אתוס הנאורות ומיתוס הנאורים

בצמד המאמרים הקודמים הזכרנו את הגדרת הנאורות כיכולת להשתמש בתבונה באופן עצמאי ובלתי תלוי. על פי הגדרה זו שניתנה על ידי הפילוסוף עמנואל קאנט, ברור שרבים במחנה המתיימר לשאת את לפיד הנאורות, אינם יכולים להיחשב כנאורים, ולא רק בגלל היעדרה של חשיבה עצמאית אלא גם בגלל חוסר היכולת למדוד חשיבה כזו.

קריטריון זה שאין דרך אמיתית למדוד אותו ולהסיק על פיו מי הוא נאור, איבד את מקומו לטובת ערך זכויות האדם שהפך להיות נייר הלקמוס של הגדרת הנאורות. אולם גם זכויות האדם התגלו כערך אלסטי במיוחד בשירות המטרות הפוליטיות של השמאל.

זכויות האדם אינן ערך מוחלט שעומד בפני עצמו. הן אינן מתייחסות לכל אדם אלא לקבוצות אדם נבחרות שרק ביחס למעמדן בסולם של פוליטיקת הזהויות, הפעלת מנגנון הזכויות מקנה את הזכאות לשאת את תואר הנאורות. יכול אדם להעביר את חייו בדאגה לזכויות אדם של קבוצות האדם ה״לא נכונות״ ולכן לא ייחשב כנאור.

אם לא חשיבה תבונית שאיננה ניתנת למדידה ואם לא זכויות אדם כערך מוסרי מוחלט, מה כן מגדיר את נאורותם של אנשים?

כפי שכבר הוזכר במאמרים הקודמים, המכשול הגדול ביותר שניצב בדרכה של הגות הנאורות להתממש באופן אמיתי כמערכת ערכים קבועה ויציבה הוא התייחסותה לבני האדם כאילו היו יצורים רציונליים מופשטים ובלתי תלויים בשום היבט היסטורי, תרבותי וחברתי. מכשול זה הוא גם אחד מההבדלים המהותיים בין האתיקה של הנאורות לאתיקה הדתית מבוססת האלוהים. היהדות לדוגמא מכוונת את הקודקס הדתי מוסרי לא לאדם רציונלי מופשט אלא כתגובה לאופי האדם כפי שהיהדות תופסת אותו. הפילוסופיה הזו באה לידי ביטוי במשפט שנאמר כביכול בשמו של אלוהים, ומובא במסכת קידושין: ״בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין״.

כלומר המערכת המוסרית היהודית מכוונת כדי לטפל בצד השלילי המובנה של בני האדם, שהוא חלק בלתי נפרד מהטבע האנושי.

הפילוסופיה הקרטזיאנית (של דקארט) יצרה את מונח האמת שמגיע בעקבות חשיבה רציונאלית. כלומר, ברגע שדקארט ביסס באופן ודאי (מבחינה פילוסופית) את מושג הסובייקט בעל תכונת החשיבה, הוא הוכיח את קיומו של מושג השלמות (שייצג את אלוהים) שמצוי בתוך הסובייקט, ומתוך כך את יכולתו של הסובייקט להגיע לחקר האמת באמצעות חשיבה רציונלית. זו היתה הנחת הבסיס שממנה נולדו האוטופיות החילוניות-דתיות המאמינות שחשיבה רציונלית יכולה להוביל לפתרון אחד ודאי ואם כל בני האדם יחשבו באופן רציונלי הרי שניתן לבנות גן עדן עלי אדמות.

אולם כל זה היה לפני שנים רבות. תמונת המצב הפילוסופית השתנתה באופן משמעותי מאוד במאה העשרים. במאמר קודם שפורסם במידה (חרושת התודעה המכזבת), נסקרו שתי האידיאולוגיות הדומיננטיות ביותר במאה השנים האחרונות בקרב השמאל במערב, דומיננטיות שהחלה באקדמיה וגלשה משם לעולם התרבות, למדיה, למערכות המימשל והמשפט.

שתי האידיאולוגיות הן הניאו-מרקסיזם ופוסט-מודרניזם, וצאצאיהן השונים. אחד המוטיבים המשמעותיים המשותפים לשתי תפיסות עולם אלה הוא קריאת התגר על מונח האמת שנמצא בבסיסה של הנאורות. ההתקפה המשמעותית ביותר התבצעה על ידי אסכולת פרנקפורט, ובעיקר תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, ביקורת שנוסחה במה שידוע כ״תיאוריה הביקורתית״.

אדורנו והורקהיימר תלו את את חוסר יכולתו של היחיד לחשוב באופן עצמאי וביקורתי, בנהייה אחר אישיות סמכותנית, במערכת הקפיטליסטית ובאופי הסתגלני של בני האדם. הלחץ החברתי שמופעל על היחיד להשתלב בחברה, מעורר בו את החשש לקיומו החומרי מה שכמובן מונע ממנו את החשיבה העצמאית והביקורתית.

לקריאת המאמר: מהי נאורות?

“הלחץ החברתי, כפי שמכנה זאת אדורנו, תובע מן היחיד להשתלב, להסתגל ולוותר על עצמיותו ועל עצמאותו כדי לא לסכן את קיומו החומרי, ואילו תופעות נפשיות אלו, הוויתור על עצמאות המחשבה והפעולה, האובדן של האינדיבידואליות ושל היכולת להתנסות בחוויות שאינן מוגדרות ומוכתבות מראש, הן שמקיימות את אותו לחץ חברתי ומונעות התמודדות נאורה עמו.” – (חינוך לעצמאות מחשבתית, מאת תאודור ו' אדורנו, אחרית דבר מאת אסף אנגרמן, עמוד 505 גירסא דיגיטלית)

הצורך בהשתלבות החברתית מצריך מהאדם את מה שאסכולת פרנקפורט כינתה ״תבונה אינסטרומנטלית״ בעוד סוג התבונה שאותו האדם המודרני חסר הוא ״תבונה ביקורתית״ שתעניק לו את החופש והשחרור מהכבלים התודעתיים שנוצרו על ידי המערכת הקפיטליסטית. לפי אדורנו (שאביו היה יהודי) המערכת המוסרית תהיה בנויה על פי צו קטגורי מעודכן לאחר התרחשותה של השואה: ״היטלר כפה על בני האדם במצבם נעדר החירות ציווי קטיגורי חדש: להתוות את מחשבתם ואת פועלם כך שאושוויץ לא תחזור על עצמה, שלא יארע שום דבר דומה לה." (חינוך לעצמאות מחשבתית, תאודור ו' אדורנו, עמוד 530 גירסא דיגיטלית), אולם בדומה לצו הקטיגורי הקודם של קאנט, גם אדורנו לא הסביר כיצד ניתן לקיים את הכלל המוסרי ומהן האינדיקציות שהכלל אכן יושם. הדברים נשארו מופשטים ותלויים בחלל האוויר.

וכאן שוב חבוי אחד המוקשים העיקריים של הנאורות וגם של הניאו-מרקסיסטים שערערו עליה, הנחת עבודה שבני האדם בהיותם יצורים רציונליים שידעו להפעיל את ה ״תבונה הביקורתית״ תמיד יגיעו לאותה המסקנה שתמנע מהם הידרדרות מוסרית מצד אחד ותוביל אותם למבנים חברתיים זהים שיהיו פרי התבונה הביקורתית. כמובן שלא ניתן פירוט עד מתי ה ״תבונה הביקורתית״ צריכה להיות פעילה או האם ניתן להגיע למבנה חברתי מושלם שבו כבר אין צורך ב ״תבונה ביקורתית״, ואם כן, מה הסימנים למבנה כזה.

חוסר היכולת לקבוע כללי מוסר פרקטיים ומדדים אוניברסליים שיהיו מקובלים על כלל ההגות המערבית המודרנית הוביל לסיחרור בלתי ניתן לעצירה במרדף אחרי מה שאינו ניתן להשגה, אוטופיה חברתית. תפיסת העולם המרקסיסטית הדיכוטומית שמחלקת את בני האדם למדכאים ומדוכאים בהקשר של יחסי ייצור במערכת קפיטליסטית, עודכנה לאחר ההגות הניאו-מרקסיסטית והחלה לרשת את החברה המערבית החופשית ביחסי מדכא-מדוכא, בין גברים ונשים, בין לבנים ושחורים, בין סטרייטים ובעלי נטיות מיניות שונות, בין מדינות מערביות למדינות פחות מפותחות (בעיקר כאלה שהיו קולוניות בעבר), בין נוצרים למוסלמים.

מכאן נולדה פוליטיקת הזהויות שמאתרת, שלא לומר, מייצרת בעצמה, את קווי השבר החברתיים ופועלת ל״תקנם״. המאבקים החברתיים שנולדו בשם פוליטיקת הזהויות זעזעו וממשיכים לזעזע את החברה המערבית לאורכה ולרוחבה. מאבקים אלה השליכו את החברה המערבית לבולמוס חסר מעצורים של מאבקים חברתיים אינסופיים בין קבוצות אזרחים שונות. גירסא מודרנית למלחמת אזרחים ללא נשק אבל בהחלט עם פרצי אלימות לא מבוטלים שעתידם עוד לפניהם.

מאבקים אלה משרתים כיום שתי קבוצות עיקריות: שמאל רדיקלי וקבוצות אסלאמיות. אנשי השמאל מבקשים להוביל שינוי פוליטי אוטופי שיבטל כל סממן של מדכא-מדוכא ללא שברור אף לא לאחד מהם כיצד נראית התחנה הסופית של חברה נטולת כל סממן ״דיכוי״ ומה הם הסימנים על פיהם יסכימו על כך ויעצרו את המאבקים החברתיים. חשיבותו המרכזית של השינוי הפוליטי באה לידי ביטוי בהגותה של ג׳ודית באטלר, מהתיאורטיקנים הבולטים של נושא המגדר.

״האידיאל הפוליטי לפי באטלר, הוא זהות ללא עוגן. אמנם מבחינה פרגמטית אי־אפשר לטעון טענה או לחיות חיים ללא מושג כלשהו של "אני" הטוען/ת את הטענה, ואי־אפשר לעשות פוליטיקה או מאבק על זכויות בלי קטגוריה בעלת משמעות של ציבור הטוען לתיקון, אולם המעמד של הזהות במאבקים פוליטיים אלה הוא אסטרטגי בלבד. אין לראות בזהות האישית או הקבוצתית סימן לאמת, אלא כלי לשינוי פוליטי.״ (ג׳ודית באטלר, קוויר באופן ביקורתי, עמוד 18, גירסא דיגיטלית)

לקריאת המאמר: נקודות הכשל של הנאורות

ולגבי הקבוצה האסלאמית, הרי שהיא מציגה את אחת מנקודות הכשל המרכזיות של הנאורות כפי שתוארה במאמר השני בסידרה והוא חוסר יכולתה להתמודד עם אידיאולוגיות שמאיימות על עצם קיומה של סביבה אזרחית המאפשרת חופש דת, חשיבה ודעה. פוליטיקת הזהויות מיקמה את המוסלמים כמעמד ״מדוכא״ ולכן כקבוצה שזכאית להילחם כנגד מדכאיה שהם ה״אדם הלבן״, ״אסלאמופובים״, ״ציונים״, תומכי ה״ציונות״ ו״גזענים״. קבוצה זו קיבלה קָארְט בְּלָאנְש לפעול באוניברסיטאות, בתקשורת, בפוליטיקה ובמסגרות אזרחיות נוספות נגד ״מדכאיהם״ כאשר בפועל קבוצה זו נלחמת נגד עצם הרעיון המערבי-דמוקרטי ובעד השלטת הדומיננטיות האסלאמית.

כך הפכה להיות הזירה הפוליטית של ימינו הביטוי הרעיוני והפוליטי העמוק והמסוכן ביותר נגד כל מה שהנאורות מייצגת – בשלילתה את הסובייקט התבוני שהוא הבסיס של עידן הנאורות – במאבקים חברתיים אינסופיים וחסרי כל תכלית ברורה שמערערים את יסודותיה של החברה המערבית. בעידן פוליטיקת הזהויות, הסובייקט שאינו קיים, כבול לחלוטין להבניה חברתית ולכן גם אינו מסוגל לחשוב באופן תבוני אם כי יכול עדיין לצאת נגד אותם כוחות מדומיינים שמכתיבים את זהותו ומונעים ממנו את מימוש זהותו באופן חופשי לחלוטין.

למרבה האירוניה, התהליך החברתי ההרסני המתואר כאן מתקיים דווקא ורק במדינות המתקדמות והנאורות ביותר בעולם. הוא איננו מתקיים בסין, ברוסיה וכמובן לא באף אחת מ 56 המדינות האסלאמיות. כלומר, רק המדינות הדמוקרטיות החופשיות נתונות תחת מתקפה אידיאולוגית שמערערת את יסודותיהם החברתיים במטרה לכאורה לבסס חברה נאורה יותר נטולת דיכוי ובעלת אזרחים המסוגלים לחשוב בחופשיות לאחר שנוטרלו המערכות המשפיעות על תודעתן.

אולם זו לא האירוניה היחידה בדהרת האמוק המוטרפת של אליטות המערב באקדמיה, בתקשורת ובמערכות הפוליטיות והמשפטיות לעבר חיסול ״דיכויים״ של המעמדות ה״מדוכאים״ בשמן של זכויות האדם. הנאורות שפירקה את הקהילות האירופאיות שהתגבשו סביב כנסיות נוצריות דתיות, הובילה דה פקטו להקמתן של קהילות ״דתיות״ חדשות סביב כנסיות העולם החילוני ה״נאור״ והן משעבדות את עצמאות המחשבה של חבריהן וקוראות תגר על כל סממן של מחשבה עצמאית שאיננה עולה בקנה אחד עם הדוגמות של הניאו- מרקסיזם ופוליטיקת הזהויות.

כנסיית ה״נאורות״ הפכה להיות ביתם החם של המעמדות ה״מדוכאים״, משיחיהם ותומכיהם שרובם ככולם בני כלאיים הלכודים בצבת לאומיותם הבלתי רצויה מצד אחד ותלישותם ההיסטורית-דתית-חברתית מצד שני. כנסיית הנאורות העניקה לחבריה ומאמינים את אתוס ה״נאורות״ וזה מעניק להם את המשמעות שאיבדו כאשר נענו לדרישותיה לנתק את ההשתייכות ההיסטורית והלאומית.

מלבד אתוס הנאורות, כפתה עליהם מסע אידיאולוגי פרוע ומלא מהמורות מסוכנות ללא נקודת סיום נראית לעין. כלומר, דרי הכנסייה, נאורים בעיני עצמם, קיבלו על עצמם אפריורי, כל תוצר חברתי ומוסרי שהוא תולדה של דינמיקה בלתי נשלטת, הזוי ככל שיהיה, במחויבות דתית שאין שני לה.

לאף אחד מחברי הכנסייה אין את היכולת לדעת או לנחש כיצד לדוגמא תראה התחנה הסופית בנושא ה LGTBQ (ושאר האותיות המוסיפות להצטרף) ומה ישביע את רעבונם החברתי. האם שיוויון זכויות מלא, נישואים ופונדקאות שהיא סחר בבני אדם לכל דבר ועניין, הם התחנה האחרונה או שמא השלב הבא הוא דרישה לאינדוקטרינציה בגני הילדים והרשאת ניתוחים לשינויי מין לילדים מגיל 8? אולי גיל 5? הטענה היא שכל אלה שמכפיפים את עצמם מרצון או בעקבות לחצים חברתיים לרצונה של כנסיית ה ״נאורות״, מתחייבים אפריורי לקבל כל תוצאה של המשך המסע שיצא משליטה וכך מתחולל תהליך הקצנה בלתי פוסק שהולך ומזין את עצמו.

חוסר היכולת של מערכת המוסר הנאורה כביכול להתייצב על סט ערכים ברור וקבוע, מוביל אותה לאכל את עצמה מבפנים ולהוליד מתוכה תופעות שסותרות באופן מובהק את הערכים הבסיסיים ביותר של הנאורות.

