כן לפיצול

בדיון שנערך אתמול (ראשון) בוועדת השרים לחקיקה בנוגע להצעות חוק להסדרת סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, המשנה ליועמ"ש גיל לימון הציג (בשם מיארה) התנגדות למהלך. לא שהיה אפשר לצפות אחרת מן הצמד שמתנגד לכל צעד שתנסה לקדם הממשלה הנוכחית, גם אם מדובר בהחלטה על תפריט ארוחת הבוקר של השרים. למעשה, היו אלה חדשות מרעישות בהרבה אם באורח נס היועמ"ש הייתה תומכת בהחלטת מדיניות כלשהי ומנסה לקדם אותה, כפי שדורש תפקידה האמיתי, או לכל הפחות לא מתנגדת לה באופן הפבלובי והמוכר, כפי שהיא מדמיינת בטעות את תפקידה.

עוד לפני הדיון העקרוני בסוגיה, ברור כי ההתנהלות המופקרת של מיארה מאז מונתה בתקופת הממשלה הקודמת, וביתר שאת מאז נבחרה הממשלה המכהנת, היא בפני עצמה סיבה נוספת ומוצדקת מאוד להסדרת סמכויות היועמ"ש.

אי-אז, במהלך חייה הקצרים של "ממשלת השינוי", מיארה הכשירה ברצון כל החלטה גם בתקופת ממשלת מעבר ורגע לפני בחירות, בזמן שמכתביו התקיפים של גיל לימון על "עצמאות היועמ"ש" או מניעות משפטיות למיניהן לא נצפו באופק. מבצע צבאי בעזה ללא אישור קבינט, מינוי רמטכ"ל חדש ויו"ר חדש לוועדת המינויים, מסירת שטחים ימיים ללבנון בניגוד לחוק יסוד וללא אישור הכנסת – הכל ועוד הלך באותם ימי שינוי עליזים.

אלא שאז התחלף השלטון ועמו לפתע גם רוח היועצת – מחותמת גומי זריזה הזורמת בשמחה עם כל החלטת ממשלה, ל"שומרת סף" סרבנית, התוקעת מקלות בגלגליה על כל צעד ושעל, מסרבת לייצג אותה בהליכים משפטיים והופכת למעשה לפוסקת עליונה גם בזמן מלחמה. זה התחיל כמובן בתקופת המחאה נגד הרפורמה במערכת המשפט, כאשר מיארה התייצבה בגלוי לצד המוחים המתנגדים לממשלה, תוך שהיא מאפשרת במודע הפרות חוק פרועות ואנרכיה משתוללת ומביאה לשיא חדש את האכיפה הבררנית. עובדות אלו הופכות את טיעון "לא ככה ולא עכשיו" למשכנע הרבה פחות.

כמו אז, גם הסבריהם של לימון-מיארה כיום אינם נשמעים משכנעים במיוחד. ראשית ברור כי בניגוד לטענת היועמ"ש על ניגוד עניינים אפשרי של חברי הממשלה למינוי למשל של ראש לתביעה שעשוי לעסוק בענייניהם שלהם, היא עצמה נמצאת בניגוד עניינים מובהק עוד יותר בכל הקשור לשינוי הגדרות תפקידה. מן הסתם, כל אדם המחזיק בכוח מוחלט כזה לא היה מעוניין לאבד ולו חלק קטן ממנו. הבעיה היא, שוב, שמיארה שאיבדה ובצדק את אמון הממשלה נאחזת שלא בצדק בתפקידה הסמכותני בעוד היא מנופפת בדגלי "הדמוקרטיה", בהצגה צפויה ומביכה למדי.

בדמוקרטיה אמיתית קיים פתרון פשוט למקרה של חשש כזה מניגוד עניינים: פיצול סמכויות התביעה והייצוג המשפטי כנהוג ברוב דמוקרטיות העולם. יועץ משפטי יספק לממשלה ייעוץ בפירוש החוק, יסייע לה לקדם מדיניות וישמש כמייצג משפטי; ותובע כללי נפרד הממונה על אכיפת החוק. אפשר להתווכח על אופן המינוי לתפקידים אלו אבל קשה להסביר את המשך המצב שבו מרוכזת כל הסמכות, ללא אחריות, אצל פקיד בלתי נבחר אחד. למרבה הפלא, זהו הפתרון לו מיארה מתנגדת בתוקף ומפוזיציה פוליטית שקופה. כאמור לא משכנע, ואם כבר משכנע מאוד בנחיצות ודחיפות המהלך.

גם הטענה לפיה הצעות החוק מובאות לכנסת "ללא תהליך הכנה" או "עבודת מטה" נשמעת מצחיקה. ראשית מדובר בהצעות שגרסאות שונות שלהן מסתובבות בשטח כבר שנים ארוכות, וחלק מהן הוסכמו ותואמו כבר בזמן ממשלות קודמות ואצל שרי משפטים קודמים. אפילו בוועדת האיתור שאישרה את מינוי מיארה, למרות התנגדות יו"ר הוועדה ונשיא העליון לשעבר אשר גרוניס, נכתב במפורש כי שר המשפטים דאז גדעון סער "מסר בפגישתו עם הוועדה כי הוא מתכוון לפעול על מנת שהיועץ המשפטי לממשלה לא יהיה מופקד עוד, באופן מלא או חלקי, על התחום הפלילי".

שנית, הרי זו המטרה של הבאת החוקים לכנסת – דיון בסעיפי ההצעה, מעבר בוועדות ובמליאה והגעה לפשרה אפשרית בין נציגי הציבור באופן דמוקרטי ופתוח, בדיוק מה שמיארה שוב מנסה לחסום באופן בלתי דמוקרטי. בהקשר זה ראינו גם כי כאשר "שומרי הסף" בבג"ץ ובפרקליטות מחליטים למשל לבטל החלטת ממשלה או אפילו חוק יסוד, דיון מעמיק ושמיעת כל הדעות לא מטרידים אותם במיוחד. גם לא זוטות כמו זכות עמידה, הפרדת רשויות או רצון העם.

בסופו של דבר, ואחרי כל הספינים ומסכי העשן, מדובר בעוד שאלת משילות: למי המילה האחרונה ולמי היכולת לקדם מהלכים בשמם הוא נבחר. וגם התשובה אמורה להיות ברורה: התנהלות דמוקרטית תקינה מחייבת הפרדת תפקידי התביעה והייעוץ המשפטי. אולי כך נוכל להיחלץ כבר מן המחזור האינסופי של התנצחויות משפטיות וכותרות דמגוגיות, ולהתקדם סוף סוף לקראת דמוקרטיה אמיתית כפשוטה. אם נזכור איכשהו את גלי בהרב-מיארה, לפחות זה יהיה כמי שבכישלונה הובילה לשינוי החשוב הזה.