המטרה של בנט וממשלת הדיכוי היא ריסוק מחנה הימין

הטיפול הכושל וחסר האחריות של בנט וממשלתו במשבר הקורונה שהם החזירו במו ידיהם והחלטותיהם הפופוליסטיות גורם לשכחה מסוימת באשר לחומרת הבגידה הפוליטית של נפתלי בנט, איילת שקד וגדעון סער. שתי הנחות יסוד שבשלב הזה כבר היו אמורות להיות אלמנטריות:

1. השמאל הישראלי כבר אינו ציוני.

2. עתיד המפעל הציוני ועצם קיומם של מדינת ישראל ועם ישראל, תלויים לחלוטין על כתפי מחנה הימין ויכולתו לבלום ולמנוע מהשמאל לשנות ולמחוק את זהותה היהודית של ישראל ו/או להחליש את יכולתה להתמודד עם אתגרים לאומיים עד כדי סכנה קיומית.

 

בספרי 'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?' הקדשתי את הפרק העשירי לנושא הקריסה הזהותית והאידיאולוגית של השמאל למחוזות הפוסט ציונות. קצרה היריעה וכמובן שלא אחזור על מלוא הטיעון אך אביא כאן את העמוד הראשון בפרק שמסביר את עיקר הטיעון:

"השמאל הישראלי כבר מזמן אינו ציוני. אין כוונת הדברים לומר שכל מצביעי השמאל, או אפילו רובם, מזדהים כפוסט-ציונים. להפך. בקרב אנשי שמאל יימצאו, להערכתי, יותר אנשים המזדהים כציונים מאשר כאלו המזהים עצמם כפוסט ציונים או כאנטי ציונים. הנקודה המכרעת אינה כיצד מזהים עצמם מרבית אנשי השמאל, אלא מהו הכיוון אליו מושך השמאל את מדינת ישראל. ובהיבט הזה, השמאל, כמחנה פוליטי הפך למחנה פוסט ציוני.

מרכז הכובד הרעיוני והאידיאולוגי של השמאל – הערכים שאותם הוא מקדם, השורשים האינטלקטואליים של עמדותיו הנוכחיות, ולפיכך גם מאבקיו היומיומיים – נטועים עמוק בתוך תפישת עולם פוסט ציונית, פוסט לאומית ופוסט מודרנית.

 

סוגיות כמו חוק האזרחות, המסתננים מאפריקה, אחדותה או חלוקתה של ירושלים, המאבק על עתיד הנגב והגליל ודרישת נתניהו להכרה פלסטינית במדינת הלאום היהודי הן כמה מהדוגמאות לאופן שבו עמדות השמאל משרתות את המאבק למחיקת זהותה היהודית של מדינת ישראל.

כוונתי כאן אינה רק לעמדות 'הקרן החדשה' או עיתון 'הארץ', על אף השפעתם הרבה, אלא דווקא לעמדות הזרם המרכזי של השמאל הישראלי – אנשי מפלגת העבודה (המחנה הציוני) ו'שלום עכשיו', הסופרים והפובליציסטיים הבכירים, האמנים ומעצבי דעת הקהל של השמאל. במובן זה, ההזדהות האוטומטית של השמאל עם הדרישות הקיצוניות ביותר של הפלסטינים אינה מקרית – היא נובעת , באופן ישיר, ממסגרות החשיבה ומהאופנות האינטלקטואליות שאימץ השמאל בישראל מהשמאל העולמי.

 

במאבק שהתנהל על נשמת השמאל הישראלי מאז תחילת המפעל הציוני נחלה הציונות תבוסה חמורה, כמעט מוחלטת. זו למעשה הטרגדיה הגדולה של הציונות ומדינת ישראל. זו טרגדיה, שבגלל השפעת השמאל מעמידה בסימן שאלה את ההישגים האדירים של התנועה הציונית. זו הסיבה שמה שמוטל כעת על הפרק אינו גבולותיה של המדינה היהודית, אלא עצם קיומה של מדינת הלאום היהודית".

 

בהמשך הפרק ביקשתי לערוך סקירה היסטורית של התנגשות הרעיונות והאידיאולוגיות שהובילו את השמאל למצבו הנוכחי:

התוצאה הבלתי נמנעת של אימוץ האידיאולוגיה הסוציאליסטית-מרקסיסטית שעוינת את הזהות היהודית (בדיוק הדבר ממנו הזהיר ז'בוטינסקי שקבע כבר ב-1932 ש"בשביל האילן שלנו הקומוניזם הוא כגז משמיד");

לאחר מכן חדירת ההשפעות של השמאל האמריקני בגרסתו ההיפית ושל השמאל האירופי בגרסת מרד הסטודנטים של סוף שנות ה-60 והשלכת הסנטימנט האנטי-מלחמתי של שתי התנועות מוויטנאם לכיוון צה"ל והמפעל הציוני;

והחל משנות ה-80 ובעיקר ה-90 חדירת ההשפעות הפוסט-מודרניות לאקדמיה ולתרבות ומשם לתקשורת, למערכת המשפט ולשיח החברתי-פוליטי, השפעות שהתגלגלו לאידיאולוגיית זכויות האדם בגרסת אהרן ברק העוינת את עצם הרעיון של מדינת הלאום ועל אחת כמה וכמה את רעיון המדינה היהודית.

ניתן לשבור עוד קולמוסים רבים בניסיון לנתח את הכיוון אליו צועד השמאל הישראלי אבל דומני שחזרה מהשיח הרעיוני המופשט למציאות הישראלית המעשית של 2021 תקל עלינו לתפוס את משמעות וחומרת הדברים: לפני חודשים ספורים, במהלך מבצע 'שומר החומות', זכינו להמחשה מעשית – סנוקרת מצלצלת מהמציאות – לכך שכמה ממוקדי הכוח החשובים ביותר במדינת ישראל התנתקו לחלוטין מתכלית קיומם והפכו לגופים אוטונומיים שאיבדו כל קשר לחללית האם הציונית.

 

בשעה שאלפים רבים של פורעים ערבים ביצעו פוגרומים, מעשי לינץ' ואינספור אירועים אלימים, ניסיונות רצח ותקיפה אלימה כנגד יהודים, משטרת ישראל, פרקליטות המדינה ובתי המשפט פעלו בעיוורון, בניתוק ובהכחשה מוחלטת של המציאות וייצרו סימטריה שקרית בין האלימות של שני הצדדים. תושבי הנגב והגליל, תושבי הערים המעורבות וכל מי שנסע בכבישי ישראל בזמן המבצע חוו על בשרם את העובדה שמוקדי הכוח המרכזיים בישראל החליפו את מערכת הפעלה הציונית במערכת הפעלה אנטי-ציונית שאונסת את המציאות לתוך תבניות שקריות. תבניות אידיאולוגיות שמונעות מהמשטרה, מהפרקליטות ומבתי המשפט שלנו לבצע את חובתן הבסיסית ביותר כלפי אזרחי ישראל: להגן על חייהם.

 

גם התקשורת הישראלית, שיכולה הייתה לחשוף את הבגידה של מערכות החוק והאכיפה באזרחי ישראל ולהיאבק בה, היא שותפה מלאה בטרלול האנטי-ציוני ובהכחשת המציאות.

 

רוב מוחלט של אנשי משטרת ישראל הם ציונים בלב ובנפש. זה לא יהיה הימור פרוע לקבוע שרובם המוחלט של השוטרים הם לא רק ציונים, אלא גם אנשי ימין. רובם המוחלט של השוטרים יודעים היטב שהאירועים במהלך מבצע 'שומר חומות' לא היו סימטריים ושאין שום מקום להשוואה בין מקרי האלימות המגונים מצד יהודים כלפי ערבים, לבין האלימות הערבית כלפי יהודים שעלתה עליה אלפי מונים בעוצמתה.

 

 

עם זאת, עמדתם האידיאולוגית של השוטרים לא יכולה לבוא לידי ביטוי כאשר הפקידות הגבוהה של מדינת ישראל, ובכלל זה גם הפיקוד הבכיר במשטרה, פועלים בהתאם לתפיסת עולם ולמערכת הפעלה שאוסרת על הכרה במציאות כפשוטה. התוצאה שניכרו במהלך המבצע מחייבות להשיר מבט למציאות ולהכיר בחומרת המצב:

 

1. השוטרים חששו למלא את תפקידם ולהפעיל כוח כדי להגן על יהודים מפני אלימות ערבית.

2. גם במקרים בהם המשטרה ביצעה את תפקידה ועצרה את הפורעים, אנשי הפרקליטות נקטו בגישה מקלה ופעם אחר פעם סירבו להוסיף לכתבי האישום את המניע הלאומני.

3. גם במקרים המעטים בהם הגיעו האירועים האלימים לבתי המשפט, בחרו השופטים שוב ושוב לשחרר את הפורעים לרחובות כמעט בלא ענישה, תוך הצבת דרישות בלתי אפשריות בפני המשטרה והפרקליטות.

 

בחלק מהמקרים האג'נדה של השופטים כל כך קיצונית שהם נדרשים לפרשנויות אבסורדיות בכדי לשלח את הפורעים חזרה לרחובות – כמו לדוגמה המקרה אליו נחשפנו בשבוע שעבר כאשר שופטת בית משפט השלום בירושלים, מרים קסלאסי, דחתה את בקשת המשטרה לעצור עד תום ההליכים ערבי שנתפס על הר הבית בעיצומה של התפרעות אלימה כשהוא נושא אבנים וקבעה כי: "בנוגע לעבירה של ניסיון תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, על פניו לא קיימת ראיה שתבסס עבירה זו, באשר לא ניתן לעשות קפיצה לוגית ולטעון שכל מי שמחזיק אבן מתכוון לתקוף שוטר ולא עוברי אורח למשל".

 

כפי שציין אפילו משה נוסבאום בחדשות 12 לא ברור לאילו עוברי אורח יכולה השופטת להתכוון שכן בתקופת הרמדאן אסור היה ליהודים לעלות להר הבית ולכן לא היו שם עוברי אורח מלבד המתפרעים והשוטרים. האלימות הערבית בעיצומו של מבצע 'שומר חומות' היא רגע השיא שחשף בפנינו את העובדה שאפילו בשעת חירום, בעת מבצע צבאי שבו כל הארץ חזית, מערכות האכיפה והמשפט בישראל, וכך גם תקשורת השמאל, לא מסוגלות לחזור ולאמץ מדיניות שתאפשר למדינת ישראל להתמודד עם הקמים עליה לכלותה.

 

מנגד עלתה ידיעה כי אותה משטרת ישראל שכשלה לחלוטין בהגנה על יהודים בלוד במהלך 'שומר חומות', מבקשת כעת להחרים נשקים מתושבים יהודים בלוד שאוחזים בנשק ברישיון ובהתאם לחוק. תושבי דרום תל אביב, תושבי הערים המעורבות, המתיישבים ביהודה ושומרון, חיילי צה"ל ושוטרי מג"ב יודעים היטב שהמציאות שחווינו במבצע 'שומר חומות' היא ביטוי קיצוני של מציאות חולה ומעוותת שקיימת בשטח והולכת ומחמירה מזה שנים ארוכות.

הציבור הישראלי הוא ציוני ברובו המחלט וימני ברובו, אבל מוקדי הכוח במדינת ישראל התנתקו מתכליתם ומעילת קיומם – לפעול למען אזרחי ישראל ובהתאם לרצונותיהם וערכיהם של אזרח ישראל – ופועלים כעת בשירות אג'נדה אנטי-ציונית שמונעת מישראל את היכולת להתמודד עם אתגרים לאומיים ואפילו קיומיים.

הנחת יסוד: שתיים

הנחת היסוד השנייה היא אם כן מסקנה ישירה ובלתי נמנעת של ההנחה הראשונה שהסברתי כעת:

עתיד המפעל הציוני ועצם קיומם של מדינת ישראל ועם ישראל, תלויים לחלוטין על כתפי מחנה הימין ויכולתו לבלום ולמנוע מהשמאל לשנות ולמחוק את זהותה היהודית של ישראל ו/או להחליש את יכולתה להתמודד עם אתגרים לאומיים עד כדי סכנה קיומית.

 

אם הימין הישראלי לא יצליח לשוב לשלטון ולחולל שינוי דרמטי – החלפה מוחלטת של מערכות ההפעלה של מערכת המשפט, המשטרה והפקידות הגבוהה – הרי שמערכת המשפט והפקידות הגבוהה, בגיבוי התקשורת, האקדמיה ומערך ארגוני השמאל, ימשיכו לכרסם בזהותה היהודית של המדינה, וימשיכו להחליש ולמנוע ממדינת ישראל את היכולת להגן על עצמה ועל אזרחיה. המחשבה שמשטרת ישראל תמשיך לפעול בהתאם לאותה מערכת הפעלה בעת עימות רב חזיתי מול חיזבאללה, חמאס, סוריה, הפלסטינים ביו"ש והחזית הפנימית צריכה להדיר שינה מעיני כולנו. זו לא פחות מסכנה קיומית פיזית, במובן הכי אלמנטרי.

 

הנחת יסוד: שלוש

וישנה הנחת יסוד שלישית, שגם היא כבר היתה אמורה להיות אלמנטרית בעבור אנשי ימין: השמאל הישראלי הוא מחנה אנטי-דמוקרטי שבאמצעות שליטתו במוקדי הכוח הצליח להנחיל ולקבע בישראל מערכות כפולות של חוק ומוסר.

גם כאן קצרה היריעה ואין טעם ותכלית לחזור על מה שכבר כתבנו והסברנו באלפי מאמרים ופוסטים, (וגם בכמה ספרים שפורסמו כחלק מההתחדשות הרעיונית של הימין), אבל הנקודה המכריעה היא שהשמאל של 2021 הוא לא רק פוסט-ציוני הוא גם אנטי-דמוקרטי.

מערכת המשפט, התקשורת, האקדמיה, מוסדות התרבות וחלקים גדולים מהפקידות הגבוהה בישראל עובדים בהתאם למערכות הפעלה סותרות שינון מגל הטיב לסכמן במשפט הקולע "ימין אסור, שמאל מותר".

 

לא לחינם תיאוריית ישראל הראשונה והשנייה של אבישי בן חיים היא הנושא הכי בוער בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית.

גם כאן, כדי להבין כהלכה את חומרת הבגידה הפוליטית-חברתית של נפתלי בנט, איילת שקד וגדעון סער, צריך להגדיר בצורה מדויקת יותר את קווי התיחום של סוגיית ישראל הראשונה וישראל השנייה. רבים מעדיפים להציג את הסוגיה כמחלוקת עדתית בעיקרה, דבר המקל על אנשי השמאל ללעוג לתזה באמצעות הצגת אנשי שמאל מהפריפריה או ממוצא מזרחי, או הדגשת מוצאם האשכנזי של מנהיגים מימין.

 

אבל יותר מאשר סוגיה עדתית או יחסי מרכז־פריפריה, הנקודה הארכימדית להבנת המציאות הפוליטית טמונה בהכרה כי ישראל הראשונה היא מועדון חברים סגור, המקנה לחבריו זכויות יתר ומעמיד בפני כלל אזרחי ישראל תנאי הצטרפות ברורים ונוקשים. מועדון ישראל הראשונה התחיל כמועדון חברים מפא"יניקי, שהחזיק בהגמוניה מובהקת על מוקדי הכוח של מדינה ריכוזית. הסוציולוג ברוך קימרלינג כינה את חברי הקבוצה הזו אחוסל"ים – אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטיים ולאומיים. במרוצת השנים איבד מועדון האחוס"לים מגודלו היחסי, וכדי לשמור על כוחו נאלץ לפתוח את השורות למצטרפים חדשים שנדרשו לשלם לסלקטור כרטיס כניסה ודמי חבר קשיחים.

 

צעיר מזרחי מהפריפריה שמעוניין לפתח קריירה אקדמית; דתי־לאומי שמעוניין להשתלב בפרקליטות; או בן למשפחה הלוחמת המעוניין להפוך לשחקן תיאטרון – מבינים היטב את כללי המשחק: כדי להיכנס למועדון אתה צריך להפנות עורף למקומות שבהם גדלת, לאמץ את ערכי הנאורות כפי שהוגדרו על ידי מנהלי המועדון, לדבר בטרמינולוגיה הנכונה, לתקוף את נתניהו ואת הליכודניקים או לבוז למתנחלים ולחרדים.

 

כוחו של מועדון ישראל הראשונה טמון בעובדה שגם לאחר יותר מארבעה עשורים מאז המהפך, כמעט כל מוקדי הכוח פועלים באמצעות מערכות הפעלה אנטי־דמוקרטיות. הימין יכול לנצח בבחירות אחרי בחירות, אולם עד לאחרונה הוא לא הבין את חשיבותם של ועדות המינויים ומנגנוני הקידום במערכת המשפט ובפקידות הגבוהה – שמצידם נגסו ושוב ושוב בסמכויות המערכת הפוליטית.

 

בשנים האחרונות ביצע הימין קפיצת דרך בתפיסתו את החיים הפוליטיים. כלי התקשורת הימניים, הרשתות החברתיות וארגונים חוץ־פרלמנטריים מימין הצליחו לשבור את המונופול של השמאל על זרימת המידע ועיצוב סדר היום הציבורי. בשדה המשפטי הפך המאבק לצמצום כוחה המופרז של מערכת המשפט לסוגיית דגל עבור מצביעי הימין (בעיקר הודות למסע הרדיפה הכוחני נגד נתניהו). ישראל השנייה החלה להיאבק על זכויותיה הפוליטיות, ולראשונה בתולדותיה היתה קרובה לגיבוש רוב המחויב לריסוק החומות הישנות ולחדירה למוקדי כוח שהאליטות הישנות רואות כנחלותיה הבלעדיות.

 

המטרה המרכזית של השמאל כיום אינה לחתום על הסכם מדיני עם הפלסטינים, לסגת מיהודה ושומרון או לפנות התנחלויות. זה השמאל של הניינטיז. השמאל של 2017-2021 מנהל מאבק נחוש, עד כדי זריעת אנרכיה, שמטרתו להגן על זכויות היתר של מועדון ישראל הראשונה. הם לא נלחמים על ערכי הדמוקרטיה, כי אם על הפריבילגיות של האוליגרכיה.

 

השנתיים האחרונות היו רגע השיא של מאבק שפרץ בעשור האחרון והבשיל בשנים האחרונות, מאבק שיכריע אם ישראל השנייה תצליח לפתוח את השערים של מוקדי הכוח ולטפס למעמד פוליטי דומה לזה של ישראל הראשונה. או שישראל הראשונה תצליח לשלול מהמערכת הפוליטית גם את מעט העוצמה שעוד נשארה בידה ולהפוך את בוחרי הימין לישראל השלישית.

 

זה מה שמונח על הכף וברגע השיא של המאבק הזה, ושל המאבק לבלימת מוקדי כוח שמסכנים את עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית, בחרו נפתלי בנט, איילת שקד וגדעון סער לרסק את הימין מבפנים, לחבור לשמאל ולהעניק לאליטות הישנות את הניצחון הגדול והחשוב ביותר, הרבה יותר מאשר סתם ניצחון בבחירות: ניצחון שלקח את הרוב הימני שעמד כפסע משינוי היסטורי, ריסק אותו לגורמים וכעת מאפשר לשמאל לשמר ולבצר את שליטתו במוקדי הכוח.

 

ריפוי ושינוי: גרסת המציאות

בעשור האחרון התחולל בימין תהליך ריפוי ושינוי אמיתי ומשמעותי. מבחינה רעיונית התחלנו להבין שפוליטיקה היא הרבה יותר מהשאלה מי מנצח בבחירות, אלא מלחמת רעיונות וערכים שמתנהלת סימולטנית בשורת זירות ומגרשים. באיחור של עשורים נפל לנו האסימון כי מחנה פוליטי שמפקיר את התקשורת, מערכת המשפט, האקדמיה, התרבות והזירה החוץ-פרלמנטרית, ימצא עצמו לעיתים קרובות מובל ומובס פוליטית גם אם ינצח במרבית מערכות הבחירות.

מבחינה מנטלית ופסיכולוגית הימין החל תהליך ארוך של מעבר ממחנה כנוע ושפוף קומה שקיבל את ההגמוניה הכוחנית של השמאל במוקדי הכוח כגזירת גורל, למחנה שחלקים גדלים והולכים בקרבו מבקשים להתנער מהעבדות המנטלית והרעיונית ולחתור לעצמאות מחשבתית ולדמוקרטיזציה של מוקדי הכוח.

במשפט אחד: נמאס לנו להצביע ימין ולקבל שמאל והתחלנו לפעול בצורה אופרטיבית ואפקטיבית כדי לשנות זאת. כדי שנצביע ימין ונקבל ימין.

 

נפתלי בנט נכנס לפוליטיקה בשנת 2012 בהבטחה ש"משהו חדש מתחיל" ויחד עם איילת שקד הציג עצמו כרוח החיה של תהליך השינוי. שניהם רתמו לצדם את האנרגיה הפוליטית האדירה שנוצרה בימין והפכו עצמם לנערי הפוסטר של הימין החדש. הם אפילו קראו ככה למפלגה שלהם. אחד הכלים המרכזיים העומדים לרשות השמאל הוא יכולתם של מוקדי הכוח לתמרן שחקנים חלשים במפה הפוליטית הימנית. בני בגין, דן מרידור, אהוד אולמרט, ראובן ריבלין, ציפי לבני, לימור לבנת, מאיר שיטרית, רוני מילוא או משה כחלון הם כולם דוגמאות לאנשי ימין שהשמאל הצליח לאלף באמצעות מערך המקלות והגזרים שהוא מפעיל. הם גרמו נזקים עצומים למחנה הימין ואיפשרו לשמאל לקדם את ערכיו ולבצר את שליטתו במוקדי הכוח.

 

אבל נפתלי בנט ואיילת שקד, ובאופן דומה גם גדעון סער, הם הונאה פוליטית בסדר גודל אחר. מה שאנו רואים בחודשים האחרונים הוא הדגמה ליכולתו של השמאל להשתמש במוקדי הכוח לא רק כדי לתמרן פוליטיקאים חלשים מהימין, אלא כדי לרתום את האנרגיה הפוליטית המבקשת לחולל שינוי כדי לרסק אותה. ליכולת המדהימה של השמאל לפעול בתוך הציבור והתודעה הימנית, ולקדם ולהריץ פוליטיקאים כביכול "ימנים" שברגע המכריע יעניקו לשמאל את ההישג האולטימטיבי שישבור את רוחו של הימין.

 

בהיבט הזה השם הראוי לממשלת ההונאה של בנט, שקד וסער הוא ממשלת דיכוי. ממשלה שתפקידה להנציח את מערכות ההפעלה הכפולות במוקדי הכוח.

והאסון הגדול באמת, הרבה מעבר לבגידתם של הפוליטיקאים, הוא העובדה שבנט, שקד וסער הצליחו לקחת עמם חלק לא מבוטל מציבור הבוחרים שלהם, ולהעביר אותו במכה אחת חמישה נתיבים שמאלה.

 

בין אם ממשלת הדיכוי וההונאה של בנט ולפיד תחזיק שנה, ובין אם תשלים קדנציה מלאה של 4 שנים, הסכנה הגדולה באמת, שעלולה להפוך לאסון בקנה מידה היסטורי, היא שבגידתם של בנט, שקד וסער תמנע מהימין את היכולת לגבש רוב גם במערכת הבחירות הבאה.

אם נחזור להנחות היסוד הראשונות עמן פתחנו הרי שמשמעות הדבר היא שמחנה הימין ייאבד את היכולת האפקטיבית לבלום את הסחף הפוסט ציוני שמובילים מוקדי הכוח של השמאל. ריסוק מחנה הימין עשוי להתברר כריסוק המחנה שעתיד המפעל הציוני מוטל כולו על כתפיו.

למאמרים נוספים של ארז תדמור – לחצו כאן.

---

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: