והאמת והשלום אהבו

יוסף בן מתתיהו מתאר מלחמת אחים בירושלים קשה ואיומה. שלושה פלגים שנלחמו זה בזה עד חרמה. ירושלים המבוצרת עם החומה האדירה, ובפנים קרבות בין יהודים יום יום. לא שנאת חיים אלא רציחת חינם. הורגים ילדים , נשים וטף, את הכוהן הגדול חנניה ,אשתו וילדיו רוצחים לפני כל העם בסכין כי נחשד שרצה לדבר עם הרומאים על שלום. העשירים תרמו במשך שנים לקניית תבואה, חיטים, והנה הכול הועלה באש. הבריונים שרפו את כל המאגרים.

"וילחמו היהודים איש באחיו ואיש ברעהו". הכבוד, והתאווה והקנאה והזדון והבצע, הכריעו את הכול והביאו את החורבן, הכיליון והפורענות. "אשמים אנחנו" היו צריכים לומר זה אל זה, כפי שאמרו אחי יוסף.

בחוץ צבא רומאי צר על ירושלים ובפנים כל קבוצה הורגת באופן האכזר ביותר, כפי שלא עשה עם אחר לעצמו. בירושלים אין יוצא ואין בה, אפילו ריב"ז הצטרך לצאת בתוך ארון קבורה. העיר במצור היריבויות הפנימיות הרסניות. יוחנן מגוש חלב מעשירי הגליל, מנהיג הסיקאריים מנחם הגלילי שלט בעיר העליונה ראה עצמו כמלך העיר עד שהשניא את עצמו על הציבור וחוסל בידי מתנקשים, שמעון בר גיורא מנהיג כריזמטי שהיה מושלה העריץ של ירושלים, חוסר האחדות, כל אחד שרוצה למלוך על כולם, אותה שנאה שנזכרה לדורות, החלישה את היהודים וחיבלה בסיכוי הקטן שהיה להם לנצח את הרומאים.

הרצון והשאיפה לחירות מדינית ברוח בית חשמונאי והחייאת שושלת בית דוד, רצון לטהר את הארץ מעבודה זרה, תסכול מהשעבוד הכלכלי לרומא שכלל מיסים כבים וציפייה לבואה של הגאולה השלימה, עמדו מאחורי המרד, אבל הפילוגים והסכסוכים הפנימיים ביניהם לא אפשרו התנהלות מושכלת ומיושבת.

טיטוס הגיע ממצרים עם צבא אדיר רומאי, סורי, אדומי, כולם איתו כנגד ירושלים. אמר : 'אם תיכנעו לא יאונה רע. אביו אספסיאנוס היה מוכן לפטור את היהודים משנתיים של העלאת מיסים. היהודים סירבו ונלחמו בטיטוס, אבל מפעם לפעם כשהייתה הפסקת אש, שוב עטו זה על זה. האדמה רועדת, מוקפים אויבים, והיהודים נלחמים זה בזה.

באלכסנדריה קם מומר יהודי בשם טיבריוס יוליוס אלכסנדר בנו של אלכסנדר , יהודי עשיר וחכם, אחיינו של ההיסטוריון והפילוסוף פילון האלכסנדרוני. וכדרך המשומדים נעשה שונא לעמו וליהדות. הוא התקדם בצבא הרומאי, כמו עוד יהודים עשירים ובעלי מעמד שהתבוללו והשוליים החלו להתפורר. החלו פרעות באלכסנדריה, השלטונות היו בצד היוונים, והמתיוונים חברו אליהם. "הפך ליבם לשנוא עמם". אלכסנדר ואחיו פילון שמרו מצוות, אבל טיבריוס ועוד יהודים רבים סטו לחלוטין מדרך היהדות, וכאשר יהודי עובר צד, שנאתו בדרך כלל גוברת על שנאת הגויים. בעלי התוספות כולל הרמב"ם עמדו בוויכוחים קשים נגד משומדים יהודים שטענו שהתלמוד כולו השמצות על גויים. עשרות שנים בצרפת לא היה ולו ספר תלמוד אחד, את הכול שרפו.

כאשר מת המלך אגריפס בשנת 44 לספירה מינה קלאודיוס קיסר את אותו משומד יהודי טיבריוס לנציב. התקופה קשה רעב כבד והוא מונע לחם מיהודים. לולא עזרתה של הלני המלכה ושני בניה מממלכת חדייב, שהאכילו את היהודים, היו מתים ברעב עוד עשרות אלפים. טיבריוס שמונה לנציב רומאי עליון שלח נגד היהודים במצרים צבא רומאי ולובי ונתן רשות לשחוט ביהודים ולשרוף את רכושם. תוך ימים ספורים נהרסה הקהילה במצרים לאחר שנשחטו בה כ-50.000 יהודים על פי פקודה של יהודי מומר. לא חמל על עוללים ולא על קשישים, אלא המית זקנים וטף, כוהנים והדיוטות כאחד. אביו נסע לרומא לדבר עם הקיסר שיגונן על היהודים והבן שחבר לכוחות הטומאה עלה על כל גוי.

וכך הרמטכ"ל שפיקד על ההשמדה בירושלים היה אותו טיבריוס ממשפחת כהנים שהתדרדר מדחי אל דחי. זה לא היה חיל רומאי שזרק בטעות לפיד כפי שסופר, אלא היהודי טיבריוס ניצח על ההרס והמוות. הוא זה שעמד למרגלות הר הבית בתשעה באב כאשר ליחכו הלהבות את בית המקדש. מה יכול להביא יהודי להתדרדרות נוראה כזו עד שירד לדיוטא אחרונה של שליחת יד בקודשי ישראל והחרבה בפועל של בית המקדש?

אולי "משכילי" אלכסנדריה שהתמזגו עם תורת יון, שגילו הערצה לתורת בני יפת, ועל תכני התורה הקדושה בקשו לצקת חשיבה פילוסופית ולהתמזג בחברה ה'נאורה' שסביבם הצמיחו פירות באושים? מחד מספר פילון על גויים שהעריצו את תורת ישראל והחליטו להתגייר ומאידך לא מעט יהודים שהסתחררו מהצלחתם הכלכלית וחדלו מקיום מצוות.

הגטו הראשון לא היה בוורשה או ברומא אלא באלכסנדריה הנאורה. לפתע הוכו יהודי אלכסנדריה בהלם. הם סומנו כזרים והתחוור להם ש"אחוות העמים" שדימו ליצור בין כל בני התרבות, לא הייתה אלא אשליה.

בירושלים חברו שני כוחות. יהודים שלא שמעו בקול הסנהדרין, ולא בקול גדולי הדור ויהודי שהיה גרוע מכול הגויים גם יחד.
בצהרי יום ט' באב דנו הרומאים מה לעשות עם בית המקדש? נשמעו דעות לכאן ולכאן. המדיניות הרומאית המקובלת הייתה להימנע מפגיעה במקומות קדושים, אולם יועצו היהודי של טיטוס הסביר שחורבן המקדש יביא לקריסתה של היהדות ולמחיקת העם היהודי מעל פני תבל.

כך אירע, שבצהרי תשעה באב עמד בנו של אלכסנדר, ראש קהילת יהודי אלכסנדריה, ופיקד על החיילים שהעלו באש את שערי הזהב שתרם אביו לבית המקדש. הסיפור שתחילתו בהיסחפות אחר רוחות הזמן והמשכו בהתבוללות וטמיעה, הביא בסופו של דבר לחציית כל הקווים ולמעשה שאותו לא עשו גם אויבי ישראל הגרועים ביותר.

כה רבים המעשים של יהודים שרחקו מדת ישראל והזיקו לעמם. ונציין את לב ברונשטיין הוא לאון טרוצקי שבנה את צבא הקומוניזם שגבר על צבא הצאר, והוא זה שהקים את המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית, ושלח לכול עיר וכפר אנשים שילשינו על משפחות יהודיות. מי שהחזיק סידור נשלח לסיביר ל-40 מעלות קור, מי שלימד תורה , או למד עברית, שמר שבת, נשלח למיתה בירייה. את זה לא עשה גוי אלא יהודי.

יהודים שמשילים מעליהם את יהדותם , אין בהם חסד, אין רחמנות. גם בשואה מי אסף את היהודים לאושוויץ, למיידנאק? מי אם לא אותו יודנארט המשטרה היהודית, שהביאה למחנות את היהודים ,העלתה לרכבות, לקחה למשרפות. הגסטאפו שמר בעיקר מבחוץ.

קבוצות יהודיות שמתאחדות למכנה משותף אחד של שנאה , פגיעתם רעה ביותר. גם אם מוקפים אויבים מכול הכיוונים, אם באמצע נופלים קורבנות, אין דבר מלבד: כסף, כוח, כיסא. ה'אני' השולט. שרייך סוררים וחבר גנבים, כולו רודף בצע ושלמונים. והשנאה אחד לשני, שנאה לתלמידי חכמים, אין חזקה ממנה. "שנאה, אם כל חטאת".

ועל כך צועק הנביא ב'איכה'. איכה הייתה לזונה קריה נאמנה. נתתי לכם תורה בהר סיני, נתתי שלושה אבות, אברהם, יצחק ויעקב, ובכול זאת סטיתם מהדרך.
בתשעה באב רעש הלהבות המתפשטות ענה כהד לאנקות הנופלים, ונדמה היה שכל העיר עולה באש, שפעת הדם עלתה על שטף האש, והכאב, הכאב היה נורא מהשאון.

כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו.

אסתר שניאורסון-גרי היא פובליציסטית, משוררת, סופרת וד"ר להיסטוריה.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: