המטרה של בנט וממשלת הדיכוי היא ריסוק מחנה הימין

בגידתם של בנט וחבריו לממשלה מעלה את המדינה למסלול של ריסוק מחנה הימין, צעד שעשוי להתברר גם כריסוק המחנה שמחזיק את המפעל היהודי והציוני על כתפיו. הסכנה ברורה ומיידית

מהלכים מתוכננים בקפידה, נפתלי בנט ויאיר לפיד (צילום: לע״מ)

הטיפול הכושל וחסר האחריות של בנט וממשלתו במשבר הקורונה שהם החזירו במו ידיהם והחלטותיהם הפופוליסטיות גורם לשכחה מסוימת באשר לחומרת הבגידה הפוליטית של נפתלי בנט, איילת שקד וגדעון סער. שתי הנחות יסוד שבשלב הזה כבר היו אמורות להיות אלמנטריות:

1. השמאל הישראלי כבר אינו ציוני.

2. עתיד המפעל הציוני ועצם קיומם של מדינת ישראל ועם ישראל, תלויים לחלוטין על כתפי מחנה הימין ויכולתו לבלום ולמנוע מהשמאל לשנות ולמחוק את זהותה היהודית של ישראל ו/או להחליש את יכולתה להתמודד עם אתגרים לאומיים עד כדי סכנה קיומית.

 

בספרי 'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?' הקדשתי את הפרק העשירי לנושא הקריסה הזהותית והאידיאולוגית של השמאל למחוזות הפוסט ציונות. קצרה היריעה וכמובן שלא אחזור על מלוא הטיעון אך אביא כאן את העמוד הראשון בפרק שמסביר את עיקר הטיעון:

"השמאל הישראלי כבר מזמן אינו ציוני. אין כוונת הדברים לומר שכל מצביעי השמאל, או אפילו רובם, מזדהים כפוסט-ציונים. להפך. בקרב אנשי שמאל יימצאו, להערכתי, יותר אנשים המזדהים כציונים מאשר כאלו המזהים עצמם כפוסט ציונים או כאנטי ציונים. הנקודה המכרעת אינה כיצד מזהים עצמם מרבית אנשי השמאל, אלא מהו הכיוון אליו מושך השמאל את מדינת ישראל. ובהיבט הזה, השמאל, כמחנה פוליטי הפך למחנה פוסט ציוני.

מרכז הכובד הרעיוני והאידיאולוגי של השמאל – הערכים שאותם הוא מקדם, השורשים האינטלקטואליים של עמדותיו הנוכחיות, ולפיכך גם מאבקיו היומיומיים – נטועים עמוק בתוך תפישת עולם פוסט ציונית, פוסט לאומית ופוסט מודרנית.

 

סוגיות כמו חוק האזרחות, המסתננים מאפריקה, אחדותה או חלוקתה של ירושלים, המאבק על עתיד הנגב והגליל ודרישת נתניהו להכרה פלסטינית במדינת הלאום היהודי הן כמה מהדוגמאות לאופן שבו עמדות השמאל משרתות את המאבק למחיקת זהותה היהודית של מדינת ישראל.

כוונתי כאן אינה רק לעמדות 'הקרן החדשה' או עיתון 'הארץ', על אף השפעתם הרבה, אלא דווקא לעמדות הזרם המרכזי של השמאל הישראלי – אנשי מפלגת העבודה (המחנה הציוני) ו'שלום עכשיו', הסופרים והפובליציסטיים הבכירים, האמנים ומעצבי דעת הקהל של השמאל. במובן זה, ההזדהות האוטומטית של השמאל עם הדרישות הקיצוניות ביותר של הפלסטינים אינה מקרית – היא נובעת , באופן ישיר, ממסגרות החשיבה ומהאופנות האינטלקטואליות שאימץ השמאל בישראל מהשמאל העולמי.

 

במאבק שהתנהל על נשמת השמאל הישראלי מאז תחילת המפעל הציוני נחלה הציונות תבוסה חמורה, כמעט מוחלטת. זו למעשה הטרגדיה הגדולה של הציונות ומדינת ישראל. זו טרגדיה, שבגלל השפעת השמאל מעמידה בסימן שאלה את ההישגים האדירים של התנועה הציונית. זו הסיבה שמה שמוטל כעת על הפרק אינו גבולותיה של המדינה היהודית, אלא עצם קיומה של מדינת הלאום היהודית".

 

בהמשך הפרק ביקשתי לערוך סקירה היסטורית של התנגשות הרעיונות והאידיאולוגיות שהובילו את השמאל למצבו הנוכחי:

התוצאה הבלתי נמנעת של אימוץ האידיאולוגיה הסוציאליסטית-מרקסיסטית שעוינת את הזהות היהודית (בדיוק הדבר ממנו הזהיר ז'בוטינסקי שקבע כבר ב-1932 ש"בשביל האילן שלנו הקומוניזם הוא כגז משמיד");

לאחר מכן חדירת ההשפעות של השמאל האמריקני בגרסתו ההיפית ושל השמאל האירופי בגרסת מרד הסטודנטים של סוף שנות ה-60 והשלכת הסנטימנט האנטי-מלחמתי של שתי התנועות מוויטנאם לכיוון צה"ל והמפעל הציוני;

והחל משנות ה-80 ובעיקר ה-90 חדירת ההשפעות הפוסט-מודרניות לאקדמיה ולתרבות ומשם לתקשורת, למערכת המשפט ולשיח החברתי-פוליטי, השפעות שהתגלגלו לאידיאולוגיית זכויות האדם בגרסת אהרן ברק העוינת את עצם הרעיון של מדינת הלאום ועל אחת כמה וכמה את רעיון המדינה היהודית.

ניתן לשבור עוד קולמוסים רבים בניסיון לנתח את הכיוון אליו צועד השמאל הישראלי אבל דומני שחזרה מהשיח הרעיוני המופשט למציאות הישראלית המעשית של 2021 תקל עלינו לתפוס את משמעות וחומרת הדברים: לפני חודשים ספורים, במהלך מבצע 'שומר החומות', זכינו להמחשה מעשית – סנוקרת מצלצלת מהמציאות – לכך שכמה ממוקדי הכוח החשובים ביותר במדינת ישראל התנתקו לחלוטין מתכלית קיומם והפכו לגופים אוטונומיים שאיבדו כל קשר לחללית האם הציונית.

 

בשעה שאלפים רבים של פורעים ערבים ביצעו פוגרומים, מעשי לינץ' ואינספור אירועים אלימים, ניסיונות רצח ותקיפה אלימה כנגד יהודים, משטרת ישראל, פרקליטות המדינה ובתי המשפט פעלו בעיוורון, בניתוק ובהכחשה מוחלטת של המציאות וייצרו סימטריה שקרית בין האלימות של שני הצדדים. תושבי הנגב והגליל, תושבי הערים המעורבות וכל מי שנסע בכבישי ישראל בזמן המבצע חוו על בשרם את העובדה שמוקדי הכוח המרכזיים בישראל החליפו את מערכת הפעלה הציונית במערכת הפעלה אנטי-ציונית שאונסת את המציאות לתוך תבניות שקריות. תבניות אידיאולוגיות שמונעות מהמשטרה, מהפרקליטות ומבתי המשפט שלנו לבצע את חובתן הבסיסית ביותר כלפי אזרחי ישראל: להגן על חייהם.

 

גם התקשורת הישראלית, שיכולה הייתה לחשוף את הבגידה של מערכות החוק והאכיפה באזרחי ישראל ולהיאבק בה, היא שותפה מלאה בטרלול האנטי-ציוני ובהכחשת המציאות.

 

רוב מוחלט של אנשי משטרת ישראל הם ציונים בלב ובנפש. זה לא יהיה הימור פרוע לקבוע שרובם המוחלט של השוטרים הם לא רק ציונים, אלא גם אנשי ימין. רובם המוחלט של השוטרים יודעים היטב שהאירועים במהלך מבצע 'שומר חומות' לא היו סימטריים ושאין שום מקום להשוואה בין מקרי האלימות המגונים מצד יהודים כלפי ערבים, לבין האלימות הערבית כלפי יהודים שעלתה עליה אלפי מונים בעוצמתה.

 

 

עם זאת, עמדתם האידיאולוגית של השוטרים לא יכולה לבוא לידי ביטוי כאשר הפקידות הגבוהה של מדינת ישראל, ובכלל זה גם הפיקוד הבכיר במשטרה, פועלים בהתאם לתפיסת עולם ולמערכת הפעלה שאוסרת על הכרה במציאות כפשוטה. התוצאה שניכרו במהלך המבצע מחייבות להשיר מבט למציאות ולהכיר בחומרת המצב:

 

1. השוטרים חששו למלא את תפקידם ולהפעיל כוח כדי להגן על יהודים מפני אלימות ערבית.

2. גם במקרים בהם המשטרה ביצעה את תפקידה ועצרה את הפורעים, אנשי הפרקליטות נקטו בגישה מקלה ופעם אחר פעם סירבו להוסיף לכתבי האישום את המניע הלאומני.

3. גם במקרים המעטים בהם הגיעו האירועים האלימים לבתי המשפט, בחרו השופטים שוב ושוב לשחרר את הפורעים לרחובות כמעט בלא ענישה, תוך הצבת דרישות בלתי אפשריות בפני המשטרה והפרקליטות.

 

בחלק מהמקרים האג'נדה של השופטים כל כך קיצונית שהם נדרשים לפרשנויות אבסורדיות בכדי לשלח את הפורעים חזרה לרחובות – כמו לדוגמה המקרה אליו נחשפנו בשבוע שעבר כאשר שופטת בית משפט השלום בירושלים, מרים קסלאסי, דחתה את בקשת המשטרה לעצור עד תום ההליכים ערבי שנתפס על הר הבית בעיצומה של התפרעות אלימה כשהוא נושא אבנים וקבעה כי: "בנוגע לעבירה של ניסיון תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, על פניו לא קיימת ראיה שתבסס עבירה זו, באשר לא ניתן לעשות קפיצה לוגית ולטעון שכל מי שמחזיק אבן מתכוון לתקוף שוטר ולא עוברי אורח למשל".

 

כפי שציין אפילו משה נוסבאום בחדשות 12 לא ברור לאילו עוברי אורח יכולה השופטת להתכוון שכן בתקופת הרמדאן אסור היה ליהודים לעלות להר הבית ולכן לא היו שם עוברי אורח מלבד המתפרעים והשוטרים. האלימות הערבית בעיצומו של מבצע 'שומר חומות' היא רגע השיא שחשף בפנינו את העובדה שאפילו בשעת חירום, בעת מבצע צבאי שבו כל הארץ חזית, מערכות האכיפה והמשפט בישראל, וכך גם תקשורת השמאל, לא מסוגלות לחזור ולאמץ מדיניות שתאפשר למדינת ישראל להתמודד עם הקמים עליה לכלותה.

 

מנגד עלתה ידיעה כי אותה משטרת ישראל שכשלה לחלוטין בהגנה על יהודים בלוד במהלך 'שומר חומות', מבקשת כעת להחרים נשקים מתושבים יהודים בלוד שאוחזים בנשק ברישיון ובהתאם לחוק. תושבי דרום תל אביב, תושבי הערים המעורבות, המתיישבים ביהודה ושומרון, חיילי צה"ל ושוטרי מג"ב יודעים היטב שהמציאות שחווינו במבצע 'שומר חומות' היא ביטוי קיצוני של מציאות חולה ומעוותת שקיימת בשטח והולכת ומחמירה מזה שנים ארוכות.

הציבור הישראלי הוא ציוני ברובו המחלט וימני ברובו, אבל מוקדי הכוח במדינת ישראל התנתקו מתכליתם ומעילת קיומם – לפעול למען אזרחי ישראל ובהתאם לרצונותיהם וערכיהם של אזרח ישראל – ופועלים כעת בשירות אג'נדה אנטי-ציונית שמונעת מישראל את היכולת להתמודד עם אתגרים לאומיים ואפילו קיומיים.

נשק גנוב (צילום: דוברות המשטרה)

הנחת יסוד: שתיים

הנחת היסוד השנייה היא אם כן מסקנה ישירה ובלתי נמנעת של ההנחה הראשונה שהסברתי כעת:

עתיד המפעל הציוני ועצם קיומם של מדינת ישראל ועם ישראל, תלויים לחלוטין על כתפי מחנה הימין ויכולתו לבלום ולמנוע מהשמאל לשנות ולמחוק את זהותה היהודית של ישראל ו/או להחליש את יכולתה להתמודד עם אתגרים לאומיים עד כדי סכנה קיומית.

 

אם הימין הישראלי לא יצליח לשוב לשלטון ולחולל שינוי דרמטי – החלפה מוחלטת של מערכות ההפעלה של מערכת המשפט, המשטרה והפקידות הגבוהה – הרי שמערכת המשפט והפקידות הגבוהה, בגיבוי התקשורת, האקדמיה ומערך ארגוני השמאל, ימשיכו לכרסם בזהותה היהודית של המדינה, וימשיכו להחליש ולמנוע ממדינת ישראל את היכולת להגן על עצמה ועל אזרחיה. המחשבה שמשטרת ישראל תמשיך לפעול בהתאם לאותה מערכת הפעלה בעת עימות רב חזיתי מול חיזבאללה, חמאס, סוריה, הפלסטינים ביו"ש והחזית הפנימית צריכה להדיר שינה מעיני כולנו. זו לא פחות מסכנה קיומית פיזית, במובן הכי אלמנטרי.

 

הנחת יסוד: שלוש

וישנה הנחת יסוד שלישית, שגם היא כבר היתה אמורה להיות אלמנטרית בעבור אנשי ימין: השמאל הישראלי הוא מחנה אנטי-דמוקרטי שבאמצעות שליטתו במוקדי הכוח הצליח להנחיל ולקבע בישראל מערכות כפולות של חוק ומוסר.

גם כאן קצרה היריעה ואין טעם ותכלית לחזור על מה שכבר כתבנו והסברנו באלפי מאמרים ופוסטים, (וגם בכמה ספרים שפורסמו כחלק מההתחדשות הרעיונית של הימין), אבל הנקודה המכריעה היא שהשמאל של 2021 הוא לא רק פוסט-ציוני הוא גם אנטי-דמוקרטי.

מערכת המשפט, התקשורת, האקדמיה, מוסדות התרבות וחלקים גדולים מהפקידות הגבוהה בישראל עובדים בהתאם למערכות הפעלה סותרות שינון מגל הטיב לסכמן במשפט הקולע "ימין אסור, שמאל מותר".

 

לא לחינם תיאוריית ישראל הראשונה והשנייה של אבישי בן חיים היא הנושא הכי בוער בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית.

גם כאן, כדי להבין כהלכה את חומרת הבגידה הפוליטית-חברתית של נפתלי בנט, איילת שקד וגדעון סער, צריך להגדיר בצורה מדויקת יותר את קווי התיחום של סוגיית ישראל הראשונה וישראל השנייה. רבים מעדיפים להציג את הסוגיה כמחלוקת עדתית בעיקרה, דבר המקל על אנשי השמאל ללעוג לתזה באמצעות הצגת אנשי שמאל מהפריפריה או ממוצא מזרחי, או הדגשת מוצאם האשכנזי של מנהיגים מימין.

 

אבל יותר מאשר סוגיה עדתית או יחסי מרכז־פריפריה, הנקודה הארכימדית להבנת המציאות הפוליטית טמונה בהכרה כי ישראל הראשונה היא מועדון חברים סגור, המקנה לחבריו זכויות יתר ומעמיד בפני כלל אזרחי ישראל תנאי הצטרפות ברורים ונוקשים. מועדון ישראל הראשונה התחיל כמועדון חברים מפא"יניקי, שהחזיק בהגמוניה מובהקת על מוקדי הכוח של מדינה ריכוזית. הסוציולוג ברוך קימרלינג כינה את חברי הקבוצה הזו אחוסל"ים – אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטיים ולאומיים. במרוצת השנים איבד מועדון האחוס"לים מגודלו היחסי, וכדי לשמור על כוחו נאלץ לפתוח את השורות למצטרפים חדשים שנדרשו לשלם לסלקטור כרטיס כניסה ודמי חבר קשיחים.

 

צעיר מזרחי מהפריפריה שמעוניין לפתח קריירה אקדמית; דתי־לאומי שמעוניין להשתלב בפרקליטות; או בן למשפחה הלוחמת המעוניין להפוך לשחקן תיאטרון – מבינים היטב את כללי המשחק: כדי להיכנס למועדון אתה צריך להפנות עורף למקומות שבהם גדלת, לאמץ את ערכי הנאורות כפי שהוגדרו על ידי מנהלי המועדון, לדבר בטרמינולוגיה הנכונה, לתקוף את נתניהו ואת הליכודניקים או לבוז למתנחלים ולחרדים.

 

כוחו של מועדון ישראל הראשונה טמון בעובדה שגם לאחר יותר מארבעה עשורים מאז המהפך, כמעט כל מוקדי הכוח פועלים באמצעות מערכות הפעלה אנטי־דמוקרטיות. הימין יכול לנצח בבחירות אחרי בחירות, אולם עד לאחרונה הוא לא הבין את חשיבותם של ועדות המינויים ומנגנוני הקידום במערכת המשפט ובפקידות הגבוהה – שמצידם נגסו ושוב ושוב בסמכויות המערכת הפוליטית.

 

בשנים האחרונות ביצע הימין קפיצת דרך בתפיסתו את החיים הפוליטיים. כלי התקשורת הימניים, הרשתות החברתיות וארגונים חוץ־פרלמנטריים מימין הצליחו לשבור את המונופול של השמאל על זרימת המידע ועיצוב סדר היום הציבורי. בשדה המשפטי הפך המאבק לצמצום כוחה המופרז של מערכת המשפט לסוגיית דגל עבור מצביעי הימין (בעיקר הודות למסע הרדיפה הכוחני נגד נתניהו). ישראל השנייה החלה להיאבק על זכויותיה הפוליטיות, ולראשונה בתולדותיה היתה קרובה לגיבוש רוב המחויב לריסוק החומות הישנות ולחדירה למוקדי כוח שהאליטות הישנות רואות כנחלותיה הבלעדיות.

 

המטרה המרכזית של השמאל כיום אינה לחתום על הסכם מדיני עם הפלסטינים, לסגת מיהודה ושומרון או לפנות התנחלויות. זה השמאל של הניינטיז. השמאל של 2017-2021 מנהל מאבק נחוש, עד כדי זריעת אנרכיה, שמטרתו להגן על זכויות היתר של מועדון ישראל הראשונה. הם לא נלחמים על ערכי הדמוקרטיה, כי אם על הפריבילגיות של האוליגרכיה.

 

השנתיים האחרונות היו רגע השיא של מאבק שפרץ בעשור האחרון והבשיל בשנים האחרונות, מאבק שיכריע אם ישראל השנייה תצליח לפתוח את השערים של מוקדי הכוח ולטפס למעמד פוליטי דומה לזה של ישראל הראשונה. או שישראל הראשונה תצליח לשלול מהמערכת הפוליטית גם את מעט העוצמה שעוד נשארה בידה ולהפוך את בוחרי הימין לישראל השלישית.

 

זה מה שמונח על הכף וברגע השיא של המאבק הזה, ושל המאבק לבלימת מוקדי כוח שמסכנים את עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית, בחרו נפתלי בנט, איילת שקד וגדעון סער לרסק את הימין מבפנים, לחבור לשמאל ולהעניק לאליטות הישנות את הניצחון הגדול והחשוב ביותר, הרבה יותר מאשר סתם ניצחון בבחירות: ניצחון שלקח את הרוב הימני שעמד כפסע משינוי היסטורי, ריסק אותו לגורמים וכעת מאפשר לשמאל לשמר ולבצר את שליטתו במוקדי הכוח.

 

ריפוי ושינוי: גרסת המציאות

בעשור האחרון התחולל בימין תהליך ריפוי ושינוי אמיתי ומשמעותי. מבחינה רעיונית התחלנו להבין שפוליטיקה היא הרבה יותר מהשאלה מי מנצח בבחירות, אלא מלחמת רעיונות וערכים שמתנהלת סימולטנית בשורת זירות ומגרשים. באיחור של עשורים נפל לנו האסימון כי מחנה פוליטי שמפקיר את התקשורת, מערכת המשפט, האקדמיה, התרבות והזירה החוץ-פרלמנטרית, ימצא עצמו לעיתים קרובות מובל ומובס פוליטית גם אם ינצח במרבית מערכות הבחירות.

מבחינה מנטלית ופסיכולוגית הימין החל תהליך ארוך של מעבר ממחנה כנוע ושפוף קומה שקיבל את ההגמוניה הכוחנית של השמאל במוקדי הכוח כגזירת גורל, למחנה שחלקים גדלים והולכים בקרבו מבקשים להתנער מהעבדות המנטלית והרעיונית ולחתור לעצמאות מחשבתית ולדמוקרטיזציה של מוקדי הכוח.

במשפט אחד: נמאס לנו להצביע ימין ולקבל שמאל והתחלנו לפעול בצורה אופרטיבית ואפקטיבית כדי לשנות זאת. כדי שנצביע ימין ונקבל ימין.

 

נפתלי בנט נכנס לפוליטיקה בשנת 2012 בהבטחה ש"משהו חדש מתחיל" ויחד עם איילת שקד הציג עצמו כרוח החיה של תהליך השינוי. שניהם רתמו לצדם את האנרגיה הפוליטית האדירה שנוצרה בימין והפכו עצמם לנערי הפוסטר של הימין החדש. הם אפילו קראו ככה למפלגה שלהם. אחד הכלים המרכזיים העומדים לרשות השמאל הוא יכולתם של מוקדי הכוח לתמרן שחקנים חלשים במפה הפוליטית הימנית. בני בגין, דן מרידור, אהוד אולמרט, ראובן ריבלין, ציפי לבני, לימור לבנת, מאיר שיטרית, רוני מילוא או משה כחלון הם כולם דוגמאות לאנשי ימין שהשמאל הצליח לאלף באמצעות מערך המקלות והגזרים שהוא מפעיל. הם גרמו נזקים עצומים למחנה הימין ואיפשרו לשמאל לקדם את ערכיו ולבצר את שליטתו במוקדי הכוח.

 

אבל נפתלי בנט ואיילת שקד, ובאופן דומה גם גדעון סער, הם הונאה פוליטית בסדר גודל אחר. מה שאנו רואים בחודשים האחרונים הוא הדגמה ליכולתו של השמאל להשתמש במוקדי הכוח לא רק כדי לתמרן פוליטיקאים חלשים מהימין, אלא כדי לרתום את האנרגיה הפוליטית המבקשת לחולל שינוי כדי לרסק אותה. ליכולת המדהימה של השמאל לפעול בתוך הציבור והתודעה הימנית, ולקדם ולהריץ פוליטיקאים כביכול "ימנים" שברגע המכריע יעניקו לשמאל את ההישג האולטימטיבי שישבור את רוחו של הימין.

 

בהיבט הזה השם הראוי לממשלת ההונאה של בנט, שקד וסער הוא ממשלת דיכוי. ממשלה שתפקידה להנציח את מערכות ההפעלה הכפולות במוקדי הכוח.

והאסון הגדול באמת, הרבה מעבר לבגידתם של הפוליטיקאים, הוא העובדה שבנט, שקד וסער הצליחו לקחת עמם חלק לא מבוטל מציבור הבוחרים שלהם, ולהעביר אותו במכה אחת חמישה נתיבים שמאלה.

 

בין אם ממשלת הדיכוי וההונאה של בנט ולפיד תחזיק שנה, ובין אם תשלים קדנציה מלאה של 4 שנים, הסכנה הגדולה באמת, שעלולה להפוך לאסון בקנה מידה היסטורי, היא שבגידתם של בנט, שקד וסער תמנע מהימין את היכולת לגבש רוב גם במערכת הבחירות הבאה.

אם נחזור להנחות היסוד הראשונות עמן פתחנו הרי שמשמעות הדבר היא שמחנה הימין ייאבד את היכולת האפקטיבית לבלום את הסחף הפוסט ציוני שמובילים מוקדי הכוח של השמאל. ריסוק מחנה הימין עשוי להתברר כריסוק המחנה שעתיד המפעל הציוני מוטל כולו על כתפיו.

למאמרים נוספים של ארז תדמור – לחצו כאן.


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

37 תגובות למאמר

  1. היי ארז,

    אני חייב לומר שאני מסכים איתך חלקית.
    האם השמאל מנסה לשמר את האוליגרכיה ? בוודאי. הרי השמאל בארץ ובעולם מנסה לשמר ולתגבר את מוקדי הכוח שלו על מנת להשתמש בהם בשעת כושר (ראה ערך אמריקה: הוצאת כלי נשק מהרחובות בשלבים, הוצאת הנשק מאוסטרליה, קנדה וכדומה)

    האם המטרה של בנט הוא חיסול מחנה הימין ? לדעתי לא.
    אין ספק שכבר הרבה זמן ועם הצלחה כזו או אחרת גורמים לשסעים בתוך מחנה הימין.
    אבל, ויש כאן אבל – מחנה הימין מעולם לא היה מלוכד יותר.
    יכול להיות שהיו צריכים "מטרה" או "יריב" על מנת ללכת את הימין, ונראה שחבורת בנט-לפיד-סער הם בדיוק זה.

    האם זה אומר שלבטח הימין ייקח בבחירות הבאות ? לא בטוח.
    וכאן, זה כבר לא עניין של ימין ושמאל, זה עניין שלנו כעם.

    מזמן אני כבר אומר שאנשים צריכים להצביע עבור אנשים שלדעתם פועלים לטובת האינטרסים שלהם (הורדת מיסים, ייבוא קל יותר או כל דבר אחר.)
    כל עוד אנשים ימשיכו ללכת שולל ו/או לחילופין יקשיבו לתקשורת בשלל צבעיה בעיוורון מוחלט, יש לנו בעיה.
    הרי איך אומרים:
    "אם לא תקשיב לחדשות, איך תדע?
    אם תקשיב לחדשות, תדע ידיעות כוזבות"

    בפעם הבאה שהימין ייקח, וזה ייקרה – הימין צריך לבוא במטרה לשלוט, מה שלא קרה כבר מעל 20 שנים.

    1. מה שלא קרה 20 שנה???
      איזו מטרה היתה מול עיני הימין בכלל (ונתניהו בפרט) אם לא לשלוט?
      יש הרבה בעיות וטעויות לימין אבל חוסר רצון הוא לא אחת מהן.

    2. רוב מצביעי הליכוד הם שמאל כלכלי, וכנל רוב תומכיו החרדים, הם רוצים להרחיב את מעורבות הממשלה ורוצים צמצום פערים אקטיבי ממשתי בכבישים ובריאות ומקומות עבודה במעוזי הליכוד

  2. לכותב
    ההכללה של מערכת המשפט, הפרקליטות, התקשורת, ועוד, אינה אמיתית, ולמעשה גם לא מסייעת אלא להיפך. גם אם נקבל שיש ברקע איזו "מערכת הפעלה", שנוצרה לאורך שנים, עדיין מדובר בבני אדם, בעלי דעה, שיכולים להבין היטב אם המשקל שיש לייחס לאותה "מערכת הפעלה", ושניתן לחרוג ממנה (וגם הכותב מסכים שיש הם רבים חכמים ונבונים, שאי אפשר לראותם כמו איזה בורג במכונה או איזה עצב צייתן במפלצת המכונה "תקשורת" או "מערכת החוק").
    כדי לשנות דברים, הכרח להתייחס באופן פרטני לאנשים. לא התקשורת עושה (מטרילה משסעת, או כל מה שתרצה) אלא פלוני ואלמוני, והוא ועומדים מעליו (עורך, או שופט בערכאה גבוהה יותר) אחראיים. רק לבקורת מפורטת כזו ניתן להתייחס כראוי, וגם יש סיכוי שתהיה אפקטיבית.

    1. להפך, ירידה למקרים הפרטיים עלולה להסתיר את התמונה הגדולה(״מרוב עצים לא רואים את היער״) בעיקר כשהרשימה פשוט ארוכה מדי למאמר יחיד.
      עדיף לכתוב בנפרד מאמרים כאלה המתייחסים לעקרון ולקרב האידיאלים. ובנפרד לטפל בכל מקרה לגופו מתוך השקפת עולם שהתבססה במאמרים העקרוניים.

  3. חוץ משמיר שהיה תקופה קצרה כל ראשי ממשלה מהימין סטו מהדרך של ימין נטו , הסיבה פשוטה מאוד מכסא ראש הממשלה רואים תמונה מקיפה יותר רחבה יותר מבינים את המגבלות של מדינת ישראל והצורך להתחשב באינטרסים של מי שמסייע ומציל אותה מבידוד עולמי וסיוע כספי אסטרטגי נדיב ! בגין פינה והוריד ישובים , שרון איש הליכוד כ"ל , אולמרט הסכים לנסיגה עמוקה ואחרון נתניהו תמך במדינה פלשתנאית ומסר את חברון לידי ערפת !
    ככה זה מאופזיציה קל לבקר אבל למעלה מבינים את גודל האחריות והמחירים , וככה פרט ששמיר שהיה זמן קצר כל ראשי הליכוד בעבר ובהווה ינהגו בדרך הפשרה וההבנה שלא נוכל לבקש הכל לעצמנו מבלי להתחשב באחרים , הימין ימשיך לחלום אבל המציאות אחרת .

    1. תיקון: הם סטו בגלל מגבלות ההסכם הקואליציוני והצורך בשותפים. לצד הבעיה של תקשורת ומערכת משפט עוינות.
      יחסי חוץ הם אובר-רייטד, אתה באמת חושב שששה מיליון אזרחים לא יכולים לייצר את כל צרכיהם? אלתשכח שלישראל כבר נסיון של תקופת צנע אחת.
      חוץ מזה שהרבה מהתורמים והמסייעים פוליטית עושים זאת מתוך אהבת ישראל או רגשי אחווה(תלוי האם מדובר על יהודים) וימשיכו לתרום ולסייע.
      וגם אלה שלא, מודעים לאינטרסים שלהם עצמם-מהרווח הכלכלי שארה״ב מקבלת מהכסף שהיא ׳נותנת׳ לישראל ועד הצורך בדמוקרטיה מערבית במזה״ת על מנת למנוע רצף מוסלמי.
      ולסיום: כמובן שביטול דברים כאלה דורש אישורים בפרלמנטים השונים ולא יקרה כל כך מהר.

      ודרך אגב, אנחנו לא מבקרים מהאופוזיציה-אמרנו אותו הדבר גם מהקואליציה! אני יודע שבמחנה שלך זה נשמע מופרך אבל יש כאלה שיש להם עולם ערכים יציב וברור שהולכים איתו ללא קשר לפוזיציה פוליטית.

    2. כמובן שאני מדבר על בגין, שמיר וביבי.
      יש גם את הסוג של שרון, אולמרט ובנט שהם חלשים מכדי לחיות במאבק הקבוע של משיכה הכי ימין שאפשר והתמודדות עם הסתה קבועה ופראית. אנשים כאלה ראו את הפיתויי שבחיבוק השמאל וחבריו ובגדו במצביעיהם.

    3. אז מה שאתה אומר בעצם הוא גרסה ארוכה של "לא נכון ולא נכון"? בזה מסתכם הטיעון שלך? באמירה הנבובה לפיה "מה שרואים מכאן לא רואים משם"?
      אולי תנסה להתייחס לטענות הכותב? או שאתה מעדיף להפגין מומחיות שקרית, בתחום שאתה לא מבין בו, תוך כדי שאתה מניח הנחות בלתי מבוססות וגם קצת קורא מחשבות?
      פתח את הראש קצת ואל תתעקש. יש כאן בעיות עומק לאורך שנים, והן הרבה יותר מורכבות ממה שאתה מתאר. עם כל הכבוד לפרגמטיזם, שנדרש פעמים רבות בפוליטיקה, מה שאתה מתאר הוא כ"כ תמים ופשטני שזה כבר גובל בטמטום.

    4. מגבלות הכוח?
      הכי הרבה "מגהלות" כוח חלו על בן כוריון לפני הכרזת המדינה. אך הוא לא הרשה לעצמו להתחשב ב"מגבלות" אלא בצרכי עם ישראל., למרות מלחמה שנראתה לכל אדם סביר כחסרת סכוי.אך שום דבר לא עמד בפני הרצון של העם והוא ניצח. ארחריו היו ימים קשים כלכלית אך שרדנו ב"ה.
      ראשי הממשלה שלנו צריכים מטרה ולא רדיפה אחרי הכסא והעיתונות.והכרה ב"מגבלות כוח"

  4. אתם מתעלמים מהפיל שבחדר: ליברמן.
    ליברמן היה הראשון לדבר ימין אך לסרב להצטרף לגוש. הוא המציא את הימין האנטי-דתי.
    לאורך השנתיים האחרונות הוא מנע הן מנתניהו והן מלפיד לסגור קואליציה ע״י אי-הצטרפות.
    וכך יצר מצב שבו או שלא היתה קואליציה או שמתוך אחריות נאלצו להצטרף לכחול-לבן בידיעה שהפערים האידיאולוגים גדולים מכדי שיצליחו אפילו להסכים על תקציב.

    בנט וסער אכן בגדו. אך בל נשכח את הבוגד השלישי שבא קודם.

    1. השאלה היא מי מחזיק במפעל הפילים. איך זה שתמיד יש אחד עם תיקים פליליים,פתוחים או סגורים, שעושה פליקלק שמאלה ובמטה קסם כל ההאשמות וכל ההשמצות נגדו נעלמות. ליברמן הוא לא הבעייה. אם הוא ילך הם ייצרו לעצמם פיל אחר.

  5. טקסט פחדני שמתחמק מנגיעה בנקודות המהותיות למצב היחודי של ישראל. אולי כדי שהאכסניה המארחת לא תוגדר כקיצונית ו/או מסיתה בידי אותן "מערכות הפעלה השולטות במוקדי הכוח -משפט, תקשורת, אקדמיה, מוסדות תרבות וחלקים גדולים מהפקידות הגבוהה בישראל-" שהכותב מתאר כמחנה אנטי-דמוקרטי…פוסט-ציוני, אבל משקשק מלדון בן. אז הנה מה כל מה שהכותב נרתע מלהזכיר: א. בישראל יש חברה יהודית שומרת חוק ופולש ערבי הפורע כל חוק אפשרי. ב. על מערכת החוק השתלטה מעין מפלגה (בלשונו של ח"כ רוטמן מפלגת בגצ, אני מוצא שמתאים יותר חיזב צאלח א דין) שהחלטותיה המתפרשות על כל תחומי החיים האפשריים עוינות במפורש את החיים שלמות הגוף והרכוש של היהודי במדינה היהודית וגם את עצם קיומה של הריבונות הלאומית היהודית. ג. החברה היהודית נמצאת במלכוד בו מערכת החוק שלפיה חי היהודי מונעת מהיהודי כל אפשרות להגן על חייו ורכושו ומאפשרת לאויב הערבי מרחב פעולה "חוקי" להרוג ולפגוע. ד. הדרך הפתוחה לשומר חוק (היהודי) היא אנרכיה ו/או ויגילאנטיות. ה. יצירת אנרכיה היא מטרת חיזב צאלח א דין כדי לפרק את הריבונות הלאומית היהודית למעין גיטאות ליהודים. ה. כל נבחרי הציבור (כוונתי לממשלה) הנשבעים פומבית להגן על המדינה וחוקיה התגלו כמרוחי אשך שאינם מסוגלים לומר: אני לא מקיים החלטה זו או אחרת של חיזב צאלח א דין מאחר והיא סותרת את שבועתי זו -וכמובן פוגעת במזיד בחיים שלמות הגוף והרכוש של היהודי.

    1. לא חושב שזה פחד מהתואר ׳קיצוני׳(ספק אם האתר אי פעם פחד מזה), כמו שזו פשוט שמירה על אופטימיות ואמונה שאפשר לתקן את המצב בלי לשבור את הכלים.

    2. אני חושב שאפשר להעביר ביקורת נוקבת בלי להגזים, כפי שעושה ארז תדמור מזה שנים, וזה לא צריך להחשב לפחדנות. זאת ועוד, אני חושב שהוא אחד האיטלקטואלים המרשימים בעת האחרונה המגיע משורות הימין, ונכס למחנה האידאולוגי. אני לא חושב שבתגובתך סתרת מה שנכתב, או שבכתב אין התייחסות לדברים שלך. נסה לא לירות שתוך הנגמ"ש.

  6. אין לבניטו נפתליני שום מטרות ושום ערכים
    הוא עארס לבן נרקסיסטי טיפוסי
    כמו גם יתר חבר מרעי ממשלת הציר

  7. ארז, מפחיד ומדכא, אבל מדוייק. תקווה שהתגובות עד כה לא משקפים את דעות רוב קוראי אתר מידה.

  8. מאמר מעולה

    אני מסכים שיש התפכחות מסויימת בימין לגבי מערכת המשפט אבל ההכרה הזאת לצערי עדיין לא הגיעה למנהיגי הימין כך שאני פחות אופטימי

    1. הייתי אומר שראשי הליכוד מאוד מודעים לעניין.
      זו הסיבה שמנדלבליט ואוחנה נלחמו בשיניים על כל מינוי.
      זו הסיבה שגנץ היה מוכן למנוע אספקת חיסונים ולסכן חיים ובלבד שהליכוד לא יקבלו את משרד המשפטים. הוא ידע מה הליכוד יעשו עם זה.
      זו הסיבה שבנט מוכן לאחר הרוטציה 'להסתפק' במשרד המשפטים כשהוא היה יכול לדרוש את משרד החוץ.

  9. הצבעת לאורלי לוי-אבקסיס, ואתה מתלונן על ריסוק הימין. מכור שלא מוכן להודות בהתמכרות שלו – שום דבר חיצוני לא יציל אותו מעצמו. יאללה בכיין, תתקדם.

    1. מאיפה את יודעת למי הוא הצביע?
      היא בכלל רצה בבחירות השנה? באיזו מפלגה?

  10. בספרך 'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל' יש גם פרק על בנימין נתניהו? כי אולי נוכל לקבל תקציר…
    ומה בקשר לאריק שרון?

    1. א.כל הכבוד על היושר שבכתיבת 30 שנה, כלומר ספירת ממשלות בגין, שמיר, שרון ונתניהו בלבד.1
      ב.עם תקשורת ומערכת משפט עוינות ועם שותפים קואליציונים שקושרים את הידיים-אנחנו בקושי בשלטון.
      ג.תתפלא אבל התקדמנו הרבה, היום יש יותר עיתונאים ימנים(ואפילו כלי תקשורת ימניים), יש יותר משפטנים בכירים ימניים ואפילו בכנסת היה צורך בגנבי קולות כדי למנוע ממשלת ימין.
      הבעיה היא שאנחנו עדיין מיעוט בכל מקום ועדיין יש מי שמפריע וכובל את הידיים.
      אבל זו התקדמות נהדרת אבל בעוד 30 שנות שלטון ימין כאלה סביר שבאמת נוכל לשלוט ולהראות מה אנחנו יכולים להביא.

    2. על מנת לחזור לרצוח ישראלים עבור פרסים מאוסלו, אתה צריך דרך?

  11. ארז יקר, כנקודת הנחה אשמח שתסביר לנו מי הוא הימין שכוונת אליו? אריה דרי הוא ימין, ליצמן הוא ימין? צחי הנגבי הוא ימין? על מי אתה מדבר? החרדים הם 15 מנדטים והם אנטי ימין במובנים של ליברליות.
    אם אתה מגדיר ימין כשמרנים כנגד פרוגרסיביים אז אשמח להבין איפה נתניהו (הפרוגרסיבי בהחלט) בסיפור.

    1. באיזו צורה נתניהו הוא פרוגרסיבי?

      לגבי החרדים, אתה צודק. אבל מתברר שאפשר להוציא מהם תמיכה בימין בצורה הרבה יותר רחבה וזולה ממה שאפשר להוציא מהמרכז.

  12. אני לא אומר שאין גילדות בכלכלה, או שיקולים פוליטיים במוקדי כוח, אבל אין כאן "הגמוניה" שמבקשת לדכא את ישראל השנייה. אם אתה רוצה לקדם ימין, תתחיל להחזיק בעמדות ימין, ולא של שמאל מרקסיסטי.
    אגב, ביבי עצמו דיבר על סימטריה עד הרבה לפני שקובי שבתאי עשה את זה. סמוטריץ' כעס על כך, וכל הביביסטים יצאו נגדו. זה כמובן לא הפריע להם אח"כ לצאת על קובי שבתאי, שבסך הכל המשיך את אאותו הקו.

    1. צודק.

      אכן, על מנת לקדם את טובתה של מדינת ישראל ואזרחיה, צריך להעיף לכל הרוחות 80% מה"בכירים", בכל משרדי הממשלה, אשר "השכלתם" מומנה ע"י אותם כספים, שקודם רצחו ישראלים עבור פרסים מאוסלו.

      והערה קטנה: אם אין הגמוניה, מדוע "נימוקיך" (אני בסה"כ דיברתי בשפתך, ע"מ שתבין את הכתוב), מסתכמים בגידופים וכינויי גנאי – ביביסטים – לחושבים שונה ממך, מר דמוקרט דגול?

  13. היתרון של השמאל על הימין הוא שהאג'נדה שלו היא אוניברסלית, כלומר לשמאל בכל העולם (הדמוקרטי) ערכים משותפים והוא יכול לשלב כוחות ולהשפיע עם מכפילי כוח גדולים גם אם מספרית הוא מיעוט. זאת לעומת הימין הלאומי ו/או השמרני שדואג מטבע הדברים רק למה שהכנפיים שלו מכסות. למדינתו.
    אם מביטים אל העבר וחיים את ההווה, כל הדמוקרטיות המערביות הליברליות נמצאות בתהליך גוויעה. ישראל נמצאת במצב הכי מסוכן מבחינה קיומית. סכנת התפוררות פנימית כשהשמאל משתמש במיעוט לאומי חתרני שממש לא נמצא בקטלוג הערכים שלו אבל במקרה מטרתו זהה למטרתו.

    1. מנחם בגין רצה למצא חן, בעיני המצביעים האשכנזים השמאלנים ולכן בקש להרשים אותם במסירת סיני למצרים. השאיר פקידים בכירים ולא החליף אותם בצומכי לכוד. חשש שיעשו לו הפיכה אם יחליף אותם. אריאל שרון השתחרר ממשפט פלילי עשו לו אתרוג בגלל מסירת עזה לאויב.
      ליהדות המזרח היה כח עמידה כי מצבם היה יותר טוב תחת שלטון המוסלמים מו המצב של אחינו תחת הנוצרים שהשפילו אותם.

    2. היתרון היחיד, של רוצחי הישראלים עבור פרסים מאוסלו – זהו המימון של סורוס.

      ע"מ להתבטל כל היום, כדי לטלות שלטים ברחובות ולהגיע לכל מקום שנתניהו מגיע ולא לגווע מרעב – צריך מישהו שיממן את שכרך.

    3. ויש לו יתרון מובהק נוסף – המוסר שלו רלטיביסטי. כלומר, הוא קובע מה נכון ומה לא נכון בהתאם לנסיבות המשתנות ואל מול התוצאות הרצויות. אל מול זה, מתנגדי הסמול פועלים מתוך מוסר קבוע ולכן כבולים בחוקים של עצמם.
      אני יודע איפה אני רוצה לעמוד, אבל אני גם מבין שזה אומר להלחם בכוחות הרשע עם שתי הידיים קשורות מאחורי הגב.

  14. ומי ארז היקר אשם במצב הרע הזה?
    ובכן ראשי הממשלה של הליכוד.
    הם שהפקירו את אמצעי התיקשורת, מערכת המשפט והתביעה הכללית והפקידות הבכירה.
    הראשון היה מנחם בגין, יהודי רחמן, אדם טוב שהאמין לכל יהודי, לא היה רבע בן גוריון לא היינו במצב הזה.
    השני בחשיבותו היה בנימין נתנייהו, התאווה לשלטון גרמה לליכוד לאבד את השילטון.
    הוא האמין שמערכת המישפט תגן עליו תמורת המשך הפריוולגיות.
    השלישי בחשיבותו יצחק שמיר, אדישות זו מהותו.

  15. הריסוק של מחנה הימין מתרחש בימים אלו ממש וזהו ריסוק מוראלי. הנוכלים מפוררים את התקווה ומרסקים את ערכי הימין הבסיסיים – מעל הכל – חובת המדינה לשמור על אזרחיה (רפואית, בטחונית, כלכלית, חברתית). אין עוד אחידות, יש רק מיוחסים שיזכו ליותר.