בניגוד לדברי הרמטכ"ל, צה"ל אינו מכחיש את תופעת ה'אזיקים על הידיים'

שלשום (13.9.21) בערב חשף עקיבא ביגמן, בערוץ 20, את הוראות הפתיחה באש הנהוגות בצה"ל. דובר צה"ל הגיב בצורה לקונית, אך לא הכחיש אף טענה שעלתה בתחקיר. בזכות החשיפה, אפשר כעת לדבר על בסיס עובדות ולנתחן באופן מקצועי.

כזכור, לפני כשבועיים התגולל הרמטכ"ל, אביב כוכבי, במילים קשות על אלו הטוענים שחלק מהבעיה בהתנהלות בגבול עזה טמון בהוראות הפתיחה באש – לטענות האלה הוא קרא "שקר מוחלט" ובכך האשים בשקרים הורים לחיילים, לוחמים ומפקדים במילואים. עקרונית אין לי בעיה עם זה, כל עוד הוא צודק.

הרמטכ"ל כוכבי אמר גם את הדברים הבאים:

"בשדה הקרב שורר ערפל, התרחשויות פתאומיות וחיכוך, ואין אפשרות לצפות כל אירוע. ההחלטות מתקבלות במהירות ובתנאים מורכבים ולא ניתן להימנע מטעויות. מסיבה זו, ותוך גילוי מנהיגות ודוגמא אישית, המפקדים נמצאים לפנים. מפקדי צה"ל לא שולחים חיילים לקרב – הם יוצאים איתם ומובילים אותם – גם באירוע זה המח"ט והמפקדים הובילו מלפנים ושהו עם החיילים בקו המגע עם האויב."

בשלב הזה מומלץ לעצור ולראות את הכתבה המצוינת של עקיבא ביגמן (גילוי נאות: ביגמן הוא עורך 'מידה' לשעבר), פחות מחמש דקות שיעשו לכם סדר – בכתבה מובאות עיקרי הוראות הפתיחה באש כנגד ההתפרעויות בגבול הרצועה. חשוב לשים את ההתפרעויות האלה בהקשר הנכון – אלו לא סתם "הפרות סדר", כי אם התפרעויות אלימות המערבות אזרחים ומחבלים, בהן נעשה שימוש בצמיגים בוערים, בקבוקי תבערה, מטעני נפץ, ניסיונות לפגיעה בתשתית הגדר וכן נשק חם.

https://twitter.com/arutz20/status/1437471180668215304?s=20

האזרחים משמשים שם כמגן אנושי וכמה שניתן לכנות כ"מחסום מוסרי" בפני ביצוע פעולות נמרצות שיהפכו את המאמץ הזה לבלתי יעיל ועל כן בלתי כדאי. אל התפרעויות שנועדו לערער את תקפותם של גבולות מדינת ישראל וקרוא תגר על עצם ריבונותה על השטח. לא רבים מבינים זאת: המכשול שנבנה מתחיל בגבול הבינלאומי (ציר "הוברס") ונמשך לעומק מדינת ישראל, שם מוצבת הגדר האינדיקטיבית, חומות הפלדה והבטון וציר המערכת. שם אירע המקרה של בראל חדריה שמואלי ז"ל, שנורה ונהרג כאשר המחבל נמצא הלכה למעשה בעומק שטח מדינת ישראל.

אזיקים על הידיים

להצלחת המאמצים הללו יש שני פעלים יוצאים, חמורים ביותר מבחינתה של ישראל. בטווח הקצר, הם מצליחים כעת-חיה לרתק כוחות רבים של צה"ל ולהעסיק את הפיקוד, האוגדה, החטיבות והגדודים באופן שוטף. צה"ל מרותק לגדר, מפתח טכניקות, שובר את הראש בפיתוח אמצעי לחימה ייעודיים ועסוק במאזן האימה של הפצועים וההרוגים בגדר כאשר חרב החקירות, העתירות והביקורת הבינלאומית מצוי על ראשו, למרות מיטב המאמצים לפעול "באופן מוסרי".

