ביקורת ספר: סוכני הבורות – כיצד חותרת התקשורת הממוסדת נגד החברה החופשית

מארק לוין מתאר את התדרדרות התקשורת האמריקאית. התדרדרות שהובילה תפיסת עולם פרוגרסיבית שהפכה את העיתונאים לסוכני פרופגנדה שאינם מקדשים עוד את חופש המחשבה, הדעה והביטוי. קריאת חובה.

יצירת מופת, 'סוכני הבורות' של מארק לוין (צילום: Gage Skidmore)

הטבה מיוחדת לקוראי 'מידה': 15% הנחה לרכישת הספר בהזנת קוד ההנחה: MidaR15


בשנות ה – 90 של המאה הקודמת חשו לא מעט ישראלים כי התקשורת מוטה לשמאל באופן ניכר שכן היה קיים דיסוננס עמוק ומורגש בין המציאות כפי שחיו אזרחי ישראל לבין המציאות כפי שתיארה אותה התקשורת, שהייתה הומוגנית כמעט לחלוטין. התחושות הללו זכו לבוז ענק מאנשי תקשורת והחשים הוקעו כבורים.

מאז, התופעה הלכה והתרחבה עד שהתפתחה לממדי ענק ולא רק בישראל : ציבורים שלמים במערב פשוט לא מאמינים לכלי התקשורת שלהם. בעידן הרשתות החברתיות התופעה הפכה ויזואלית עד מאוד. ההתפתחות הטכנולוגית אפשרה לסתור כל שקר שהם דיווחו עליו. התחושה התחלפה באכזבה שהפכה לכעס שהומרו בתסכול ובתיעוב. התוצאה היא יצירת אלטרנטיבות תקשורתיות שונות אך עדיין לא מספיקות.


התקשורת האמריקנית חולה בכך שהיא חוטאת לתפקידה במודע, מפיצה שקרים במתכוון


אלא שבארצות הברית מדובר במקרה חמור הרבה יותר : מה שקרויה “תקשורת המיינסטרים” לא רק מוטה ופרוגרסיבית אלא שהתנהלותה מעוותת עד מאוד ופוגעת בתכלית שלשמה היא קמה. קריאה בספרו של מארק לוין, “סוכני בורות”, לא רק מאששת את התופעה אלא שהכותב מביא כל כך הרבה עובדות, מידע ומקרי בוחן שמובילים למסקנה בלתי נמנעת : התקשורת האמריקנית חולה בכך שהיא חוטאת לתפקידה במודע, מפיצה שקרים במתכוון ולא רק שמתעלמת מעובדות שפוגעות בתפיסות היסוד של מי שאמורים להיות מרכיביה אלא שלעיתים היא מחביאה אותן בעצמן. בפועל היא הגורם ההרסני ביותר של חופש העיתונות וחופש הדיבור – מערכי היסוד האמריקניים. גרורות המחלה התקשורתית הזאת מעוותות את החברה האמריקאית כולה ואת ערכיה לאבדון.

 

לוין הוא עורך דין, עיתונאי וסופר אמריקאי תומך המפלגה הרפובליקנית. בעבר עבד בממשל רייגן ואף כיהן כראש המטה של התובע הכללי בארצות הברית. בפריימריז שנערכו במפלגה לקראת הבחירות הכלליות של 2016 תמך בטד קרוז ואף הצהיר על עצמו כחלק מתנועת “לעולם לא טראמפ” (Never Trump) אך ככל שעבר הזמן הפך להיות אחד מתומכיו הבולטים. הסיבה לכך היא שלוין מצא כל כך הרבה ניגודים, סתירות, מידע שקרי ומניפולציות שנעשו על ידי תקשורת המיינסטרים האמריקאית והמפלגה הדמוקרטית כנגד טראמפ. לא זו אף זו, הוא מצא שיש קשר ביניהם. ללוין יש תוכנית משלו בשם “The Mark Levin Show” ולה עוקבים רבים. הוא גם משדר ברשת “פוקס ניוז” ויש לו שם תוכנית מרתקת בשם “Life, Liberty and Levin” ואפשר לומר כי הוא אחד מאנשי התקשורת השמרניים הפופולאריים בארצות הברית.

 

הנה כי כן, אמנם הספר (באנגלית: unfreedom of the press) מכיל 240 עמודים בלבד אך הוא מצליח לדחוס לתוכו עובדות שמדירות שינה ממי שהדמוקרטיה חשובה לו וממי שרואה בתקשורת כלב השמירה של הדמוקרטיה. הספר נפתח בהקדמה בעברית של העיתונאי עמית סגל, מי שחווה מקרוב את עיוותיה של תקשורת המיינסטרים הישראלית ומבקר אותה מבפנים, לעיתים כקורבנה. בהמשך הוא מכיל עוד שמונה פרקים ופרק סיכום. בסופו של דבר אנו מבינים את השינויים המהותיים שעברה התקשורת מהרגע ששימשה כלי מאוד מרכזי לקידום ערכי המהפכה האמריקאית ועד לרגע שהיא הפכה לשופר פרוגרסיבי דרך התהליכים המרתקים שהיא עברה.


העיתונות המפלגתית חזרה במעיין גלגול והיא עושה זאת עבור המפלגה הדמוקרטית


כך למשל בפרק הראשון הקרוי “חדשות כפעילות פוליטית ואידאולוגית” מוכיח לוין כי האמרה של וולטר ליפמן כי “במקום בו כולם חושבים זהה, איש אינו חושב” תקפה בדיוק בעניין הזה. הוא מראה לא רק כיצד תקשורת המיינסטרים האמריקאית הפכה להומוגנית אלא גם איך הרדיקלים שבהם הפכו לנותני הטון המרכזיים. בדרך הוא מראה כיצד אותם זרם רדיקלי צבר יותר ויותר כוח במפלגה הדמוקרטית. בנוסף לכך, עיתונאים אמריקניים תרמו כספים למערכות הבחירות של קלינטון ושל אובמה. מרתק לגלות ש – 24 עיתונאים מרכזיים עזבו את עבודתם על מנת לעבוד בממשל הנשיא אובמה (עמ’ 31-32). זה קורה גם הפוך ולחלק מהפקידים שעברו לתקשורת יש קשרי משפחה לפוליטיקאים דמוקרטים. כך למשל, כריס קואומו מה – CNN הוא אח של מושל ניו יורק אנדרו קואומו. לוין מגלה משהו אף הרבה יותר מרתק : רוב העיתונאים – לא כולם – גרים באותם אזורים גיאוגרפים.

 

אך לא תמיד היו כך פני הדברים. לעיתונות האמריקאית היה תפקיד משמעותי במהפכה האמריקאית. לוין מתאר בצורה מקיפה כיצד עיתונאים סיפקו את הטיעונים למהפכה והעיתונות הפיצה אותם. קטע מעניין במיוחד הוא הקטע העוסק במסה המפורסמת שכתב תומס פיין – “שכל ישר” – והתפקיד החשוב אותו מילאה (עמ’ 59). אחד מעקרונות היסוד היה חופש העיתונות. בהמשך, בימיה הראשונים של ארצות הברית שינתה העיתונות צורה ולבשה לבוש מפלגתי מובהק שבו עיתונים ועיתונאים בחרו צד באופן מובהק באחד הצדדים הפוליטיים. הם לא הסתירו זאת ואלו היו כללי המשחק המקובלים גם אם היו מאוד וולגריים והם אכן היו כאלו.


הטבה מיוחדת לקוראי 'מידה': 15% הנחה לרכישת הספר בהזנת קוד ההנחה: MidaR15


למעשה אומר לוין, העיתונות המפלגתית חזרה במעיין גלגול והיא עושה זאת עבור המפלגה הדמוקרטית. יש הבדל אחד גדול : בעבר, הצדדים הודו במפורש שהם בוחרים צד במודע ולא טענו לעליונות מוסרית. כיום, תקשורת המיינסטרים בוחרת בצד של המפלגה הדמוקרטית אלא שהיא לא מוכנה להודות בזה ועל אף שהיא טוענת לעליונות מוסרית היא מתנהגת בצורה הכי בלתי מוסרית שיכולה להיות.

ספר מבריק ומאיר עיניים, מארק לוין (צילום: Gage Skidmore)

מכאן, הופך הספר לכתב אישום חריף כנגד כלי התקשורת וכתב האישום הזה מלא בהוכחות שכל חבר מושבעים לוגי היה מכריע עד הרשעה. כך למשל מוכיח לוין כי עוד לפני שטראמפ נבחר במפתיע לתפקידו קידמו אנשי תקשורת ופוליטיקאים שתדלנות להדחתו דרך שיח שבישר על כך כאילו היה זה דבר מוגמר (עמ’ 77). לוין מביא עוד המון דוגמאות מופרכות. דומה כי הבולטת שבהם היא ההאשמה שטראמפ הוא גזען, ניאו נאצי וחסיד העליונות הלבנה.

כך למשל אמר עליו אריק דייסון מ – MSNBC : “דונלד טראמפ מדבר כמו גזען, חושב כמו גזען, מצהיר הצהרות כמו גזען. מעורר יצרים שנותנים סעד וסיוע לחסידי העליונות הלבנה” (עמ’ 78). אזכיר : בתו של טראמפ – איוונקה – היא יהודייה כשרה וחתנו ג’ארד קושנר – הוא יהודי כשר. לפיכך, נכדיו הם יהודים כשרים. לא זו אף זו, אין נשיא אמריקאי שעמד לצד מדינת ישראל והיהודים יותר מטראמפ. כך למשל, בחנוכה 2018 ו – 2019 אירח טראמפ בבית הלבן יהודים אורתודוקסים לחגיגות החנוכה.


הגיע הזמן להרים את הכפפה ולכתוב ספר דומה על התקשורת הישראלית


זאת ועוד, באתר “באזפיד” התפרסמה ידיעה כי טראמפ עסק במו”מ לגבי בניית מגדל במוסקבה ואף הנחה את פרקליטו לשקר על כך. התקשורת החלה לדבר על הדחה. הדבר הודהד על ידי פוליטיקאים ומעצבי דעת קהל אלא שמשרד התובע המיוחד הפיץ לאחר זמן קצר הכחשה (עמ’ 87). ואם ברוסיה עסקינן הרי שלוין עומד על השערורייה שבה נקשר טראמפ לקנוניה רוסית בבחירות. התקשורת האמריקאית קידמה בעוז האשמות דמה והאשמות שווא נגדו והיא נתנה את הרושם שהוא עוד רגע מאבד את משרתו. ההונאה העיתונאית הזאת הסתיימה בדו”ח התובע המיוחד של ארצות הברית שקבע שלא היה כלום (עמ’ 134).

 

יצירת מופת

לוין איננו מתמקד רק בטראמפ. הוא פותח צהר לסיפורים בהם התקשורת פעלה ממש במזיד נגד האינטרס האמריקאי. כך למשל, כיצד הסנטור הדמוקרטי אדוארד קנדי שיתף פעולה עם האויבת הגדולה של ארצות הברית – ברית המועצות – הואיל וראה בנשיא רייגן ולא בסובייטים כגורם השלילי וכיצד לקראת בחירות 1984 הציע הסנטור לפקידים מהקרמלין להיפגש עם עיתונאים אמריקאים על מנת לשנות את תדמיתה של ברית המועצות. מטרתו הייתה פוליטית : תמיכה בו הייתה אמורה להוביל לבחירתו למועמד לנשיאות מטעם הדמוקרטים. ב – 1992 נודע הסיפור ברבים. כלי תקשורת ידועים בעולם דיווחו עליו. לא התקשורת האמריקאית.


כאשר קוראים את כל הסיפורים הללו מתחילים להבין מדוע חמאס הפך לחביבה של התקשורת האמריקאית


אך זה לא הסיפור היחידי. לוין מספר כיצד הצניעה התקשורת האמריקאית את השואה או איך וולטר דוראנטי, איש הניו יורק טיימס במוסקבה, שזכה בפרס פוליצר על דיווחיו מרוסיה הסובייטית הכחיש את ה”הולודומור” – ההרעבה של סטלין את האוקראינים שהובילה למותם של מיליוני אוקראינים!

כאשר קוראים את כל הסיפורים הללו מתחילים להבין מדוע חמאס הפך לחביבה של התקשורת האמריקאית. אפשר להבין גם איך שיתפה העיתונות האמריקאית פעולה עם אובמה לגבי תוכנית הגרעין של איראן. בן רודס – סגן היועץ לביטחון לאומי של אובמה תיאר ב – 2016 איך הם פשוט הונו את העם ואת העולם ואיך היה מי שתמך בהם בכלי התקשורת.

הספר של לוין הוא מעיין יצירת מופת. אין תימה שהוא היה “בסט סלר” של הניו יורק טיימס. נדמה לי שהגיע הזמן להרים את הכפפה ולכתוב ספר דומה על התקשורת הישראלית כאשר הספר של לוין ישמש המודל שלו.

מארק ליון, “סוכני בורות”, הוצאת סלע מאיר, תרגם מאנגלית אילן חזותי, 240 עמ’.

אלי ורד חזן הוא מנהל אגף קשרי החוץ של תנועת ׳הליכוד׳.


הטבה מיוחדת לקוראי 'מידה': 15% הנחה לרכישת הספר בהזנת קוד ההנחה: MidaR15


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

  

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

13 תגובות למאמר

  1. בעשרים שנים האחרונות הצטבר אצל מספר אנשים, יחסית מועט, כמות עצומה של כסף.
    האנשים האלה, רוצים לשמור את הכסף הזה לעצמםו אף להגדילו
    המבנה הקומוניסטי של סין קסם להם.
    קומוניזם!
    אנחנו עם הכסף הגדול ניצור תוהו ווהו, אנארכיה, נטפח חוליגאנים, התקשורת תרמה ותטשטש את המציאות, כך שלבסוף נשלח את הצבא 'להשליט סדר'
    משמע, גוף עליון שולט בעזרת כספו והצבא, ואילו כל השאר פועלים. הדגם של סין
    הבנתם – לכולנו מיועד מעמד של פועלים.

  2. מה שמעניין אותי הוא מה האינטרס של העיתונאים לשרת אג'נדה מעוותת שקרית ונבזית, האם מראש רק אלה שנוטים לצד המטורלל בוחרים להיות עיתונאים, או שרק אלה שיש להם הקו מחשבה הפרוגרסיבי מתקבלים לעבוד כעיתונאים…. האם התקשורת לא מבינה שהיא כורה לעצמה בור כי אני למשל והרבה אחרים בוחרים לא לצרוך את התכנים השיקריים שלהם

    1. בספר הסדנה להנדסת תודעה מתאר חנן עמיאור את שהתרחש במקצוע העתונות ב20 שנה האחרונות. ירידת שכר דרסטית , טיפול בריבוי נושאים לעיתונאי עקב הרצון לחסוך עלויות. תלות גבוה במידע שמועבר עי בעלי עניין בלי יכולת ומשאבים לבדוק את המידע. תלות גבוה במעסיק. באופן מעניין רשת האינטרנט הורידה את המוניטין של מקצוע העיתונות לשפל ובמקביל פתחה האפשרויות לקבלת מידע זמין ואיכולתי לכל מי שדורש. אנחנו בעיצומו של התהליך.

    2. סיבה נוספת היא הפחד.
      אחד השיטות של השמאל היא יצירת שנאה קיצונית כלפי כל מי שלושב אחרת. כל סטיה קלה ישר מתויגת כפשע שנאה(גזענות/הומופוביה/שובניזם) ומוקעת כמעשה רשע. ובסופו של דבר מצדיקים כך לעצמם ניצול כל תירוץ עלוב כדי לפגוע באותו אדם ובפרנסתו ואפילו בבני משפחתו.
      וזה גרוע פי כמה כשמדובר על אדם המחזיק בעמדת כח
      התוצאה היא שחלק מכובד של האוכלוסיה פשוט מעמידים פנים שהם יותר שמאלנים ממה שהם באמת.
      כך אפשר אפילו להגיע למצב שבו איש ימין מוכן לעמוד בראש הקואליציה השמאלנית ביותר בהיסטוריה של המדינה.

  3. ה"תכלית לשמה קמה התקשורת" היא למכור עיתונים…
    מגוחך שהכותב מתרגש מכך ש"התקשורת האמריקנית חולה בכך שהיא חוטאת לתפקידה במודע, מפיצה שקרים במתכוון ולא רק שמתעלמת מעובדות שפוגעות בתפיסות היסוד של מי שאמורים להיות מרכיביה אלא שלעיתים היא מחביאה אותן בעצמן" וזאת בהקשר של העיתונות האמריקנית שהמציאה את המונח עיתונות צהובה.
    לכאורה נראה כי זו ה-clueless'יות של הכותב הדובר [-ובעצם, בישראל של כל הדוברים] בשם "לא מעט ישראלים" ש"חשו" כי "התקשורת מוטה לשמאל", היא הבאה לידי ביטוי בכך שכלל אינו מעלה את האפשרות של הפסקת צריכת המוצר הקרוי תקשורת. אלא שהשורה בסוף הטקסט המזהה את הכותב כשייך למפלגת ה'ליכוד', זו המפלגה שהעומד בראשה השקיע אותנו הישראלים בבוץ בו "מפלגת בג"צ" שולטת בחיינו, מעלה את האפשרות שזו דרך התנהלות המפלגה מאז ומתמיד: קריאות 'גוולד' כדי לתפוס את תמיכת המצביעים והשארת המצב על מקומו.

    1. הליכוד עשה שינוי מהפכני במדינה מבחינת הזדמנויות תעסוקה ומבחינה כלכלית, בטחונית ומדינית וכתגובה השמאל התבצר בעמדות כוח מסויימות. כדי לשנות את זה, היה צורך להשתלט לפחות על אחד מגופי האכיפה ובזה נתניהו נכשל. הנסיון האחרון היה למנות את גל הירש כמפכ״ל כדי למנוע את השליטה של הפרקליטות במשטרה אבל הם היו זריזים ופתחו לו תיקים כדי למנוע את זה. את המחיר תשלמו בסופו של דבר גם אתם. אתם פשוט לא יודעים את זה מכיוון שבעיתון הארץ מצלמים את הנבחרים שלכם על סוסים ומסתובבים ברכבת בזוויות צילום מחמיאות במיוחד. כשיהיה רע זה יהיה לכולם ואני מבטיחה לך שידאגו לאיזה גולדשטיין או איזה יגאל עמיר כדי לעצב את התודעה שלכם שהימין יהיה אשם בכך. כשאתם שולט בממשלה, בכנסת, בשב״כ, במשטרה, בפרקליטות וגם בתקשורת, למעשה, כמו בכל מדינה טוטליטרית, אין לכם שום מגבלות. וועדות החקירה החדשות הן בדיוק הדוגמה לרדיפה הפוליטית שתתחיל עכשיו במלוא עוזה הברוטלי.

  4. תיקון קל: עמית סגל, הוא גורם בכיר בעיוותיה של תקשורת המיינסטרים הישראלית, בהיותו מתיימר להיות עיתונאי ימני בערוץ שמאלני שמשרת את השמאל בהתחזותו לימני, כפי שעשה הנוכל בנט.

  5. לעורכים שלום
    בעתיד אם אפשר רצוי גם להוסיף את שם הספר בשפה המקורית. לפעמים קריאת המקור טובה יותר מאשר קריאת התרגום. בכלל רצוי שלכל שם מתורגם לעברית יתווסף גם השם במקור.

    1. בחיפוש באינטרנט על ספרים שכתב מרק לוין נראה לי ששם הספר "Unfreedom of the Press" הכי מתקבל על הדעת.

  6. ספר המשקף היטב את התקשורת הישראלית ברוח זו, הוא כמובן ספרו המצוין של חנן עמיאור -הסדנה להנדסת תודעה .