הסכם הגרעין המתגבש: לפיד ובנט קורסים מול הממשל האמריקני

על רקע כניסת הממשלה החדשה בישראל לכהונתה, הדהרה לקראת הסכם מחודש בין ארה"ב, יתר החברות במועצת הביטחון וגרמניה (המכונות P5+1) ובין הרפובליקה האסלאמית של איראן, מעלה במלוא עוזה את השאלה: מהי הגישה הרצויה מול הממשל האמריקני, זו שתביא לתוצאות הטובות ביותר? האם נכון לדבוק בגישה המסורתית לפיה חילוקי הדעות נשמרים הרחק מעיני התקשורת ודעת הקהל; האם לפעול במשותף עם הממשל האמריקני כדי להשיג מה שניתן; או שמא כדאי לשמור על קו עצמאי ופומבי תוך ניסיון לתקוע טריז במאמצי הממשל ולשמר חופש פעולה ועמדה עצמאית, אפילו לעומתית, של ישראל בסוגיה?

חלון הזדמנויות לחתימה על הסכם מהיר – רע לישראל

בעוד שישה שבועות ייכנס לתפקידו איברהים ראיסי שזכה בבחירות באיראן. ראיסי הוא שמרן נוקשה ביחס לממשלו היוצא של רוחאני הנחשב בארה"ב כמתון יותר במובנים מסוימים. גורמים בוושינגטון רואים בתקופה הקרובה חלון הזדמנויות ייחודי בו ניתן יהיה לסיים את סבבי השיחות בהסכם מול הממשל היוצא. ההסכם המתגבש מהווה, הלכה למעשה, חזרה בגרסה גרועה וקיצונית יותר למסגרת ההסכם משנת 2015 – JCPOA – בן טיפוחיו של הנשיא אובמה. 

ההסכמות המתגבשות רחוקות מלהוות גרסה "ארוכה וחזקה" יותר בהשוואה להסכם ה- JCPOA המקורי מ-2015, כדבריו של מזכיר המדינה אנתוני בלינקן. ניתוח מסגרת ההסכם ומשמעויותיו מעילים כי הוא יאפשר לאיראן להמשיך במאמצי המו"פ ודיוק הטילים ויעניק לה מסלול בטוח לרכישת יכולת גרעינית כשתפוג תקופת ההסכם. בנוסף, בזכות הסרת הסנקציות המכאיבות, תוכל איראן להתחמש במערכות הגנה ולבסס את מעמדה כמעצמה אזורית המקבלת הכרה דה-פקטו מארה"ב, תוך שהיא ממשיכה לערער באופן שיטתי את יציבותן של שורת מדינות במזרח-התיכון, לרבות בגבולותיה של מדינת ישראל. 

לעבוד יחד הרחק מאור הזרקורים או להתנגד באופן פומבי

מול עמדתו הבלתי-מתפשרת של ראש הממשלה היוצא בנימין נתניהו, נשמעות עמדות סותרות: עמדה אותה מוביל האלוף במיל עמוס ידלין, קוראת לישראל לנהל משא ומתן מקביל עם ארה"ב – מעין הסכם צד בילטרלי שיבטיח את האינטרסים של ישראל על סמך הסכמות והבנות. עמדה נוספת אותה ביטא לאחרונה דן מרידור, קוראת לישראל לפעול כחלק מהקואליציה האמריקאית-אירופית-סונית מתוך תקווה שקואליציה כזו, לה אינטרס משותף למנוע את התגרענותה של איראן, תשיג הרבה יותר מאשר ישראל לבדה. לפי עמדה זו, פעולה עצמאית של ישראל היא מטופשת ומסוכנת, אלא אם כן כלו כל הקיצין. 

הרכבה ההטרוגני של הממשלה החדשה מקשה על ההבנה כיצד תנהג איראן. הרכיבים הסותרים מהם מורכבת הממשלה מקשים אף הם בהבנה כיצד ינהג ראש הממשלה נפתלי בנט בנושא, ואיזה גיבוי – אם בכלל – יקבל משותפיו הקואליציוניים. ראש הממשלה הנכנס אמנם הצהיר בנאום הבכורה שלו שיתנגד להסכם הגרעין, אך שותפיו הבכירים לקואליציה – יאיר לפיד ובני גנץ – מחזיקים בגישה לפיה נכון לשמור את המחלוקות עם ארה"ב הרחק מאור הזרקורים ולהמשיך לעבוד עם הממשל בחשאי. שר החוץ לפיד סיכם לפני פחות משבוע עם מקבילו האמריקאי על מדיניות "אין הפתעות" המעניקה לאמריקאים יכולת לטרפד מהלכים לא-רצויים בזירה האיראנית, לרבות פעולות מבצעיות.

אין ספק שהממשלה החדשה נכנסת לתקופה מאתגרת במיוחד בנושא, כאשר העיתוי אינו נוח משום בחינה שהיא. יחד עם זאת, הדיון על איראן אינו דומה לדיונים אסטרטגיים באינספור נושאים בין המדינות, בהם נכון לשמור על חילוקי הדעות הרחק מאור הזרקורים. התחייבות לשמירה על חילוקי הדעות תחת המוסכמות הידועות של חשאיות, הימנעות מהפתעות ופעולה בי-פרטיזנית, משחקת הישר לידי הממשל הפרוגרסיבי הפרו-איראני ומאפשרת לו להפריד ולמשול בקצב ובתוצאת המגעים. כך תשיג ארה"ב מול איראן את מה שתבקש ביד אחת, ותנטרל הלכה למעשה את חלק הארי של ההתנגדות מצד ישראל ביד השנייה. 

אלו המבקשים גם בנקודת זמן קריטית זו להמשיך במדיניות העסקים כרגיל, מתעלמים מהלקח ההיסטורי שאפשר כבר כעת להפיק מהניסיונות לבלום את מאמציה של איראן להפוך למדינת גרעין; לאחר שני עשורים הוכיח העולם החופשי – וארה"ב בראשו – כי למרות שהוא אינו רוצה באיראן גרעינית – אין הוא להוט למנוע אופציה זו באותה המידה שאיראן להוטה, עקבית וסבלנית, להשיג יכולת זו. 

הדחיפה להסכם תמיד תלווה בקמפיין

ממשל אובמה כבר הוכיח בעבר יצירתיות כמעט חסרת-מעצורים במאמציו למכור את ההסכם לקהל בארה"ב כמו גם בישראל. ההסכם לא הובא לאישורו של הקונגרס אלא הוחזק קרוב לחזהו של אובמה כ- Accord המצוי תחת סמכותה של הרשות המבצעת ולא כ- Treaty המחייב אישור ברוב של ⅔ בסנאט. אובמה ידע אז, כמו שיודע ביידן היום – שההסכם ככל הנראה לא יעבור את ביקורת הסנטורים, ולא היה מדובר רק בביקורת מצד סנטורים רפובליקנים. 

תיבת התהודה של הממשל – הדהוד תמיכה והסכמה "עצמאיים" לכאורה, פעלה לצורך הכשרת דעת הקהל בארה"ב ובישראל ובכך התוותה קו מסוים לדיון הציבורי, נוח לנשיא, נוח לעיכול ההסכם. היה זה הסכם רע ששווק באגרסיביות כהסכם טוב. חיבוק הדוב שנקט ממשל אובמה באמצעות שדרוג מערכות היחסים הצבאיות, הסיוע הצבאי, מימון פרויקט כיפת ברזל ועוד – כל אלו נתנו רוח גבית למצדדים בהסכם והיסו את הקולות לפיהם ממשל אובמה מוליך את ישראל שולל כשחיבוק הדוב הוא בסך הכל כלי בארסנל שנועד לשרת את המטרה – העברת הסכם הגרעין.  

לממשל האמריקאי יש מפת אינטרסים שונה, וגם אם מניעת התגרענותה של איראן מהווה אינטרס מוצהר, איראן אינה נמצאת בהכרח בראש סדר העדיפויות הלאומי. לארה"ב אינטרס להפחית את נוכחותה במזרח-התיכון והיא נעדרת כל תיאבון למעורבות צבאית באזור. ככל שממשל ביידן צובר ותק בבית הלבן, והשבועות הופכים לחודשים, ניכר כי המדיניות בנושא מהווה במובנים רבים המשך של מדיניות אובמה בסוגיה. ממשל טראמפ פעל אף הוא להפחתת המחויבות הצבאית של ארה"ב באזור, אך עשה זאת תוך גיבוי בעלות בריתו, מתן חופש פעולה מבצעי והטלת סנקציות קשות ביותר על איראן שנועדו להביאה על ברכיה לשולחן המשא ומתן. 

שש שנים לאחר שנחתם, החורים בהסכם ה- JCPOA עליהם הצביעה ישראל בראשותו של רוה"מ דאז, בנימין נתניהו, באורח פומבי במיוחד, ניכרים לעין כל. ולמרות שגם כיום ישנם קולות המתעקשים להגדיר את ההסכם דאז כהסכם סביר, קשה יותר לבלוע את הטענות ששווקו אז במרץ בתיבות התהודה בארה"ב ובישראל לפיהן מדובר בהסכם טוב לישראל. כאז כהיום, החשש מהסכם גרוע ורע הנמכר שוב בעטיפה נוצצת – מבוסס.

לשמור על חופש הפעולה מול ארה"ב

בימים אלו, טוב תעשה ישראל אם תשמור על כל האופציות על השולחן – כולל המדיניות. המשמעות אינה בהכרח עימות פומבי כברירת מחדל, כבחירה ראשונה. תחת זאת, המשמעות היא נכונות לבדל באופן פומבי את ישראל מההסכם, הימנעות מצעידה למלכודות דבש נוסח "חיבוק הדוב" ו"דיאלוג חשאי", שכל כוונתן לפורר את ההתנגדות ולקנות הסכמה ושקט בנזיד-עדשים. ככל שכוחה של ישראל וקברניטיה יעמדו לה בסוגיה זו, עליה להיות נכונה לפעול באופן עצמאי, נמרץ וגלוי מול ההסכם, גם במחיר של עימות פומבי עם הממשל הנוכחי. 

לצד פעילויות מסורתיות של פנייה לדעת הקהל האמריקני ותדרוך ידידים בקונגרס, על ישראל לפעול ביתר שאת בתיאום עם המדינות הסוניות המתונות, על בסיס הסכמי אברהם ועל בסיס זהות האינטרסים מול איראן. בטווח הקצר – במצב הרגיש בו מצויות השיחות – כל דחייה, ולו הקלה ביותר, עשויה להתברר כגורלית בדיעבד. בטווח הארוך – מי שחושש להתעמת על הנושא האיראני כעת, יתקשה להעביר מסרים אמינים ותקיפים לאמריקאים בהמשך; ומקדם בהכרח את עמידתה של ישראל בפני הברירה הקשה מכל. קשה להאמין שעוז הרוח יעמוד בהחלטה על תקיפה צבאית כאשר לא היה ממנו די בעמידה מול נשיא אמריקאי בשדה הדיפלומטי.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: