הציונות הדתית, אנטומיה ופתולוגיה: הובלת המחנה הלאומי

הציונות הדתית היא אחד הגורמים המשפיעים ביותר על המציאות הפוליטית של השנים האחרונות. יובל בלומברג מביא את סיפורה ואת גלגוליה השונים. חלק ראשון בסדרה.

מי מנהיג את הציונות הדתית היום? (צילום: דוברות הכנסת)

אירועי השנתיים האחרונות יצרו שילוב רעיל בין מגפה כלל עולמית וחתרנות פוליטית של השמאל, שילוב שלקח את החברה הישראלית אל הקצה. הדבר הטוב ביותר שיכול להתרחש באזורי הקצה הוא בחינתם של מושכלות יסוד ואמיתות שהיו בבחינת מובנות מאליהן עד לשעת המבחן. אחת האמיתות המשמעותיות והאסטרטגיות שנחשפה נוגעת להנהגת המחנה הלאומי.

המחנה הלאומי מורכב ממספר קבוצות מרכזיות שכוללות את ציבור בוחרי הליכוד שעיקרו יהודים מסורתיים וחילונים, רובם יוצאי עדות המזרח, ציבור החרדים האשכנזים, החרדים הספרדים והציונות הדתית.
באופן היסטורי הייתה זו תנועת הליכוד שהנהיגה את הימין מאחר וייצגה את השדרה המרכזית של רוב בוחריו. אולם מאז עלייתו של מנחם בגין לשלטון ועד לעידן נתניהו השני (מאז מרץ 2009), היה ברור שתנועת הליכוד חסרה את תודעת המשילות. הדבר בא לידי ביטוי באופנים שונים ומגוונים, הבולטים שבהם היו בהתייחסות לפקידות המפא״יניקית, היחס למערכת המשפט, ההתמודדות מול הסכמי אוסלו והאלסטיות האידיאולוגית של מנהיגיה, בעיקר אלה שכונו ״נסיכי״ הליכוד.

תקופת הסכמי אוסלו הציבה את מפלגת העבודה (באמצעות תקשורת מגויסת) כמי שמביאה חזון מלהיב של שלום ומזרח תיכון חדש. בעוד הליכוד ״תקוע״ בתוך סטגנציה של ״כיבוש״ ביהודה, שומרון ועזה. אחת ההתרסות הקבועות של שמעון פרס, שר החוץ באותם ימים, הייתה השאלה: ״מה האלטרנטיבה שלכם?״. אנשי הליכוד נראו תמיד נבוכים, אפולוגטיים ואבודים אל מול תפיסת העולם האופטימית והמעודכנת של השמאל.

לעומת הרפיסות המנהיגותית והאידיאולוגית שהפגינו חברי הכנסת של תנועת הליכוד, בלטה הנחישות הבלתי מתפשרת של אנשי הציונות הדתית שהיו מצוידים באידיאולוגיה מוצקה ולא מתנצלת, חזון, נכונות להקרבה והרבה מאוד אנרגיות של עשייה. זה היה הציבור בעל תודעת השליחות וההנהגה המפותחת ביותר. הדברים באו לידי ביטוי בהתנגדות העיקשת להסכמי אוסלו, בהתיישבות הנרחבת ביו״ש ובעזה למרות הקשיים והסיכונים, בהתנדבות המאסיבית לשורות היחידות המובחרות ובנכונות להקרבה פיזית.

למרות שמדובר בציבור קטן יחסית, הוא נתפס כחיל החלוץ של המחנה הגדול, זה שמסמן את הדרך האידיאולוגית עבור הנהגה חילונית מבולבלת ואבודה שהצמיחה מתוכה מספר שנים מאוחר יותר את המוטציה של קדימה, שרבים מחבריה התגלגלו מאוחר יותר להיות אנשי שמאל במשרה מלאה. הציונות הדתית הלכה לפני המחנה באמונה גדולה ובנחישות בלתי מתפשרת.


קבוצה לא מבוטלת בתוך הציונות הדתית קרסה מחמת הלחץ התקשורתי ופיתחה עוינות גלויה כלפי נתניהו


איבוד כיוון

במהלך השנתיים האחרונות שחלקן נסקר במאמר ״קיצור תולדות ההשחתה״, הציונות הדתית עברה טרנספורמציה שהותירה אותה מפוצלת ומבולבלת. אותה קבוצה נחושה, בעלת אידיאולוגיה סדורה קרסה תחת נטל הלחץ הכבד שהופעל על ידי חזיתות שונות של השמאל בתקשורת, בבית המשפט העליון, בפרקליטות, בכנסת וברחוב באמצעות ארגונים אלימים ואנרכיסטים.

במהלך ארבע מערכות בחירות רצופות, לפני כל מערכת בחירות ולאחריהן, הכתה האינקוויזיציה התקשורתית בתודעה הציבורית ללא רחם וללא הפסקה מתוך מטרה אחת, הפלת שלטון הימין באמצעות ריסוק תדמיתו של נתניהו, כתישת חברי הכנסת של המחנה הלאומי ושטיפת מוח לציבור הרחב ובעיקר לציבור תומכיו של נתניהו.

באופן שאולי הפתיע גם אנשים מתוך הימין, התגבש סביב נתניהו בלוק מוצק ובלתי שביר שמנה יותר מ-50 חברי כנסת. הבלוק הכיל את תנועת הליכוד, ש״ס, יהדות התורה והציונות הדתית (בגלגוליה השונים).
למרות בליץ מאסיבי על התודעה הציבורית, השדרה הענקית של ציבור תומכי הליכוד לא ירדה בשום שלב אל מתחת ל-30 המנדטים. ציבור שרובו מסורתי-חילוני, וחשוף לתקשורת הישראלית, הפסיק להיות מושפע ממנה והחזיק בדעותיו ובתמיכתו בנתניהו.

לעומת זאת, באופן שכן הפתיע רבים בתוך הימין, הבקיעים הראשונים התגלו דווקא בתוך הציונות הדתית. אין הכוונה כאן להתייחס לתמרונים הפוליטיים של בנט ושקד ולמסע ההונאה והרמייה שניהלו לכאורה בקור רוח סוציופטי, אלא לשבר האידיאולוגי שהתרחש בתוך הציונות הדתית. אחת הסנוניות הגלויות הראשונות באה לידי ביטוי במאמר, צדקני, מתחסד, טהרני וטרחני שבו קלמן ליבסקינד, אחד מאנשי התקשורת הבכירים של הציונות הדתית, קרא לימין להקריב את ראשו של נתניהו לטובת שלטון הימין.

קלמן ליבסקינד לא היה לבד. קבוצה לא מבוטלת בתוך הציונות הדתית קרסה מחמת הלחץ התקשורתי ופיתחה עוינות גלויה כלפי נתניהו. העוינות באה לידי ביטוי בכלי התקשורת של הציונות הדתית (עלוני השבת בבית הכנסת, דפי פייסבוק, אתרי אינטרנט). בניגוד לשמאל שפיתח את נרטיב ה״דיקטטור״ וה״מושחת״, הימין הטהרני של הציונות הדתית פיתח את נרטיב ״חאן אל אחמר״ כאות ומופת לאי-ימניותו של נתניהו.

על מנת להבין מה קרה לקבוצה האידיאולוגית ביותר של הימין שגרם לחלקה לתמוך ולהעדיף ממשלה עם תומכי טרור וקבוצות שמאל פוסט ואנטי-ציוניות על פני ממשלה בראשות נתניהו ומפלגות המחנה הלאומי, החלק הבא במאמר יסקור מאפיינים מרכזיים בחברה ובחשיבה של הציונות הדתית.

מאמר ההמשך יפורסם ביום שני, ה 19.7.21

אנטומיה

1. אליטיזם ותחושת שליחות

בשנת 1936 נוסדה הישיבה התיכונית הראשונה בירושלים. ב 1937 נוסדה בתל אביב ישיבת היישוב החדש ובשנת 1945 נוסדה מדרשיית נועם, מספינות הדגל המפוארות של הציונות הדתית. מאז נוסדו עוד עשרות ישיבות ואולפנות שבהן התחנכו עשרות אלפי תלמידים, בנים ובנות למשפחות המשתייכות לציונות הדתית.

הישיבה התיכונית הייתה כור ההיתוך של הציונות הדתית. המטרה הייתה בניית אליטה דתית-ציונית שתשתלב בתוך השדרות המרכזיות של מדינת ישאל, בתעשייה, בחינוך, במערכת הביטחון, מערכת המשפט ומשם תוביל ותנהיג על פי ערכי הציונות הדתית.

המוטיב האליטיסטי לית אתר פנוי מיניה (אין מקום ריק ממנו). הדברים לא נאמרו כמובן באופן מפורש אבל האוויר היה ספוג באליטיזם. בני הציונות הדתית נועדו לגדולות. הם נועדו להוביל, הם נועדו להנחיל את ערכיהם לציבור היהודי בישראל, הם נועדו להיות הטובים ביותר בכל מקום ולהקריב את חייהם אם צריך לטובת העם היהודי. הם נועדו לקחת את המקל מידי החלוצים שהקימו את מדינת ישראל ולהמשיך משם.

מלחמת ששת הימים שחררה את האנרגיות האדירות שהיו כלואות בתוך הציבור הזה ויצרה אפיק אליו אפשר היה לתעל את כל העוצמות הרוחניות שפיעמו בציונות הדתית ולהביא אותן לידי מעשה אמיתי. וכך אכן היה. הציונות הדתית הוכיחה לעצמה ולשאר הציבור הישראלי שאין קבוצה נחושה ממנה ביישוב ארץ ישראל, ותהיה ההקרבה הנדרשת אשר תהיה.

ההתיישבות ביהודה ושומרון ובחבל עזה הולידה חקלאות ותעשייה מקומית, את המכינות לצבא ואיתן את שיעור ההתנדבות העצום ליחידות מובחרות, מה שהעלה את אחוז הדתיים בקורס קציני חי״ר הרבה מעבר לאחוז שלהם באוכלוסיה. הנוכחות של הכיפות הסרוגות ביחידות המובחרות הייתה עוד שלב בתהליך העברת מקל ההובלה החלוצי של המפעל הציוני מידי בני הקיבוצים לבני הציונות הדתית.

1.1 היקום הפוליטי המקביל של הציונות הדתית

בעוד בני הציונות הדתית שואפים לפלס את דרכם לעמדות הובלה והשפעה בכל מרחב אפשרי בישראל, הפוליטיקה של הציונות הדתית נשארה תקועה בהווייתה הכנועה מאז קום המדינה.

מאז שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, הייתה הפועל המזרחי בת בריתה וחסותה הנאמנה של מפלגת מפא״י ההיסטורית, והתבגרה פוליטית בסביבה של סוציאליזם ציוני, ששנאה, חרמות ורדיפה פוליטית היו לחם חוקו עוד לפני קום המדינה.

הסזון, רדיפת מנהיגי ופעילי מחתרות האצ״ל והלח״י, חרמות, אלטלנה, היו קוהרנטיים לחלוטין לאווירה הפוליטית ששררה בשמאל הציוני כלפי הרוויזיוניסטים. אמירה אחת של בן גוריון, זיקקה את השנאה לכדי תוכנית פעולה פוליטית: ״בלי חירות ומ״קי״ (המפלגה הקומוניסטית הישראלית), אמירה ששיקפה את הדה-לגיטימציה שביצע השמאל לימין ואת שנאתו האישית של בן גוריון לבגין, אותו נהג לכנות: ״האיש שיושב ליד יוחנן באדר״ (בכנסת).


המפד״ל גדלה כמו חיית קרקס מאולפת במופע הבלעדי של השמאל הציוני. חייה הפוליטיים התנהלו בתוך כלוב סגור ותחום


עד לשנת 1977, שנת המהפך הפוליטי, תנועת המפד״ל הייתה בת לוויה כנועה של מפא״י. אפשר לומר, בציניות מסוימת, שהמפד״ל גדלה כמו חיית קרקס מאולפת במופע הבלעדי של השמאל הציוני. חייה הפוליטיים התנהלו בתוך כלוב סגור ותחום, ממנו הגיחה למקומות מוסכמים ומגודרים היטב, כמו משרד החינוך או משרד הדתות.

בהיותה לאורך שנים רבות, גלגל חמישי בעגלת הקואליציות של השמאל, הוטבעה בה תחושת נחיתות מובנית. גבולות הגיזרה של שאיפותיה הפוליטיות, היו ברורים לכולם. היא הייתה השפחה שמתייחסים אליה יפה כל עוד היא יודעת את מקומה בבית.

בעשרות השנים בהן היתה הציונות הדתית צמודה לעטיני השלטון המפא״יניקי, חלחלה לתוכה ההוויה הממסדית האשכנזית הגזענית של מפא״י, זו שהביטה ב״שוורצע חייה״ (״החיה השחורה״, כינוי גזעני שהוצמד לבני עדות המזרח שהיו בדרך כלל בעלי עור כהה) ממרחק בטוח ובנתה להם שמורות מגורים בעיירות הפיתוח, בתפקיד חוטבי העצים ושואבי המים של המדינה הצעירה.

העולם על פי מפא״י התחלק לשלושה סגמנטים מרכזיים. הסגמנט הראשון והחשוב ביותר היה ״אנשי שלומינו״, אלה שזכו ליהנות ממיטב חלבה של המדינה בכל תחום אפשרי.

דוד בן גוריון (מקור: יואב אילן)

הסגמנט השני הוא הניטראלי, אלה שחייבים להכיר במרותו של הסגמנט הראשון ולממן את מקור כוחו באמצעות חברות כפויה במוסדותיו (הפנקס האדום).

וסגמנט שלישי, האויבים הפוליטיים אותם צריך לרדוף ולמדר מכל עמדת כוח בממשלה, במערכת הביטחונית, במערכת המשפט, בתקשורת וכל מוסד ממשלתי.
זה כור המצרף שבו התעצבה תודעתה של האליטה הפוליטית של הציונות הדתית.

מלחמת ששת הימים יצרה את ההזדמנות החלוצית שפעפעה בקרב בני הציונות הדתית והמהפך של 1977 נתן את ההזדמנות הפוליטית לייצר סינרגיה בין השתיים. הציונות הדתית החלה להשתחרר מכבלי תודעתה המשועבדת אבל רק עד לגבול מסוים.

החיים תחת חסותו של השמאל הציוני שחי בתחושת אדנות על המדינה, הרגילו את הממסד הפוליטי של הציונות הדתית לחיות תחת מטריית הלגיטימציה שהוענקה להם על ידי השמאל ומאז לא נגמלו מהצורך בלגיטימציה.

2. תסביכי הציונות הדתית

מקור הצורך בלגיטימציה לא נבע רק מהרגלי המציאות הפוליטית של הציונות הדתית מאז קום המדינה אלא מסיבות נוספות הקשורות בשלושה תסביכים מרכזיים:
דתיות, לאומיות ותדמית ציבורית.

2.1 דתיות

מקור התסביך הדתי נובע בעיקר מעצם היותה של הפועל המזרחי סטייה היסטורית מהיהדות האורתודוכסית.

בעוד הציונות הדתית יונקת את צידוקה הדתי ממשנתו של הרב קוק, רוב מוחלט של גדולי ישראל במאה העשרים היו יהודים חרדים והרב קוק היה החריג היחיד בתמיכתו בציונות הדתית. אפילו הרב עובדיה יוסף שהיה חריג בממסד הרבני-אשכנזי וייצג גישה הלכתית מתונה, היה מזוהה עם העולם החרדי.

אולם תסביך הנחיתות הדתית לא התבטא רק בכך אלא גם במחויבות ההלכתית. עבור רבים מבני הציונות הדתית, המחויבות להלכה היא מוגבלת ונגועה בשיקולי נוחות. החרדים לעומתם נתפסים כאלה שמייצגים את הקו הרבני-הלכתי האותנטי שלא מתפשר ומקריב שיקולי נוחות לצורך קיום ההלכה ככתבה וכלשונה.

מלבד שני אילו ישנו ההיבט הלמדני. במשך דורות, הישיבות של הציונות הדתית לא הצליחו להצמיח פוסקי הלכה בסדר גודל הלכתי הדומה לזה שהצליחו להצמיח הישיבות החרדיות כבדרך שיגרה. היבט זה נוגע ללב ליבה של המסורת היהודית התלמודית ומהווה הוכחה לכאורה שמשהו בשיטת הציונות הדתית אולי מתאים לצבא אבל פחות מתאים לעולם הדתי. וללא גדולי תורה שנותנים את הגיבוי התורני-הלכתי לאידיאולוגיה הדתית, הדרך כולה עלולה להתערער.

2.2 לאומיות

כידוע, המפעל הציוני הוקם והוגשם ברובו הגדול על ידי יהודים לא דתיים שעלו לארץ במספר עליות שונות, הקימו ערים, כפרים, קיבוצים ויישבו את הארץ לאורכה ולרוחבה. הם גם אלה שהקימו את עיקר הכוח הפוליטי, הכלכלי והצבאי שהביא בסופו של דבר להקמת מדינת ישראל, לניצחונה במלחמת העצמאות ולשרידותה לאחר המלחמה.

מפעל ההתיישבות המפואר שהוקם ביהודה שומרון ועזה, התחיל כמעט מאה שנה לאחר חלוצי העלייה הראשונה וגם הוא החל את דרכו בזכות ממשלת רבין הראשונה שאפשרה את תחילת ההתיישבות בשנות השבעים.

לאורך כל תקופת קיומה של ההתיישבות היהודית החדשה, הציונות הדתית חיפשה את הלגיטימציה ואת האישור ההיסטורי והמוסרי של השמאל הציוני, להיותה של הציונות הדתית, היורשת החוקית והלגיטימי להמשך המפעל החלוצי. אי ההכרה של השמאל בהתיישבות היהודית ביו״ש כמפעל ציוני חלוצי, ועוד גרוע מכך, מלחמה חסרת פשרות של השמאל בהתיישבות, גם בהיבט האידיאולוגי וגם בהיבט הפרקטי, הפכו לפצע פתוח ומדמם בתודעתה של הציונות הדתית.


הציונות הדתית נתפסה כמי שהסיתה והובילה לרצח רבין, שהתקבע בתודעת השמאל כאירוע שבעטיו נמנע השלום בין ישראל והערבים


2.3 תדמית ציבורית

מתוך שלוש התסביכים, זהו החמור מכולם. הוא נכרך בשני אירועים מרכזיים בשנות התשעים ובמיצובה הפוליטי של הציונות הדתית בעיני השמאל.

האירוע הראשון היה חתימת הסכמי אוסלו וכישלונם להוביל לשלום. האירוע השני היה רצח רבין והשפעתו על תהליך השלום. בשני המקרים נתפסה הציונות הדתית כאחראית, חלקית או באופן מלא. הקמת מדינה ״פלסטינית״ ביו״ש שהייתה משאת נפשו של השמאל, נכשלה רק בשל מכשול ההתיישבות שהציבה הציונות הדתית באזורים שהשמאל רצה למסור לידי הערבים. ואם לא די בכך, הציונות הדתית נתפסה כמי שהסיתה והובילה לרצח רבין, שהתקבע בתודעת השמאל כאירוע שבעטיו נמנע השלום בין ישראל והערבים.

ומבחינת מיצובה הפוליטי של הציונות הדתית, בעוד החרדים התבדלו והליכוד לא נתפס כיריב שקול ושווה ערך לשמאל, אנשי הציונות הדתית, מתוך השקפת עולמם ומתוך רצונם להשתלב בעשייה החלוצית המודרנית, הציבו אלטרנטיבה אידיאולוגית לציונות של השמאל. כל אלה הפכו את אנשי הציונות הדתית לאויב המרכזי של השמאל והתניעו עשרות שנות כתישה של תדמיתם הציבורית. מסע ההכפשה התבצע באופן מכוון ובכל דרך שעמדה בפני התקשורת הישראלית ואנשי השמאל ותוצאותיו ניכרו בהמשך.

אנשי הציונות הדתית, ובעיקר המתנחלים, הוצגו כטרוריסטים, רוצחים, סוטי מין פרוורטים, משוגעים, מטורפים, מסוכנים, פרזיטים, שודדי הקופה הציבורית, קלריקליים, אטומים, יהירים, חסרי התחשבות, מלוכלכים. הטיפו לעלות עליהם עם טנקים, להילחם בהם, להרוס אותם, לגרש אותם, להחריב את יישוביהם ועריהם ולהדיר אותם מהמרחב הציבורי.

כל הדרכים היו כשרות. תוכניות אקטואליה ברדיו ובטלוויזיה, מאמרים בעיתונות הכתובה. ספרים, מחקרים, תחקירים, אינספור מערכונים אכזריים ומרושעים בתוכניות סאטירה. סגירת אמצעי תקשורת. התבטאויות מבחילות של פוליטיקאים משמאל. בליץ תדמיתי שנמשך עשרות שנים ולא הייתה בו תחתית אחת שהשמאל ראה אותה כבלתי ראויה.

שלושת תסביכי הציונות הדתית קשורים באופן ישיר לשאלת הלגיטימציה סביב אחד ההיבטים המרכזיים במהותם הדתית-לאומית-פוליטית. בניגוד לתסביך הדתי והחלוצי, התסביך התדמיתי שהיה הקשה מכולם, הופיע על ידי מחולליו ביחד עם סם הריפוי שפועל את פעולתו כבמטה קסם, בתמורה להמרת דת פוליטית.

3. השפה המטפיזית

הציונות הדתית יונקת את משנתה הדתית מתורתו של הרב קוק. התנועה הציונית והקמת מדינת ישראל נתפסים כחלק מתקופה של ״אתחלתא דגאולה״ (התחלת הגאולה של עם ישראל) שבעקבותיה תתרחש ביאת המשיח. הפילוסופיה הציונית-דתית כוללת בתוכה מספר מונחי מפתח שמהווים את הבסיס לשיח פנימי שאינו מובן לעומקו עבור מאזינים מן החוץ.

מדינת ישראל היא ״יסוד כיסא ה׳ בעולם״. המדינה איננה רק יישות לאומית מודרנית שנועדה לאפשר את הגשמת מאוויו הלאומיים של העם היהודי אלא היא יישות רוחנית המחוברת ליישות אלוהית ומייצגת אותו עלי אדמות.

אחדות ישראל איננה רק שאיפה פוליטית לצורך הישגים לאומיים אלא היא חלק ממארג רוחני. כפי שכתב הרב קוק: ״האידיאליות הרוחנית אינה יודעת ממהות הפירוד כלל, היא מכירה רק את הכללות ואת האחדות, אין שום פרט נסקר אצלה כי אם בתור חלק של כלל. בשביל כך אינה יכולה להכיר שום טוב, רק טוב כללי” (הראי”ה קוק, אורות הקודש ד’, עמ’ תנ”ג).

הרב קוק (מקור: אוצר החכמה)

ומכאן ש״אנחנו חייבים לאהוב איש את אחיו, לא באהבה שהיא רק כדי לצאת ידי הבריות, כי אם באהבה אמיתית הראויה לאחים בני אב אחד ממש” (הראי”ה קוק, “תעודת ישראל ולאומיותו”). ו״אהבת ישראל צריכה להתפרנס. אינה דומה לאהבה הטבעית שבכל אומה, שנמצאת ביחידיה. כל אומה יסודה הוא רק טבעי פשוט… אבל קישור של כנסת ישראל בנוי הוא ביותר על מאוויים רוחניים משותפים, שבעצמם הם צריכים אימוץ וחיזוק רוחני מרובה מאד גם בלבו של כל יחיד, וכל שכן בחיי הציבור כולו” (הראי”ה קוק, “אורות”, עמ’ ק”נ).

מושג הממלכתיות שמתורגם בציבור החילוני-מסורתי כהתנהגות שמכבדת את המדינה וסמליה, הפך למונח בעל משמעות דתית עמוקה.

שורש השיח האידיאולוגי של הציונות הדתית הוא מטפיזי בעיקרו. ההתייחסות למדינת ישראל, לעם היהודי, לפוליטיקה, מבוססים על מונחים דתיים מופשטים שלעיתים רבות נמצאים בסתירה מוחלטת למציאות הפוליטית העכשווית אבל עדיין משליכים עליה. דוגמא פנטסטית לכך יכולים לשמש דבריו של ישראל הראל, אחת הדמויות הבולטות והמוכרות באליטה המתנחלית, שהתפרסמו ב״הארץ״ לפני הקמת הממשלה ה"ישראלית-פלסטינית" הראשונה:
״הממשלה שתקום תהיה נטולת שנאה, תניע מחדש את הרעיון המופלא של אחדות ישראל. מתנגדיה יגלו בהפתעה שהיא רק מנסה להוריד את מפלס האלימות והשנאה, וכלל לא הופכת את המדינה לפחות יהודית ולפחות ציונית.״
שבועות בלבד לאחר הדברים שנשמעו כבר אז תלושים מהמציאות, אפשר להבין את השפעת השיח המטפיזי על עוצמת הניתוק מהמציאות הפוליטית.

מאמר ההמשך יפורסם ביום שני, ה 19.7.21

לכל המאמרים של יובל בלומברג – לחצו כאן.


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

23 תגובות למאמר

  1. הסרוגים אינם מקשה אחת
    חלקם חרדלים.חלקם דתיים כלליים.חלקם חצי דתיים.
    חלקם רבע.חלקם קונברבטיבים.חלקם רפורמים.
    חלקם שמאל דתי.חלקם אשכנזים גזענים.
    חלקם עם כיפה שקופה.חלקם ימין.חלקם מרכז.
    חלקם שמאל.חלק גדול מהם חילוני ואף ישנם
    שהפכו לשמאל קיצוני.חלק מהם השתתף בהתנתקות.
    ואף נלחם בימין.שי ניצן.גרשון כהן.תת אלוף נווה.
    וכל מיני סרוגים שערקו.ברוך קרא.חנוך דאום.
    ועוד רבים ורעים.

    1. נכון.
      אני מניח ומקווה שבהמשך הסדרה יהיה מאמר שינתח את הפוליטיקה הפנימית של המגזר והגוונים השונים שלו.

  2. כל מילה שלך שווה זהב. מדוייקת ונכונה ומציבה את התמונה האפוקליפטית לנגד עיני מי שרוצה להבין את המציאות האפלה של המדינה הגיב:

    קלמן ליבסקינד גרם לי תמיד מעט סלידה כלפיו כאשר התמסר כל בוקר לאסף ליברמן עם פתיח של יעאנו התלוצצות ועקיצות. זה היה מסמר שיער והרבה פעמים גרם לי להעביר תחנה. הוא דמה לחתול המתחכך ברגלי אדוניו כשזנבו מורם והוא מגרגר להראות עד כמה הוא מכיר תודה לאדון או לגברת.

    כשקלמן יצא בדרישה חצופה לנתניהו לפנות את כיסאו כדי לשמר את שלטון הימין חשתי שאין מבחיל ממנו ואין מתנשא וחצוף ממנו.

    איזה גועל נפש.

    איזו התנשאות. כאילו מי אתה בכלל קלמן ליבסקינד?

    עוד צבוע ולקקן ודו פרצופי המחשיב את עצמו לא לחתול שהוא דה פקטו ליד אסף ליברמן בערוץ השמאל כאן 11 – אלא לאריה מלא הוד והדר וכבוד.

    איש מגעיל.

    מאז אי אפשר לקרוא את דבריו או לשמוע אותו ואת צליל קולו.

    זה בדיוק עמו עם הצבועים הדו פרצופיים איילת שקד ועם נפתלי בנט.

    נוכלים קטנים שחושבים להיות גדולים בזכות ציבור השמאל לו הם מלקקים באותה שיטה של קלמן. חתול מתחכך ברגליים ונוהם ומגרגר. פוי!

    כמה נמוך. כמה עלוב. כמה שיקרי. כמה חסר מודעות עצמית. כמה חלול.

    ובעיקר איזה חורבן למדינת ישראל זה מבשר. חורבן טוטלי.

    1. אני מאזין באורח קבוע לתוכנית ומעולם לא הבחנתי שהוא דומה "לחתול המתחכך ברגלי אדוניו כשזנבו מורם והוא מגרגר להראות עד כמה הוא מכיר תודה לאדון או לגברת". אין זאת כי המגיב רואה מהרהורי לבו וחבל שכך

  3. עם עליית הליכוד לשלטון ב-1977, הבינו בשמאל שהרעיון הדמוקרטי מאיים עליהם ולכן בנו לעצמם שלוש רשויות שליטה הגיב:

    אמר פעם חביב בורגיבה ,מנהיג טוניס: אחיי הערבים. לעולם לא תצליחו לנצח את הציונים במלחמה.
    תנו להם שלום והם כבר יאכלו זה את זה.

    כמה. שזה. נכון!!!

    ***************

    עד המהפך ב-1977 הרגישו בשמאל הישראלי שהשלטון בידיהם לנצח.

    עם עליית הליכוד לשלטון ב-1977, הבינו בשמאל שהרעיון הדמוקרטי מאיים עליהם ולכן בנו לעצמם שלוש רשויות שליטה, שאינן נבחרות ונשלטות לחלוטין על ידי השמאל: הרשות המחוקקת – “אנשי הרוח”, הקובעים נורמות חברתיות ומדיניות וקובעים מה ראוי ומה לא; הרשות השופטת – התקשורת, החורצת גורלות ופוסקת מי מהאזרחים אשם ומי זכאי. הרשות המבצעת – בג”צ, הקובעת בפועל מה ייעשה במדינה, מבלי להתייחס לעמדת הכנסת והממשלה, ובגיבוי אנשי הרוח והתקשורת המאתרגים אותה. את שלוש הרשויות האוליגרכיות הללו מכנים בשמאל “דמוקרטיה”.

    מנהיגי ימין שאינם פועלים לפי ההנחיות של שלוש הרשויות האלה – השמאל ידאג להכניסם לכלא (בגין עבירות קלות), ואם הם צדיקים – השמאל ידאג ליצור דמוניזציה של אישיותם כדי להפילם או לגרום מראש לאי היבחרותם.

  4. רצוי שמי שכותב סדרת מאמרים כאילו "מלומדת" ידע גם על מה הוא מדבר..

    1. שקרנים שמאלנים אף פעם לא מתווכחים, לא מעלים טיעונים, לא חושפים אי דיוקים.

      הם פוסלים בחוצפה וחוסר יושר וכבוד עצמי את מי שלא משקר כמוהם.

      נוכל הביתה!

      לך!

  5. לא הצמיחו פוסקים בסדר גודל? אתה מוזמן לכתוב יל פוליטיקה בלומברג, אבל בציונות דתית אתה לא מבין. וזו לא הפעם הראשונה שאתה אומר שטויות בנושא הזה.

    1. למה אתה פוסל את הכותב? יאללה קדימה! כתוב לנו את שמות הפוסקים הגדולים מהציונות הדתית הגיב:

      העיקר לכתוב איזו שטות מטומטמת ולא מנומקת!

      אווילים.

    2. כי הוא קשקשן שמתיימר להבין בציונות דתית. למרות שבנושאים אחרים יש לו תובנות סבירות. חפש לבד, אני לא הגוגל שלך

    3. לאחיה הש: בתשובתך חשפת את אווילותך! אוויל משריש. לא רק שאתה לא הגוגל שלי. אתה אוויר חם שלי! הגיב:

      אין גבול לטיפשות של הסמאל!

    4. למגיב חסר השם, התסכול שלך הגיוני. חיפשת בגוגל וגילית שהוא קשקשן.

  6. דיקטטורה בולשביקית שיפוטית קומוניסטית אנטישמית לא מחליפים בקלפי…
    רק בהתקוממות עממית ומהפכה אזרחית!

    הגיע הזמן שמיליוני יהודים יעלו על בית המשפט וכל המשרדים של אירגוני השמאל(הסוכנים הזרים)!

    תומאס ג’פרסון: “כשהממשלה חוששת מהעם, יש חירות. כשהעם חושש מהממשלה, יש עריצות.”
    וולטייר: “אם אתה רוצה לדעת מי שולט בך, תסתכל על מי אסור לך לבקר.”
    תומאס ג’פרסון: “כאשר עוול הופך לחוק, ההתנגדות הופכת לחובה.”

  7. יש להוסיף את התופעה שיותר ויותר סרוגים בשרות המדינה, בפרט במערכת החוק, הפכו לשמאל קיצוני לכל דבר ועניין. ואילו במקרים אחרים היה כבר מי שהחל לקרוא לערבים מצביעי הרשימה המשותפת בשם "אחים". גם בקרב הדתיים הלא-חרדים נוצר כבר זרם שלם ואף ממוסד, או לפחות בתהליכי התמסדות, שהוא למעשה א-לאומי או א-ציוני, גם אם רק אצל מיעוט מאותו זרם חדש קיימת אידיאולוגיה שהיא ממש אנטי ציונית ובשאר המקרים זוהי "סתם" פוסט לאומיות יהודית.

    1. איש מעורר פלצות. ממש שטני

  8. כדת״ל מביתאני חיב להעיר שהמאמרמלא באי-דיוקים והסתכלות סטראוטיפית על המגזר.
    אנסה לחדד כמה נקודות מרכזיות:
    -״הם נועדו להוביל״, הציבור הסרוג מעולם לא התכוון להנהיג לבד אלא להיות חלק מההנהגה בלי לוותר על דתיותו. הרעיון היה לתת יוצר ולקבל יותר. זאת בניגוד לתפיסה השמאלנית הרואה במוסר שלהם עליון ומחייב וכן בניגוד לתפיסה החרדית המסתגרת.
    למעשה, עקרון מרכזי בחינוך הסרוג הוא ללמוד ולשפר את התפיסה(מכונה: ״כלליות״ עיינו בספרו של הרב יוסף קלנר על הנושא ׳על הקריטריון לאמת׳) ובשביל זהצריך גוונים אחרים.
    לצערנו, השמאל לכלך על הציבור הדתי לאומי ועיוות את ההגדרה כאילו אנחנו רואים עצמנו כנבחרת יחידה ובכך השניא את התפיסה אפילו על הימין החילוני. וכמו שהדרוזים מאסו בליכוד עקב תחושה שהם נתנו יותר ולא קיבלו יותר(כך הזהיר ח״כ לשעבר איוב קרא) כך גם רבים מהסרוגים חשו נבגדים מחלק ממהלכי הליכוד שלא הראו להם יחס ראוי.
    -״לא הצליחו להצמיח פוסקי הלכה בסדר גודל דומה״-אתה צוחק? אני יכול להכביר בדוגמאות אך רק אזכיר את הרבנים מרדכי אליהו, אברהם שפירא ונחום אליעזר רבינוביץ(כולם זצ״ל) והרב אבינר שליט״א כדוגמאות בולטות. מה שאין להפ זה יחצ״נים באותה השפעה מה שנובעמשילוב של תסביך הנחיתות(הלא-מוצדק) ביחס לחרדים, החינוך לעצמאות(בניגוד לצייתנות החרדית) וגורם נוסף שאסביר בהמשך.
    -״לאורך כל שנות קיומה חיפשה הציונות הדתית את הלגיטימציה של השמאל״-לא נכון. חיפשנו את הלגיטימציה של כל המגזר החילוני. עד 77 הימין לא היה נראה כחלק ריאלי מההנהגה ולכן ההתמקדות היתה במפא״י(עם כל הנזק המופיע במאמר) ומאז בהדרגה עבר הציבור הסרוג לשותפות עם הליכוד הקרוב אליו יותר בתפיסה. אלא שאזהגיעה ההתנתקות בה גילה הציבור הסרוג שהוא לא יכול לסמוך על צמרת הליכוד ומאז הוא נתן לליכוד הזדמנויות רבות לתיקון כשהאחרונה היתה חאן אל אחמר. לצערי, הליכוד עדיין לא למד.
    -לגבי הסוגיה המטאפיזית. מאוד תלוי את מי אתה שואל. נכון שהזרם החרד״לי קצמח מבית המדרש הזה חושב כך אבל מדןבר על כ20-30%.מהמגזר בלבד. ישנם קבוצות רבות וגוונים רבים וזה נכון עוד מתחילת הדרך(מדרשיית נעם הוקמה מתןך חוסר הזדהות עם דרכו של הרב צבי יהודה). האשליה נוצרת מכך שרוב ההנהגה הדתית מגיעים מזרם זה וממשיכים לקדם את חבריהם(זכורה לרעה הגנתם של הרב אבינר והרב דרוקמן על הרב מוטי אלון תוך שהם מלכלכים על הרבנים שפירא וליכטנשטיין. השיוך של 3 הראשונים לציבור החרד״לי בניגוד לשני האחרים מן הסתם שיחק תפקיד) ולנסות לדחוף את כתבי הרב קוק כל מקום ולדחוק את הזרמים האחרים(לדוגמה, כתבי הרב סולוביצ׳יק זצ״ל). זו אגב הסיבה הנוספת לכשלון היחצ״נותבמגזר, ניתוק בין ההנהגה לרחוב.

    1. הרב שפירא והרב מרדכי אליהו לא גדלו בישיבות דתיות לאומיות, הרב שפירא למד בישיבת חברון, ישיבה שהיא ספינת דגל ליטאית-חרדית, וגם הרב אליהו גדל בסביבה חרדית, וחלק ממשפחתו היא חרדית, כך שהם בכלל לא משמשים כדוגמא לפוסקי הלכה שהצמיחה הציונות הדתית.

    2. מה זה משנה? פעם כולם היו חרדים. השאלה לאיזה ציבור הם שיחכו את עצמם. הבלומברג הזה קשקשן עם קבלות ונשמע כמו חרדי לשעבר עם רגשי עליונות

  9. מאמרך מעניין, ראוי ומעורר מחשבה. עם זאת, הציונות-הדתית מוצגת בו כמקשה אחת, וקשה לדמיין אי-הבנה כה גדולה. כשלעצמי, הייתי מעדיף להעלות כמה כיווני מחשבה, שבהתאם למגוון הציוני-דתי לאו דווקא מתיישבים זה עם זה, בשאלה, ״כיצד היגיעו כאלה ואחרים מבני הציונות-הדתית לידי בלבול מוטרף כל כך?״. לדוגמה, הציונות-הדתית הולכת וכובשת את מעמדה בכמה תחומי חיים: בצה״ל, כידוע, וגם באקדמיה ובתעשיית ההייטק; בכל אחת ממסגרות אלה מוצאים עצמם ציוניים-דתיים, שנטענו בישיבות התיכוניות וכיו״ב במטען שקשה להעמידו ולהנהירו (פעמים נחות, פעמים ילדותי, פעמים משיחי), במתקפה חזיתית של הבכירים מהם, שלא רק מהווים עבורם סמכות צבאית, מדעית ומקצועית (בהתאמה), אלא גם קובעים את אפשרויות קידומם. הוסף על כך את המצב העגום, שכמדומני הולך ומשתנה, בו גם מי שמבקש להתנתק מעיתונות שנאה שטחית קלת-דעת ומרושעת, ולקרוא כתבות עומק, מוצא עצמו נזקק לאתרי שמאל, שכידוע, מתקשים להבחין בין אמת ומדע לבין סדר-יום מדיני. מצב זה יש בו, כמובן, בכדי להכריע רבים וטובים מהם.

    1. אני מבין מה המצב שלהם בצבא ובאקדמיה שם לשמאל יש שליטה והוא דואג לפעול נגד לא שמאלנים. אבל מה בהיי טק? אלו מתקפות או התנכלויות מצד גורמי שמאל הסרוגים חווים בעולם היי טק? לא שולל את דבריך, רק מענין אותי לדעת.

  10. זה ניתוח מעניין אבל יש בו כמה שגיאות היסטוריות.

    א. לא נכון שהרב קוק הוא הרב היחיד שתמך בציונות. זה עיוות היסטורי של בעלי אינטרסים. כמעט כל רבני עדות המזרח תמכו, וגם חלק גדול מהאשכנזים שאינם חסידים קיצוניים.

    ב. לא יודע מאיפה הנתון שהציונות הדתית גידלה פחות תלמידי חכמים ופוסקי הלכה. נכון שההכוונה בציבור היא לא רק לשם, אבל מי שמיועד להיות רב ופוסק, נתמך מאוד בציונות הדתית.

    ג. השגיאה הגדולה ביותר. החיבור של שני סוגי ציונות דתית לסוג אחד. כמעט תמיד היו שני זרמים בציונות הדתית – הזרם התורני יותר – תלמידי הרב קוק, בחורי הישיבות, מה שמכונה היום "חרדלים", והזרם השני שאינו מתלמידי הרב קוק אלא מזרם המזרחי והפועל-המזרחי, בני עקיבא, הקיבוץ הדתי ועוד. בסקירה הזאת יש ערבוב שלם בין שניהם. לזכותך יאמר שזו טעות נפוצה ולא רק שלך.

    (עוד שגיאה – שישיבת היישוב בתל אביב היא ישיבה ציונית)

    בקיצור, רואים שהכותב בא במבט חיצוני ולא מעמיק על המציאות וההוואי הדתי-לאומי.

  11. המחבר נופל לתוך המלכודת החרדית המפורסמת: "אנחנו קובעים מי נחשב לגדול הדור ולפוסק ומי לא", ומכאן המסקנה התמוהה באשר להיעדרם של פוסקי הלכה בולטים אצל הסרוגים. נו שוין.