הפועל היוצא האסטרטגי של הצלחת השיטה הוא כמובן שכפול ההצלחה ושטיפת גבולות ישראל משלושה עברים בצעדות שיבה של פלסטינים מכיוון סוריה, לבנון, ומי יודע מהיכן עוד. ניסיונות לכך בוצעו כידוע בעבר הן ברמת הגולן והן בגבול הלבנון ונבלמו אז בנחישות. אלא שההשתכללות, העקביות וההצלחות בעזה עשויות בשלב מסוים להפוך לשיטה שתיושם גם במקומות אחרים. פליטים פלסטיניים ונציגות חמאס בלבנון הם עובדה, וכאשר יעלה ברצונם של האיראנים – הנשק הזה עלול להיות מופנה כנגדנו בגבולות נוספים.

מחסום המוסר הפך כבר להיות חיצוני ולעתים אף עליון על מחויבויותיו המקצועיות והערכיות האמיתיות של הצבא, שהרי המוסר הוא חלק מהמקצוע הצבאי ולא שופט עליון המכתיב למקצוען כיצד לנהוג. זאת ועוד, מדרג המוסר בצבא וחברה בריאים מתחיל בהגנה על תושבי המדינה ובשמירה על ביטחון חייליה. אין שום מופת בכך שחסים על אזרחי המגן האנושי ומשלמים בדמם של חיילים ואזרחים.

הדין הבינלאומי מגדיר תחת עקרונות של הזכות להגנה עצמית, מידתיות ועקרונות נוספים פתרונות בני קיימא גם לכך. קשה לומר שהדין הבינלאומי הוא בבחינת מדריך למשתמש המציג פתרון לכל בעיה – הוא מעולם לא נועד להיות כזה, ולעולם לא ישיג את ההתפתחויות בשטח – אבל באמצעות חקיקה ופקודות העומדות בהלימה לאמנות וההסכמים אליהם מחויבת מדינת ישראל – אפשר וצריך בהחלט לתת פתרונות צבאיים מקצועיים, שבין היתר כוללים התייחסות לדין ולמוסר.

על רקע זה, תמוה הדבר שהוראות הפתיחה באש אינן מזכירות ברמז את העובדה שחייל המצוי בסיטואציות הללו מגן על גבולה, מקיים את ריבונותה על השטח ומגן בגופו על האינטרסים הרחבים של מדינת ישראל; הוא-הוא הרב"ט האסטרטגי. תחת זאת קיבלנו, כפי שהיטיב לנסח זאת ביגמן, פרוצדורה ביורוקרטית יבשה – השקולה כמעט לתרגולת בלשון הצבאית, שבה כל שלב מוכתב על ידי פעולה אינסטינקטיבית ומקומו של שיקול הדעת נעדר כמעט לחלוטין, אלא כאשר כמעט מאוחר מידי.

הוראות הפתיחה באש אינן יכולות להיות תרגולת כי אם טכניקה קרבית – אוסף של תרגולות, שבתפר ביניהן מצוי חופש פעולה ומקום לשיקול דעת לחיילים ומפקדים בשטח ביישום המותאם לתנאים המשתנים תדיר של הקרב. מטבע הדברים (ומשום כך הן נקראות "הוראות", ולא "הנחיות" או "פקודות" – מושגים המקנים חופש פעולה רחב יותר) – לעולם יהיה יסוד פסקני הדורש דיוק ביישומן של אלו, אך לשלילת כושר השיפוט יהיה מחיר כבד כאשר המצב בשטח מסלים במהירות.

נשוב לדברי הרמטכ"ל – שדה הקרב הוא אכן מקום הסובל באופן כרוני מעמימות, ערפל ואי וודאות. על רקע זה פותחה תורת הפיקוד והשליטה המבוזרת המגדירה כוונה ויעדים ומותירה חופש פעולה נרחב לדרגים הטקטיים המצויים במגע ורואים את השטח באופן בלתי אמצעי. על רקע זה, בחר צה"ל של כוכבי ובהנחייתו המפורשת שצוטטה בהרחבה בתקשורת, בין היתר בדרישתו ממפקדי פיקוד המרכז לצמצם את הירי בפלסטינים באיו"ש על רקע מה שנתפס כעלייה במספר הנפגעים בהפרות סדר, וזאת באמצעות הימצאות מפקדים לפנים ונטילת החלטות על ידי המח"טים.

בניגוד לכל תורת פיקוד

המשמעות של אלו היא סטייה חמורה מתורת הפיקוד והשליטה של צה"ל תוך התעלמות בוטה מאופיו של שדה הקרב, זה שכוכבי כה היטיב לתאר. התרופה לאופיו של שדה הקרב היא פיקוד מבוזר, ולא ריכוז – בין היתר משום שאותו מח"ט שעליו מטילים כוכבי והוראות הפתיחה באש את האחריות למתן אישורי הירי אינו יכול להימצא בכל מקום, אינו יכול לשלוט בכל אירוע בו-זמנית. זו בדיוק הסיבה להימצאותם של מפקדי משנה מרמת החוליה ומעלה – הם אינם ניצבים, לא רצי-קנקן ולא קשרים המעבירים פקודות כלשונן לצלף בקצה. הם מפקדים, עם סמכות ואחריות, הרואים את ההתפתחויות בזמן אמת ומחויבים להגיב בהתאם – בזמן ובמקום רלוונטיים למעשיו של האויב.

מח"ט, גם אם הוא ממוקם ארבעה מטרים מאחורי עמדת הצלף, אינו יכול או אמור להחליף את מפקד החוליה ואינו אמור לשקול את שיקול הדעת של הצלף. למח"ט יש אולי עוד אירועים (כידוע הוא יכול להתמקם במקום אחד בכל זמן נתון) ולא משנה עד כמה אמצעי שליטה ובקרה, מיקום על תצפית שולטת וחמ"ל פעיל ויעיל יעניקו לו אשליית שליטה באירועים – הוא אינו שולט באירועים ואלו מתרחשים בשיאם במהירות רבה יותר מיכולתו להגיב ולנהל אותם בעצמו.

תורת הפיקוד והשליטה מסתמכת על מנגנוני שליטה רבים, החלטות מח"ט המהוות צווארי בקבוק צריכות להיות מועטות ככל האפשר, ומותאמות לקצב קבלת החלטות שיהיה רלוונטי להתפתחויות בשטח. מחבלים עוברים 100 מטרים בריצה של פחות מדקה (ועכשיו כולנו יודעים שירי בתנועה למפירי סדר אסור). תהליכי קבלת החלטות העולים במדרג הפיקוד אל המח"ט, לוקחים הרבה יותר זמן.

זו הסיבה שפיקוד ושליטה יעילים אינם מסתמכים רק על שרשרת אישורים אלא על התניות בשטח הבנויות ממתן סמכויות לפעולה בהתמלא תנאים מסוימים – השטח אמור להיות מאורגן בקווי שליטה, תיאום ודיווח – המאפשרים לכוחות, במקרה הזה בהגנה, לפעול בהדדיות, ובעיקר לפעול על דעת עצמם בהתאם לסמכות שהופקדה בידיהם בהתמלא תנאים מסוימים.

תנאי סכנת החיים ברור וידוע לכל, אבל הוא תנאי הכרחי ולא מספיק למילוי משימה כזו. ונשוב פעם אחרונה לרמטכ"ל ודבריו: את התיאוריה של של שדה הקרב העמום וחסר הוודאות כולם מכירים, מה שלא מרפה את ידיהם של רבים וטובים לפעול שוב ושוב כאילו המוסכמה הזו בת שינוי, כאילו דינה למות בין דפיו המצהיבים "על המלחמה" של קלאוזביץ.

צה"ל, אם כן, מתכחש ביודעין לכל לתכתיבי המקצוע הצבאי, הלכה למעשה, כפי שהם מתבטאים מהיישום בשטח; ניסיונות נואלים לרבע את המעגל ולהמציא מחדש את תורת הפיקוד והשליטה תוך היאחזות באשליות טכנולוגיות; חוסר-סבלנות לתקלות ושגיאות בדרגים נמוכים; הנטייה הכרונית להעיף את ההחלטות המיקרו-טקטיות למגרשם של מפקדים בכירים בכל פעם שמשהו משתבש, ועוד לקרוא לזה "פיקוד מלפנים".

צה"ל אינו בן יומו, והגיעה העת להיגמל מסממני החובבנות האלו. מתי מגיע הרגע שטעויות מקצועיות כה בוטות הנעשות בידיעה מלאה של התורה ויסודות המקצוע, מפסיקות ליפול בגזרת השגיאה בשיקול דעת, והופכות להיות רשלנות פושעת? מה עוד נדרש כדי שיינתן המקום הראוי לתכתיבי המקצוע הצבאי?

לקריאת מאמרים נוספים מאת גד אבגי – לחצו כאן.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: