סואל צולל אל תחום החינוך ומבסס את הטיעון בעד חופש בחירה להורים וחלוקה תקציבית המבוססת על הישגי התלמידים. הספר נכתב לקהל אמריקני, אך ההקדמה החשובה של ריקי ממן מפצה על הפער
פרופ' תומאס סואל הוא אחד ההוגים המבריקים החיים בקרבנו. הכלכלן והחוקר בעל סיפור החיים המרתק חצה לאחרונה את גיל תשעים ויכול היה לפרוש מזמן עטור תהילה והישגים. אלא שהוא מסרב לנוח ובמקום זאת ממשיך לייצר טקסטים בקצב כמעט לא-אנושי, באיכות ייחודית ובסגנון מקורי. הקהל העברי יכול להתענג על חלק מיצירותיו הקלאסיות שתורגמו לעברית כמו 'יסודות הכלכלה' ו'עימות בין השקפות', ומהוות חובת קריאה עבור כל מי שמתעניין גם בשדה התיאוריה וגם בתחום המעשה.
בספרו האחרון שרואה אור כעת בעברית בהוצאת 'שיבולת' צולל סואל אל תחום החינוך, ומעמיד את הטיעון בעד חופש בחירה רב יותר להורים וחלוקה תקציבית חדשה המתבססת בעיקר על הישגי התלמידים. זו סוגיה חשובה הנמצאת במוקד ויכוח ציבורי גם אצלנו. למרות תקציבי עתק המושקעים במערכת החינוך בישראל מדי שנה, נדמה כי קיימת בארץ הסכמה כמעט גורפת על כך שהיא זקוקה לשיפור משמעותי.
אלא שהפתרון שנוי במחלוקת: מצד אחד שוחרי החופש הסבורים כי פתיחת השוק והגברת התחרות ייאלצו את בתי הספר להשתפר ולהתייעל לרווחת כולם, ומנגד דמגוגים המזהירים מפני "הפרטת" החינוך ודורשים עוד ועוד מיליארדים להנצחת מערכת כושלת המוחזקת כבת ערובה בידי איגודי המורים.
מן הבחינה הזו סואל מתייצב בצד הנכון. הוא עורך השוואה מעמיקה בין הישגי תלמידים בבתי ספר ציבוריים מול בתי ספר אחרים, וכהרגלו מציג טיעונים מבוססים היטב על מחקר מתודי ומידע מוצק, כאלה המאפשרים לו להציג נתונים יבשים ללא התלהמות מיותרת, שכן עם נתונים כאלה קשה מאוד להתווכח.
לכאורה מדובר בהשוואה פשוטה בין תוצאות של בית ספר אחד למשנהו, אלא שבמקרה האמריקני הדברים מורכבים יותר. כמו כל דבר כמעט בארה"ב, גם בסיפור הזה מתערבבות סוגיות גזע ומוצא, מעמד ומקום מגורים ובעיקר הרבה פוליטיקה ואינטרסים כלכליים. בין אם מדובר בהשוואה המוכרת של תלמידים לבנים בטקסס לאלו שבאיווה, או בין בתי ספר בניו-יורק בהם האוכלוסייה בעיקר שחורה או לטינית, השורה התחתונה דומה – בתי הספר הציבוריים הציגו באופן כללי הישגים פדגוגיים נמוכים יותר.
הניתוח אותו מבצע סואל הוא כרגיל מעמיק, משכנע ומעורר מחשבה, אלא שכאן טמונה גם הבעיה עבור הקורא הישראלי, מכיוון שההשוואות והמסקנות כמעט ואינן רלוונטיות לשוק החינוך המקומי. למעשה, 'מדוע הם שונאים בתי ספר פרטיים?' כלל אינו עוסק בבתי ספר פרטיים אלא במה שנקרא בתי ספר בזיכיון (Charter Schools): מוסדות הנהנים מתקציב ציבורי ושייכים למערכת החינוך הציבורית, אך פטורים מחלק מן המגבלות המוטלות על בתי ספר ציבוריים רגילים.
למעשה זהו גם לא ממש ספר במובנו המוכר, בוודאי בהשוואה לספרי ההגות הידועים של סואל, אלא יותר סיכום מחקרי שבצדו הררי נספחים, נתונים והוכחות כמותיות, שרובן יעברו כנראה מעל לראש של מי שאינו בקיא בשפע המושגים האמריקנים.
הלקחים החשובים שקורא ישראלי יכול בכל זאת לקחת איתו מן הקריאה נוגעים לחלקים בספר בהם סואל מפרק את הטיעונים המתנגדים לבתי ספר בזיכיון, שרובם קשורים לאינטרסים האידיאולוגיים והכספיים של פוליטיקאים, ראשי איגודי המורים ובירוקרטים למיניהם.
העיקרון אותו מוכיח סואל הוא פשוט למדי ואוניברסלי במהותו: פתיחת מערכת החינוך לתחרות ומתן אוטונומיה למנהלים מיטיבה עם התלמידים (בעיקר החלשים) אשר נהנים מהישגים גבוהים יותר וחינוך איכותי למצוינות; מנגד, המשך המדיניות הריכוזית וחיזוקה מיטיבים בעיקר עם קבוצה קטנה של פקידים ומורים ותיקים שמסרבים להתייעל, מפחדים מתחרות, וממשיכים להנציח בינוניות ובזבוז.
מדובר כמובן בנושא חשוב וראוי לדיון מנקודת מבט מקומית, אלא שתומאס סואל, במקרה של הספר הזה, עורך אותו מן הסתם מנקודת מבט אמריקנית לחלוטין.
ניתוח רלוונטי יותר לחיינו אנו אפשר למצוא בהקדמה העניינית והמדויקת שחיברה לספר חוקרת החינוך ריקי ממן, ובה היא מפרטת היטב את הבעיות במערכת החינוך הישראלית ואת מקורן, ומציעה כמה פתרונות אפשריים. זהו למשל טקסט רלוונטי שיכול להיות בסיס לדיון אמיתי ומשמעותי לגבי מערכת החינוך הישראלית – סוגיה כל כך חשובה שאסור לתת לבורות להמשיך ולשלוט בשיח הסובב אותה. ומי יודע, עם עוד ספרים בכיוון הזה שיראו אור בעתיד, אולי יום אחד באמת נוכל לקבוע כיצד והיכן מתחנכים ילדינו.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
