הנשיא החדש ראיסי הצהיר על רצון לתקן את היחסים עם עיראק ואזרבייג'ן, אך בפועל האייתוללות מתסיסים ומתריסים בגבולות
בהצהרה הראשונה שנתן לגבי מדיניות חוץ, נשיא איראן החדש איברהים ראיסי השמע צמד טענות: ראשית טען שהוא הפוסק האחרון בנוגע ליחסי החוץ של טהרן, ולאחר מכן הוסיף כי העדיפות העליונה מבחינתו היא "לייסד קשרים קרובים עם המדינות השכנות ולקדם את השלום במערב אסיה". (מקורו של המונח החביב כיום על האייתוללות הוא בימי הסובייטים וכוונתו לתאר את המזרח התיכון. האחרון כמובן נחשב בעיניהם כמונח שנטבע בידי "כוחות הכופרים").
כהונתו של ראיסי נמצאת בראשיתה ועדיין קשה למצוא ראיות כלשהן שיתמכו בטענות לעיל. זה נכון ששר החוץ החדש אמיר עבדולחיאן אינו דומה לקודמו המוחצן מוחמד זריף, אינו מחזיק באותה אמביציה אישית וחברים אמריקנים, ולא נמצא בעמדה לקרוא תגר על הבוס. אלא שראיסי עצמו גם לא נמצא כרגע בעמדה לכפות משמעת כלשהי על מאות אנשי הדת והגנרלים המרכיבים את שדרת המשטר הרעוע. וכך אנו עדים למצב בו כל איש דת שולי או גנרל שמימיו לא חווה קרב ממשיכים להצהיר הצהרות מדיניות, ומאיימים על אותם השכנים שראיסי מקווה לפייס.
וכפי שמוכיחים לנו השבועות האחרונים, ההתערבות הזו לא נשארת בזירה הרטורית. שלטונות פקיסטן עצרו לאחרונה שלושה גברים שהזדהו "כאזרחי איראן", ועל פי מקורות במדינה חברים ב'כוח קודס' של משמרות המהפכה. הם מואשמים בתכנון לרצח 25 מהנדסים סיניים באמצעות הטמנת פצצה בנמל גוודר הסמוך למפרץ עומאן, פיגוע בו נהרגו כמה ילדים.
כמה ימים קודם לכן, יחידות של משמרות המהפכה פתחו בסדרת מתקפות ארטילריות על 22 כפרים בשטח האוטונומיה הכורדית בעיראק, לגביו טוענים בטהרן כי "בדלנים" איראנים הקימו בו בסיסים. מיותר לציין שלא הכורדים ולא העיראקים זכו לאזהרה מוקדמת, ובטהרן הבטיחו לחזור על התרגיל הקטלני במקרה הצורך.
הזלזול שמפגינה איראן כלפי הריבונות העיראקית מגיע בצורות נוספות. כלי התקשורת הרשמיים של האייתוללות משמיעים איומים כלפי המדינה השכנה, ומזהירים מפני "השלכות" אם לא ינקטו צעדים נגד מארגני הכנס בבגדד שהביעו תמיכה בנורמליזציה עם ישראל. העובדה כי הכנס נערך בהתאם לחוק העיראקי המתיר חופש ביטוי ודעה זכתה להתעלמות נוחה במיוחד. הרשויות בכורדיסטן לקחו לעצמן פטור מן האמת וטענו כי לא ידעו על קיום הכנס. הרשויות בבגדד הלכו צעד רחוק יותר והוציאו צווי מעצר נגד שלושה ממשתתפיו, שאחד מהם בכלל היה בגרמניה בזמן הכנס.
הפרה נוספת מצד טהרן הגיעה במהרה ובקנה מידה נרחב הרבה יותר. לאחר שעיראק הודיעה על סגירת הגבול עם שכנתה בניסיון להתמודד עם מגפת הקורונה שהכתה קשות באיראן, נאמר לעולי רגל אשר ביקשו להגיע לערים הקדושות במדינה כי יוכלו לעשות זאת רק בדרך האוויר. אך למרות זאת, מאות אלפי עולי רגל איראנים (יחד עם כמה סוחרים ממולחים) התאספו במעברי הגבול, פרצו את המחסומים וצעדו לשטח עיראק. השומרים מצדו האיראני של הגבול צפו בשלווה בפלישה הזו, וחלקם אף סייעו לזרז אותה.
בינתיים בחזית המזרחית, איראן סגרה את הגבול עם פקיסטן במטרה למנוע כניסה מאלפי פליטים הנמלטים מהמשבר באפגניסטן. בה בעת, מאות אנשים החשודים בחברות בארגון אל-קאעידה ובני משפחותיהם החיים באיראן לפחות שני עשורים (במיוחד במחוז סיסתאן ובלוצ'סתאן) הוזהרו כי עליהם לשוב לאפגניסטן.
אך ההצגה הגדולה ביותר של "השכנות הטובה" אותה הבטיח ראיסי התרחשה באזרבייג'ן ולאורך הגבול אותו היא חולקת עם איראן וארמניה. התקשורת האיראנית דיווחה על "כוח משימה רב-תחומי" שנפרס באזור וכלל מסוקי תקיפה, טנקים ורכבים משוריינים אחרים, ואנשי יחידות מיוחדות של משמרות המהפכה. רמת הכוננות הועלתה לדרגה מלאה, והכוחות האיראנים התאספו בטווח ראייה מאלו של צבא אזרבייג'ן הנעזר ב"יועצים" רוסים. הפגנת הכוח הזו התרחשה בסמוך לציון יום השנה למלחמה בין ארמניה ואזרבייג'ן שפרצה סביב השליטה בחבל נגורנו קראבך.
המהלך האיראני התבצע בשלושה שלבים. ראשית, כמה ימים לפני ציון יום השנה, שיירה ארוכה של משאיות חצתה את מעבר לאצ'ין ההררי, שטח הנמצא באופן תיאורטי תחת שליטה רוסית, ונכנסה לתוך חבל קראבך כדי למסור סיוע לארמנים. הרעיון היה להראות כי התפארותו של נשיא אזרבייג'ן אילהם אלייב בניצחון אדיר בשנה שעברה הייתה ריקה, בעוד רוסיה היא השולטת האמיתית בגבולות ובמובלעת ארטסך הנתונה במחלוקת.
כדי למזער את הבושה, אלייב טלפן לשגריר האיראני בבאקו ודרש את הפסקת המשלוחים האיראניים כל עוד לא הוסדרו אישורי המעבר המתאימים. בשלב השני, טהרן החליפה את לוחיות הרישוי ברכבים למספרים ארמניים, וטענה כי משאיות המריבה הגיעו למעשה מארמניה עצמה במטרה לעזור לארמנים בארטסך.
עבור אלייב היה זה עלבון נוסף, כזה שהזכיר לאנשי באקו והסביבה כי ניצחונם במלחמה עלה במחיר קורבנות רבים ובחיים תחת כיבוש רוסי בחלקים מהמדינה, ולכן התפארות הנשיא אינה קשורה ממש למציאות. גם טענת האייתוללות כי הדבר הוסדר עם השגריר הרוסי בטהרן פיזרה עוד קצת מלח על פצעי אלייב, מכיוון שהאיש של מוסקבה באיראן הוא לבון ג'אגריאן – רוסי ממוצא ארמני, בדומה לשר החוץ הרוסי סרגיי לברוב.
אלייב הזועם, הנמצא גם כך תחת לחץ מבית בשל כישלונותיו בניהול המדינה וטענות לשחיתות ונפוטיזם, הגיב בחריפות ואסר לחלוטין כל תנועת רכבים מאיראן, בטענה כי "האזרים בכל העולם" מגבים אותו. בטהרן ראו זאת כצעד של פרובוקציה מכוונת, מכיוון שאיראן רואה עצמה כבית האמיתי של האזרים בעולם, כולל המיליונים הרבים החיים ברוסיה ובאזרבייג'ן.
אם כן, קריאתו של נשיא איראן ראיסי ל"שכנות טובה" נותרה רק בגדר קריאה. בפועל קיימות שתי תוצאות אפשריות למדיניות החתרנות האיראנית: או שהאייתוללות ימשיכו לנסות להפוך את המזרח התיכון (או "מערב אסיה" כלשונם) לסוג של רפובליקה אסלאמית ח'ומייניסטית, או שאיראן עצמה תהפוך לבסוף דומה יותר למשטרים אחרים באזור. בכל מקרה ברור שפולש זר לעולם לא יוכל לנהל יחסים תקינים, ובוודאי שלא חמים, כל עוד הוא מנסה לתקוף את האחרים בשכונה.
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. גרסה מלאה של הטור התפרסמה לראשונה באתר מכון גייטסטון.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
