פרק מספר: "בריונים: איך עובדת תרבות ההשתקה של השמאל"

הטבה מיוחדת לקוראי 'מידה': 15% הנחה לרכישת הספר בהזנת קוד ההנחה: MidaR15

בריונים ממוסדים

במשך עשורים, הבעיה הגדולה ביותר לשמרנים – שהיא גם היתרון הגדול ביותר לליברלים – הייתה העובדה ששמרנים חושבים באופן אינדיווידואלי וליברלים חושבים באופן ממוסד. חִשבו על פוליטיקה במונחים של שתדלנות דתית. שמרנים הם כמו כת עדי יהווה, העוברים מדלת לדלת ומנסים לשכנע אנשים בצדקת דרכם. ליברלים הם כמו מוסלמים קיצונים, המפילים ממשלות, משליטים את חוקי השריעה על המדינה כולה, ואז ממירים בכוח את דתם של חלקים עצומים באוכלוסייה.

לכן כל כלי השכנוע הפוליטי העיקריים נמצאים בידי ליברלים. ולכן גם הליברליזם התעצם בארה"ב במאה השנים האחרונות, אף שהוא מבוסס כמעט ללא יוצא מן הכלל על עיוות המציאות באופן מסוכן ומזיק במקרה הטוב, ועל שקרים מוחלטים במקרה הרע.

אם תביטו בכל מהלך בריוני גדול של השמאל בעשורים האחרונים, תוכלו לזהות את התיאום בין הכלים שלו. הפוליטיקאים והרגולטורים משתפים פעולה עם האיגודים המקצועיים; האיגודים המקצועיים משתפים פעולה עם העיתונאים; העיתונאים משתפים פעולה עם הכנופייה של הוליווד; הכנופייה של הוליווד משתפת פעולה עם עמותות השמאל; עמותות השמאל משתפות פעולה עם הפרופסורים באוניברסיטאות; הפרופסורים באוניברסיטאות משתפים פעולה עם השופטים בבית המשפט. וכולם עובדים זה עם זה.

יש רק דרך אחת להפוך מוסד לנקי משמרנים: יש לטהר אותו מהם.

עכשיו, בארה"ב איננו מחבבים טיהורים בסגנון סובייטי, עם גירושים לגולאג וקברים שנחפרו בחופזה. לכן השמאל האמריקני התרחק ממהלכים כאלה. אבל הוא בהחלט מנצל את חירותם של אזרחים אמריקנים להעסיק רק את מי שהם רוצים לעבוד איתו. השמאל לא עובר על החוק כשהוא מונע מיריביו הפוליטיים למצוא עבודה. אבל הוא עושה מעשה בלתי מוסרי בעליל – וצבוע במידה מדהימה, בהתחשב בכך שהוא רוצה להכריח מוסדות חינוך דתיים פרטיים להעסיק גברים שלובשים בגדי נשים, המגיעים יום אחד לעבודה כשהם עוטים צעיף נוצות ולובשים חצאית בלט.

כדי להבין איך פועלת מערכת הבריונות, צריך לחקור איך השמאל הצליח להשתלט על המוסדות שמאפשרים לו לנהוג בבריונות – ולצפות באופן עבודתה של המערכת הקיימת.

בריוני התקשורת

ב-18 באפריל 2006 עצרה המשטרה את ריד זליגמן וקולין פינרטי, שני שחקני קבוצת הלקרוס של אוניברסיטת דיוק בקרוליינה הצפונית, באשמת חטיפה ואונס של החשפנית קריסטל מנגום. מנגום הגישה תלונות כוזבות במשטרה נגד שלושה שחקני לקרוס שלטענתה אנסו אותה במסיבה בזמן חופשת הסמסטר בחודש מארס; התלונה הביאה לביטולה של עונת הלקרוס באוניברסיטת דיוק בשנה ההיא.

כלי התקשורת סירבו להרפות מהמקרה. הם מיהרו להפוך אותו לדוגמה לגזענות של לבנים נגד שחורים, ניצול ברוטלי ברוח תקופת העבדות שלפני מלחמת האזרחים האמריקנית. אמנדה מרקוט, בלוגרית פמיניסטית בריונית, תקפה את רשת CNN על שלא גינתה מיד את המואשמים: "מה קרה, כמה חבר'ה לבנים כבר לא יכולים לתקוף מינית אישה שחורה בלי שכולם יקטרו על זה? כל כך לא הוגן”. אחרי כמה חודשים נשכרה מרקוט כבלוגרית רשמית במסע הבחירות לנשיאות של ג'ון אדוארדס (כפי שהתברר לאחר מכן, הסיכוי שאדוארדס קיים יחסי מין עם מנגום היה גבוה מהסיכוי ששחקני הלקרוס עשו זאת).

מרקוט הייתה אולי הקולנית שבחבורה, אבל ממש לא העיתונאית היחידה הנחושה להביס את קבוצת הלקרוס של אוניברסיטת דיוק כשמוט של מועדון חשפנות בידה במקום מחבט. העיתון USA Today הצליח למצוא בוגרת של האוניברסיטה שהתלוננה: "אני מפחדת שהאנשים המעורבים יקבלו סטירה ולא יותר. בגלל תרבות הפריווילגיה והעליונות באוניברסיטת דיוק, הם יחמקו מעונש”.

הכתב גם הרעיף שבחים על סטודנטים באוניברסיטת דיוק שהפיצו עלונים ש"עוצבו ככרזת 'מבוקשים': 40 פרצופים של גברים צעירים, מחייכים למצלמה בזחיחות… הגברים האלה מבוקשים בקמפוס של דיוק”. ג'נט רייטמן מהמגזין רולינג סטון "דיווחה" על "ההשקפה המיושנת על אונס" באוניברסיטה. רייטמן לא טרחה לדווח על השקפתן המיושנת של חשפניות על מתן עדות שקר.

ננסי גרייס מרשת CNN עמדה בראש הלהקה הבזויה שביקשה להעלות את הנאשמים לגרדום גם בלי ראיות. ב-9 ביוני 2006 ראיינה גרייס כתבת מקומית מקרוליינה הצפונית, שהביעה את הדעה הרווחת שהתיק נגד החשודים כבר מתחיל להתפרק. גרייס הוציאה במהירות שפם של היטלר מכיסה האחורי והדביקה אותו לשפה העליונה של אחד הבחורים: "ובכן, אני שמחה שכבר החלטתם שהתיק עומד להיסגר, בהסתמך על כל הראיות שהוגשו מטעם ההגנה. למה שלא פשוט נעבור כולנו לגור בגרמניה הנאצית, מקום שמערכת המשפט וחבר מושבעים מהקהילה המקומית לא קיימים בו? מה דעתכם על זה?"
https://fb.watch/v/8kpp4hG1N/

גם בניו יורק טיימס התאמצו להגן על יציבות התיק בזמן שהוא התפורר לאבק. דאף וילסון וג'ונתן גלייטר ניסחו באוגוסט 2006 מאמר שקבע: "בחשיפת חלקי ראיות התומכים בנאשמים, ההגנה יצרה מצג שווא של תיק שעומד להתרסק. אך בדיקה מעמיקה של כל 1,850 עמודי הראיות שאספה התביעה בארבעת החודשים שלאחר הגשת כתב האישום מעלה תמונה מעורפלת יותר. היא מראה שאף שיש נקודות תורפה גדולות בתיק של התובע עו"ד ניפונג, יש גם ראיות התומכות בהחלטתו להביא את התיק בפני חבר מושבעים”.

אבל האמת היא שלא היו שום ראיות שתומכות בכך. כפי שהתברר לאחר מכן, החשפנית המאשימה ביקשה "תעשי עליי סימנים" מרקדנית שנייה במסיבה של קבוצת הלקרוס, כדי לזייף פציעה אחרי המסיבה. התובע ניפונג הודה שמעולם לא דיבר בעצמו עם קורבן האונס לכאורה עד אוקטובר באותה שנה. בדיקות DNA לא גילו זכר ל-DNA ששייך למי מהאנסים כביכול. לזליגמן, התברר, היה אליבי מוצק. ניפונג, שהתמודד על בחירתו מחדש לתפקיד התובע המחוזי בזמן שטיפל בתיק, נטש בסופו של דבר את התיק והתפטר ממשרתו. אך לא לפני שהניו יורק טיימס פרסם עוד למעלה ממאה כתבות ומאמרי פרשנות ודעה על המקרה.

גם אחרי שהתמוטט תיק האונס באוניברסיטת דיוק, התקשורת הליברלית לא ויתרה. "בתור סטודנטים באוניברסיטת דיוק או מוסדות אליטה אחרים, הגברים הצעירים האלה ימשיכו בחייהם עטורי הפריווילגיות”, כתב טרי מוראן מאתר ABCNews. "מצבם בחיים שונה מאוד מזה של הנשים הצעירות שמשחקות בקבוצת הכדורסל לנשים של אוניברסיטת ראטגרס, למשל”.

הטבה מיוחדת לקוראי 'מידה': 15% הנחה לרכישת הספר בהזנת קוד ההנחה: MidaR15

קבוצת הכדורסל של ראטגרס אכן הושמצה בטפשות ובנבזות בפי שדרן הרדיו דון איימוס, שכינה את חברותיה "פרוצות מטומטמות", מה שגרר כותרות בתקשורת הארצית. אבל הספורטאים בקבוצת הלקרוס של אוניברסיטת דיוק הואשמו באונס-לינץ' ברוטלי, שהיה עלול להוביל לעונשי מאסר כבדים – ולכל הפחות, אות הקלון היה עתיד לרדוף אותם כל חייהם. אבל טרי מוראן החליט להשוות בין שני המקרים. איש לא הצליח להבין מה לא בסדר בהשוואה הזו, משום מה.

באחריתו של הפיאסקו באוניברסיטת דיוק, אנשי תקשורת סתמו את אפם והודו באשמה. "הסיפור הזה היה עסיסי מדי”, אמר דניאל אוקרנט, העורך הציבורי לשעבר של הניו יורק טיימס. "הוא התאים טוב מדי ליותר מדי דעות קדומות שיותר מדי אנשים בעיתונות מחזיקים בהן: לבנים נגד שחורים, עשירים נגד עניים, אתלטים חזקים נגד חלשים, גברים נגד נשים, משכילים נגד לא משכילים. וואו. זו ערימת חטאים שמתאימה לתפיסות שיש לרבים מאיתנו”.

וזה עצם העניין. כלי התקשורת לא סתם נפלו בפח. יש להם אותה רמת אינטליגנציה שיש לכולנו, וכמה ימים אחרי שהוגש כתב האישום נגד שחקני הלקרוס כבר היה ברור שאמינות התיק נמצאת איפשהו בין סיפורי המפלצת מלוך נס לעלילות ביגפוט. אז למה הם לא זיהו שהטענות היו אמינות פחות מהצהרת בתולין מאת פריס הילטון? כי הם רצו שהסיפור יהיה נכון. הם היו חייבים שהוא יהיה נכון. הייתה להם אג'נדה, והם פעלו להבטיח שהסיפור יתגלגל כמו שהם רוצים. העובדות פשוט לא היו רלוונטיות.

במקרה של האונס המזויף באוניברסיטת דיוק, לא היה תיאום ממשי בין התקשורת למוסדות הכוח האחרים של השמאל. אבל לעיתים קרובות אין זה כך. במצבים בעלי חשיבות לאומית, יש ראיות ברורות ומשכנעות לקנוניה בין התקשורת השמאלנית ובין פוליטיקאים, קבוצות לחץ, ובעלי שררה אחרים מהשמאל. וכלי התקשורת הם חוד החנית. הם "סוכני מס הכנסה" החדשים, שהתשתית המאורגנת של המפלגה הדמוקרטית משסה בכל מי שהיא רוצה להרוס, כלומר במי שמעז להמרות את פיה.

בזמן שהבלוגוספרה המושמצת דואגת לחקור ולפרק לגורמים כמעט כל סיפור גדול שמתפרסם – פרשת אנתוני וינר, פרשת המסמכים המזויפים של ג'ורג' בוש, פרשת טרייבון מרטין – תקשורת המיינסטרים נותרת מאחור, אך לא חוסכת את שבטה. טינה בראון מניוזוויק, מגזין גדול בעברו שנמכר לאחרונה למו"ל חדש במחיר מציאה של דולר אחד, טוענת שאנשי הבלוגוספרה אינם "עיתונאים אמיתיים".
והיא צודקת. היא צודקת כי כל העיתונאים האמיתיים הם משרתי המפלגה הדמוקרטית.

במארס 2009, פוליטיקו – מגזין שניסה בעבר לחתור לאובייקטיביות, אך הפך באופן ברור לבורג במכונת התקשורת השמאלנית – חשף את קיומו של "מרחב מפגש מקוון שלא לציטוט ששמו Journolist (רשימת העיתונאים)". את רשימת התפוצה ייסד עזרא קליין, בלוגר מהרבעון השמאלני הקיצוני האמריקן פרוספקט, שהפך בהמשך לבעל טור בוושינגטון פוסט. "באופן בסיסי", הוא סיפר בריאיון לפוליטיקו, "זו רשימה שעיתונאים ומנסחי מדיניות יכולים לדבר בה על נושאים באופן חופשי".

אילו עיתונאים? אריק אלטרמן מכתב העת האומה; ג'פרי טובין מ-CNN והניו יורקר; פול קרוגמן מהניו יורק טיימס; כתבים מההאפינגטון פוסט, פוליטיקו, ניוזוויק. הרשימה נמשכת עוד ועוד.

ובהחלט היה ביניהם שיתוף פעולה. באפריל 2008, עיתונאים רבים התחילו לפתע לקטול את אופן הסיקור של עימותי הטלוויזיה ברשת ABC בין המועמדים הדמוקרטיים לנשיאות – ובייחוד את ההתמקדות במנטור והכומר הוותיק של ברק אובמה, ג'רמיה רייט. בהתחלה נראה שהתנגדות קמה באופן טבעי. לא בדיוק. בפוליטיקו דווח: "כתבי פוליטיקו יצרו קשר עם כמעט שלושה תריסרים מחברי JList בשביל הסיפור הזה. רובם סירבו להגיב או לא ענו לבקשה להתראיין – ואז חזרו ל-JList וכתבו למה אינם משוחחים עם פוליטיקו על מה שקורה שם”. אבל, לדבריו של ג'פרי טובין, "לאף אחד כאן אין אג'נדה פוליטית”. כן, ממש.

ביוני 2009 הציע אנדרו ברייטברט 100 אלף דולר בתמורה לחשיפת כל הודעות הדוא"ל שנשלחו בין החברים ב-JournoList. איש ברשימת התפוצה לא נענה להצעתו, אבל העיתונאי בן סמית, שעבד אז בפוליטיקו, יצא להגנת רשימת התפוצה: "זה מקרה קלאסי שבו קצת סודיות גורמת לאנשים לדמיין כל מיני דברים פרועים לגמרי.

אין הרבה קונספירציות מוצלחות הכוללות 400 משתתפים, שחלקם אידיאולוגים, חלקם כותבי טורים וחלקם טיפוסים מתקשורת המיינסטרים, כמוני, שפשוט נהנים להקשיב לשיחה הזו, כמו שאני נהנה לפעמים להאזין לשיחות פרטיות של שמרנים במקומות כמו התכנסות השמרנים הניו-יורקית שלא לציטוט Monday Meeting” (סמית ממעיט בערכן של שערוריות בשמאל לעיתים קרובות עד כדי כך שג'ון נולטי, אחד מעמיתיי בברייטברט ניוז, המציא לטקטיקה הזו את הכינוי "בנסמיתינג"). כמובן, הנקודה אינה שכל דוא"ל בשרשורים של JournoList הוא זהב עיתונאי שכדאי לחשוף. הנקודה היא שהכתבים האלה תיאמו ביניהם מסרים. מסרי שמאל.

קליין, שארגן את רשימת התפוצה, הודה בכך. "החברים ברשימה היו אך ורק חסרי השתייכות פוליטית או ליברלים, מהמרכז ועד השמאל. לא אהבתי את הכלל הזה, אבל חשבתי שהוא נחוץ… מה שלא ציפיתי לו הוא שמישהו שהיה חבר ברשימה, או מישהו שקיבל גישה מאחד החברים, יעבור על כל הארכיונים וירכיב אוסף ציטוטים של חבר מסוים, ואז ישלח אותם לכלי תקשורת בעל עניין כדי להביך את חבר הרשימה. אבל זה מה שקרה לדייוויד וייגל”.

וייגל היה אז כתב הוושינגטון פוסט. הגדרת התפקיד שלו שם הייתה לדווח על השמרנים בארה"ב.
אתם יכולים לנחש את ההמשך.

ברשימת התפוצה, מתברר, וייגל נהג לפרסם הודעות אנטי-שמרניות שכל אחת מהן נבזית מקודמתה. כשראש לימבו, שדרן הרדיו הימני המפורסם, סבל מכאבים בחזה, וייגל כתב: "אני מקווה שהוא ייכשל… מוקדם מדי?". וייגל כתב ששמרנים השתמשו בתקשורת כדי "לפלג את אמריקה באלימות ובזעם”, בעיקר כי הם גזענים שמגוננים על "פריווילגיה לבנה”. וכמובן, הוא תקף את אבי כל בעלי ההשפעה בימין, מאט דרדג': "זו בושה וחרפה שאדם לא מוסרי ועלוב שמסתגר בביתו כמו דרדג' מחזיק בכוח השפעה כזה על החדשות בזמן שהוא מעליב הומוסקסואלים, משקר ומתעלם מהעובדות במידה רבה כל כך”.

ובאשר לשרה פיילין: "עזבו אותי מז*וני השכל האלה ובואו נתקדם כבר". ועל ג'יימס או'קיף, שחשף את פרשת ACORN, אחרי שאו'קיף הסתבך עם רשויות החוק בלואיזיאנה: "עכשיו ייתנו לו תוכנית ברדיו או שהוא יהפוך לכומר בבית הסוהר. זה מה שמז**ני עכברושים שמרנים שהצליחו בחיים עושים בפרק ב' בקריירה”. וייגל נאלץ להתפטר מעבודתו בוושינגטון פוסט – ומיד החל לעבוד ככתב המגזין סלייט. אם וייגל היה שמרן המעמיד פני עיתונאי אובייקטיבי, ופרצופו המוטה פוליטית היה נחשף, הוא היה סובל מדמוניזציה בתקשורת המיינסטרים. אך אין ספק שבעתיד מר וייגל ימצא את עצמו עובד בממשל דמוקרטי.

ואז, לאחר מכן, הוא יוכל לנהל את העימותים הטלוויזיוניים בין המועמדים לנשיאות ארה"ב. אחרי הכול, זה עבד במקרה של ג'ורג' "השדון" סטפנופולוס…

זה כמובן לא אומר שעיתונאים שמרנים לא מדברים זה עם זה ועם אנשים מהמחנה הפוליטי שלהם. ברור שכן. אך הם גם לא מנסים להסתתר מאחורי אצטלת אובייקטיביות. מישל מלקין היא שמרנית, וכך גם שון האניטי. ביל או'ריילי הוא פופוליסט. ראש לימבו הוא שמרן. עיתונאים שמרנים הם עיתונאי דעה – וזה לא מונע מהם לחשוף חשיפות עיתונאיות. למעשה, חוסר האובייקטיביות שלהם הופך אותם לכנים יותר מקהל הניו יורק טיימס שמעמיד פנים שהוא מעל לכל זה, אך בסתר מהלל את ממשל אובמה.

אבל הממסד העיתונאי השמאלני, שנאבק באופן פעיל כדי למנוע מעיתונאים שמרנים להיכנס לזירה כפי שציין ברנרד גולדברג מ-CBS ניוז בספרו Bias, ממשיך להעמיד פנים שאינו מוטה. פירוש הדבר הוא שכאשר הרווחים שלו מצטמקים, הוא מבקש עזרה מהממשלה. תקשורת המינסטרים טוענת שהממשלה צריכה לתמוך בה מאותה סיבה שהיא תומכת ב-NPR, רשת הרדיו הציבורית בארה"ב.

לא מפתיע שהנשיא אובמה חושב שזה רעיון אדיר. "עוד לא ראיתי הצעות מפורטות, אבל אשמח לקרוא אותן”, הוא אמר על הצעות חוק אפשריות שיעניקו פטור ממס לעיתונים שעומדים בפני סגירה, כדי שיוכלו להפוך לארגונים ללא כוונת רווח. "אני חושש שאם הכיוון של החדשות הוא הבלוגוספרה, שבה הכול דעות, בלי שום בדיקת עובדות רצינית", אמר אובמה, "בלי שום ניסיון רציני להכניס את החדשות להקשר הנכון, מה שנקבל הוא חבורה של אנשים שצועקים זה על זה אבל לא הרבה הבנה הדדית".

או שתקבלו מגוון קולות שמדווחים על החדשות מזוויות שונות. אולי תוכלו אפילו לתת לזה שם יצירתי כלשהו… למשל, "הבלוגוספרה", או משהו כזה. אולי כך תסתיים ההגמוניה של הממסד העיתונאי של המפלגה הדמוקרטית, שמוקדש לקידום הליברליזם בכל מחיר. ואלוהים יודע, התקשורת לא יכולה לאפשר לזה לקרות – השמאל לא יוכל להתמודד עם אובדן השליטה על נקודת המבט. זה סוג השליטה שהיה להם ב-JournoList. יותר מכול, אובמה לא ייתן לזה לקרות. אחרת מה יהיה בסופו, ומה יקרה לתנועה העומדת מאחוריו?

הטבה מיוחדת לקוראי 'מידה': 15% הנחה לרכישת הספר בהזנת קוד ההנחה: MidaR15

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: