ביקורת ספר: סיפורה של הפוליטיקה הישראלית

עמית סגל הוציא את אחד הספרים המדוברים של השנה, וההמלצה היא חד משמעית: לכו לקרוא אותו.

בכיר הפרשנים הפוליטיים, עמית סגל (צילום: עמית סגל)

גילוי נאות שאולי ירעיד לכם את אמות הסיפים – אני חי מפוליטיקה. אני נושם את זה כמו חמצן, ניזון מזה כמו באינפוזיה וחושב על זה 24/7. זה הספר אולי הכי מעניין שקראתי בשנים האחרונות, לצד "המאבק על אירופה" של היצ'קוק והביוגרפיה של מאוד דזה דונג. סגל מציג את הספר כ"ביוגרפיה של הפוליטיקה הישראלית", והאדם היחיד שאני מכיר שפועל ככה בדרך הסיקור הפוליטי שלו, הוא כתב של הבי.בי.סי בשם מייקל קוקרל, יוצר דוקו מחונן של כתבות מגזיניות מרתקות, בחור צעיר בן שבעים ומשהו שמסוגל לתאר כל דבר, וגם הנחמד ביותר, בצורה קודרת.

אבל זה לא מאמר על קוקרל, למרות שאני יכול לדבר עליו ועל הדוקואים שלו שעות, זה ביקורת על הספר של סגל. אבל אין לי אלא להתעמק בשניהם. קוקרל יצר בתחילת העשור הקודם טרילוגיה של סרטים דוקומנטריים בשם "משרדי המדינה הגדולים" ובהם סיפר איך לא, את סיפורה של הפוליטיקה הבריטית מאז 1940. בשנים 2009-10 שימש סגל כתב בלונדון, ולכן סטטיסטית, יש סיכוי שראה את הסדרה, ולכן דובר קוקרליאנית שוטפת. זה דיאלקט מדהים, שבו כל דבר, ואפילו הפשוט ביותר, מתואר בצורה הקודרת וכבדת המשקל ביותר, וכמי שדובר קוקרליאנית שוטפת, הספר הזה היה לי כמו חמצן לנשימה.

סגל וקוקרל סוקרים שניהם את הפוליטיקה על קווים די ברורים: קוקרל בודק את המשרדים הגדולים ואת מקומם בפוליטיקה, סגל, את ההחלטות והאנשים, ההבדלים העיקריים, לצד הגיל והשפה הם שסגל לא מצטט בקביעות את פרופ' לורד פיטר הנסי, היסטוריון פוליטי, ולא מתעסק מבוקר עד ערב בטוני בלייר.

בלי נדר, עד כאן קוקרל. בספר שכל פרק בו יכול באותה מידה להיות ביקורת על ספר ביוגרפי של כל אחד מגיבורי ספרו, סגל בוחן 12 מתוך 13 ראשי ממשלה שהנהיגו את ישראל. 12 אנשים ברקע שלהם ושל סביבתם, 12 ראשי ממשלה לפי ההחלטות שלהם בסך הכל. עשייה לא נספרת לבנט, וקבלת החלטות לא נספרת לשרת. לצד הניתוחים המבריקים כמו על ההחלטה של אולמרט להישאר על הגלגל ולטפס כמו שתיאר זאת ראש ממשלה יהודי אחר "לראש העמוד המשומן", דרך התיאור של כיצד קם המחנה הלאומי ועד הפירוט בצבעים חיים של המפץ הפוליטי של שרון ובנט, מסתתר לו פרט עגום ונחבא – מצבה הפוליטי של ישראל: "הבחירות הולכות ומתארכות, הקדנציות מתקצרות, והתוצאה המבהילה בהתאם – ב-72 השנים הראשונות לקיום המדינה נשרפו על בחירות ומו"מ קואליציוני לא פחות מ-11 שנים. ראשי ממשלה אמורים לבנות את הבית הלאומי אבל במקום זאת הם מכלים חלק ניכר מזמנם באיטום הגג"

 

זהו בראש ובראשונה מניפסט. ולא סתם מניפסט. מניפסט שמרני. כי בין כל התמרונים והתחמנויות סגל מתאר פוליטיקה שמתדרדרת לאנרכיה. כל הספר נועד להסביר איך אט-אט פירקו הישראלים דרך מנהיגיהם ומפלגותיהם סדר אחר סדר, עד שהשגרה הפכה להתפרעות, ואין מי שיגיד לרגע "עמודו". לא לחינם מרבה סגל בשבחיהן של ארצות הברית ובעיקר של בריטניה אלו שתי מדינות עם שני דברים שנחוצים לפוליטיקה בריאה – גבולות ומסורת: "רק פעם אחת, ב-1649 מרדו הנתינים והרגו את המלך, צ'ארלס הראשון האומלל […] כעבור שנים קצרות הם התפכחו, הביטו זה בזה בתימהון של "מה עשינו?" ומיהרו לחבוש מחדש את הכתר לראשו של הבן ולבקש סליחה. בישראל, מסורת אין, בשום צורה נראית לעין זולת היציאה לבחירות כנראה, וגבולות גם אין. אם היו, הם פורקו על ידי פוליטיקאים בשביל רווח פוליטי קצר מועד או בשביל אהרון-ברקים למיניהם ששואפים לשאוב מן הפוליטיקה את קבלת ההחלטות לטובת אוליגרכיה משונה.

לארצות הברית חוקה שקובעת גבולות ולבריטים מסורת עתיקת יומין. האמריקנים בוחרים נשיא דרך מתווכים, והבריטים טורקים בפני המונרך את דלת בית הנבחרים שלהם, אבל בשתי האומות האלה הסדר שריר. לא כך בישראל.

אם הייתי צריך להשוות את הפוליטיקה הישראלית לפוליטיקה אחרת, ההשוואה התקפה ביותר היא כנראה לצרפת. מין אמלגמציה משונה של נשיאותי ופרלמנרטי, של הלאומי והאישי. זר שהיה בוחן את מקרון ולפיד לדוגמה, לא היה מוצא ביניהם הבדלים רבים זולת גיל, שפה ורקע תעסוקתי. הם זהים להפליא. כמו בצרפת גם בישראל המפלגה יכולה לקום סביב המועמד ולשמש עבורו מנגנון. אבל צרפת כמו צרפת העבירה עד כה חמש רפובליקות בזו אחר זו, בעוד שהבריטים גירשו את מלכם לזמן קצר ואז עוד החזירו אותו ואת יורשיו עם מכתב התנצלות ולא שינו כמעט דבר בשלטונם. האמריקנים לא מבוגרים יותר מהאומה הצרפתית החדשה אבל החוקה שלהם החזיקה זמן רב יותר מכל חוקה שניסח משפטן בפאריז באותו פרק זמן.

סיכום

מבעד לכאוס הפוליטי שלנו סגל קורא אולי באופן תת מודע להיות אנגלים. לאמץ סדר קבוע שחריגה ממנו תיענה ב"לא ייעשה כן" כמו ראש ממשלה חלופי או מפלגת שלטון בגודל של מקק. הקריאה התת מודעת הזאת צריכה להיקלט אצל כולנו. המסורת כך הסביר רן ברץ באחד מטוריו, שומרת עלינו לא פחות משאנחנו שומרים עליה. בשעה שהפוליטיקאים מקימים ממשלת רסיסים ומרוקנים את בחירת הציבור מתוכנה המהותי, סגל מצביע וקורא לקוראיו לדרוש מנבחריהם לחדול. להפסיק את ההחרבה המתמשכת של הסדר הפוליטי. לקבוע גבול שממנו והלאה לא נוהגים. על הדרך, הוא גם מספר סיפור מרתק שאי אפשר להניח, ותוכיח העובדה שאלמלא הייתי מגביל את עצמי, הייתי גומר אותו כבר ביום הראשון. לצד ציטוטים שלא הכרתי (מלא) ותיאורים חיים ממש, מוצגים 12 ראשי ממשלה, בתיאורים שאני לא חושב שנראה במשך הרבה זמן. תעשו לעצמכם טובה ותקנו, זה רק 280 עמודים, אבל אתם תהיו בטוחים שזה הרבה יותר.

לקריאת כל המאמרים של עומר אריכא – לחצו כאן


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

8 תגובות למאמר

  1. לאור השנה האחרונה כבר אי אפשר להגיד שארה"ב היא דוגמה לשיטה שעובדת.

    1. מסכים לחלוטין.

      בארה"ב כבר אין בחירות הוגנות.
      אין הפרדת רשויות.
      רגולטורים ומפוקחים חד-הם.
      שחיתות במימון סין.
      השתקה וצנזורה, כולל של נשיא לשעבר.
      שימוש במערכת המשפט ככלי ניגוח פוליטי (למדו מבג"ץ)
      אנשים "מתאבדים" בכלא.
      אנשים נעצרים על דעות פוליטיות לא נכונות.

      אגב, גם בבריטניה המצב לא הכי טוב.

      בקיצור, עמית סגל חושב שאנחנו חיים בשנות השישים.
      זהו, שאנחנו לא.

  2. המאמר הזה צריך הגהה.
    האתר הזה חשוב מדי מכדי לאפשר למלעיזים פתחון פה.

  3. כל המבנה הפוליטי של ישראל פרטאצ'י לחלוטין ודומה לגבינה שוויצרית עם חורים הגדולים משטחי הגבינה שביניהם. בהיעדר חוקה ומערכת ממוסדת של איזונים ובלמים נכנסו לחורים האלה והשתלטו דרכם על כל ה'גבינה' גורמים אינטרסנטיים ובראשם 'כנופיית שלטון החוק', מנגנוני הביטחון, הפקידות הבכירה וכד' העושים במדינה כבשלהם. מול כל אלה עומדת המערכת הפוליטית המייצגת לכאורה את רצון הציבור, חסרת אונים. שיטת בחירות אנכרוניסטית מונעת יצירת רוב פרלמנטרי בעל זהות ברורה והקמת ממשלה יציבה היכולה לשלוט בהתאם לרצון הציבור, וכך ייתכן מצב כמו זה היום שבו מפלגה קטנה כמו רע"ם מחזיקה את כל הממשלה בביצים. כך הגענו למשבר של השנים האחרונות שמזכירות את תקופת הדמדומים של רפובליקת ווימאר הגרמנית או את התוהו ובוהו של הרפובליקה השלישית בצרפת. אבל גם תקופת התוהו ובוהו הזה לא תימשך לעד והיא תבוא אל קיצה בדרך כלשהי, בשילוב כוחות פרלמנטריים וחוץ-פרלמנטריים שיחוללו פה שינוי מהותי בסדרי השלטון. הברירה לא חייבת להיות בין דה גול להיטלר, כי יש מרחב גדול ביניהם גם לאפשרויות אחרות, אבל שינוי מהותי חייב לבוא אחרת החברה והמדינה ילכו לאבדון.

  4. ומכל המאיירים בעולם יצא לו דווקא את בידרמן
    אם היה רק מצייץ היה יכול להשיג את צ'רקה או הרבה מאיירים אחרים
    הבחירה בבידרמן, הארסי שבמאיירי השמאל, לא נעשתה בחוסר ברירה אלא באופן מודע לחלוטין
    אותי זה מרתיע מלקנות את הספר

  5. שלום,

    כשעד מעיד בבית משפט הוא נשבע לומר רק אמת ואת כל האמת.

    טורו של אריכא לוקה בחסר בשני אלו!
    1. רוב העם שמאלה מנתניהו, כך שהממשלה לא סלפה את תוצאות הבחירות. נכון שאלו מפלגות ימין אבל גם שם יש דרוג.
    2. רוב העם סולד מנתניהו. ועכשיו כשגם בליכוד לא חוששים ממנו ומהשפעתו על מיקומם של מועמדים ברשימה לכנסת, הפם פותחים את הפה.
    3. גם מפלגות עם מצע שונה, עשויות להתאחד על בסיס משותף. לא יוצאים כשכל תאוותם בידם, אבל יוצאים מרוצים.
    4. אריכא מפגין בקיאות מרובה בפוליטקה הבריטית, אך טחו עיניו לראות את המתחולל בחברה הישראלית

  6. היש עם בעמים , אשר בניו היגעו לסילוף כזה , שכלי ונפשי , שכל מה שעושה עמם , כל יצירתו וכל ייסוריו , בזויים הם ושנואים , וכל מה שעושה אויב עמם , כל שוד ורצח ואונס , ממלאים את ליבם רגש הערצה והתמכרות …
    וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים שהצליחו לרכז כאן את השנאה הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח .
    ברל כצנלסון ׳ דבר׳ 1.5.1936

  7. לעומר אריכא: מצטער, אך לא הבנת את המשמעות של כותרת הסידרה של מייקל קוקרל. תירגמת אותה "משרדי המדינה הגדולים" אבל זה פשוט לא נכון:
    The Great Offices of State
    "משרות המדינה העליונות" או "משרות המדינה הדגולות".
    Office
    באנגלית אינו רק "משרד" אלא גם "משרה" – במובן של משרת-כבוד הכרוכה בשליחות ציבורית או ביעוד ציבורי. שושלת היוחסין של המושג מגיעה אחורנית עד officium בלאטינית, שפירושה "טקס", וגם "חובה" ו"טקס דתי".
    במסורת הפוליטית האנגלית-בריטית יש ארבע "משרות מדינה דגולות" שכאלה, והן החשובות ביותר בממשלה – ראש הממשלה, שר האוצר, שר החוץ ושר הפנים. להלכה לפחות יש קשר אישי בינן לבין המלך או המלכה כראש המדינה, המפקיד אותן בידי השרים הממונים (שכולם חברי "המועצה הסודית של המלך", מוסד מימי הביניים הקיים עד היום) אם כי כיום מבחינה מעשית נושאיהן כפופים לראש הממשלה. משרת שר האוצר קיימת מימי הביניים ונושאת תואר ארכאי מן התקופה ההיא – Chancellor of the Exchequer. משרת ראש הממשלה נקראת Prime Minister – השר הראשי, כלומר במקור השר הראשי של המלך, מאז ראשית המאה ה-18.
    לכן יש לארבע משרות אלה הילה של מסורת, עתיקות ומכובדות – וגם משקל פוליטי – מעל לכל התפקידים האחרים בממשלה ובקבינט.