שאו ציונה נס בלי דגל

מה פירוש המילה ריבונות? סברתי לתומי שזו שליטה, אדנות, הזכות הבלעדית להפעיל סמכות על אזור מסוים או שטח אדמה, ואי לכך המדינה הריבונית זכאית לנהוג בשטחה מנהג בעלים.

אם מדינת ישראל הייתה באמת ריבונית בעיר קודשה ירושלים, אזי מדוע בקושי ניתן לה לצעוד עם דגלים ביום חגה? מדוע עלו שאילתות, הוגשו בג"צים (למשל עיר ימים), מיני חכמים ישבו על מדוכות, כדי לאשר את חגיגת איחודה של העיר בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים. לא שהמצעד או הדגל מצביעות על בעל בית המושל בקניינו, אבל מה שהתרחש כאן לקראת אותו יום, הינו עדות לרפיון, חולשה, ביזיון, ואי ביטחון בזכותנו על הארץ. מה קרה לאותן מילים ממגילת היסוד של קיבוץ רבדים של השומר הצעיר שכך כתב עם הקמתו: "באנו אלייך למצוא מולדת ובית…לא יוכלו לנו גזרות , עם רדוף ימצא את דרכו, עם זקוק למולדת".

אז בחסדי שמים צלחנו והצלחנו להלך ברחובה של העיר ירושלים עם דגל ישראל, אבל כמה עזוז נדרש כדי להוכיח שיש לנו חלק כלשהו בעיר. צריך היה להשלים עם הנחת המוצא שזו התרסה, ש'זו חוצפה לחגוג את הכיבוש', שזה מיותר, שזה נועד להרגיז את הערבים, תחזיות שחורות משחור של יושבי האולפנים, ושבט ביקורתם של אמצעי התקשורת וכל מי שדם 'הסתר פנים' זורם בעורקיו.

האיומים הערביים

כרגיל אותם שונאי ישראל וציונות לא טמנו ידם בצלחת, אבל כך הם רגילים. לאיים, לבצע טרור, או לינץ, או הרג, מה שנופל לידיהם. זה תמיד יתפוס מקום מרכזי במאבקיהם ובדרכם להשגת מטרות. הטרור האסלמי תמיד הצטיין באכזריות חסרת מעצורים, בזלזול בחיי אנוש, באי רתיעה מהרג. האסלם היא הדת היחידה המטיפה להשתלטות על העולם ומתייחסת למעשי אלימות כדרך ראויה להשגת מטרות ,כולל רצח המוני. כבר במאה ה-14 כתב ההיסטוריון הערבי אבן חאלדון על טרור ועל אלימות הנפוץ באסלאם. נקודות חשובות המחדדות זאת: האחת האוניברסליות של הדת כגורם בחיי המוסלמים, ומרכזיותה של הדת.

כאשר נרצח הנשיא סאדאת על ידי האחים המוסלמים במצרים היה זה עונשו על חתימת חוזה השלום עם ישראל, כאשר נרצחו בסוריה 20.000 קורבנות על ידי הנשיא הסורי חאפז אל-אסד, היה זה בגלל שהאחים המוסלמים מרדו בחמה שבסוריה .

השימוש בטרור וברצח כאמצעי במאבק כאשר אין אפשרות להכניע במלחמה הוא אמצעי מוכר שראינו בחטיפת מטוסים והפלתם, שימוש בגז נגד כפרים כורדים, כל אלה באים לאותת שהמבצעים ושולחיהם נחושים ואינם נרתעים.

הם מודעים ל'שוטפי המוחות בתקשורת', מסתייעים על ידם, ויודעים שעוצמתה של מדינה איננה נמדדת רק במספר הטנקים שלה

לכן ההפחדות בצעדת הדגלים, 'הערכות צה"ל להסלמה', 'תגבור פריסת סוללות כיפת ברזל', אלפי השוטרים והחיילים, בלוני הנפץ מעזה לקול איומי אדון טיבי וחבר מרעיו בשמאל ,"שיש למנוע את מצעד השנאה", הם עובדה חד משמעית על חוסר המשילות אפילו בעיר הנצח.

החולשה נתפסת כטרף קל בעיני אותם פורעים ערבים, הם מודעים ל'שוטפי המוחות בתקשורת', מסתייעים על ידם, ויודעים שעוצמתה של מדינה איננה נמדדת רק במספר הטנקים שלה, אלא ראשית לכול, יש משקל לנכסים הקרקעיים שלה, לעומק האסטרטגי, לשטחים השולטים עליה ולשליטתה בהם, וכן לגיבוי שיש לה בתקשורת, במערכת המשפט, בקרנות הזרות שמזרימות הון כדי להרוס את מדינת ישראל.

הפעם רוב רובה של הממשלה החדשה ניזונה מהן, ומסתייעת בהן, כמו מג'ורג' סורוס המיליארדר היהודי הרתום כל כולו למען האינטרס הערבי והכספים שהוא מזרים כדי לקדם חרם של אי צריכה ורכישה של תעשייה ותוצרת ישראלית וחיזוק אויביה, וכמובן הקרן לישראל חדשה הגוף הפוליטי הזר שפועל בכול כוחו כדי לקעקע את המדינה היהודית מבפנים. זה שפעל להחלפת השלטון 'אופוזיציה לוחמת' עם ארגונים בשמות שונים כגון 'זזים', 'עומדים ביחד', 'מחזקים', 'עדאלה', ועוד .זה שנלחם במדיניות שלא להכריע את הטרור, זה ששולח אנשי משפט, אנשי משטרה וצבא ללמוד על חשבונם בתוכניות של 'זכויות אדם' בארה"ב, וכך בוראים אנשי שמאל קיצוני שמתחייבים להעביר הלאה את משנתם.

דגל

מה הוא מסמל, לשם מה נועד, מה כוחו אם קונסוליום האולפנים והתקשורת החליטו שיש בהנפתו סיכון?

כל השבוע חזינו בהצתות בואכה ירושלים. האורנים שוב ללא עלוותיהם, שחור העצים, האדמה, הסלעים, כולם יודעים מי מצית, וזה עובר בדיווח יבש כמו גזרת גורל, או כוח עליון. לא שמעתי את הזדעקות השמאל לפחות בעניין זה ! נניח איזו נזיפה קטנה האומרת שמי ששורף עצים אינו אוהב את הארץ הזאת ואל לו לדבר על זכויות עליה. איזו נזיפה קטנה שלא יאה לעשות לינצ'ים ביהודים, ולקרב אותם אל קיצם.

כבר ראינו שהחרב שהתהפכה בערי ישראל והביאה לנרצחים בכל מקום, עשתה פעולה הפוכה. לא די שצה"ל לא הפך ליותר לוחמני, יוזם, גאה, אלא הפכתם אותו לצבא מפוחד ומושפל, לצבא לבנטיני מצוי. האם זורקי האבנים והבקבוקים, דורסי החיילים והאזרחים, הועלו על משאיות וגורשו עם משפחותיהם? ברור שלא. אבל אם היו עושים זאת מטר האבנים היה נפסק.

מתחת לאפו של צה"ל בשטחי הנגב הפקרות של גנבות נשק מצד הבדואים, פריצות לבסיסי אספקה וגניבה מסיבית

כאשר יהודים תומכים ומצדיקים את אותם ערבים שונאי ישראל, הם מפיחים בהם רוח חדשה. בכל משתוללת אנרכיה. מתחת לאפו של צה"ל בשטחי הנגב הפקרות של גנבות נשק מצד הבדואים, פריצות לבסיסי אספקה וגניבה מסיבית. מצב עגום בנגב המופקר הנתון לחסדם של השודדים. הם נכנסים באופן חופשי, מצלמים את ההתרחשויות בבסיסים, ולוקחים מכול הבא ליד. בבסיס חיל האוויר בנבטים הסתובב לו בדואי במשך שעות וכאשר קץ בשיטוט, טיפס על חומה בגובה חמישה מטרים וקפץ החוצה. מי יעז לירות בהם, אם פירושו של דבר לעבור את סאת הייסורים שעבר אלאור אזריה? אז מניחים להם.

כמה צביעות צריכה להיות בתקשורת שמסתירה זאת מהציבור ורק ממשיכה להתעסק בביבי. חומסים מכול הבא ליד, שודדים נשקיות צה"ליות, ושקט מוחלט. איזו ארטילריה שלמה הייתה מופעלת לו היו אלה נערים ימניים ! כל תוכניות האקטואליה היו נפתחות בנושא, ופרופסורים וסופרים מדופלמים היו דורשים לירות במי שחודר לבסיסים. השב"כ וארגמנו היו מודיעים על חקירות ומשתמשים באמצעים ועינויים אגרסיביים. וזה עוד לפני השחרת הציבור כולו.

וכעת אני בהתלבטות. האם להניף להבא את דגל ישראל או להמתין עד שאחזה בריבונות במו עיניי? בינתיים אסיים בדברי ירמיהו הנביא: "וירפו את שבר בת עמי על נקלה לאמור שלום שלום ואין שלום".

אסתר שניאורסון-גרי היא פובליציסטית, משוררת, סופרת וד"ר להיסטוריה.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: