגיות חלופיות (ואולי אף טובות יותר) החוצה. תקציבה מבוסס על מיסים שיוטלו בעקיפין או במישרין על מעמד הביניים ועל העניים. וכל זאת, כאשר את הרווחים מהתוכנית ייקצרו בעיקר העשירים. ברמה האסטרטגית, היא מזיקה לארה״ב ומגדילה את תלותה במדינות אחרות.

התוכנית של ביידן מכילה עוד שלל טעויות וכשלים נפוצים המאפיינים תוכניות סוציאליסטיות רחבות. הנקודות שנידונו במאמר הן יחסית ייחודיות (אם כי לא בלעדיות) למקרה שלפנינו, אולם לצדן ישנם עוד כשלים רבים, שכיחים יותר. בין היתר: תקצוב על פי סדר עדיפויות אחד, שאינו זהה לזה של האזרחים השונים והמגוונים (האם תושבי הפרברים לא בחרו מרצונם את הדרכים העקלקלות על פני תשתיות יקרות להחריד?); בזבוז עצום של דולרים עבור השקעות שגויות ופופוליסטיות (ארוחות ירוקות לילדים), שהיו יכולים להיות מושקעים בתבונה על ידי המגזר הפרטי; גירעון עצום ללא כיסוי תקציבי, מלבד אמירות כלליות על השקעות ש״יחזירו את עצמן בעתיד״. נוסף על כך, למדיניות סבסוד מפלה מעין זו יש גם השלכות חברתיות שליליות כמו פילוג וניכור בין אלו שזוכים בכל הקופה ונהנים מההטבות, לבין אלו שנושאים על גבם את נטל ההוצאות.

כדי להתחרות בסין, מציע ביידן עוד מאותו מתכון קומוניסטי: סבסוד, הטבות כלכליות ומעורבות ממשלתית מאסיבית. בהקשר הזה חשוב לצטט מספרו של האייק, ׳הדרך לשעבוד׳, בו עמד יותר מכל על היוהרה שעומדת בבסיס הרצון לתכנון מרכזי:

הכבישים הנהדרים בגרמניה ובאיטליה הם דוגמה שנוהגים להביא לעתים קרובות – הגם שאינם מציגים לפנינו סוג של תכנון שאינו אפשרי באותה מידה בחברה ליברלית. אך באותה מידה איוולת היא להביא דוגמאות כאלו של הצטיינות טכנית בתחומים מסוימים כראיה לעליונותו הכללית של התכנון. נכון יותר יהיה לומר שהצטיינות טכנית מופלגת כזאת החורגת מן המצב בכללותו מעידה על הַכְוונָה משובשת של משאבים. כל מי שנהג את רכבו בכבישים המפורסמים של גרמניה ומצא שהתנועה בהם צפופה פחות מאשר בהרבה כבישים מסוג ב׳ באנגליה לא יפקפק הרבה בכך שלשם מטרות של שלום בלבד לא הייתה להם הצדקה מרובה. שאלה אחרת היא אם במקרה זה לא העדיפו המתכננים ״תותחים״ על ״חמאה״.”

העתיד נמצא מעבר לפינה. כבר היום הדגם המוזל של טסלה (מודל 3) זוכה להצלחה פופולרית. באירוע ״יום הסוללה״ שנערך בסוף השנה שחלפה, הכריז מאסק על תוכניות לייצור דגם מוזל חדש, שמחירו יעמוד על כ-25 אלף דולרים. הניסיון והידע מצביעים על כך שמעורבות ממשלתית פוגעת בשוק והופכת אותו ליקר, מונופוליסטי וארכאי. ימים יגידו כיצד התוכנית הירוקה של ביידן תשפיע על השוק.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: