נקודות הכשל של הנאורות

 

נקודות הכשל של הנאורות נסקרות היטב בהגותם של אלה המכונים הוגי ה״אנטי-נאורות״ או הוגים שמרנים. בניגוד להגות שמרנית שנוצרה במאות השנים האחרונות לצד הגות הנאורות, לפני עיקרי האירועים שהתרחשו במאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת, הפרספקטיבה העומדת לרשותנו כיום היא רחבה בהרבה ומאפשרת מבט מפוכח יותר שנובע לא רק מטיעונים פילוסופיים, הנחות לגבי טבע האדם ותחזיות עתידיות, אלא גם מניתוח של אירועים אמיתיים, כפי שהם התרחשו במציאות ולא בעולם פילוסופי מופשט.

 

היעדרה של מערכת מוסרית יציבה

גם אם נניח שהגרעין היציב והמאפיין ביותר של עידן הנאורות הוא קיומה של נקודה ארכימדית הומניסטית הרואה באדם היחיד ובזכויותיו לחופש בחירה, דעה ועבודה, את הבסיס לחברה דמוקרטית מודרנית, הרי שגם ערך זה של זכויות אדם אינו מגובש לכלל תורה מוסרית שמצליחה לשמר את עצמה ביציבות.

 

הדוגמא הבולטת ביותר מהשנים האחרונות נוגעת בנושא המסתננים וההגירה החוקית והבלתי חוקית למדינות המערב, אשר מעלה את שאלת זכויות האדם באופן החד ביותר. האם תפקיד המדינה לדאוג לזכויות אדם של מסתננים ומהגרים או האם חובה עליה לדאוג לזכויות האדם של אזרחיה קודם? איזה סוג זכויות אדם קודם?

 

התשובה הפרקטית שניתנה בפועל במדינות המערב הוכיחה שהנאורות רלוונטית רק כטיעון קוסמטי פוליטי אבל חסרת משמעות כטיעון מוסרי.

 

בישראל המערכת המשפטית והמשטרתית נתנו את התשובה הפוליטית. זכויות האדם של תושבי דרום תל אביב נרמסו בשם זכויות האדם של מסתננים בלתי חוקיים. חייהם של אזרחי מדינת ישראל שאתרע מזלם לחיות בשטח ההפקר של דרום תל אביב הפכו להיות שקופים עבור השלטון המוניציפאלי, משטרת ישראל והמערכת המשפטית וזכויות האדם שלהם אינן נחשבות. כך גם באזורים שונים של ערים גדולות באירופה שהפכו להיות שטחי הפקר של פשיעה ואלימות הנגרמים בידי מהגרים מוסלמים והמשטרה המקומית חסרת אונים, התקשורת מנסה להסתיר או להכחיש את קיומם על מנת שלא להתמודד מול מציאות שאיננה תואמת את המערכת המוסרית המדומיינת שהם חיים בה.

 

וכך יש עוד דוגמאות רבות מספור למקרים בהם לזכויות האדם במדינות הנאורות יש מעמד קונטינגנטי בלבד ולא מעמד מוחלט ובלתי תלוי, כפי שהכתיב לדוגמא הצו הקטיגורי של קאנט. כלומר, זכויות האדם הן ערך אוניברסלי שמיושם באופן שרירותי, מניפולטיבי וציני, בהתאם למטרה הפוליטית אותה הוא משרת.

 

בהקשר זה, ניתן לראות את שנאת המערב שקיימת בשמאל העולמי כאתוס פוליטי רב עוצמה שמוביל לפשעים מוסריים בלתי נתפסים. אחד המקרים המפורסמים קשור במישל פוקו, מהפילוסופים המפורסמים ביותר במאה העשרים. פרופ׳ דוד אוחנה, מספר בספרו ״התשוקה הפרומתיאית״ על ההערצה שרחש פוקו למנהיג המהפכה האסלאמית באיראן, חומייני. ״החוט השזור במאמרים (שפרסם מישל פוקו -י״ב) הוא התפעמות מהממד הרוחני שמביאים עמם חומייני והשלטון האסלאמי לפוליטיקה, והתלהמות מהחוויה הפנימית של ההמונים ברחובות. הפונדמנטליזם העולה מאיראן הפעים את פוקו והביאו לידי מסקנה שרוחניות מעין זו חסרה כאוויר לנשימה עבור אירופה ההולכת ונחנקת״.

דבריו ממשיכים והולכים, פוקו התמסר לחלוטין למהפכה האסלאמית וקשר בינה לבין המהפכה הצרפתית, סמל עידן הנאורות וזכויות האדם.

 

כלומר, אחד מנציגיה הבולטים ביותר של מסורת הנאורות שאחראית לחיסולה של אירופה הנוצרית, מתבונן בערגה מגוחכת במהפכה שהעלתה את הנציגים הקיצוניים ביותר של האסלאם (כפי שהיה ידוע כבר אז בזמן אמת) הפונדמנטליסטי באיראן.

לפנינו הדגמה נוספת ולא אקראית לגמישותה ויחסיותה של מערכת המוסר הנאורה. רבים מנציגיה הבולטים ביותר של הגות הנאורות במאה העשרים, מצאו את עצמם, ולא במקרה, תומכים במשטרים הנוראיים ביותר שידע המין האנושי.

 

חשיבה תבונית בצל הקשר חברתי והנדסת התודעה

כפי שנכתב קודם, היכולת של כל סובייקט-אינדיבידואל להשתמש בשכלו באופן עצמאי, היא הבסיס של עידן הנאורות. אולם כמה אנשים באמת מסוגלים לקיים חשיבה תבונית נאורה המנותקת מכל הקשר תרבותי, דתי, חברתי, לאומי והיסטורי?

 

ונניח שישנה קבוצת אנשים המחשיבה את עצמה כנאורה, קרי, כל אדם בתוכה פועל רק על פי שיקולים תבוניים, מי יתקע לידינו שאכן כל אחד באותה קבוצה מסוגל לזה? כלומר, מי הסמכות שתוכל לאשר שהאיש אכן בעל חשיבה תבונית ועל פי אילו מדדים? כיצד איש כזה יוכל להוכיח ששיקוליו תבוניים בלבד? כיצד הוא ידע ששיקוליו אינם תוצר שיכלי רקוב של פיטום תקשורתי או תוצר של לחץ חברתי?

 

כמה אנשים מסוגלים לצרוך במשך עשרות שנים חדשות המבוססות באופן יזום ומתוכנן על אג׳נדה פוליטית חד צדדית ועדיין לשמר חשיבה תבונית עצמאית כמו זו שקאנט התכוון אליה בהגדרתו?

 

האם החלטתו של אהרון ברק, אדם נאור בעיני עצמו ובעיני סביבתו, לסרב למנות את רות גביזון לבית המשפט העליון בגלל ״אג׳נדה״ היא החלטה שנבעה משיקולים תבוניים טהורים או שמא התגנבו לשם שיקולים ״זרים״ המבטאים נקמנות, רכושנות, שחצנות?

 

האם אנשים החשופים להנדסת תודעה אנטישמית שמציגה את הציבור החרדי כמפיץ נגיפי קורונה יכולים לפתח חשיבה תבונית עצמאית ביחס לחרדים?

 

האם אנשים שנחשפו לרצח האופי השיטתי שהתבצע במשך עשרות שנים על ידי התקשורת, אנשי רוח ופוליטיקאים מהשמאל כנגד מתיישבי יהודה ושומרון מסוגלים לפתח חשיבה תבונית עצמאית ביחס למתיישבי יהודה ושומרון?

 

האם אנשים שעברו בליץ תודעתי שהביא אותם לחשוב שרוצח המונים הוא אדם שוחר שלום, הם יצורים בעלי יכולת חשיבה תבונית?

 

האם אדם המתגורר במושב בוסתן הגליל ומשתלח בגסות רוח אנטישמית בחרדים שמעוניינים לגור במקום, ייחשב כאדם תבוני ונאור כי תקף בני אדם שמאמינים באלוהים ולכן לכאורה משתמשים פחות בתבונתם ובוודאי נמנים על ״אויבי״ הנאורות? האם עצם השתייכותו למחנה התופס את עצמו כנאור הופכת אותו לאדם תבוני שעושה שימוש עצמאי בשכלו?

 

והאירוע שאי אפשר בלעדיו, תיקי נתניהו. הדוגמא האולטימטיבית לאתגר הנצחי שקיים בפיתוח חשיבה תבונית עצמאית. לאורך שנים, הוכיחה המדיה התקשורתית את יכולתה המופלגת, לשלוט ולתמרן עדרי אדם לאמץ באופן מוחלט וחסר כל ביקורת, את הנרטיב אותו רצתה שיאמצו באמצעות טכניקות של שטיפת מוח והנדסת תודעה. החשיבה התבונית העצמאית של אנשים רבים נעלמה כלא הייתה ופינתה את מקומה לרגש שנאה קמאי שאיכל כל חלקה טובה במרחב המוחי שאמור היה לאפשר את החשיבה התבונית העצמאית.

 

האם אנשים כאלה, שהאמינו ועדיין מאמינים בלב שלם שנתניהו הוא אדם מושחת, עושים זאת על בסיס חשיבה תבונית עצמאית? האם נאורותם מוגדרת בזכות חשיבה עצמאית או דווקא בגלל שנאתם שמהווה תעודת זהות פוליטית שבטית?

 

כלומר, מה הוא הסרגל שעל פיו ניתן להגדיר חשיבה אנושית כחשיבה תבונית? או לחילופין, כמה תבונית צריכה להיות החשיבה על מנת שאדם יוגדר כנאור?

כיצד ניתן להפריד בין התנהגות שמבוססת על אמוציות לבין התנהגות שמבוססת על חשיבה תבונית?

הרי סוג כזה של חשיבה צריך להימדד באופן כלשהו על מנת שניתן יהיה להחליט האם מדובר בחשיבה תבונית.

 

האם מספיק שאדם יגדיר את עצמו כנאור, על מנת שנאמין לו שחשיבתו תבונית? או האם אדם המשתייך למחנה פוליטי מסויים מוגדר באופן אוטומטי כאדם בעל חשיבה תבונית גם אם שום דבר בחשיבתו לא מרמז על כך אפילו בקירוב?

 

או שמא אנשים כאלה הם בגדר אספסוף נאור שרק מתיימר להיות בעל חשיבה תבונית עצמאית אבל בפועל חסר את היכולות ואת הרצון לפתח חשיבה כזו?

 

התבונה מול מציאות אנוכית ועוינת

התבונה מחויבת לעצמה, לעוצמתה האינטלקטואלית ולנגזרות הפרקטיות הנובעות ממסקנותיה. הגות הנאורות המופשטת יודעת להגדיר מה הוא מוסר

כל עוד הוא מתקיים במרחב פילוסופי מנותק ועוסק בישויות אנושיות דמיוניות שאינן קיימות במרחב האנושי הלא-סטרילי.

 

אופן קיומו של המוסר התבוני הטהור בפועל, הוא רק באמצעות כפייתו הר כגיגית על מציאות בלתי תואמת. התבונה היא מיטת סדום של המציאות אשר יכולה להיכנס לתוכה רק לאחר קיצוץ איבריה. אימוץ תבניות חשיבה תבוניות מופשטות ביחס למציאות מחייב תהליך אוטו-סוגסטיה בלתי פוסק בניסיונות נואשים חסרי תועלת להתאים את המציאות להנחותיה המוקדמות.

 

וזו כנראה המלכודת הגדולה ביותר של הנאורות שהופכת אותה לפגיעה ביותר ולכן בלתי שימושית. היומרה להפעיל כלים שכליים טהורים – המכתיבים ערכים מופשטים, על ידי יצורים בעלי הקשר חברתי, היסטורי ותרבותי – על סביבה שהיא כולה בעלת הקשר חברתי, היסטורי ותרבותי.

 

כך המציאות הפכה להיות האויב העיקרי של התבונה בהיותה לא רציונלית ובעלת חוקים משלה. במקום לשקלל בתהליך החשיבה התבונית את מרכיבי ההוויה האנושית הלא-תבוניים בעליל, אנשי ה ״תבונה״ נצמדים בנואשות לגלגל ההצלה של חשיבה תבניתית קשיחה וזעם בלתי נשלט על הציבור ה ״לא נאור״, שעומד בדרכה של התבונה, לממש את עצמה בתוך המציאות.

 

רק כך הם מסוגלים להביט ולפרש את העולם שהפך להיות עבורם דייסה של אשליות והזיות שמייצגות את האופן בו המציאות אמורה היתה להיות, אילו היתה מצייתת לתבונה. רק כך מציאות חייהם נותרת בעלת משמעות.

 

התבונה של עידן הנאורות יכולה להתקיים רק בעולם שבו קיימים יצורים אנושיים שהופשטו מכל סממן אנושי.

אנשים שגודלו במעבדה סטרילית ללא לאום, ללא דת, ללא משפחה, ללא קהילה, ללא היסטוריה. כך אפשר לפרש את בתי הילדים בקיבוצים. הנדסה חברתית שנועדה לייצר בני אדם תלושים מסביבתם החברתית ולכן לא מחויבים כלפיה אלא רק לערכי נאורות מופשטים.

 

עידן הנאורות (ביחד עם הפרוטסטנטיות) חיסל את הכנסייה הנוצרית במדינות אירופה המערבית ויצר את התשתית המתאימה להנחלת הרב-תרבותיות שמכלה את התרבות המערבית שהולידה את עידן הנאורות.

כלומר, בתוך עידן הנאורות, נמצא סם ההרס שמכלה את עידן הנאורות.

בזמן שהגות הנאורות תרמה את תרומתה המכרעת ליצירת עמים אירופאיים תלושים מכל מסורת דתית ותרבותית, לא נוצר שום תחליף ראוי לשמו סביבו יכולה להתגבש קהילה אירופאית כלשהי. גם אם נניח שערכים אוניברסליים מופשטים ראויים להיות מרכז הכובד המוסרי-תרבותי סביבו תתגבש קהילת התלושים האירופאית, הרי שגם ערכים אלה הם יחסיים ואינם קבועים.

 

כפי שראינו קודם כדוגמא את זכויות האדם, אין מדובר בערך מוסרי העומד בפני עצמו אלא בערך שמשמעותו היא פוליטית בלבד. ואם גם ערכי הנאורות מתגלים כערכים חסרי משמעות מוסרית מוחלטת, כיצד יכולה להתגבש סביבם קהילה כלשהי? הרי השמאל יעדיף את זכויות האדם של המהגרים על חשבון האזרחים המקומיים בעוד הימין יעדיף את זכויות האדם של האזרחים המקומיים קודם לאילו של אוכלוסיית מהגרים ובוודאי כזו שאיננה מוכנה להתאקלם בתרבות האירופאית. אם כן, סביב איזה סוג של זכויות אדם תוכל להתגבש קהילה אירופאית?

 

חולשתה המובנית של הנאורות

הגות הנאורות עסקה בבניית קונסטרוקציות אינטלקטואליות מפוארות אבל מעולם לא הטריחה את עצמה לחשוב כיצד הדברים יתבצעו בפועל.

למה הדבר דומה? לאדם שבא עם רעיון לבנות פרפטום מובילה (מכונת תנועה מתמדת) אבל אין לו מושג כיצד לעשות את זה.

 

ההגות של עידן הנאורות מתקיימת בתוך ואקום שבו אין דבר מלבד טענותיה הפילוסופיות. הוגי הנאורות מעולם לא עסקו בשאלה, מה יקרה אם תרבות אחרת תרצה לנצל את ערכיה של הנאורות על מנת לחסל את החברה שדוגלת בהם ולרשת את מקומה. אספקטים מציאותיים מסוג זה לא הצליחו אף פעם להבקיע את דרכם אל מרחבי הדמיון בהם מנהלים פילוסופים מלומדים דיונים ארוכים וטרחניים על ערכי הנאורות.

 

כיצד ניתן להמיר את הרצון האסלאמי לכבוש את המערב ולהפכו לדאר אל אסלאם, לטיעון פילוסופי לוגי?

אי אפשר, ולכן אין טיעון כזה.

ואם אין טיעון כזה, אין גם מציאות כזו שהמדינות הנאורות צריכות להתמודד איתה.

 

יורשיהם של הוגי הנאורות יודעים להתבונן במציאות רק דרך פרדיגמה המשקפת להם את המציאות בתרגום לשפת הנאורות. פלישת המהגרים המוסלמים למדינות אירופה לעולם תיתפס כהיבט של זכויות אדם ולעולם לא תיתפס כמו שהיא, פלישה אסלאמית שנועדה לאסלם את אירופה.

 

אלימות מהגרים מוסלמים לעולם תיתפס כבעיה חברתית המשקפת אתגר של ערכי שיוויון חברתי ולעולם לא תיתפס כחלק מג׳יהאד אסלאמי שנובע מיחס האסלאם לכופרים.

 

הנאורות מנוטרלת מבחינה אינטלקטואלית מכל יכולת להתמודד עם תרבויות שאינן חלק ממורשת הנאורות. היא איננה מסוגלת להתמודד עם אי-רציונליזם או חשיבה אנטי-תבונית של תרבויות אחרות ולכן משועבדת לתבניות חשיבה המתווכות לה את המציאות באופן שיקרי, רק על מנת להמשיך לקיים מצג שווא של עולם רציונלי.

 

אותה קבוצת אוכלוסייה שרואה את עצמה כנאורה, כבולה לחלוטין לערכי הנאורות וליישומם השרירותי על קבוצות אוכלוסייה פריבילגיות. המציאות עבורם היא כחומר ביד היוצר התבוני, מחויבת לציית לכלליו והחלטותיו. כל דיסוננס בין המציאות כפי שהיא לבין המציאות כפי שרקחו בדמיונם התבוני, מתורגם לזעם כלפי האויבים הפוליטיים שהכשילו את המציאות התבונית מלהתממש.

 

ואם אין בכך די, הרי שהנדסת התודעה באמצעות המדיה התקשורתית, מהווה אמצעי יעיל ביותר לביצוע אינדוקטרינציה להמונים ונטרול יכולתם לחשוב באופן שאיננו תלוי ערכיה המופשטים של הנאורות, מה שמגביר את חולשתה של החברה המערבית וחושף אותה לאיום על עצם קיומה.

 

למרבה האירוניה, היו אלה אנשיה של אסכולת פרנקפורט, מפתחי הניאו-מרקסיזם, שטענו שהתחזית המרקסיסטית לשלבי המהפכה הקומוניסטית לא התרחשה בגלל חרושת התרבות, קרי, הטלוויזיה המסחרית שטמטמה את ההמון והשכיחה ממנו את שעבודו בידי הקפיטליסטים הארורים. כיום, ״חרושת התרבות״ מהווה את הכלי מספר אחד בידי השמאל, ליצוע הנדסת תודעה והנחלת ערכי השמאל הפרוגרסיבי לציבור הרחב.

 

לכל המאמרים של יובל בלומברג – לחצו כאן.

---

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: