איגוד התקשורת הישראלית – מעבדות לחירות

״ אם תיקח את הגלולה הכחולה, הסיפור ייגמר כאן, אתה תתעורר ותאמין במה שאתה רוצה להאמין. אם תיקח את הגלולה האדומה תישאר בארץ הפלאות ואני אראה לך כמה עמוקה מערת הארנב." (הסרט מטריקס, מורפיוס מגייס את ניאו)

ב 21 לפברואר 1848 התפרסם לראשונה המניפסט הקומוניסטי על ידי קרל מרקס ופרידריך אנגלס. המשפט לפני האחרון במניפסט ניסח למעמד הפרולטרי את המוטיבציה לפעולה: ״הפרולטרים אין להם דבר להפסיד בה זולת כבליהם. להם עולם ומלואו לזכות בו.״ באה מלחמת העולם הראשונה כמעט 70 שנה לאחר מכן והוכיחה שהפועלים בגרמניה ובצרפת מוכנים להפסיד גם את חייהם, ולא את כבליהם המדומים, למען רעיון הלאום ולא למען מלחמת המעמדות של מרקס.

בפראפרזה למשפט שלא עמד במבחן הזמן, אפשר לנסח את הדברים באופן שונה קצת: ״הימין אין לו דבר להפסיד זולת כבליו. לו עולם ומלואו לזכות בו״.

רבות כבר נכתב ונאמר על מצבו העגום של הימין בהקשר של חוסר יכולתו למשול. כמו הוראות בטיחות שנכתבו בדם, נכתבו אלה בכתבי אישום, בתפירת תיקים וברצח אופי לאנשי ימין בעיקר בפוליטיקה ובתקשורת.

ליכולת המשילות יש שלוש רגליים עיקריות: תקשורת, משפט ופעילות אזרחית מאורגנת.

בהיבט התקשורתי, נציגי ימין, בעיקר אנשי הציונות הדתית, נכנסו מאז תחילת שנות האלפיים ‏לתוך המערכות הקיימות והפכו להיות עלי התאנה שמכסות בקושי רב את ערוות ההטיה השמאלנית של התקשורת המרכזית שניסתה (באופן חלקי מאוד) להציג מראית עין של הגינות תקשורתית.

באופן מפתיע, עבור הציבור הימני, אנשי התקשורת של הציונות הדתית, מלבד אלה שפעלו ב ״ישראל היום״ וחלק מאלה שכתבו במקור ראשון, נטמעו באופן מוחלט בערוצי המדיה הגדולים ולא נודע כי באו אל קירבם. אם היה ספק לגבי מוקד הזדהותם הנפשית, בא משפט נתניהו והמחיש היטב את עמידתם לצד ובשירות המערכת שתפרה את תיקי נתניהו ורדפה אותו ואת ציבור בוחריו, בכיוון מנוגד לחלוטין לציבור שלכאורה היה אמור להיות בן בריתם הפוליטי.

מעברו השני של קו השבר החברתי – פוליטי בישראל, נותרה קבוצה קשוחה של אנשי תקשורת עקשנים, נחושים שהיו מוכנים לשלם מחיר אישי כבד בדמות הכפשות, דה לגיטימציה, מתקפות אד הומינם ופגיעה במטה לחמם ועדיין לאחוז באמת שלהם באומץ מבלי לוותר עליה. למרבה ההפתעה, ובאופן שבמידה מסוימת היה לכאורה מנוגד לצפוי, חלקה הלא מבוטל של הקבוצה משתייך לימין החילוני.

"ברגע שהתחלנו לחשוב בשבילכם, זו הפכה להיות הציוויליזציה שלנו" (המטריקס, הסוכן סמית׳, הווירוס).

ביום חמישי בערב (22 ליולי), התקיים כנס היסוד של איגוד התקשורת הישראלית ביוזמתם של איש התקשורת שמעון ריקלין והיועץ האסטרטגי ארי גלהר. כפי שנרשם בדף הפייסבוק של האיגוד, מטרתו ״לאגד את אנשי התקשורת המזוהים הם המחנה הלאומי, ולהוות ארגון גג אשר יספק תמיכה, ליווי ויוזמות לחברי האיגוד״.

במרחב התקשורתי העוין של מדינת ישראל, אירוע זה נוסף לרשימת הלא-אירועים שקיומם אינו מדווח מאחר והוא חורג מהמציאות המותרת לתיווך עבור הציבור הרחב. אולם עבור הימין מדובר בנקודת ציון משמעותית שנוגעת בלב ליבו של מוקד המאבק ומלחמת הרעיונות בין הימין והשמאל.

הימין לומד מהשמאל את חשיבותם של הפורמליסטיקה והמנגנון שמייצרים מומנטום משל עצמם באמצעות איגוד של כוחות קטנים לכוח אחד מרכזי שהשפעתו גדולה בהרבה מהשפעתם של הכוחות הקטנים בנפרד.
בלעדי יצירת אלטרנטיבה מסודרת, יקשה מאוד על התקשורת הימנית למשוך אליה אנשי תקשורת נוספים ולנגוס בדומיננטיות של השמאל.

מעבר לאלטרנטיבה הממסדית, חייבת להתקיים אלטרנטיבה רעיונית ברורה והבנה מעמיקה של מלחמת הרעיונות שמתחוללת במדינות המערב בכלל ובישראל בפרט. כל איש תקשורת הוא חייל חשוב בהתנגשות שבין התת-ציביליזציות (הפרוגרסיבית והשמרנית) ונושא באחריות לתוצאות המערכה. בישראל, הפסד אידיאולוגי של הימין, שיתורגם בהתאם להפסד אלקטורלי, יקיץ את הקץ על אופייה היהודי של מדינת ישראל.

אנשי התקשורת של הימין החילוני והדתי, גדלו רובם כילדים בימיו של מנחם בגין כראש הממשלה. חלקם הקטן יותר אל תוך הסכמי אוסלו המדממים. למרות שלטון ימין ארוך ימים לכאורה (בגין, שמיר, נתניהו, שרון ושוב נתניהו), אין מי מהם שלא חווה את תחושת חוסר השייכות, חוסר הייצוג ואת הרדיפה הפוליטית אם באופן ישיר ואם דרך רדיפתו של נתניהו כנציגם הפוליטי.

אלה ששרדו את האינקוויזיציה של התקשורת הישראלית הסובייטית באופייה, מבלי להמיר את דתם לחלוטין או לחילופין מבלי לתפקד בה כאנוסים ששומרים את עיקרי אמונתם בסוד וכלפי חוץ הם חלק אורגני מכנסיית השמאל הישראלית, הם דור יוצאי מדבר המשילות וחוסר הביטחון של הימין, שמתווים את הדרך לימין כולו, כולל להנהגתו הפוליטית.

בהקשר הזה, הקמת האיגוד היא קריאת התגר הרשמית על ההגמוניה התקשורתית הדורסנית שגרסה לתוכה כל איש תקשורת חדש והקיאה אותו מחדש כזומבי ממושמע ומאולף, חסר כל מחויבות לאמת אלא לכנסייה ולכמריה, שתמיד יהיו שם כדי להחשיך את דרכו במקרים בהם יגלה הרהורי כפירה. פוחלץ תקשורתי שמבין את החלוקה הדיכוטומית והבלתי משתנה בין מי הוא נאור, מתקדם, טוב וצודק ומי הוא פרימיטיבי, נחשל, פשיסט וטועה, ובהתאם לכך מדקלם את תכתיביה ומסריה לעייפה.

לקיום האירוע בבני ברק, הייתה סמליות מסוימת גם מבלי להתכוון. בני ברק היא המעוז הוותיק של היהדות החרדית ששומרת בעקשנות על דרך ישראל סבא. בני ברק היא מבצרו של ציבור גדול שתקשורת השמאל לא מצליחה לשלוט בו ולהנדס את תודעתו . במובן זה, מדובר באחד הציבורים החופשיים ביותר במדינת ישראל, חופשי מהמתקפה הבלתי פוסקת על התודעה במטרה להחליש את זהותו היהודית והלאומית.

ולכן, באורח פרדוקסלי לכאורה, בני ברק מזכירה את Zion מהטרילוגיה של מטריקס (יצא ב 1999), המבצר האחרון בו בני האדם חיים באופן חופשי, מנותקים מהמטריקס שבנו המכונות על מנת לשלוט בתודעתם ולייצר עבורם מציאות מדומיינת חסרת משמעות.

״המטריקס הוא העולם שנמשך מעל העיניים שלך כדי לעוור אותך מן האמת״ (מורפיוס לניאו, מטריקס)

לכל המאמרים של יובל בלומברג – לחצו כאן.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: