ניצחונו של גבריאל בוריץ' בבחירות בצ'ילה מסמל סטייה חדה שמאלה ממסלול ההצלחה ומבשר רעות ליבשת כולה
מדינה אחר מדינה – אמריקה הלטינית נופלת שוב תחת כישוף השמאל הקיצוני. הבחירות שנערכו לאחרונה בצ'ילה הכתירו לנשיאות את גבריאל בוריץ', פוליטיקאי רועש בן 35 עם אפס הבנה לגבי הגורמים שהביאו להצלחת המדינה בעשורים האחרונים. זהו אישור נוסף לגל שהציב כה רבות ממדינות האזור תחת ממשלות אנטי-ליברליות, אנטי-מערביות ואנטי-קפיטליסטיות.
ייתכן כי בוריץ' יתברר לבסוף כמתון יותר מאשר הצהרותיו בעבר, אך קמפיין הדמוניזציה שהוביל נגד המודל הכלכלי הצ'יליאני המוצלח, תמיכתו במהומות אלימות בשנים האחרונות והברית שכרת עם המפלגה הקומוניסטית מרמזות על כך שהוא יצטרך לבצע פניית פרסה של ממש כדי להיחשב כזה.
אל צ'ילה עשויות להצטרף בשנה הקרובה גם קולומביה, שם מוביל בסקרים מועמד השמאל הקיצוני גוסטבו פטרו, וברזיל בה הנשיא לשעבר לולה דה סילבה מסתמן כמועמד המוביל. קוסטה ריקה נמצאת במצב דומה, מה שמותיר בצד השני מספר קטן של מדינות כמו אורוגוואי, אקוודור והרפובליקה הדומיניקנית. מבין המנהיגים הבודדים שעוד עומדים בהתנגדות לשמאל הקיצוני, ישנם כאלה כמו גיירמו לאסו באקוודור הסובלים מניסיונות מאורגנים לפגוע בהם.
ישנם כמה גורמים המסבירים את הגל הזה. התרבות הפוליטית באמריקה הלטינית טרם התגברה על מסורת פופוליסטית ארוכת שנים, ומפגת הקורונה פגעה במיליוני אנשים שנחשבו עד לאחרונה כחלק ממעמד הביניים. על פי הוועדה הכלכלית של אמריקה הלטינית והקריביים, שיעורי העוני והעוני הקיצוני בשנת 2020 הגיעו לרמות שלא נראו מזה עשורים.
גם במדינות בהן עוד שולטות ממשלות מרכז-ימין, לא התבצעו רפורמות משמעותיות לפתיחת השוק, וביחד עם כישלון ממשלות השמאל במדינות אחרות שיעור התמ"ג ביבשת צמח בממוצע ב-0.3% בלבד בין 2014 ל-2019. בנוסף , בעידן של תקשורת גלובלית מיידית, חוסר השוויון הפך למקור עיקרי של מרמור ותסכול. מדד ג'יני הבודק פערים כלכליים וחברתיים צמח בכמעט שישה אחוזים בשנת 2020.
חשוב לציין שבניגוד לאירופה, באמריקה הלטינית המטוטלת אינה נעה בין שמרנות של ימין-מרכז לבין סוציאליזם דמוקרטי של שמאל-מרכז, אלא בתנועות קיצוניות הרבה יותר. כך ראינו בשנים האחרונות התקפות שונות על הסדר החוקתי, החל ממנהיגים שהחליטו לשנות את חוקי המשחק הבסיסיים, דרך חתירה תחת שלטון החוק והדמוקרטיה, ועד היאחזות בכוח בשלטון באמצעות תעמולה, אלימות ושחיתות. אותם מנהיגים מבקרים בקביעות ובצביעות את "ההשפעה המערבית", מעודדים את ערעור הסדר החברתי ורואים אפילו בממשלות שמאל-מרכז שמילאו תפקיד חיובי באזור בעשורים האחרונים כסוג של בוגדות. אותן ממשלות מתונות יחסית שהיו בשלטון במשך מרבית שלושים השנים האחרונות כעת נתפסות בשמאל הקיצוני באור שלילי יותר אפילו מאשר בימין השמרני.
קחו למשל את לולה דה סילבה. נשיא ברזיל לשעבר כבר הספיק לרצות עונש מאסר בעברות שחיתות, וביחד עם יורשתו דילמה רוסף דרדר את המדינה לאחד המשברים הפוליטיים והכלכליים החמורים בתולדותיה. אם ינצח בבחירות ב-2022 וישוב לשלטון, יהיה זה אות לכיבוש הכמעט-מוחלט של היבשת בידי השמאל הקיצוני.
לולה מביע תמיכה בכל דיקטטורות השמאל האחרות בדרום אמריקה, ולעתים קרובות מצדיק הפרות חמורות של זכויות אדם במדינות כמו קובה או ניקרגואה. לאחרונה הוא אף השווה את כהונתו הארוכה של רודן ניקרגואה דניאל אורטגה לזו של קנצלרית גרמניה היוצאת אנגלה מרקל, בניסיון להצדיק את הפשעים הרבים של אורטגה המזדקן.
כאשר הוגו צ'אבס עלה לשלטון בוונצואלה בשנת 1999, המחיר לחבית נפט עמד על שמונה דולרים. הוא הלך ועלה והגיע לבסוף למאה דולרים, מה שעזר לתדלק את המשטר הפופוליסטי בקראקס והוביל לבסוף להרס מוחלט של שלטון החוק במדינה.
נראה כי כעת אנחנו עומדים בפני עליה חדה נוספת במחירי הסחורות בעולם, דבר שעשוי לסייע למדינות המפיקות מינרלים, מוצרי אנרגיה וסחורה חקלאית. מלבד מקסיקו, בה המגזר התעשייתי תופס נתח גדול מהמשק, רוב המדינות הגדולות באמריקה הלטינית צפויות ליהנות מהמגמה הזו, ביחד עם מנהיגיהן הדמגוגים הנמצאים בשלטון או יעלו לשלטון בקרוב. זו אינה תמונה המבשרת טובות לעתידה של דרום אמריקה.
הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.
