הציונות הדתית, אנטומיה ופתולוגיה: הובלת המחנה הלאומי

אירועי השנתיים האחרונות יצרו שילוב רעיל בין מגפה כלל עולמית וחתרנות פוליטית של השמאל, שילוב שלקח את החברה הישראלית אל הקצה. הדבר הטוב ביותר שיכול להתרחש באזורי הקצה הוא בחינתם של מושכלות יסוד ואמיתות שהיו בבחינת מובנות מאליהן עד לשעת המבחן. אחת האמיתות המשמעותיות והאסטרטגיות שנחשפה נוגעת להנהגת המחנה הלאומי.

המחנה הלאומי מורכב ממספר קבוצות מרכזיות שכוללות את ציבור בוחרי הליכוד שעיקרו יהודים מסורתיים וחילונים, רובם יוצאי עדות המזרח, ציבור החרדים האשכנזים, החרדים הספרדים והציונות הדתית.
באופן היסטורי הייתה זו תנועת הליכוד שהנהיגה את הימין מאחר וייצגה את השדרה המרכזית של רוב בוחריו. אולם מאז עלייתו של מנחם בגין לשלטון ועד לעידן נתניהו השני (מאז מרץ 2009), היה ברור שתנועת הליכוד חסרה את תודעת המשילות. הדבר בא לידי ביטוי באופנים שונים ומגוונים, הבולטים שבהם היו בהתייחסות לפקידות המפא״יניקית, היחס למערכת המשפט, ההתמודדות מול הסכמי אוסלו והאלסטיות האידיאולוגית של מנהיגיה, בעיקר אלה שכונו ״נסיכי״ הליכוד.

תקופת הסכמי אוסלו הציבה את מפלגת העבודה (באמצעות תקשורת מגויסת) כמי שמביאה חזון מלהיב של שלום ומזרח תיכון חדש. בעוד הליכוד ״תקוע״ בתוך סטגנציה של ״כיבוש״ ביהודה, שומרון ועזה. אחת ההתרסות הקבועות של שמעון פרס, שר החוץ באותם ימים, הייתה השאלה: ״מה האלטרנטיבה שלכם?״. אנשי הליכוד נראו תמיד נבוכים, אפולוגטיים ואבודים אל מול תפיסת העולם האופטימית והמעודכנת של השמאל.

לעומת הרפיסות המנהיגותית והאידיאולוגית שהפגינו חברי הכנסת של תנועת הליכוד, בלטה הנחישות הבלתי מתפשרת של אנשי הציונות הדתית שהיו מצוידים באידיאולוגיה מוצקה ולא מתנצלת, חזון, נכונות להקרבה והרבה מאוד אנרגיות של עשייה. זה היה הציבור בעל תודעת השליחות וההנהגה המפותחת ביותר. הדברים באו לידי ביטוי בהתנגדות העיקשת להסכמי אוסלו, בהתיישבות הנרחבת ביו״ש ובעזה למרות הקשיים והסיכונים, בהתנדבות המאסיבית לשורות היחידות המובחרות ובנכונות להקרבה פיזית.

למרות שמדובר בציבור קטן יחסית, הוא נתפס כחיל החלוץ של המחנה הגדול, זה שמסמן את הדרך האידיאולוגית עבור הנהגה חילונית מבולבלת ואבודה שהצמיחה מתוכה מספר שנים מאוחר יותר את המוטציה של קדימה, שרבים מחבריה התגלגלו מאוחר יותר להיות אנשי שמאל במשרה מלאה. הציונות הדתית הלכה לפני המחנה באמונה גדולה ובנחישות בלתי מתפשרת.

---

קבוצה לא מבוטלת בתוך הציונות הדתית קרסה מחמת הלחץ התקשורתי ופיתחה עוינות גלויה כלפי נתניהו

---

איבוד כיוון

במהלך השנתיים האחרונות שחלקן נסקר במאמר ״קיצור תולדות ההשחתה״, הציונות הדתית עברה טרנספורמציה שהותירה אותה מפוצלת ומבולבלת. אותה קבוצה נחושה, בעלת אידיאולוגיה סדורה קרסה תחת נטל הלחץ הכבד שהופעל על ידי חזיתות שונות של השמאל בתקשורת, בבית המשפט העליון, בפרקליטות, בכנסת וברחוב באמצעות ארגונים אלימים ואנרכיסטים.

במהלך ארבע מערכות בחירות רצופות, לפני כל מערכת בחירות ולאחריהן, הכתה האינקוויזיציה התקשורתית בתודעה הציבורית ללא רחם וללא הפסקה מתוך מטרה אחת, הפלת שלטון הימין באמצעות ריסוק תדמיתו של נתניהו, כתישת חברי הכנסת של המחנה הלאומי ושטיפת מוח לציבור הרחב ובעיקר לציבור תומכיו של נתניהו.

באופן שאולי הפתיע גם אנשים מתוך הימין, התגבש סביב נתניהו בלוק מוצק ובלתי שביר שמנה יותר מ-50 חברי כנסת. הבלוק הכיל את תנועת הליכוד, ש״ס, יהדות התורה והציונות הדתית (בגלגוליה השונים).
למרות בליץ מאסיבי על התודעה הציבורית, השדרה הענקית של ציבור תומכי הליכוד לא ירדה בשום שלב אל מתחת ל-30 המנדטים. ציבור שרובו מסורתי-חילוני, וחשוף לתקשורת הישראלית, הפסיק להיות מושפע ממנה והחזיק בדעותיו ובתמיכתו בנתניהו.

לעומת זאת, באופן שכן הפתיע רבים בתוך הימין, הבקיעים הראשונים התגלו דווקא בתוך הציונות הדתית. אין הכוונה כאן להתייחס לתמרונים הפוליטיים של בנט ושקד ולמסע ההונאה והרמייה שניהלו לכאורה בקור רוח סוציופטי, אלא לשבר האידיאולוגי שהתרחש בתוך הציונות הדתית. אחת הסנוניות הגלויות הראשונות באה לידי ביטוי במאמר, צדקני, מתחסד, טהרני וטרחני שבו קלמן ליבסקינד, אחד מאנשי התקשורת הבכירים של הציונות הדתית, קרא לימין להקריב את ראשו של נתניהו לטובת שלטון הימין.

קלמן ליבסקינד לא היה לבד. קבוצה לא מבוטלת בתוך הציונות הדתית קרסה מחמת הלחץ התקשורתי ופיתחה עוינות גלויה כלפי נתניהו. העוינות באה לידי ביטוי בכלי התקשורת של הציונות הדתית (עלוני השבת בבית הכנסת, דפי פייסבוק, אתרי אינטרנט). בניגוד לשמאל שפיתח את נרטיב ה״דיקטטור״ וה״מושחת״, הימין הטהרני של הציונות הדתית פיתח את נרטיב ״חאן אל אחמר״ כאות ומופת לאי-ימניותו של נתניהו.

על מנת להבין מה קרה לקבוצה האידיאולוגית ביותר של הימין שגרם לחלקה לתמוך ולהעדיף ממשלה עם תומכי טרור וקבוצות שמאל פוסט ואנטי-ציוניות על פני ממשלה בראשות נתניהו ומפלגות המחנה הלאומי, החלק הבא במאמר יסקור מאפיינים מרכזיים בחברה ובחשיבה של הציונות הדתית.

מאמר ההמשך יפורסם ביום שני, ה 19.7.21

אנטומיה

1. אליטיזם ותחושת שליחות

בשנת 1936 נוסדה הישיבה התיכונית הראשונה בירושלים. ב 1937 נוסדה בתל אביב ישיבת היישוב החדש ובשנת 1945 נוסדה מדרשיית נועם, מספינות הדגל המפוארות של הציונות הדתית. מאז נוסדו עוד עשרות ישיבות ואולפנות שבהן התחנכו עשרות אלפי תלמידים, בנים ובנות למשפחות המשתייכות לציונות הדתית.

הישיבה התיכונית הייתה כור ההיתוך של הציונות הדתית. המטרה הייתה בניית אליטה דתית-ציונית שתשתלב בתוך השדרות המרכזיות של מדינת ישאל, בתעשייה, בחינוך, במערכת הביטחון, מערכת המשפט ומשם תוביל ותנהיג על פי ערכי הציונות הדתית.

המוטיב האליטיסטי לית אתר פנוי מיניה (אין מקום ריק ממנו). הדברים לא נאמרו כמובן באופן מפורש אבל האוויר היה ספוג באליטיזם. בני הציונות הדתית נועדו לגדולות. הם נועדו להוביל, הם נועדו להנחיל את ערכיהם לציבור היהודי בישראל, הם נועדו להיות הטובים ביותר בכל מקום ולהקריב את חייהם אם צריך לטובת העם היהודי. הם נועדו לקחת את המקל מידי החלוצים שהקימו את מדינת ישראל ולהמשיך משם.

מלחמת ששת הימים שחררה את האנרגיות האדירות שהיו כלואות בתוך הציבור הזה ויצרה אפיק אליו אפשר היה לתעל את כל העוצמות הרוחניות שפיעמו בציונות הדתית ולהביא אותן לידי מעשה אמיתי. וכך אכן היה. הציונות הדתית הוכיחה לעצמה ולשאר הציבור הישראלי שאין קבוצה נחושה ממנה ביישוב ארץ ישראל, ותהיה ההקרבה הנדרשת אשר תהיה.

ההתיישבות ביהודה ושומרון ובחבל עזה הולידה חקלאות ותעשייה מקומית, את המכינות לצבא ואיתן את שיעור ההתנדבות העצום ליחידות מובחרות, מה שהעלה את אחוז הדתיים בקורס קציני חי״ר הרבה מעבר לאחוז שלהם באוכלוסיה. הנוכחות של הכיפות הסרוגות ביחידות המובחרות הייתה עוד שלב בתהליך העברת מקל ההובלה החלוצי של המפעל הציוני מידי בני הקיבוצים לבני הציונות הדתית.

1.1 היקום הפוליטי המקביל של הציונות הדתית

בעוד בני הציונות הדתית שואפים לפלס את דרכם לעמדות הובלה והשפעה בכל מרחב אפשרי בישראל, הפוליטיקה של הציונות הדתית נשארה תקועה בהווייתה הכנועה מאז קום המדינה.

מאז שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, הייתה הפועל המזרחי בת בריתה וחסותה הנאמנה של מפלגת מפא״י ההיסטורית, והתבגרה פוליטית בסביבה של סוציאליזם ציוני, ששנאה, חרמות ורדיפה פוליטית היו לחם חוקו עוד לפני קום המדינה.

הסזון, רדיפת מנהיגי ופעילי מחתרות האצ״ל והלח״י, חרמות, אלטלנה, היו קוהרנטיים לחלוטין לאווירה הפוליטית ששררה בשמאל הציוני כלפי הרוויזיוניסטים. אמירה אחת של בן גוריון, זיקקה את השנאה לכדי תוכנית פעולה פוליטית: ״בלי חירות ומ״קי״ (המפלגה הקומוניסטית הישראלית), אמירה ששיקפה את הדה-לגיטימציה שביצע השמאל לימין ואת שנאתו האישית של בן גוריון לבגין, אותו נהג לכנות: ״האיש שיושב ליד יוחנן באדר״ (בכנסת).

---

המפד״ל גדלה כמו חיית קרקס מאולפת במופע הבלעדי של השמאל הציוני. חייה הפוליטיים התנהלו בתוך כלוב סגור ותחום

---

עד לשנת 1977, שנת המהפך הפוליטי, תנועת המפד״ל הייתה בת לוויה כנועה של מפא״י. אפשר לומר, בציניות מסוימת, שהמפד״ל גדלה כמו חיית קרקס מאולפת במופע הבלעדי של השמאל הציוני. חייה הפוליטיים התנהלו בתוך כלוב סגור ותחום, ממנו הגיחה למקומות מוסכמים ומגודרים היטב, כמו משרד החינוך או משרד הדתות.

בהיותה לאורך שנים רבות, גלגל חמישי בעגלת הקואליציות של השמאל, הוטבעה בה תחושת נחיתות מובנית. גבולות הגיזרה של שאיפותיה הפוליטיות, היו ברורים לכולם. היא הייתה השפחה שמתייחסים אליה יפה כל עוד היא יודעת את מקומה בבית.

בעשרות השנים בהן היתה הציונות הדתית צמודה לעטיני השלטון המפא״יניקי, חלחלה לתוכה ההוויה הממסדית האשכנזית הגזענית של מפא״י, זו שהביטה ב״שוורצע חייה״ (״החיה השחורה״, כינוי גזעני שהוצמד לבני עדות המזרח שהיו בדרך כלל בעלי עור כהה) ממרחק בטוח ובנתה להם שמורות מגורים בעיירות הפיתוח, בתפקיד חוטבי העצים ושואבי המים של המדינה הצעירה.

העולם על פי מפא״י התחלק לשלושה סגמנטים מרכזיים. הסגמנט הראשון והחשוב ביותר היה ״אנשי שלומינו״, אלה שזכו ליהנות ממיטב חלבה של המדינה בכל תחום אפשרי.

הסגמנט השני הוא הניטראלי, אלה שחייבים להכיר במרותו של הסגמנט הראשון ולממן את מקור כוחו באמצעות חברות כפויה במוסדותיו (הפנקס האדום).

וסגמנט שלישי, האויבים הפוליטיים אותם צריך לרדוף ולמדר מכל עמדת כוח בממשלה, במערכת הביטחונית, במערכת המשפט, בתקשורת וכל מוסד ממשלתי.
זה כור המצרף שבו התעצבה תודעתה של האליטה הפוליטית של הציונות הדתית.

מלחמת ששת הימים יצרה את ההזדמנות החלוצית שפעפעה בקרב בני הציונות הדתית והמהפך של 1977 נתן את ההזדמנות הפוליטית לייצר סינרגיה בין השתיים. הציונות הדתית החלה להשתחרר מכבלי תודעתה המשועבדת אבל רק עד לגבול מסוים.

החיים תחת חסותו של השמאל הציוני שחי בתחושת אדנות על המדינה, הרגילו את הממסד הפוליטי של הציונות הדתית לחיות תחת מטריית הלגיטימציה שהוענקה להם על ידי השמאל ומאז לא נגמלו מהצורך בלגיטימציה.

2. תסביכי הציונות הדתית

מקור הצורך בלגיטימציה לא נבע רק מהרגלי המציאות הפוליטית של הציונות הדתית מאז קום המדינה אלא מסיבות נוספות הקשורות בשלושה תסביכים מרכזיים:
דתיות, לאומיות ותדמית ציבורית.

2.1 דתיות

מקור התסביך הדתי נובע בעיקר מעצם היותה של הפועל המזרחי סטייה היסטורית מהיהדות האורתודוכסית.

בעוד הציונות הדתית יונקת את צידוקה הדתי ממשנתו של הרב קוק, רוב מוחלט של גדולי ישראל במאה העשרים היו יהודים חרדים והרב קוק היה החריג היחיד בתמיכתו בציונות הדתית. אפילו הרב עובדיה יוסף שהיה חריג בממסד הרבני-אשכנזי וייצג גישה הלכתית מתונה, היה מזוהה עם העולם החרדי.

אולם תסביך הנחיתות הדתית לא התבטא רק בכך אלא גם במחויבות ההלכתית. עבור רבים מבני הציונות הדתית, המחויבות להלכה היא מוגבלת ונגועה בשיקולי נוחות. החרדים לעומתם נתפסים כאלה שמייצגים את הקו הרבני-הלכתי האותנטי שלא מתפשר ומקריב שיקולי נוחות לצורך קיום ההלכה ככתבה וכלשונה.

מלבד שני אילו ישנו ההיבט הלמדני. במשך דורות, הישיבות של הציונות הדתית לא הצליחו להצמיח פוסקי הלכה בסדר גודל הלכתי הדומה לזה שהצליחו להצמיח הישיבות החרדיות כבדרך שיגרה. היבט זה נוגע ללב ליבה של המסורת היהודית התלמודית ומהווה הוכחה לכאורה שמשהו בשיטת הציונות הדתית אולי מתאים לצבא אבל פחות מתאים לעולם הדתי. וללא גדולי תורה שנותנים את הגיבוי התורני-הלכתי לאידיאולוגיה הדתית, הדרך כולה עלולה להתערער.

2.2 לאומיות

כידוע, המפעל הציוני הוקם והוגשם ברובו הגדול על ידי יהודים לא דתיים שעלו לארץ במספר עליות שונות, הקימו ערים, כפרים, קיבוצים ויישבו את הארץ לאורכה ולרוחבה. הם גם אלה שהקימו את עיקר הכוח הפוליטי, הכלכלי והצבאי שהביא בסופו של דבר להקמת מדינת ישראל, לניצחונה במלחמת העצמאות ולשרידותה לאחר המלחמה.

מפעל ההתיישבות המפואר שהוקם ביהודה שומרון ועזה, התחיל כמעט מאה שנה לאחר חלוצי העלייה הראשונה וגם הוא החל את דרכו בזכות ממשלת רבין הראשונה שאפשרה את תחילת ההתיישבות בשנות השבעים.

לאורך כל תקופת קיומה של ההתיישבות היהודית החדשה, הציונות הדתית חיפשה את הלגיטימציה ואת האישור ההיסטורי והמוסרי של השמאל הציוני, להיותה של הציונות הדתית, היורשת החוקית והלגיטימי להמשך המפעל החלוצי. אי ההכרה של השמאל בהתיישבות היהודית ביו״ש כמפעל ציוני חלוצי, ועוד גרוע מכך, מלחמה חסרת פשרות של השמאל בהתיישבות, גם בהיבט האידיאולוגי וגם בהיבט הפרקטי, הפכו לפצע פתוח ומדמם בתודעתה של הציונות הדתית.

---

הציונות הדתית נתפסה כמי שהסיתה והובילה לרצח רבין, שהתקבע בתודעת השמאל כאירוע שבעטיו נמנע השלום בין ישראל והערבים

---

2.3 תדמית ציבורית

מתוך שלוש התסביכים, זהו החמור מכולם. הוא נכרך בשני אירועים מרכזיים בשנות התשעים ובמיצובה הפוליטי של הציונות הדתית בעיני השמאל.

האירוע הראשון היה חתימת הסכמי אוסלו וכישלונם להוביל לשלום. האירוע השני היה רצח רבין והשפעתו על תהליך השלום. בשני המקרים נתפסה הציונות הדתית כאחראית, חלקית או באופן מלא. הקמת מדינה ״פלסטינית״ ביו״ש שהייתה משאת נפשו של השמאל, נכשלה רק בשל מכשול ההתיישבות שהציבה הציונות הדתית באזורים שהשמאל רצה למסור לידי הערבים. ואם לא די בכך, הציונות הדתית נתפסה כמי שהסיתה והובילה לרצח רבין, שהתקבע בתודעת השמאל כאירוע שבעטיו נמנע השלום בין ישראל והערבים.

ומבחינת מיצובה הפוליטי של הציונות הדתית, בעוד החרדים התבדלו והליכוד לא נתפס כיריב שקול ושווה ערך לשמאל, אנשי הציונות הדתית, מתוך השקפת עולמם ומתוך רצונם להשתלב בעשייה החלוצית המודרנית, הציבו אלטרנטיבה אידיאולוגית לציונות של השמאל. כל אלה הפכו את אנשי הציונות הדתית לאויב המרכזי של השמאל והתניעו עשרות שנות כתישה של תדמיתם הציבורית. מסע ההכפשה התבצע באופן מכוון ובכל דרך שעמדה בפני התקשורת הישראלית ואנשי השמאל ותוצאותיו ניכרו בהמשך.

אנשי הציונות הדתית, ובעיקר המתנחלים, הוצגו כטרוריסטים, רוצחים, סוטי מין פרוורטים, משוגעים, מטורפים, מסוכנים, פרזיטים, שודדי הקופה הציבורית, קלריקליים, אטומים, יהירים, חסרי התחשבות, מלוכלכים. הטיפו לעלות עליהם עם טנקים, להילחם בהם, להרוס אותם, לגרש אותם, להחריב את יישוביהם ועריהם ולהדיר אותם מהמרחב הציבורי.

כל הדרכים היו כשרות. תוכניות אקטואליה ברדיו ובטלוויזיה, מאמרים בעיתונות הכתובה. ספרים, מחקרים, תחקירים, אינספור מערכונים אכזריים ומרושעים בתוכניות סאטירה. סגירת אמצעי תקשורת. התבטאויות מבחילות של פוליטיקאים משמאל. בליץ תדמיתי שנמשך עשרות שנים ולא הייתה בו תחתית אחת שהשמאל ראה אותה כבלתי ראויה.

שלושת תסביכי הציונות הדתית קשורים באופן ישיר לשאלת הלגיטימציה סביב אחד ההיבטים המרכזיים במהותם הדתית-לאומית-פוליטית. בניגוד לתסביך הדתי והחלוצי, התסביך התדמיתי שהיה הקשה מכולם, הופיע על ידי מחולליו ביחד עם סם הריפוי שפועל את פעולתו כבמטה קסם, בתמורה להמרת דת פוליטית.

3. השפה המטפיזית

הציונות הדתית יונקת את משנתה הדתית מתורתו של הרב קוק. התנועה הציונית והקמת מדינת ישראל נתפסים כחלק מתקופה של ״אתחלתא דגאולה״ (התחלת הגאולה של עם ישראל) שבעקבותיה תתרחש ביאת המשיח. הפילוסופיה הציונית-דתית כוללת בתוכה מספר מונחי מפתח שמהווים את הבסיס לשיח פנימי שאינו מובן לעומקו עבור מאזינים מן החוץ.

מדינת ישראל היא ״יסוד כיסא ה׳ בעולם״. המדינה איננה רק יישות לאומית מודרנית שנועדה לאפשר את הגשמת מאוויו הלאומיים של העם היהודי אלא היא יישות רוחנית המחוברת ליישות אלוהית ומייצגת אותו עלי אדמות.

אחדות ישראל איננה רק שאיפה פוליטית לצורך הישגים לאומיים אלא היא חלק ממארג רוחני. כפי שכתב הרב קוק: ״האידיאליות הרוחנית אינה יודעת ממהות הפירוד כלל, היא מכירה רק את הכללות ואת האחדות, אין שום פרט נסקר אצלה כי אם בתור חלק של כלל. בשביל כך אינה יכולה להכיר שום טוב, רק טוב כללי” (הראי”ה קוק, אורות הקודש ד’, עמ’ תנ”ג).

ומכאן ש״אנחנו חייבים לאהוב איש את אחיו, לא באהבה שהיא רק כדי לצאת ידי הבריות, כי אם באהבה אמיתית הראויה לאחים בני אב אחד ממש” (הראי”ה קוק, “תעודת ישראל ולאומיותו”). ו״אהבת ישראל צריכה להתפרנס. אינה דומה לאהבה הטבעית שבכל אומה, שנמצאת ביחידיה. כל אומה יסודה הוא רק טבעי פשוט… אבל קישור של כנסת ישראל בנוי הוא ביותר על מאוויים רוחניים משותפים, שבעצמם הם צריכים אימוץ וחיזוק רוחני מרובה מאד גם בלבו של כל יחיד, וכל שכן בחיי הציבור כולו” (הראי”ה קוק, “אורות”, עמ’ ק”נ).

מושג הממלכתיות שמתורגם בציבור החילוני-מסורתי כהתנהגות שמכבדת את המדינה וסמליה, הפך למונח בעל משמעות דתית עמוקה.

שורש השיח האידיאולוגי של הציונות הדתית הוא מטפיזי בעיקרו. ההתייחסות למדינת ישראל, לעם היהודי, לפוליטיקה, מבוססים על מונחים דתיים מופשטים שלעיתים רבות נמצאים בסתירה מוחלטת למציאות הפוליטית העכשווית אבל עדיין משליכים עליה. דוגמא פנטסטית לכך יכולים לשמש דבריו של ישראל הראל, אחת הדמויות הבולטות והמוכרות באליטה המתנחלית, שהתפרסמו ב״הארץ״ לפני הקמת הממשלה ה"ישראלית-פלסטינית" הראשונה:
״הממשלה שתקום תהיה נטולת שנאה, תניע מחדש את הרעיון המופלא של אחדות ישראל. מתנגדיה יגלו בהפתעה שהיא רק מנסה להוריד את מפלס האלימות והשנאה, וכלל לא הופכת את המדינה לפחות יהודית ולפחות ציונית.״
שבועות בלבד לאחר הדברים שנשמעו כבר אז תלושים מהמציאות, אפשר להבין את השפעת השיח המטפיזי על עוצמת הניתוק מהמציאות הפוליטית.

מאמר ההמשך יפורסם ביום שני, ה 19.7.21

לכל המאמרים של יובל בלומברג – לחצו כאן.

---

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: