ערכים פרוגרסיביים הוחדרו לחיינו במשך עשרות שנים, נדב רט על הצורך באיפוס הקלישאות ואימוץ ההיגיון שמאחורי משחקי הילדים כדרך חיים
עם פתיחת החופש הגדול נראה לי שחשוב במיוחד לעדכן את אחד ממשחקי הילדים האהובים ביותר – הטאקי, כך שיתאים יותר לתקופתנו. את המשחק צריך להתחיל בחלוקת קלפים בדרך שונה לחלוטין מהמקובל היום – יש לוודא שכל אחד מהמשתתפים יקבל את אותם הקלפים בדיוק. למרות זאת, כל ילדה המשתתפת במשחק תקבל שני קלפי +2 נוספים. במהלך המשחק, בכל רגע בו נוצר פער גדול מדי בין השחקנים – יש לחלק מיד את כל הקלפים מחדש. זו הדרך היחידה לוודא שלא יהיו במשחק מנצחים חלילה, ושהוא תמיד יסתיים בשוויון מלא בין כל הצדדים.
אם אתם חושבים שילדיכם עלולים פחות להתחבר לחוקים החדשים, ויעדיפו דווקא את חוקי המשחק המנציחים חוסר-שוויון, מאבק איתנים בין הצדדים, ומנצחים ברורים בסופו של משחק – אתם כנראה צודקים. אמרה ידועה טוענת ש"החיים הם לא משחק ילדים", אבל נדמה שבמציאות המאתגרת שלנו כדאי מאד לאמץ דווקא את חוקי משחקי הילדים אל "החיים עצמם".
במשחקי ילדים החוקים ברורים, וזו כבר התחלה טובה, כי כך זה גם אמור להיות בחיים. אי אפשר לשים קלפים צהובים על אדומים אם לא מדובר באותה הספרה ואם לא החלפתי צבע. הכלל הזה נכון אפילו אם במשך תורים רבים לא קיבלתי קלף חדש מתאים. חשוב גם לדעת שלא רק שבתחילת המשחק לא מחלקים קלפים שווים לכולם, גם במשך המשחק השחקנים לא נהנים מחלוקת קלפים שווה. כל שחקן צריך ללמוד לעבוד עם הקלפים שניתנו לו, ואיתם להתמודד. זה מה יש ועם זה ננצח. או שלא. מי שיבקש ליצור שוויון באמצע משחק – יתויג כילד שאינו יודע להפסיד בכבוד, ובצדק.
במשחקי ילדים החוקים ברורים, וזו כבר התחלה טובה, כי כך זה גם אמור להיות בחיים
במהלך המשחק אמנם חשוב לשחק באופן הוגן, אך ילדים אינם נדרשים לעזור לשחקנים אחרים תוך כדי משחק, ולוותר על התור או על קלף מוצלח שהם קיבלו. מותר לילד לרצות להוביל ולנצח, ואף לשמוח כשהוא מצליח בכך. הניצחון אינו קללה, והרצון להצליח אינו בזוי. ולא, אי אפשר שכולם ינצחו בו-זמנית. במשחק, בדיוק כמו בחיים, יש מנצחים ומפסידים.
מערכת החינוך הפורמאלית מתקשה להגן על הערכים הפשוטים והברורים הללו. היא סוגדת לשוויון מדומה, ויוצרת בכך עיוותי חשיבה ותפקוד במגוון רחב של פרמטרים. השוויון האמיתי והמתבקש הוא זה הנוגע לכללי המשחק: לכל השחקנים מחולקת אותה כמות של קלפים, וכולם משחקים על פי אותם החוקים. אך בזה הוא מסתיים – מפה והלאה יוצאים אל מגרש המשחקים של החיים ומתמודדים. השוויון נדרש בכללים, לא בתוצאות. מי שמנסה ליצור שוויון בתוצאות – מעקר את התחרות, את המשחקיות, את הרצון להוביל, להעז, לבנות, ליצור ולנצח – כל התכונות שקידמו את עולמנו מאז ומתמיד.
גם בבית אנחנו נוטים להגן ולגונן על ילדינו יותר מדי. "נסיכה שלי" ו"מלך שלי", הפכו לכינויים מקובלים לילדים. לא פלא שקשה לגרום לבני משפחת המלוכה לסייע בעבודות הבית. אבל החיים צריכים להיות הרבה יותר כמו משחק ילדים – אם תחשוב שאתה מלך – תפסיד. בשביל לנצח צריך להיות מרוכז, לתכנן ולפעול. אם תשכח להגיד 'אחרון' – אף אחד לא יעזור לך. והורה שיעזור לילד שלו יותר מדי לנצח משחקים – יהפוך אותו לרגיש מדי, לעלה נידף הזקוק להגנה תמידית, ולמי שעלול להזדקק תמיד להגנה וסיוע חיצוניים.
החיים הם משחק ילדים, הרבה יותר מאיך שנוהגים היום לתאר אותם. כמעט לאף משחק אין משמעות בלי תחרות, בלי רצון לנצח ובלי חוסר-שוויון בין השחקנים, וכך הם גם החיים עצמם. הגנות יתר, שאיפה לשוויון כוזב ושידוד מערכות החוקים רק יגרמו לילדינו לצאת מוקדם מהמשחק, ובחיים, מה לעשות, אין "סטופ כדור הארץ". את החופש הגדול כדאי לנצל למשחקי ילדים.
נדב רט הוא יועץ ארגוני המתמחה בקבלת החלטות אסטרטגיות בארגונים ובקריירה.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
דברים נכונים למעט טעות אחת:
"לא, אי אפשר שכולם ינצחו בו-זמנית"-תלוי בהגדרת הניצחון.
אחד החידושים של הגישה השמרנית הוא ההבנה שהמציאות בכלל והטבע האנושי בפרט אינם מושלמים ולכן הרוע וההפסד תמיד יחסרו. בנוסף, ההבנה שלכל דבר יש מחיר ולכן אם תשפר דבר אחד תפסיד במקום אחר.
מכאן יוצא שהשאיפה אינה לאוטופיה מושלמת אלא למצוא נקודת מקסימום של טוב בעולם('האויב של הטוב הוא הטוב ביותר'). ולדעת שבחייך העולם התקדם ולו רק במעט. זה גם התשובה לטענה חילונים זקוקים לגישת השמאל כי אין להם אלוקים שיבטיח גאולה.
כאשר אתה מוריד את הציפיות למקום ריאלי, אתה מבטיח שכולם יהיו מרוצים ושהייאוש לא יבוא.
ולענייננו, אם אתה מצליח ליצור תחרות הרי שכולם יעבדו קשה בשביל לנצח וכתוצאה מזה יהיה יותר מה לחלק(כי החיים האמיתיים הם לא משחק סכום אפס) ולכן כולם ירוויחו הרבה. בעוד, אם אתה דואג לתת ללא קשר למה שאתה מקבל בתמורה, אתה מוביל למצב בו לא יהיה רצון להשקיע ולכן כולם יפסידו.