מלבד החתירה המתמדת תחת המבנה החברתי של המדינה הדמוקרטית החופשית, מלבד קריאת התגר על שלטון הרוב וסמכויותיה של הרשות המבצעת, מלבד השימוש הציני והסלקטיבי בזכויות אדם כקרדום לחפור בו, כולם מהלכים אנטי-נאורים מובהקים, מתרחש תהליך עומק נוסף של דיכוי חופש המחשבה וחופש הביטוי. בספרו של דאגלס מאריי ״שיגעון ההמון״ המתאר את הטירוף שאוחז בחברה האמריקאית בעקבות ערעור היסודות החברתיים, מובאת דוגמא פנטסטית שממחישה את תהליך האנטי-נאורות שמתחולל כעת במלוא עוזו בארה״ב.

בעקבות הזמנת הסופרת השמרנית הת'ר מַאק דוֹנַלְד לנאום במכללת קלרמונט מֵקֵנָה בקליפורניה, יזמו מספר סטודנטים שהגדירו את עצמם כ ״כמה סטודנטים שחורים בקולג' פומונה ובקולג'ים של קלרמונט״, מכתב נגד הזמנה, וכך כתבו:

״מאז ומתמיד העליונות הלבנה העלתה על נס את רעיון האובייקטיביות, והחזיקה בדיכוטומיה של ״סובייקטיביות לעומת אובייקטיביות״ כאמצעי להשתקת עמים מדוכאים. המחשבה שיש אמת אחת ויחידה — "האמת" — היא תבנית חשיבה אירופית־מערבית ששורשיה נטועים עמוק בנאורות, תנועה שתיארה אנשים שחורים וחומים בתור תת־אדם ובתור אנשים עמידים בפני כאב. התבנית הזאת היא מיתוס, והעליונות הלבנה, האימפריאליזם, הקולוניזציה, הקפיטליזם וארצות הברית של אמריקה הם כולם צאצאיה. הרעיון שהאמת היא ישות שעלינו לתור אחריה, בנושאים שמאיימים על יכולתנו להתקיים במרחב הפתוח, הוא ניסיון להשתיק עמים מדוכאים.” (שיגעון ההמון, דאגלס מאריי, עמודים 395-396 גירסא דיגיטלית)

אם כן, מתוך המחנה התופס את עצמו כנאור, צומחות קבוצות ותופעות, שבשם הקידמה ולעיתים בשם הנאורות עצמה, יוצאות נגד הערכים הבסיסיים ביותר של הנאורות והקידמה המערבית ומסכנות את המפעל הדמוקרטי המפואר שהביא את המין האנושי לפסגות של חופש ושפע כלכלי.

וכפי שהסביר עמנואל קאנט, ״עצלוּת ופחדנות הן הסיבות לכך שחלק כה גדול מהאנשים, אחרי שהטבע שחרר אותם זה מכבר מהנחיה חיצונית עדיין שמחים להישאר בלתי בוגרים לאורך כל חייהם, והן גם הסיבה לכך שכה קל לאחרים למנות עצמם אפוטרופוסים שלהם. זה נוח כל כך להיות בלתי בוגר.” (מהי נאורות? עמוד 9, גירסא דיגיטלית)

הטבע האנושי לא השתנה, בני האדם נשארו כפי שהם, זקוקים לשכלו של אחר שיוכל להדריכם ולהנחותם בכנסייתם החדשה, אלא שכעת במקום אלוהים ונציגיו, יש להם במרכז הפולחן החילוני את אתוס הנאורות, ריק מתוכנו המקורי אבל עדיין מעניק להם נקודת ייחוס ערכית, מיתוג חברתי נכבד ומשמעות קיומית שמחליפה את זו שנטשו. לצד אלה, משרתים בקודש כוהני השיטה שמנווטים עבור קהילת התלושים בסבך המציאות הלא-ממושמעת, ומנחילים להם את יישומי הנאורות באמצעות שימוש בתבונה מרכזית שמבצעת את חשיבתה בעבור כולם.

לכל המאמרים של יובל בלומברג – לחצו כאן.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: